icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת כי-תצא התשס"ה, שיחת ליל שבת*

ממעמקים

כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה.[1]

פרשיית אשת יפת-תאר מתארת מציאות מיוחדת. ישראל יוצאים למלחמה על אויביהם וה' מסייעם ונותן את האויב בידם. המציאות המתוארת בפרשיה היא שהאדם מישראל מזהה אשת יפת תאר במחנה האויב, ולוקח לו אותה לאשה. כאמור, מציאות ייחודית; אויב נעשה לאוהב.

יפת-תאר

כיוונים שונים נאמרו בראשונים לגבי אשת יפת תאר. רש"י אומר ש"לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע"[2]. אולם אור-החיים הולך בכיוון הפוך; הוא מזהה את הפרשייה הזו כפרשייה שעניינה גאולת נשמות הגרים שבקרב הגויים, שאמורות להימצא במחננו.

בני ישראל יוצאים להילחם עם אויביהם, הקדוש ברוך הוא מסייעם והם נוצחים. אולם לאחר המלחמה מוצא האדם 'אשת יפת-תאר' וחושק בה. לאור דברי אור-החיים, לא מדובר כאן על יופי חיצוני, כי-אם על יפיות פנימית. האדם מזהה נשמה גבוהה שאמנם נמצאת בקרב הגויים, אולם מקומה האמיתי הוא במחנה ישראל.

נראה שלא מקרה הוא שהנשמה הגבוהה הזו זוהתה דוקא לאחר המלחמה. קודם המלחמה, הנשמה הזו היתה נסתרת; היא עטתה לבושים חיצוניים שגרמו לה להופיע בצורה מנוגדת למחנה ישראל. מסתבר אפילו שגם היא עצמה לא ידעה שמקומה האמיתי הוא במחנה ישראל, שכן מבחינתה מחנה ישראל הוא מחנה האויב. יתכן שאותה נשמה שבקרב הגויים היא זו שנותנת את כל הכח למחנה האויב, להרע לישראל בזמן המלחמה.

והסירה את שמלת שביה

אולם לאחר המלחמה, לאחר כתישת והכנעת האויב, מוסרת 'שמלת השביה' מעל 'אשת יפת-התאר"; מוסר המעטה החיצוני והלבושים שנתעטפה בהם אותה נשמה. כשמוסרים הלבושים, מתגלית אותה נשמת גר בטהרתה, ומתברר עד כמה שייכת היא למחנה ישראל.

רואה האדם מישראל 'אשת יפת-תאר' בשביה וחושק בה, מזהה נשמה גבוהה ורוצה להביאה אל מחנה ישראל. דוקא לאחר שמוסר המעטה החיצוני, מתגלה במעמקים שזהו לא כח מנגד, אלא כח מותאם, שמסוגל להפרות ולהרבות את כוחו של מחנה ישראל.

והבאתה אל תוך ביתך

כמלחמה הפיזית, כן המלחמה הרוחנית. לעיתים יוצאים ישראל למאבק רוחני נגד רוח העמים; מאבק נגד תפיסות רוחניות מעוותות שקיימות במציאות. המלחמה היא מלחמת חרמה; יש רצון להכניע את כל הקשור לתפיסת העולם הנוראה והמעוותת בה נאבקים.

אולם, עם הסרת ביטוייה וגילוייה החיצוניים של אותה תפיסת עולם, יתכן ויתגלו יסודות טהורים במעמקיה של אותה תפיסה מעוותת; יסודות שניתן לגייסם לטובת רוח האומה הישראלית, ולשכללה ולפתחה בעזרתם. יש להאבק בנחישות בתפיסות העולם המעוותות שברוח העמים, ובכך לגלות את הטמון במעמקיה של אותה תפיסה; או אז יהיה ניתן לגלות יסודות טהורים שניתן לגואלם ולהביאם למחננו.

מלאכת הכתישה וההכנעה צריכה שלא לאבד נשמות גבוהות שנמצאות במחנה האויב; אמורה היא להסיר את 'שמלת השביה', ובכך לחשוף ולגלות את נשמות הגרים הגבוהות או את היסודות הטהורים, שניתן לגואלם, ולהעצים על ידם את מחנה ישראל ורוחו.

ואחר כן תבוא אליה

זיהה האדם 'אשת יפת תאר' במחנה האויב, ומתארת התורה תהליך מפורט, שרק בסופו יוכל האדם 'לבוא אליה'. התהליך כולל מספר שלבים - גילוח הראש, עשיית הציפורניים, הסרת שמלת השביה, בכיית אביה ואמה, ורק לאחר מכן "תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה". תהליך זה אמור לברר היטב שאכן הנשמה שזוהתה שייכת היא למחנה ישראל; לברר שאין פה אחיזת עיניים מטעה, ואכן היסודות שזוהו - טהורים הם. לאחר תהליך הבירור של כנות שייכותה של אותה נשמה למחנה ישראל - ניתן להביאה אל תוך ביתנו.

נידון על שם סופו

בהמשך הפרשה מוזכרת פרשיית בן סורר ומורה. במבט פשוט, נראה כי פרשת בן סורר ומורה מלמדת עקרון המנוגד לגמרי לעקרון שעלה מפרשת אשת יפת-תאר. פרשת אשת יפת-תאר לימדה, שגם אצל האויב ישנם יסודות טהורים שנמצאים במעמקים, ולמרות שהופעתם החיצונית היא פגומה ומקולקלת, הסרת הלבושים החיצוניים יכולה לחשוף נשמות גבוהות וטהורות.

לעומת פרשת אשת יפת-תאר, שעוסקת בגורם חיצוני לעם ישראל, אויב מעמי הארץ, הרי שפרשת בן סורר ומורה עוסקת ב'בן'. הבן גדל בתוך הבית פנימה, אמור הוא לבטא ולהמשיך את עולמו היחודי של אביו. אולם לא כך הוא נוהג - זהו בן סורר ומורה; מדובר ב"אויב" מבית ולא באויב מבחוץ.

פרשיית אשת יפת-תאר לימדה שיש להסיר את המעטה החיצוני ולחשוף את הטמון בעומק פנימה. לכן הותר לאדם להביא לביתו, לאחר תהליך ארוך של בירור, אשת יפת-תאר מקרב העמים. פרשיית בן סורר ומורה מורה באופן פשוט הוראה הפוכה לגמרי. מדובר בבן שסטה מעט מן הדרך - גנב מאביו מעט בשר ויין[3], אלא שהתורה דנה אותו על שם סופו[4].

מבט לעומק

התמיהה היא כפולה - מדובר בבן, שהוא חלק מהבית; זאת ועוד - מדובר בבן שלא סר לגמרי מדרך אביו; הוא אמנם סטה מן הדרך, אך אין זו סטיה נוראה. התורה מצוה - "ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת"[5]. לגבי האויב מבחוץ - ציוותה התורה שלא לכתוש לגמרי, אלא לזהות נשמות גבוהות ולגואלן, בעוד שלגבי ה"אויב" מבית - מצוה התורה לרגום אותו באבנים, עוד טרם סר לגמרי מדרך אביו. לכאורה, הדבר תמוה.

ניתן לומר, ששתי הפרשיות מלמדות יחד עקרון אחד - שלא ללכת שולל אחרי ההופעות החיצוניות, כי אם לחשוף את הכוחות הדוחפים והמניעים שנמצאים במעמקים. לעיתים ישנן נקודות טהורות - שמתגלות כאויב מבחוץ שמנסה להשמיד ולאבד, ולעיתים ישנו בן שנראה נאמן לבית - אולם סופו לסור לגמרי מדרך אביו.

חשיפת המניעים ממעמקים תוביל להתייחסות נכונה ומתאימה למאורעות המציאות.

לבלתי ידח ממנו נדח

אולם, לאור דברי חכמינו נראה אחרת -

בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר.[6]

נעמוד על משמעות הדברים. פרשיית בן סורר ומורה מלמדת כי אין ללכת שולל אחר הופעה חיצונית. גם בן, שאמור לבטא את עולמו של אביו, ונראה כי סטייתו היא קלה - יש לדרוש ולחקור היטב; יש לחשוף את המניעים לסטיה קלה זו, מחשש שמא יבוא וילסטם את הבריות. לכן, יש להאבק נגד תופעת הבן הסורר והמורה, ולרוגמו באבנים.

אלא שפרשת אשת יפת-תאר לימדה שגם כשמנהלים מלחמת חרמה, ואפילו כנגד אויב מבחוץ - אין להקהות את החושים; יש להישאר ערים לגילוי יסודות טהורים שקיימים במעמקי הרשעה.

דברי חז"ל כי "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות" מלמדים, כי במחנה ישראל - הכל שייך, "לבלתי ידח ממנו נדח"[7]; ישנו הכרח שבכל בן מבני ישראל תימצא נקודה טהורה, שעל מנת לחושפה יש צורך להסיר את המעטה החיצוני.

מחד, יש לצאת במלחמת חרמה נגד סטיות הבן, ואפילו כשהסטיה היא קלה; אין ללכת שולל אחר המציאות החיצונית שמעודדת לומר - סוף סוף בן הוא, שייך הוא לבית אביו. אולם מאידך, מובטחים אנו שלאחר המלחמה נגד ההופעות החיצוניות, וחשיפת הכוחות הפנימיים המניעים, נגלה שבעצם "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות" - כולם שייכים, כולם מונעים מכוח נקודה פנימית טהורה, שרק גילוייה הם עכורים.

ממעמקים באה התשובה

גם בתשובה קיימים שני צדדים אלו. מחד, יש דברים פגומים שקיימים באדם, ויש לצאת כנגדם במלחמת חרמה. אולם מאידך - לאחר שנלחם האדם באופן נחרץ כנגד ההופעה החיצונית הפגומה, כנגד מעשיו המעוותים, אמור הוא להתבונן היטב בקרבו. או אז יגלה עד כמה טהורים הם מניעיו, עד כמה שייכים הם לטוב הגמור - ויפעל להופעתם באופן המלא והנכון.

כתשובה הפרטית, כן התשובה הכללית. ישנן מציאויות ותפיסות עולם מעוותות, ואכן יש לצאת כנגדן במלחמת חרמה; אין להשלים עמן. אולם, לאחר מאבק האיתנים ומלחמת החרמה, מובטחים אנו שנגלה כי "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות"; העיוות נוצר מהופעה בלתי נכונה של הנשמה הטהורה והזכה.

המאבק ומלחמת החרמה שבגילוי המעוות, אסור שתקהה את החושים מלזהות נשמות גבוהות ויסודות טהורים, שהופיעו באופן מעוות. על ידי כך נוכל לגאול את אותן נשמות, להביאן אל תוך מחננו, ובכך להעצים את כוחה של כנסת ישראל ומלכות ה' בעולם.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] דברים פרק כ"א פסוקים י' - י"א.

[2] שם פסוק י'.

[3] סנהדרין ע.

[4] שם עא:

[5] דברים פרק כ"א פסוק כ"א.

[6] סנהדרין עא.

[7] שמואל ב' פרק י"ד פסוק י"ד.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2448

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer