icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת דברים התש"ס, שיחת סעודה שלישית*

ציפיה לישועה

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב. אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע. ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אתו אלהם. אחרי הכתו את סיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרת באדרעי. בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר.[1]

הפסוקים הראשונים בספר דברים מהווים פתיחה והקדמה לנאום הארוך שיופיע במהלך הספר. אולם, המשך הפסוקים בהם מתוארים מסעות והתרחשויות שונות שארעו לישראל, נראים לכאורה לא קשורים לבאור התורה ופרוט המצוות - המהוים תורף דברי משה ("הואיל משה באר את התורה הזאת"). הרמב"ן (וראשונים נוספים) כבר עמד על בעיה זו, ובאר כי הפתיחה לנאום המצוות בעצם משתרעת על ארבעת הפרקים הראשונים, בעוד שנאום המצוות עצמו מתחיל למעשה רק בפרק ה'[2].

אולם, גם לפירוש זה עדיין יש צורך להסביר מדוע הסקירה ההסטורית אינה סטיה צדדית, אלא מהווה בסיס מהותי, ופתיחה חשובה לפרוט המצוות.

תורה וישראל

ישנה אפשרות לתפוס את המצוות כאוסף של פרטים שהקב"ה דורש מהאדם, ללא קשר לנקודת הזמן ההסטורית בה האדם והאומה נמצאים, כמערכת של שכר ועונש העומדת בפני עצמה.

תפיסה זו יכולה לנבוע משני פנים, ראשית - כיוון שיש מצוות המוטלות על האדם הפרטי, תלויות בזמן מסויים או במקום מסויים, ואינן קשורות במעמדם של ישראל.

שנית - אולי בדיוק מהכיוון ההפוך, אפילו מצוות הקשורות לציבור,כיון שהן מוטלות על כל אחד ואחד באופן תמידי, הדרישה לקיומן קיימת בכל רגע ורגע באופן שווה, ללא קשר להסטוריה הישראלית.

אולם, מפתיחתו של משה המתארת את ההתרחשות ההסטורית שעם ישראל עבר, משמע שיש קשר בין התהליך שעובר על ישראל לבין מערכת המצוות המפורטת בהמשך הספר. קיום המצוות מטביע את חותמו במציאות הממשית כך שהדברים משתלבים זה בזה, ויתכן אף שהמהלך שעובר על עם ישראל מהווה בסיס ותכלית של מערכת קיום המצוות.

דור שלא נבנה בו

ידוע כי "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו"[3]. ההבנה הפשוטה לאמירה זו היא כי בדור שלא נבנה בו בית-המקדש, כנראה קיים אותו פגם שהיה בדור שנחרב בו. כביכול, אם בית-המקדש היה קיים בדור שכזה, ודאי היה נחרב. טמונה כאן תביעה כלפי כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - העיוות עדיין רובץ עליך!

ישנה תחושה שהבנה זו אינה מלאה. ראשית, יתכן שעל מנת להחריב את בית המקדש צריך פגם מאוד גדול, ואילו דור שבית המקדש "רק" לא נבנה בו - יתכן שהוא במידה רבה פחות פגום. יתירה מכך, ישנם דורות שקידמו דברים במציאות, דורות חיוביים, האם גם כלפיהם באה אותה טרוניה!?

שרשרת הדורות

לכן, יש להבין כי אין זה נכון שהדורות הקודמים כלו ואינם עוד. כשם שהאדם הפרטי מקבל ירושה מאבותיו, לא רק כספית אלא גם במובנים נוספים (כגון גנים שקיבל מאבותיו וכד'), ומנקודה זו הוא מתחיל את חייו, הוא איננו יחידה מנותקת מכל מה שאירע לפניו - אבותיו הטביעו את חותמם במציאות ולפיכך משפיעים הם באופן ישיר על חייו הוא. כך, הדור אינו מנותק משרשרת הדורות. הדורות הקודמים אינם רק בבחינת 'רקע' לדור הנוכחי, פועלם הטביע חותם ממשי על ההויה, וממילא על הדור הנוכחי.

ניתן אולי להתבונן בפרספקטיבה מצומצמת של ההתרחשות הנוכחית ותו לא, כאילו המאורעות והתהליכים המתרחשים כעת מנותקים מתהליכים קודמים. אולם נראה, כי זהו מבט מצומצם מאוד על המציאות. הטבעת החותם של הדורות הקודמים הינה מציאות ממשית שאי-אפשר להתעלם ממנה.

נראה, כי היחס שבין האמירה: "אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים"[4] לבין ההבנה כי הדורות הולכים ומתקדמים לקראת הישועה המלאה, היא כדוגמת "ננס על-גבי ענק". אומנם הדור עצמו יתכן והוא קטן, אולם מיקומו בשרשרת הדורות הוא התקדמות, סוף-סוף הוא מוסיף עוד קומה בבנין הגדול. כך גם להפך, יכול דור חלילה להנמיך את הקומות של הבניה של כלל הדורות. [5]

אנו יודעים כי יש לאדם ולדור זכות בחירה. חז"ל לימדונו כי הענש "פקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שלשים ועל רבעים" - היא בתנאי שאוחזים מעשה אבותם בידם.[6] אולם, מלימוד זה משתמע במקביל כי ישנה השפעה והמשכה מהדורות הקודמים לדורות הבאים.

הדור איננו פרוד מהמציאות אותה בנו הדורות הקודמים, לפיכך יתכן דור ענק, אולם בהיותו בבירא עמיקתא, עם כל ענקיותו הוא עדיין בבור. זאת אולי ההבנה העמוקה של המימרא "דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו נחרב בימיו", כלומר הוא עדיין שייך למצב החורבן הזה, יחד עם כל מעשיו החיוביים, בראיה כלל הסטורית, המציאות עדיין לא בשלה להקמת בית המקדש, ואף הוא נמצא עדיין באותו בירא עמיקתא.

ציפיה לישועה

הגמרא אומרת כי "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".[7] מימרא זו מעלה קושיה שהרי מצינו דורות רבים שהתאבלו על ירושלים ולא זכו לראות בבנינה?

ניתן לומר כי לא התאבלו די צורכם. אולם, קשה לקבל זאת, שבכל אלפי שנות גלותינו, כל המתאבלים לא התאבלו כמו שצריך.

ציפיה לישועה יכולה להתפרש במובנים מצוצמים - האדם מתפלל שיהיה לו ולדורו נוח. כשם שהוא מעונין ומתפלל שירד גשם, כך הוא מעונין שתגיע ישועה. נראה, כי ציפיה לישועה במובנה העמוק משמעותה שונה והיא קשורה לדברים האמורים.

משמעות ההבנה כי אדם ודור, שייכים לדורות הקודמים, והם מהווים חוליה בשרשרת, אינה רק כלפי העבר. אומנם הדורות הקודמים הטביעו את חותמם על הדור הזה, אולם פניו מופנות קדימה - אל הישועה השלימה. אדם הנמצא בבור, מנין היכולת שלו להכיר מושגים של "חוץ לבור", שיש "הר" שאליו יש לשאוף והוא תכלית הכל!? רק בהיותו שייך למערכת מושגים כזו, הסוקרת את כל הדורות כחטיבה אחת, הוא מבין כי יחד עם גדלותו הוא עדיין נמצא בבור, במצב של חורבן מתמשך, אז יכול הוא לקלוט כי יש ישועה הנמצאת באופק, ישועה הנמצאת בסוף הדורות, הגואלת את חורבן כל הדורות, והוא שייך אליה. ההבנה וההכרה במושגי "חורבן ירושלים" - שייכות לדורות הקודמים, גורמת לאדם שייכות אל אותה ישועה עתידה כבר עתה, זו הזכות לראות בשמחת ירושלים.

הרב קוק מבאר[8] כי ציפיה לישועה כוללת גם השתדלות מעשית לקידום הישועה. אין מדובר על מחשבות בעלמא לאיזושהי ישועה. על המתבונן, כמו הצופה על החומה, לפעול מתוך אותה ציפיה להצלחת המהלך.

לפיכך, המימרות "דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" ו- "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" נעשות משלימות זו לזו - כאשר תוכן חייו של האדם מתמלא מאותן מטרות עתידיות כבר בהווה, ומתוך כך הוא פועל, אזי הוא רואה ונעשה שותף בבנין ירושלים.

 

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] דברים פרק א' פס' א'-ד'.

[2] עי' רמב"ן בדברים פרק א: "...ונמשכו דברי הפתיחה הזאת, עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים (להלן ד' מ')...ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת, חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר (להלן ד' מ"ד- מ"ה) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל..."

[3] עיין בירושלמי, יומא פרק א' הלכה א'.

[4] שבת קי"ב:

[5] עיין בהקשר זה, שיחת הרב לסעודה שלישית פרשת פנחס.

[6] שמות ל"ד פס' ז' ורש"י שם.

[7] מדרש זוטא איכה, פרשה א ד"ה עתיד בקב"ה.

[8] עין אי"ה, שבת דף ל"א עמ' א.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 7325

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer