icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת שופטים התשס"א, שיחת סעודה שלישית*

חיים של משימות

ודיברו השוטרים, אל העם לאמור מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם, ולא חיללו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה, ואיש אחר יחללנו. ומי האיש אשר אירש אישה, ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר ייקחנה. ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא יימס את לבב אחיו כלבבו.  [1]

התורה מצווה כי בין היוצאים למלחמה יש כאלו שחוזרים מן המערכה עוד בטרם החלה. הבונה בית חדש, הנוטע כרם, מי שארש אישה ורך הלבב. באופן פשוט ניתן לחלק בין שלושת הראשונים שיש להם פטור מסוג אחד, לעומת רך הלבב שהחזרתו נובעת מסיבה אחרת. ננסה לעמוד מעט של שורשי הדברים.

הירא

על פניו נראה ברור מדוע משיבים את הירא מן המלחמה; חששותיו יהפכוהו ללוחם לא טוב, ויהיו לכך גם תוצאות חברתיות שליליות בכך שימס את לבב אחיו. אולם, ידוע לנו מאמר חז"ל: "ירא - מן עברות שבידו".[2] פרוש זה מעלה תמיהה. מדוע יש צורך לדרוש את הפסוק ולתלות את היראה בחטא במקום בו הפשט כל-כך פשוט. באופן סביר יש כאלו שפוחדים מהמלחמה כמות שהיא, מדוע חז"ל מצאו לנכון להסביר את הפסוק במישור אחר לחלוטין? על כך עונה ה"שפת אמת":

כי לא היה שום פחד לבני ישראל במלחמה אם לא היה עבירה בידם. [3]

באמת לא היה חשש מעולם מהמלחמה עצמה. ההתמודדות האמיתית היא במישור הפנימי. המאבק הפיזי הוא חיצוני. החולשה במלחמה היא רק תוצאה ושיקוף של חולשה פנימית. הרפיון החיצוני יכול לנבוע בשל חוסר ודאות בצורך שבמשימה, לא בטוחים שאכן יש צורך להלחם. אך יתכן שהוא נובע מחולשות פנימית ממחוזות אחרים. כך או כך, כאשר אין חוסן פנימי הדבר מקרין על היכולת לנצח במלחמה.

הפתרון לכך הוא בהשבת הבטחון הפנימי. ברובד ראשוני בהבנה כי ה' יעזור להחלץ מצרה זו ולנצח במלחמה. אולם ברובד עמוק יותר, בהגברת הוודאות במשימה וחיזוק החוסן הפנימי הכללי. כאשר יש לאדם ולאומה עולם רוחני מלא, יציב, הם כלל לא חשים מאוימים מפני אויבים חיצוניים. הוודאות ממלאת והחשש מתפוגג.

יראת חטא

לכאורה יראת חטא היא מדרגה עצומה. אדם חושש מלחטוא ולפיכך נזהר במעשיו. היינו מצפים שרק את יראי החטא, המצויים במעלה כל-כך גבוהה, יקחו למלחמה. אולם, מסתבר שדוקא אלה מושבים חזרה ואינם יוצאים לקרב.

מדוע הדבר כך? ה"שפת אמת" משיב:

אמר אדוני זקני (בעל חידושי הרי"ם), מו"ר ז"ל: דקדק על מה שכתוב הירא מעברות שבידו. כי הסימן שנמחל לו בשאינו ירא ובטוח לבו בה'. כי כפי הסתלקות החטא, מתקרב להשי"ת. ולכאורה היא מידה טובה להיות ירא חטא. אך מי שיש בו יראה כראוי אינו יכול לצייר בלבו החטא כלל. [4]

על-מנת לירא מהחטא צריך להכירו, לצייר אותו. מי שמסוגל לצייר חטא, אע"פ שמגמתו היא שלא לחטוא - סימן שעוד לא הזדכך כליל. אם הוא חושש סימן שהחטא עוד רלוונטי עבורו, החטא עוד מאיים עליו. אדם נמצא היכן שמחשבותיו נמצאות. לפיכך, הרהורים אלו מעידים להיכן באמת הוא שייך. הדבר דומה למימרא "הרהורי עברה קשים מעברה". עברה, אדם עושה, ובזה הענין הסתיים מבחינתו, החטא הפך להיות אירוע השייך לעבר. אולם, הרהור עברה, תופס את המחשבות ובעצם מעיד היכן האדם נמצא באמת, מה הם המחוזות בהם הוא מסתובב.

ברור כי במקרה דנן אנו נפגשים עם מדרגה גדולה לאין ערוך. אין מדובר על אדם המהרהר לעשות עברה, אדרבה, הוא ירא חטא, המהרהר כל העת כיצד להימנע ממנה. יתכן שבפועל הוא הפסיק לחטוא והוא מתמודד בהצלחה עם כל נסיון. אולם, ברובד מסויים יש צד שווה לשני אלו, והוא השייכות לעולם שהחטא קיים במערכת המושגים שלו, קרוב ומוכר.

שייכות מוחלטת

מדוע אפוא התורה מצווה להשיב אנשים אלו מן המערכה? כנראה צריך לומר, שכיוון שמחשבותיהם תפוסות בענינים אחרים, הדבר מצביע על כך שהם לא שייכים למשימה הניצבת כעת בפני הצבא. אין להם את הפנאי הנפשי, לעזוב הכל ולהתמסר באופן טוטאלי למלחמה. הקרב, וכל משימה אחרת דורשים התמסרות מוחלטת של כל הרבדים באדם. עד כדי כך שחז"ל מסבירים שהחטא המדובר הוא היסח הדעת בין תפילין של יד לתפילין של ראש. כלומר מדובר על אנשים בדרגה גבוהה מאוד. יתכן והם מקפידים על קלה כבחמורה; מכוונים את כל הכוונות בתפילין של יד וגם בתפילין של ראש. אולם, יש רק רגע אחד של היסח הדעת, שהוא גורם להם כבר להיות לא ראויים להיות מיוצאי המלחמה. כדי להיות מיוצאי המלחמה צריך החלטה והשתייכות ללא רבב, ללא פניה, ללא רגע אחד של היסח הדעת.

כמובן שיש לחדד שמדובר במלחמת רשות. למלחמת מצווה, יוצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. אם כל הזמן רק נתייחס לצד של היראה, האדם יהיה משותק, לא יצא לשום מלחמה, לא ישתתף בשום משימה. יש סוג כזה של משימות בהם התורה אומרת: זה הכרח, בזה אתה חייב להשתתף; אע"פ שאתה ירא - צא למלחמה. אולם, במשימות שהן בגדר הרחבה, כדוגמת מלחמת רשות, בהם באמת ישתתפו רק המובחרים שאינם יראים.

להיות באמצע משימה

עתה נתבונן בשלושה האחרים החוזרים מן המלחמה. לכאורה הדבר תמוה, מדוע לאלו יש "זכויות יתר" שבשלהן הם מקבלים פטור מהמלחמה?

יש מהראשונים שהעמידו את השלישיה הזאת בקו אחד עם האיש הירא רך הלבב. הם יראים מלמות במלחמה ולא יספיקו לחנוך את הבית, לחלל את הכרם ולישא את האשה, ולכן מחזירים אותם.[5] אולם מפשט הפסוקים לא משמע כך. נראה יותר כי התורה לא רק נותנת להם "פטורים", אלא רואה באופן חיובי את המעשה אשר לשמו הם משוחררים.

המשותף לכל אלו שהם באמצע משימה חשובה אחרת. חוסר הפנאי שלהם להתמסר למלחמה נובע מכך שהם כבר שייכים כרגע למשימה אחרת, ולפיכך טוב וראוי שישלימו אותה.

לחלום בגדול

אם אדם נמצא באמצע משימה רק בשלושת המעגלים  הללו, של נשיאת אשה, חילול כרם וחנוכת בית - זאת עובדה מצערת ביותר. על האדם לחיות באופן כזה שכל חייו הם משימה אחת גדולה, הוצאת הפוטנציאל האדיר שבו לפועל. אלו חיים ברמה אחרת לחלוטין, חיים גדולים של שייכות למשימות אדירות בלי סוף. כך למשל כאשר ניגשים לנישואין ולבניית בית במשותף - לא חונכים בית ובזה הענין נגמר, מקבלים פטור לשנה כי רק בשנה זו עסוקים במשימה חשובה. אלו חיים מאוד מצומצמים. בית גדול נבנה במשך שנים ארוכות, במשך כל החיים.

 

כיצד חיים בתנועה כזאת? צריך לחלום בגדול, לשאוף רחוק! להציב יתד במקום גבוה שבעקבותיו יבָּנה כל הבנין בהתאמה. על-פי היסוד שהוא היכן שמחשבותיו, שאיפותיו וחלומותיו של האדם - שם הוא. ישאף האדם ויחלום חלומות גדולים ושם באמת ימצאו חייו.

 


 

* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] דברים כ' ה'-ח'.

[2] רש"י שם, בשם רבי יוסי הגלילי.

[3] ד"ה בפסוק הירא ורך הלבב.

[4] ד"ה אא"ז מו"ר ז"ל דקדק על מה שכתוב הירא וכו'.

[5] עיין ברשב"ם לדוגמא.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3119

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer