פרשת כי-תצא התש"ס, שיחת ליל שבת* תורת חיים כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה.[1] אשת יפת תואר פרשת אשת יפת תואר מתארת סיטואצית חיים סבוכה. התורה מתנסחת בפרוט על-מנת לתאר את ההתרחשויות. מתחים רבים מסתתרים מתחת לפני השטח. ראשית, ישנה כאן מגמה הפוכה בין הציבור, והמשימה בה הוא עסוק, לבין הפרט המתאוה לאשה. הציבור - עסוק במלחמה, יש כאן משימה לאומית ממדרגה ראשונה, מאבק על ערכי האומה, ואילו אדם זה, עסוק בשלו, בחייו ובצרכיו הפרטיים, כמנותק מהמגמה הציבורית. שנית, באופן כללי, מלחמה, והנצחון הבא בעקבותיה, משקפים את עוז רוחו של האדם, את הגבורה להאבק ולנצח, את היכולת לעמוד כנגד האויב. לעומת זאת, האדם המתואר כאן נמצא במעמד נפשי הפוך, בכשלון ובנפילה, הוא נכנע ליצריו, בבחינת דברי חז"ל: "לא דברה התורה אלא כנגד יצר-הרע".[2] בנוסף לכך מלחמה היא מאבק, ואף נסיון מיגור של הצד השני. בתהליך המתואר, אדם זה לוקח אליו משהו מהדברים איתם הוא נפגש - "והבאתה אל תוך ביתך". אולי הכנסה זו היא נפילה יצרית, ואולי יש בה מימד אידיאולוגי של קבלת דברים מסוימים מ"החוץ" פנימה, כך או כך זו תנועה הפוכה לתנועה המלחמה והמאבק. יתכן שישנן עוד התמודדויות המסתתרות בפרשה, אך בכל אופן היה ניתן לכתוב את ההלכות המתוארות באופן הרבה יותר תמציתי, קר וחתוך. אולם, התורה טורחת לרדת לעומק הפרטים כפי שהם משתקפים במציאות. באופן דומה אנו מוצאים גם בשתי הפרשיות הבאות - שתי נשים בביתו של אדם ובן סורר ומורה. גם כאן ניתן היה לכתוב הלכות קצרות כגון "אל תבכר את בן השנואה" "אם בנך מתנהג באופן מסויים - זה וזה דינו" אולם התורה מפרטת את המתחים בבית ואת השתלשלות הענינים כפי שהם בחיים. לוית חן פרשת כי-תצא גדושה במצוות, מלאת פרטים, ללא סדר הגיוני. ישנה קפיצה מנושא לנושא, נעשה מעבר חד מתחום חיים אחד למשנהו. "השלחן-ערוך" לעומת זאת מסודר באופן מופתי, מקוטלג לפי נושאים - סדר הגיוני וברור. אמנם, תחילתו מסודר על-פי סדר יומו של האדם, אולם אם רעיון זה היה ממשיך באופן עקבי היינו מוצאים יצירה הקרובה הרבה יותר לסגנון הדברים בפרשת כי-תצא מאשר כפי שמופיעים ב"שלחן-ערוך". חיי אדם אינם קודם "אורח-חיים" ואחר-כך "אבן העזר" וכו' - באופן מתוכנן. חייו הם זרימה ומעבר כל רגע מתחום לתחום. לדוגמא, יתכן ומיד אחרי התפילה אדם רוצה לאכול - אז הוא נפגש בעניני "איסור-והיתר", ואם יש לו שיחת טלפון יתכן שיצטרך להתעסק בעניני ממון וכד'. בחיים יש מפגש בלתי פוסק עם סיטואציות שונות, מתחומים שונים. התורה אינה מתעסקת רק במציאויות סבוכות (כפרשת אשת יפת תואר) אלא עם הווית החיים הפשוטה של האדם, כפי שהיא משתקפת באופן נורמלי וטבעי בפועל. דבר זה יכול להסביר את הפיזור ואי-הסדר המתבטא בפרשת כי-תצא כמשקפת את התורה בכללה. התורה מתעסקת ומדריכה את האדם בחייו, וכיוון שחייו דינמים וזורמים, נוגעים כל הזמן במכלול סוגיות, כך התורה מקיפה בהתאמה את מכלול חייו. הדברים משתקפים בדברי חז"ל: ד"א מהו כי לוית חן א"ר פנחס בן חמא לכל מקום שתלך המצוות מלווין אותך, מנין, שנא' כי תבנה בית חדש וגו', עשית לך דלת המצוות מלוות אותך, שנא' וכתבתם על מזוזות ביתך, אם לבשת כלים חדשים המצוות מלוות אותך, שנא' לא תלבש שעטנז הלכת לגלח מצוות מלוות אותך, שנא' לא תקיפו פאת ראשכם, אם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה המצות מלוות אותך, שנא' לא תזרע כרמך כלאים, אם קצרת אותה המצוות מלוות אותך, שנא' כי תקצור קצירך בשדה וגו', אמר הקב"ה אפי' לא היית עסוק בדבר אלא מהלך בדרך המצוות מלוות אותך, שנא' כי יקרא קן צפור לפניך בדרך.[3] התורה מלוה את האדם לאורך כל מסלול חייו, בכל צעד ושעל, בכל מציאות איתה יפגש, אפילו "לא יעסוק בדבר אלא מהלך בדרך", ייפגש במצות שילוח הקן. התורה מקיפה את כל צדדי חייו של האדם. מצוה גוררת מצוה את המכלול הזה ניתן לבאר במספר אופנים, כפי שמופיע בהמשך דברי חז"ל: ד"א כי יקרא קן צפור לפניך, בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כמצוה חמורה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, כיצד, כתי' למעלה כי תצא למלחמה וגו', וראית בשביה וגו', אמר הקב"ה אע"פ שהתרתי אותה לך, אמרתי לך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה, כדי שלא תמצא חן בעיניך ותשלח אותה, אם לא עשית כן, מה כתי' אחריו כי יהיה לאיש בן סורר ומורה וגו', אחר כן כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, הוי ועבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה, מנין, תחלה כתי' כי יקרא קן צפור לפניך, מתוך כך, כי תבנה בית חדש, מתוך כך, לא תזרע כרמך כלאים, ומתוך כך, לא תחרוש, ומתוך כך, גדילים תעשה לך, הוי מצוה גוררת מצוה.[4] את הסיבה לכך שמצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה ניתן לבאר במספר דרכים: המדרש (ובעקבותיו רש"י) מצביע על השתלשלות הדברים. לדוגמא אם אדם יכניס אשת יפת תואר לביתו, הדבר עלול ליצור מתחים בבית ועיוות במשפחה וליצור מצב של בן סורר ומורה. יש כאן השתלשלות הגיונית ומוסברת של הדברים. ניתן לבאר שמדובר באופן כללי במסלול חייו של האדם, מהי מגמתו, על איזה מסלול הוא נמצא. יכול האדם להיות על מסלול של עשית טוב, הוא מרגיל את עצמו בעשית מצוות, לכך הוא חותר ובזה הוא עסוק. פרט ועוד פרט של עשית מצוות משקפים את דרך חייו, זו בחינת מצוה גוררת מצוה. אולם, יתכן חלילה כי האדם באופן כללי במסלול הבחירה בשלילה, נכשל ומדרדר מעברה לעברה, ההגררות לכך היא בבחינת עברה גוררת עברה. יש שביארו כי הכוונה לכך שהקב"ה יסייעוֹ לעשות את הצעד הבא. לאחר שאדם עשה מצוה, הקב"ה יסובב את הדברים כך שיווצרו התנאים הנוחים לקיום המצוה הבאה, ולהיפך בענין העברות. האדם כמכלול אולם, ניתן לבאר כי האדם הינו חטיבה אורגנית אחת, חייו הינם מכלול אחד. אי-אפשר לחלק אותו לחלקים פרודים זה מזה, לנתח כל חלק בפני עצמו זה כמעט כמו לנתח גופה, בה כל מה שנשאר לעשות זה להתייחס לכל איבר בפני עצמו. לפיכך, כל מעשה, כל סיטואציה איתה האדם נפגש מטביעה את חותמה באישיותו - לטוב ולרע. אכן מצוה גוררת מצוה, אולם הדבר נעשה גם אם אין אנו יודעים להצביע בדיוק כיצד דבר גרר דבר. עשית הטוב, במישור אחד, נטמעת בנפש האדם ומשפיעה על העשיה להבא, יתכן במישור אחר, השפעה זו נוצרת גם אם אין קשר ישיר הניכר לעין. השקפה זו נותנת משמעות קריטית לכל מעשה שאדם עושה. כאשר אדם פגוע בידו - אי-אפשר להסתפק באמירה כי זו בסך הכל היד, והעיקר שהגוף בריא. זיהום ביד עלול להתפתח עד לזיהום בלב. לפיכך, כאשר אדם רוצה להבריא ודאי שלא יסתפק בריפוי חלק מהאיברים - כל עוד ישנם איברים פגועים - המכלול פגוע. כך, כל מעשה, לטוב ולרע מכיל בקרבו משמעות על כלל האדם, מעין צוהר לבנין הפנימי. בבחינת "בכל דרכיך דעהו" - כיוון שלכל מעשה, האדם מגיע עם מכלול אישיותו ועל כן ההשפעה בהתאמה על כל המכלול. תשובה כללית ותשובה על פרטים בימי הרחמים והסליחות בהם אנו מצויים, ניתן לקשור מושגים אלו לתהליך התשובה. ישנה תשובה המתעסקת בפרטים - מדקדקים בכל ענין, מעבירים בזכוכית מגדלת כל עשיה ובוחנים אותה לעומק, פרט אחר פרט כהנחת לבנה אחר לבנה בתהליך הבניה. לעומתה ישנה תשובה כללית המסתכלת על כל מכלול האדם, מקיפה את הכל ואינה מוותרת על שום פרט, כמבט הכללי שנותנים בבנין. מעין נקודת המבט של שבת בה משקיפים על כל ימי המעשה ומכוחה אחר-כך יוצאים ומתקנים את כל הפרטים.[5] מתוך ראיית האדם כמכלול, מתברר הערך של כל פרט והשפעתו על המכלול, וממילא מדוע אי-אפשר לוותר על תיקונו. מתוך עבודת תיקון זו, בימי התשובה הללו נזכה שיקויים בנו - "ושבת עד ה' אלהיך".
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] דברים כ"א ,י"ד. [2] רש"י רברים כ"א, י"א. [3] "דברים רבה (ליברמן) פרשת כי תצא ד"ה ג. [4] דברים רבה (ליברמן) פרשת כי תצא ד"ה ד. [5] עיין בשיעור פתיחה למסכת שבת (הנלמדת כעת בישיבה) ובמדרש אודות מלך העושה יו"ט ביום שמסיים את בנין הבית. Quote this article on your site | Views: 5554
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|