icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת שופטים התשס"א, שיחת ליל שבת*

להביט אל השׂרש

'שופטים ושוטרים' - זה שאמר הכתוב 'מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל' (תהילים קמ"ז, י"ט). 'דבריו' - אלו דברי תורה. 'חקיו' - אלו המדרשות. 'ומשפטיו' - אלו הדינין. לא נתן הקדוש ברוך הוא את התורה ואת המשפטים, אלא לישראל בלבד ...

והלא אומות העולם נצטוו על הדינין, שהיא אחת משבע מצות שנצטוו בני נח? ומהו 'משפטים בל ידעום'! - אלו דקדוקי הדין, שכך שנינו: מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים. ובני נח הורגים בעד אחד, ובדיין אחד, ושלא בהתראה. מה שאין כן בישראל, לפי שדיני ממונות בשלשה, ודיני נפשות בעשרים ושלשה. וכתיב 'לא יקום עד אחד באיש וגו' (דברים י"ט, ט"ו). וצריכין דרישה וחקירה.[1]

המשפט הישראלי

המדרש מציב את עשיית הדין והמשפט כדבר המבדיל בין ישראל לאומות. על כך מקשה המדרש - והרי גם אומות העולם נצטוו על הדינים. במה אפוא שונה הציווי לישראל מהציווי לאומות העולם? התשובה המתבקשת שהיינו מצפים היא שהמדרש יביא לנו רשימה של הלכות שבהם מובלט השוני בין דיני ישראל לדיני האומות. אולם, המדרש לא מביא הלכות הדנות בעסקי שכנים בענייני משא ומתן וכד', הקשורות לתוכן הפסיקה, כדי להמחיש את הייחוד של דיני ישראל. "דקדוקי הדין" - הלכות דיינים, העוסקות בהדרכה לשופטים כיצד לשפוט, הן המבטאות את השוני המהותי שבין דיני ישראל לדיני שאר האומות.

מה המשמעות של דקדוקי דינים? כיצד דינים כמו עדות בשניים, חקירה ודרישה, דין בפני שלושה דיינים והתראה מבטאים את הייחוד של המשפט הישראלי?

אמת מוחלטת

המשפט הישראלי דורש הגעה לוודאות מלאה ביחס למה שהתרחש במציאות. דבר זה משתקף בדיני ראיות (עדות בשניים,דרישה וחקירה[2]); הוא גם דורש וודאות גמורה בשיקול דעת נכון של הדיינים (לכן דנים בפני שלושה - על-מנת ליצור מגוון של דעות); והוא גם תובע ווודאות מלאה ביחס לכוונת החוטא בשעת המעשה (התראה תוך כדי דיבור). שלושה מישורים אלו חושפים בפנינו את מגמת המשפט הישראלי - אמת מוחלטת.

החתירה לאמת מוחלטת, לאמת האלוקית, היא המייחדת את דיני ישראל משאר דיני האנושות.

כל פרט - עד השׂרש

במשפט הישראלי כל עברה נדונה, עד שלעיני בשר ודם הדבר נראה כמוגזם. אולם, צריך להבין שהאמת המוחלטת תובעת את מיצוי הדין המלא עם העיוות הכי קטן במציאות. במשפט המוחלט אין וויתורים בדין, "כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו מעוהי". התעלמות מעשיית דין מחמת טענות כמו חוסר ענין ציבורי, או שהעבירה קלה מדי ואינה מצדיקה הַעֲמדה למשפט, אין להם מקום במשפט אשר חותר להגיע לאמת גמורה.

האמת המוחלטת תובעת להביא את הכל למשפט. גם את העיוותים שבראיה אנושית פשוטה נראים כעיוותים קלים, שניתן לוותר עליהם.

אולם, הדרישה לברור מדוקדק עד לאמת מוחלטת יוצרת דבר נוסף. הדקדוק בחקירת העדים וההקפדה בבירור הראיות, הם הרבה פעמים מהווים את הגורם לפטור אדם שבחקירה שטחית נראה בוודאות כחוטא, כך שגם בעניין זה לבשר ודם נראה הדבר כמוגזם. כפי שידוע המקרה אודות אדם שרדף אחרי חברו עם סכין לחורבה ויצא כשידיו נוטפות דם, ואף על פי כן - אי-אפשר לקבוע שהוא אכן רצח. עלינו להעמיק ולתפוס שהמשפט המנסה להגיע למוחלטות תובע בירור מדוקדק לא רק של מה שנעשה מעל פני השטח, אלא גם של מה שנעשה מתחת לפני השטח; יורד וחוקר בעומק מחשבתו וכוונתו של האדם. רק כאשר מעשה העבירה נעשה תוך כדי דיבורו של המתרה, שברור בוודאות שהחוטא ידע את האיסור בזמן המעשה ואעפ"כ חטא בו, רק אז מותר לדונו כמזיד. בירור עמוק זה בשורשה של העבירה, במניעיו של החוטא, נובע מהחתירה להגיע לאמת המוחלטת הנוקבת ומבררת גם את שׂרש המעשה. הקפדה זו מגלה שקשה מאוד למצוא עבריין שמניעיו זדוניים, ושהרִשעות היא תשתית הוויתו.

החתירה לאמת שמה לבה לפגמים ועוותים רבים, ובו זמנית היא גם מגלה שהם חיצוניים, ארעיים, גם מעשים, שנראים בראיה אנושית פשוטה- חמורים, כשחושפים את שורשם מגלים כי אין בהם שורש רע.

תשובה שלימה ומוחלטת

שני הצדדים הללו במשפט הנובעים מהחתירה למוחלטות בדין נמצאים גם בתשובה.

התשובה תובעת מהאדם לשוב בצורה שלימה, מוחלטת; אסור לו לטייח עבירות, הוא צריך להבין שעל כל החטאים והעוונות צריכים לשוב בתשובה. אסור לו להתעלם משום חטא, פעוט ככל שיהיה. גם בענין זה נדמה כי התביעה לתשובה שלימה כל-כך נוקבת, עד שכמעט אי-אפשר להביא תשובה זו לידי מימוש, כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".

זהו צד אחד הנובע מהדרישה לשוב בתשובה גמורה, אולם יש צד שני הנובע מאותו מקור ממש.

כאשר האדם עושה עם עצמו בירור נוקב, לא בוחן את חטאיו בחינה שטחית אלא חוקר בעומק החטא ובוחן את מניעיו, הוא יגלה שהרבה עבירות שנראו לו כעבירות חמורות של 'להכעיס' נבעו הרבה פעמים מיצרים ומדברים חצונים, לא רצוניים, אשר כפו את רצונו האמיתי של האדם שבשׂרשו הוא טוב.

השאיפה לתשובה מוחלטת מקנה לאדם מבט חדש והשקפה אחרת על חברו ועל המציאות כולה. התשובה המוחלטת קוראת לאדם לא להסתפק במבט שטחי על המציאות אלא לחשוף את רבדיה הפנימיים, את שׂרשה הטוב. בשינוי המבט וההשקפה על המציאות כולה טמון התיקון עצמו. אדם שרכש השקפה זו מתחיל להסתכל על מעשי עצמו ועל מעשי אחרים במבט חודר יותר, עמוק יותר, פנימי יותר. הוא מגלה שהעולם טוב מיסודו, שאין לרע אחיזה במציאות, שאין קיום לחטא. המבט הזה הופך כמובן להיות הכֹח הדוחף להובלת חיים חדשה, כשיסודות טהורים ושלמים יותר נהיים דומיננטיים ומפעילים חיים שלמים יותר. ללא חדירה לשׂרש, נשארת הנפש בדיכדוכה ואין לה אמון כי באמת אפשר לצאת מהבור העמוק אליו הדרדר האדם. רק בשינוי נקודת המבט נמצא הסיכוי היחיד לשוב בתשובה שלימה, מתגלה האור שבעומק הכל הנותן את הפתח להתחיל תנועה של שינוי ותיקון.

שׂרש והתפרטות

בפרשה מופיע הציווי על מערכת המשפט. משה היה בתחילה המרכז השיפוטי היחיד של העם. ממנו הואצלה רוח לשבעים הזקנים ואח"כ: שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות, עד כדי כך שכל עיר שיש בה מאה ועשרים איש צריכה בי"ד של עשרים ושלושה. דיינים אלו קרובים יותר לעם, צמחו ממנו וקשובים לו. בראיה פשוטה נראה שהתפשטות זו של המשפט לכל שערי בני-ישראל מיועדת להחדיר את האידיאלים לרחבי המציאות. כחלק מזה, המפגש עם המציאות מרגיל להתייחס אליה, להתחשב בה ולקלוט את מושגיה. וכאן באות הדגשות רבות הדורשות לשמור על יניקת ההנהגה מהמקור האחד, מסנהדרין הגדולה היושבת בלישכת הגזית. זוהי ההתבוננות הנכונה, לראות איך כל ההתפרטויות מקורם בשׂרש אחד.

כך הדבר גם בציווי מלך המופיע בפרשתינו. את המלך מבקשים עם-ישראל והוא אכן עוסק בענינים הקרובים אליהם. גם כאן אם נתבונן, נחשוף את מקור יניקתו של המלך. מגלים שספר התורה שהמלך כותב לעצמו, וכן הנביא, נושא את דבר ה' המוכיח אותו, הם המניעים את כל מעשיו ומהם הוא יוצא לפעול במציאות.

זיווג שלם

האדם בששת ימי המעשה שקוע בעולם המעשי המתפרט. ביום השבת עולה האדם ומתקשר למציאות שהיא מעל הטבע, מעין עולם הבא בתוך העולם הזה. עלינו לנסות ולראות כיצד משפיעה שבת על ימי המעשה שלנו, כיצד יונקים ימי המעשה את כוחם מגובה המבט של השבת. שבת היא הסתכלות שונה, מרוממת יותר, על המציאות כולה. לא בכדי השבת הינה יום התשובה הגדול, בה האדם מקבל מבט עליון יותר על עצמו ועל המציאות כולה, וממנו הוא מסוגל להתחיל ולתקן את הצדדים המעשיים.

אנו אומרים בקבלת שבת את מזמור "לכה דודי לקראת כלה". בכך אנו מבטאים את צפייתנו לזיווג האדיר של הדוד עם הרעיה. זיווג איננו רק הבנה הדדית וכד', זיווג- משמעותו איחוד המושגים. ישנה שאיפה שכנסת ישראל, המבטאת את הצד הקשור יותר לעולם המעשי, תתרומם למבט האלוקי, האידאי על המציאות ומתוכו תשוב לימי המעשה. כך בבניין בית, אין מדובר רק על שני אנשים שהחליטו לשכור דירה במשותף; ישנה ציפייה למיזוג עולמות ולאיחוד המושגים עד לרבדים הכי פנימיים. ואנו יודעים שהשי"ת אומר לנו "שובו אלי ואשובה אליכם", ולא עוד אלא "כמשוש חתן על כלה - ישיש עליך אלוקיך"; הקב"ה שש לקראתנו ומצפה מאתנו לא רק לשינוי מסויים, אלא לשינוי נקודת המבט, להרמת המבט והסתכלות מנקודת השׂרש הכל-כך טובה, האלוקית. זהו הסיכוי היחידי והאדיר, להצליח ולהגיע ל"ושבת עד ה' אלוקיך!"

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] תנחומא, שופטים א.

[2] המדרש מדגים זאת ע"י חקירתו של ריב"ז בדיני עוקצין (על העדים לרצח לדעת פרטים קטנטנים כדוגמת מראיהם של עוקצי התאנה תחתיה בוצע הרצח).


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2501

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer