icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת שופטים התשס"ה, שיחת ליל שבת*

משפט המלוכה

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק.[1]

הפרשה פותחת במצות מינוי מערכת המשפט. בהמשך מופיעה פרשת המלך:

כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא.[2]

כמו כן, עוסקת הפרשה גם בכהונה ובנבואה. עולה מכל האמור, שפרשתנו עוסקת בארבע מערכות ההנהגה היסודיות בישראל: משפט, מלוכה, נבואה וכהונה.

פיצול ההנהגה

פרשתנו נוטלת חלק מספר דברים; נאומו הארוך של משה רבנו, ערב הכניסה לארץ. ערב הכניסה לארץ מצווה משה את ישראל אודות ארבע מערכות ההנהגה שנדרשות להימצא במחנה ישראל. משה - כלל בתוכו, במובן מסויים, את כל ארבעת המערכות: הוא שימש כנביא וכמלך. הוא שימש כשופט, ואף שימש ככהן לזמן מה, עד למינויו של זרע אהרן. משה רבנו לפני מותו ממנה לו מחליפים. הוא מצווה את ישראל לדאוג לקיומם של ארבע המערכות ההנהגתיות, שהיו כלולים עד כה באישיות אחת, במשה רבנו. כעת, ישנו פיצול; לא איש אחד ייטול עליו את כל התפקידים, אלא ימונו ארבעה אנשים שונים שיבנו ארבע מערכות שונות; משפט, מלוכה, נבואה וכהונה.

יש לשאול מדוע יש צורך לפצל את מערכת ההנהגה? מדוע לא ניתן למנות מחליף אחד, שיתפקד כמשה רבנו וישמש כשופט, כמלך, כנביא וככהן?!

ניתן לומר שאין אישיות כזאת, מבלעדי משה. רק משה רבנו, שנשמתו נשמת שישים ריבוא ישראל, מסוגל לכלול בקרבו מערכות שונות ולשאת בתפקידים שונים.

אולם נראה כי ניתן להעמיק יותר. ארבע המערכות ההנהגתיות שבפרשתנו הן מערכות שונות. כל מערכת דורשת ממי שעומד בראשה כישורים שונים והתייחסויות שונות לדברים המתרחשים במציאות. אין התייחסותו של מלך כהתייחסותו של השופט או של הנביא. השוני שבין המערכות מחייב שיהיה פיצול במערכת ההנהגה. כל אחד מהמנהיגים עומד בעמדה אחרת כלפי המציאות ומאורעותיה, ולכן למעט משה רבנו שהוא 'על אנושי', לא תימצא אישיות שתוכל לכלול את כולם בקרבה.

ואמרת אשימה עלי מלך

אכן בפרשתנו נעשית הפרדת רשויות. נראה כי ניתן לחלק את ארבע המערכות לשתי קבוצות: מחד - הכהונה, הנבואה והמשפט, ומאידך - המלוכה. נעמוד על ביטוייה של חלוקה זו.

ראשית, ניסוח הכתוב בפרשיית המלוכה שונה מהניסוח האמור בפרשיות האחרות. לדוגמא - נבחון את הציווי למינוי השופטים לעומת הציווי למנות מלך. לגבי השופטים - הניסוח הוא ניסוח של ציווי - "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך". לעומת זאת במינוי המלך קיים ניסוח מיוחד - "כי תבא אל הארץ... ואמרת אשימה עלי מלך". אכן מצינו מחלוקת תנאים האם מינוי המלך הוא דבר לכתחילי או דיעבדי, ולא מצינו מחלוקת דומה לגבי מינוי השופטים. נראה כי מחלוקת זו אפשרית רק בנוגע למינוי המלוכה, שכן הניסוח בתורה לגביו 'סובל' פרשנות של 'מצות רשות', ואולי אפילו של מציאות דיעבדית.

הדברים מתחדדים בזמן בו מקיימים ישראל את מצות מינוי המלך. כשמבקשים ישראל למנות עליהם מלך, נושא שמואל הנביא נאום נוקב בפני העם, שניתן להסיק ממנו שבקשתם אינה ראוייה, או לכל הפחות אינה לכתחילית. התבוננות נוספת בפרשתנו יחשוף שאכן ניתן לראות את הבקשה למינוי המלך כבקשה אינה ראוייה. "כי תבוא אל הארץ... ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי". לא מצינו שישראל מבקשים למנות עליהם שופט או כהן ככל הגוים. אולם כן מצינו שיבקשו להם - מלך ככל הגוים.

זאת ועוד, שהתורה נדרשת לצוות את ישראל "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא". ביחס למערכות המשפט לא עולה המחשבה למנות שופט נכרי שישפוט את ישראל, ולכן אין צורך בציווי שיאסור זאת. כן הוא גם בנוגע למערכות הכהונה והנבואה. אולם לגבי המלוכה - יכולה להימצא בלב ישראל מחשבה למנות עליהם איש נכרי, ולכן יש צורך לצוות - "לא תוכל לתת עליך איש נכרי".

עולה כי מיוחדת היא הנהגת המלכות משאר ההנהגות, ויש לעמוד על ייחודיותה.

מלך ככל הגוים

ענין המלוכה הוא לטפל ולעסוק בניהול וסידור המציאות הארצית והחומרית. השיקולים שמנחים את המלך בקבלת החלטותיו הם שיקולים ריאליים, אנושיים, ארציים. לעומתה, עיסוקן של שאר המערכות הוא בדברים רוחניים ואלוקיים; קל לראות זאת ב'כהונה' וב'נבואה', וכן הוא גם בנוגע למערכת ה'משפט' - תפקידה של מערכת המפשט בישראל הוא להדריך את המציאות התחתונה על פי חוקי התורה, ובכך להופיע את רצון ה' בעולם.

המלוכה - עוסקת בניהול החיים המעשיים והארציים, בעוד שמערכות הכהונה, הנבואה והמלכות - עוסקות בניהול החיים הרוחניים והאלקיים.

לאור כך ברור מדוע עולה המחשבה למנות "מלך ככל הגוים". כמו כן ברור גם מדוע נדרש הציווי שלא למנות איש נכרי. לנהל מערכת משפט ככל הגוים או למנות שופט נכרי - אלו מחשבות שלא עולות על הדעת; מערכת המשפט אמורה לבטא רעיונות מסויימים, חוקים ייחודיים לעם ולכן לא די בשופט כשרוני, כי אם בשופט שפועל לאור אותם חוקים מוסכמים. מערכת המשפט בישראל אמורה להתנהל לאור החוק האלקי, חוקי התורה - וממילא לא עולה בכלל האפשרות לנהל מערכת משפט 'ככל הגוים' או למנות שופט נכרי. לא כן לגבי המלוכה. התורה מצוה את ישראל שלא למנות עליהם 'מלך ככל הגוים', וציווי זה נובע מהוא אמינא שיכולה לעלות; כיון שמדובר במערכת ארצית, שאינה קשורה לייחודם של ישראל, הרי שניהול הממלכה הוא באותו אופן בו מנהלים הגוים את ממלכותיהם, "אשימה עלי מלך ככל הגוים". ממילא אפשר גם לבחור איש נכרי, 'איש מקצוע', שינהל את החיים הארציים באופן הטוב ביותר. על מנת להוציא מטעויות אלו, ישנו הציווי "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא".

ניתוק המערכות

משה שכלל בקרבו את כל מערכות ההנהגה מפצל אותן לארבע מערכות שונות. כאמור, ניתן לחלק את ארבע המערכות לשתים - המערכות הרוחניות (כהונה, נבואה ומשפט) והמערכת הארצית (מלוכה). ניתן לראות פיצול זה בשני מבטים. ניתן לומר, שהפיצול הוא מוחלט; הקבוצה האחת עוסקת בהופעת רצון ה' בעולם - כהונה, נבואה ומשפט אלוקי. לעומתה, עוסקת הקבוצה השניה בדברים הממשיים, בניהול הממלכה הארצית, החמרית והגשמית - וזו לכאורה אינה חלק מהופעת ה'; ממלכה "ככל הגויים אשר סביבותי".

אולם נראה לומר אחרת. התורה מצווה על המלך - "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול"[3]. ציווים אלה מצביעים על כך שאין המלוכה מנותקת ממערכות ההנהגה הרוחניות. יש כאן אמנם שתי קבוצות שונות מאד, אולם הן אינן עומדות כל אחת לעצמה, אלא האחת יונקת מהשניה; כוחו של המלך הוא מהתורה, ולכן מצווה הוא "לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל".

דקדוקי דינים

מובא במדרש -

שופטים ושוטרים, זה שאמר הכתוב 'מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל'; דבריו אלו דברי תורה, חקיו אלו המדרשות, ומשפטיו אלו הדינין, לא נתן הקב"ה את התורה ואת המשפטים אלא לישראל בלבד... והלא אומות העולם נצטוו על הדינין שהיא אחת משבע מצות שנצטוו בני נח, ומהו משפטים בל ידעום? אלו דקדוקי הדין, שכך שנינו מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים, ובני נח הורגים בעד אחד ובדיין אחד ושלא בהתראה, משא"כ בישראל, לפי שדיני ממונות בשלשה ודיני נפשות בעשרים ושלשה, וכתיב (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש וגו', וצריכין דרישה וחקירה.[4]

דורשים חכמינו זכרונם לברכה כי לישראל יש חוקים ומשפטים יחודיים - "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". המדרש מזהה את יחודיותה של מערכת המשפט הישראלית בדקדוקי הדינים; "מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים... דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות בעשרים ושלשה... לא יקום עד אחד באיש... וצריכין דרישה וחקירה". יש להבין מדוע מתבטאת היחודיות דווקא בדקדוקי הדינים, בפרטי הפרטים הקטנים, ולא באמירה הכללית שאלו חוקים אלקיים?!

ניתן לומר שדקדוקי הדינים מחדדים את החתירה לשלימות הקיימת במערכת המשפט הישראלי. כל פסיקה היוצאת מתחת ידיו של הדיין חותרת לשלימות; אין עונשים בלא עדים והתראה, ודורשים וחוקרים היטב את העדים. הרוצח ייהרג רק כאשר יתברר שהוא הכיר בעובדה שהוא חוטא, ושאכן נמצאו ראיות גמורות לכך שביצע את הרצח. חתירה כזו לשלמות תבטיח שהמשפט שייעשה יהיה משפט צדק.

אולם, קל להבחין בבעייתיות שיוצרת חתירה כזו לשלמות. הרצון להוציא פסק אמיתי גורם לכך שכמעט ולא ניתן לענוש; גנבים ורוצחים יסתובבו בעולם מבלי שיקבלו את דינם, וזאת מחמת דקדוקי הדין הרבים. הדקדקנות במשפט יכולה להתברר ככזו שפוטרת חטאים מעונשם.

בין שופט למלך

הר"ן בדרשותיו[5] מזהה את הפתרון לבעייתיות זו, במשפט המלך. למלך ניתנה הסמכות לענוש במקרים בהם בית הדין אינו יכול לעשות זאת. החתירה לשלימות מונעת את בית הדין מלענוש. משפט המלך משלים את התמונה. במקרה בו יזוכה האדם בבית הדין מחמת דקדוקי הדינים - יוכל המלך לתת לו את עונשו. הר"ן אינו מסביר כיצד שתי המערכות משתלבות יחד; האדם נכנס לבית הדין ויוצא זכאי, אולם בצאתו מארמון המלך יימצא אשם. אולם נראה כי אין זו הנקודה העיקרית.

לשרת, ולא לפגוע

עיקרם של דברים הוא כי ישנו שילוב בין שני סוגי המערכות השונים. מערכות ההנהגה השונות - הרוחניות והארציות - משולבות הן זו בזו; מערכת אחת משרתת את השניה. המערכות הרוחניות הינן טהורות, שואפות וחותרות לשלימות. בעוד שהמערכה הארצית, הממלכה - תפקידה הוא להופיע את אותו טוהר אלקי במציאות באופן ממשי וריאלי; לדאוג לכך שלא ייהלכו בקרבנו חטאים, שאינם מקבלים את עונשם בעקבות השאיפה לשלימות ולטוהר.

אנו נמצאים כיום במצב של "כפילות סמכויות" - המדינה שמנהלת את החיים הארציים, ששיקוליה הם שיקולים ריאליים והגיוניים. לעומת מערכת ההנהגה התורנית והרוחנית, שהגורמים שמשפיעים על החלטותיה הינם טהורים וזכים, אלוקיים.

מערכת ההנהגה הארצית, המלוכה - צריכה להכיר כי תפקידה הוא לשרת את ההנהגה האלקית, ולא חלילה לפגוע בה.


 

* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] דברים פרק ט"ז, פסוק י"ח.

[2] דברים פרק י"ז, פסוקים י"ד-ט"ו.

[3] שם פס' כ.

[4] מדרש תנחומא, פרשת שופטים אות א'.

[5] הדרוש האחד עשר - שופטים ושוטרים.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3073

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer