icon קישור לגירסת הדפסה

 

 

פרשת דברים התשס"ג, שבת חזון, שיחת ליל שבת*

איכה

ואמר אלכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם. ה' אלקיכם הרבה אתכם והנכם היום כככבי השמים לרב. ה' אלקי אבותכם יֹסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם. איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבֹנים וידֻעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. ותענו אֹתי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות.[1]

הפסוק הראשון, בו פונה משה אל העם ואומר אליהם "לא אוכל לבדי שאת אתכם", מהווה, כנראה, פתיחה להמשך הדברים המבארים את הסיבה לאמירה זו. אך הפסוקים המבארים את הסיבה אינם ברורים.

לא אוכל לבדי שאת אתכם

מחד, מתואר בפסוקים ריבוי של העם המתקשר בבירור לברכה שברך ה' את אברהם, שזרעו יהיה כככבי השמים לרוב - "והנכם היום כככבי השמים לרב". משה אף מוסיף משלו על מציאות מבורכת זו ומברך - "ה' אלקי אבותכם יסף עליכם ככם אלף פעמים...". נראה אם כן, כי חוסר היכולת של משה לשאת את העם לבדו, נובע ממציאות חיובית ומבורכת; לא אוכל לבדי שאת אתכם, כיון שהנכם רבים כל כך עד שאי אפשר לו לאדם אחד לשאת לבדו את כולכם. דומה הדבר לדברי יתרו בראותו את העם ניצב על משה מבוקר עד ערב - "מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם, מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב... לא טוב הדבר אשר אתה עושה נבל תבל... כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשֹהו לבדך...".

חוסר יכולתו של משה לשאת עוד את העם לבדו, קשורה איפוא בברכה; במציאות חיובית ורצויה של קיום ההבטחה לאבות; מציאות שגם משה יִחל לה וחפץ בה, ואף מוסיף עליה ברכה משלו.

אולם, מהמשך הפסוקים מתקבלת תמונה הפוכה - "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". המציאות בה שרוי עם ישראל היא מציאות של מחלוקת ופירוד, מציאות של ריב. את המציאות הזו של הטורח, המשא והריב, לא יכול עוד משה לשאת לבדו; לא אוכל לבדי שאת אתכם כיוון שהנכם מפורדים ומחולקים, ובשעריכם ישנם דברי ריבות לרוב.

מהי אם כן הסיבה לאמירה לא אוכל לבדי שאת אתכם? ריבוי העם או ריבַיו? המציאות המבורכת והחיובית, או המקולקלת, השלילית?

הריבוי והריב

נראה, כי הדברים כרוכים זה בזה; הריבוי והריב נחצבו ממקום אחד; שורש אחד להם. המציאות המבורכת של הריבוי, אותה מתאר משה בתחילת דבריו ואף מוסיף עליה ומברך משלו, היא שהביאה למציאות המקולקלת של מחנה מפורד ומחולק אותו לא יכול עוד משה לשאת. הברכה והריבוי, הכוללים עושר גוונים של אישִוּיוֹת, עושר אין סופי של הרגשות, דיעות, אופַיים ותפיסות שונות, עלולה להביא למחלוקת, פירוד ומריבות. ומשה עומד וזועק - לא אוכל לבדי שאת אתכם, ה' אלקיכם ברך אתכם והרבה אתכם ולואי ועוד תתברכו ותגדלו ותרבו, אך את הטורח, המשא והריב הנובעים מהריבוי המבורך, אינני יכול לשאת לבדי.

הבו לכם

לאור זאת אומר משה לעם -

הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם.

קשה לדעת מה היחס בין מינוי החכמים כאן, לבין פרשת מינוי הזקנים בפרשת בהעלותך. הדמיון בין הפרשיות רב. לא רק במינוי המופיע בשתי הפרשיות, אלא גם  בטרוניא הדומה הנשמעת מפי משה: בפרשת בהעלותך זעק משה - "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד הוא ממני",[2] ואצלינו הוא זועק - "לא אוכל לבדי שאת אתכם". יתכן ושתי הפרשיות מתארות בעצם את אותו אירוע, ויתכן שעוסקות הן באירועים שונים, אך הבדל אחד ברור ישנו.[3] בפרשת מינוי הזקנים ישנה האצלה מרוחו של משה על המִתמנים - "ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים"[4], ואילו בפרשתינו  משה אומר לעם - "הבו לכם אנשים חכמים..." לכם - משלכם, יהיו אלה מנהיגים שכוחם יבוא מכוחכם. כאילו רוצה לומר - אני, אין לי עסק עמכם, ואין לי עסק בריביכם. אתם טפלו בבעיותיכם.

טוב הדבר

ותענו אתי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות.

טוב הדבר בעיני העם. הם אינם חפצים במנהיג הבא מכוח אלוקי, אלא במנהיגים שיבואו מכוחם, מנהיגים מוכרים וידועים שהם בעצמם מינום והעלום לגדולה. חפצים הם בניהול אנושי ופשוט של חיי המחנה, בפתרונות אנושיים למריבות ולחיכוכים.

בפרשת יתרו תיאר משה את העם כמי שבא אליו שלא על מנת לקבל משפט במובן הצר, אלא כמי שבא לדרוש אלוקים. העם ניצב על משה מבֹקר עד ערב מתוך שאיפת אלוקים, ואילו בפרשתינו טוב בעיניו שלא משה יעמוד עליו כשופט, טוב בעיניו שלא להפגש עם נציג ה'. נוח לו לעם לנתק את המגע הישיר עם האלוקות ולנהל חיים אנושיים פשוטים.

תוכַחַת מגולָה

המציאות המבורכת בה נמצא עם ישראל, הריבוי כככבי השמים, לא מסמאים את עיניו של משה. הוא אמנם מיחל שהריבוי והברכה יתוספו ויגדלו, אך הוא מזהה היטב את התוצאות השליליות של אותה ברכה. הוא מזהה את הטורח, המשא והריב, את הפירוד והמחלוקת. הוא רואה כיצד מתוך הפירוד במחנה באה בעיטה גם בו כנציג האלוקים, בעיטה שכמוה כבעיטה בה'. משה חושף את המציאות הקשה של מחנה ישראל, הוא לא מניח לברכה ולריבוי לכסות על הריב והמדון. תוכחה קשה יש לו על ישראל - ה' אלוקיכם הרבה אתכם ולוואי והריבוי ימשיך, אך אתם מפורדים בינכם, וממילא ממני ומאלוקיכם.

זעקתו של משה - "לא אוכל לבדי שאת אתכם", אינה נובעת מצורך בעוד אנשים שישאו איתו במשא העם; עִם עומס הריבוי יכול היה משה להתמודד. זעקתו נובעת מתחושה שהוא בודד מהעם, מהרגשה קשה שהעם המפורר והמפורד בתוכו, מפורד ומנותק גם ממנהיגו. זוהי תחושת בדידות ממחנה ישראל; לא אוכל לבדי - בלעדיכם, שאת אתכם.

איכה

"איכה" זעקו שלושה נביאים - משה, ישעיה וירמיה - ושלושתם, על הפירוד נתכוונו לזעוק:

איכה היה מחנה ישראל המלוכד בתוכו והמאוחד עם אלוקיו, למחנה מפורד ומפורר, איש איש לאוהליו; למחנה המתרחק מאלוקיו, זעק משה.

איכה היתה לזונה קריה נאמנה, זעק ישעיה; כיצד הפך הדבר הנאמן לקשר ולאיחוד, לזונה - המסמלת את חוסר הקשר, את הפירוד, את חוסר הנאמנות.

וירמיה זעק, איכה ישבה בדד. דברים נוראיים התרחשו בחורבן, וירמיה אף ילך ויפרטם, אך לא בתיאורים אלה הוא בוחר לפתוח את מגילת החורבן. הוא פותח את המגילה דווקא בזעקה על הבדידות, על הפירוד והניתוק, שהם הם שורש החורבן, והם שגררו את כל שאר ההתרחשויות האיומות של חורבן המקדש ועיר האלוקים והביאו לגלות ישראל מארצו.

באופן דומה בוחר ר' זבדי בן לוי לתאר את הגלות -

זבדי בן לוי פתח, אלקים מושיב יחידים ביתה. אתה מוצא עד שלא נגאלו ישראל ממצרים היו יושבין בפני עצמן והשכינה בפני עצמה, וכיון שנגאלו נעשו כולן הומוניא אחת, וכיון שגלו, חזרה שכינה בפני עצמה וישראל בפני עצמן, הדא הוא דכתיב 'אך סוררים שכנו צחיחה'. איכה ישבה בדד.[5]

אפיונם של הגלות והחורבן הוא הבדידות, חוסר הקשר, הפירוד; שכינה יושבת בפני עצמה וישראל יושבין בפני עצמן. כיוון שנגאלו, נעשים ישראל והשכינה חטיבה אחת מלוכדת ומאוחדת. כיון שחזרו לִגלות, חזרו הפירוד והבדידות לשלוט.

עם לבדד ישכן

במקום אחר, אנו מוצאים את הבדידות כתופעה מבורכת ורצויה - בנאומו של בלעם הרשע -

הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב.[6]

נראה כי הבדידות היא שלילית כאשר היא נובעת מפירוד וריחוק בתוך העם ומריחוק בין העם לאלוקיו. אך הבדידות אותה מתאר בלעם חיובית, כיוון שהיא בדידות של העם מהמעגלים החיצוניים לו, מהעמים שסביבו. לא רק שהיא אינה מתארת פירוד בתוך המחנה, אלא כל כולה יונקת מלכידות פנימית חזקה בתוך מחנה ישראל. זוהי בדידות שמתאפשרת דווקא מפני שמחנה ישראל נאמן לאלוקיו, מלוכד ומזווג עימו. זוהי הבדידות המיוחלת. ומשה, שיודע מהי הבדידות הראויה, ויודע עד כמה היא המאפיינת האמיתית של ישראל, בראותו את הריב והפירוד במחנה ישראל הוא נזעק ומוכיח - "איכה", איכה הופך דבר שכל אפיונו ומהותו נאמנות ואחדות, לטורח משא וריב. איכה הופך עם שכל עניינו הלכידות והקשר בתוכו ועם אלוקיו, לעם מפורר ומפורד. בעקבותיו זועקים גם ישעיה וירמיה - איכה היתה לזונה, איכה ישבה בדד, העיר שכל אפיונה ומהותה קריה נאמנה, העיר שמהותה היא האחדות והקשר.

אין עמו אל נכר

ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.[7]

אפשר להבין שהבדידות המתוארת בפסוק זה היא אותה בדידות רצויה; בדידות של עם ישראל ואלוקיו משאר העולם. אך לא כך מסביר ה'שפת אמת'. ה'שפת אמת' מסביר, שהבדידות המתוארת בפסוק מדברת על מצב של גלות, על מצב ששכינה בפני עצמה וישראל יושבין בפני עצמן, על מצב, שעל פניו, קשור בפירוד ובניתוק.  וזה לשונו -

כתיב ה' בדד ינחנו כו'. אפילו בגלות דכתיב איכה ישבה בדד, אף על פי כן גם שם ידך תנחני, שאין לבני ישראל הנהגה רק מאתו יתברך שמו, כמו שכתוב ואין עמו אל נכר.[8]

כלומר, גם בגלות, גם כשנראה שישראל יושבים בפני עצמן ושכינה בפני עצמה, גם אז ה' הוא המנחה את ישראל, גם שם ידו מנחה, שאין עמו אל נכר. נמצאת אומר, לא ניתן להתנתק מהקב"ה; לעולם לא נשב בדד באמת. ומוסיף ה'שפת אמת' ומחריף את הדברים -

'בדד' ראשי תיבות בכל דרכין דעהו. בכל, אפילו בגלות שהוא דרך מעוקם, עם כל זה איש ישראל צריך לידע כי הכל הנהגתו יתברך שמו.

היינו, לא די שהקב"ה מנחנו גם בגלות, לא די שלא ניתן להתנתק מהקב"ה וגם בבדידותינו הוא המנחה אותנו, אלא אפילו הנסיונות להתרחק ולהתנתק ממנו, אפילו הדרכים המעוותות והמעוקמות, הם מאיתו ובהנהגתו. בכל הדרכים הוא מנהיג ומנווט. עיתים והאדם מרגיש שהתנתק מה'. עיתים סבור הוא שיש לאל ידו לפעול בסתירה לה'. אך לא היא; לא רק שלא ניתן להתנתק ממנו, אלא שאפילו הניסיון להתנתק הוא מכוחו ית'.

זוהי אולי משמעות תיאור הברכה על ידי משה והוספת ברכתו שלו. אמנם הברכה והריבוי הם שגרמו את הריב והפירוד, אך יש בו בריבוי הופעה אלוקית גדולה ואדירה. הופעה רחבה, מגוונת ועשירה, ואפילו העיקומים שיוצאים ממנה הם חלק מאותה הופעה. בהופעה כזו מתברר שלא רק התופעות השונות מאיתו, אלא אפילו אלה שנראות סותרות ומעוקמות הן בהנהגתו ומכוחו. לכן שמח משה על הריבוי.

ככל שידע איש ישראל כי ה' מנחנו גם בגלות, ושאפילו הדרכים המעוקמות הן בהנהגתו, כך תלך הגאולה ותתקרב. וכלשון השפת אמת -

איש ישראל צריך לידע כי הכל הנהגתו יתברך שמו ועל ידי זה והוא יישר אורחותיך.



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] דברים א, ט-יד.

[2] במדבר יא, יד.

[3] יתכן שהבדל זה מצביע על כך שפרשות אלו אינן עוסקות באותו אירוע, ויתכן שהוא רק מציג זווית שונה של אותה פרשה.

[4] שם כה.

[5] פתיחתא דאיכה רבה, כט.

[6] במדבר כג, ט.

[7] דברים לב, יב.

[8] פרשת דברים, תר"ס ד"ה כתיב.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3980

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer