icon קישור לגירסת הדפסה

 

 

פרשת כי-תצא התשס"א, שיחת סעודה שלישית*

דיוקנו של מלך

 וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה.[1]

רש"י: זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה אחד נעשה שר ואחד נתפס ללסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר המלך תלוי.

טרם ננתח את המדרש יש להקדים ולבאר את הקשר בין הפסוק למדרש. רש"י, בפשטות, מסביר שם: "כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול". כל קללה, נובעת מבזיון וקשורה אליו. היינו חושבים שאולי הביזיון שאותו מנסים לצמצם הוא של האדם המת. הוא כבר ספג מספיק, אין צורך לבזותו ולהשאירו תלוי. אולם מהמדרש עולה כי זאת לא הנקודה העיקרית. הביזיון הוא למלך - מלך מלכי המלכים.

טעות בזיהוי

מהמשל עולה כי הביזיון נובע מטעות. האח שנתפס לליסטות דומה לאח שהוא קיסר, ולפיכך אנשים טועים לחשוב שהתלוי הוא המלך. זהו בלבול, טעות מצערת, שגורמת לביזוי המלך. טעות זאת צורמת למלך. ההשוואה הכל-כך לא נכונה, והיחס השגוי גורמים למלך לחוש בזיון, אע"פ שיודע בינו לבין עצמו שכל הענין, בטעות יסודו. היינו מצפים אולי שהמלך לא יתרגש מהענין יתר על המידה. זאת טעות - והיא תחלוף. בעוד זמן קצר, יתברר כי התלוי אינו המלך, שהיה בלבול בין האח שנתפס לליסטות לאח שהוא מלך,והכל ישוב על מקומו בשלום.

אולם, המדרש מתאר כי המלך כן מתבזה, וכנראה שישנה סיבה עמוקה יותר לבזיונו.

אחים תאומים

ישנו בזיון גם כאשר אין טעות, גם כאשר כולם יודעים שהתלוי הוא "רק" אח של המלך. לכולם ברור שאין זה המלך, ושהמלך עצמו עדיין חי בארמונו. אולם, אם אח של המלך הדרדר לליסטות, זה מדליק נורה אדומה. משמע שהיו בו כוחות שיכולים להגיע לידי שפלות כל-כך נמוכה, וממילא כיוון שהמלך הוא אחיו התאום, ייתכן וגם בו יש אותם כוחות בהסתר. הם גדלו באותו בית, באותו כור היתוך, אפשר לומר שיש להם גנים משותפים, ומי ערב לכך שגם המלך בעצמו לא ידרדר לכך?! לפיכך מתבזה המלך, מעצם השייכות והקשר שבאמת קיים בינו לבין אחיו שהדרדר ונתלה בעוונו. האח התלוי חושף משהו ממה שקיים גם במלך עצמו, ודבר זה נפל לפּי אשפתות - אוי לאותה בושה!

כיצד מתמודדים?

מה היא תגובת המלך? לכאורה, אם הביזיון נובע מטעות בזיהוי - ישנה תגובה פשוטה: להתנתק. להראות עד כמה קיים פער בין האח הפושע לאח שהוא מלך. לצאת במסע הסברה שהתלוי - איננו המלך עצמו. אולי להדחיק כמה שאפשר את סיפור האח שסטה, להתעלם ולהעלים על-מנת שהפרשיה תחלוף כמה שיותר מהר.

אולם, בעומק, הבזיון נובע מהקשר הממשי, הבלתי-מנותק בין אח לאח, אי-אפשר באמת לברוח מזה. כמה שינסה המלך לדחוק ולהרחיק ממנו את האח שסטה, את ההכרה כי גם במלך ישנם כוחות שעלולים לנפילה דרסטית - לא יוכל להעלים. סוף סוף הם אחים, בעלי מכנה משותף מרצון או מאונס; את זה אי-אפשר לשנות.

מעגלים רחבים

כאשר יהודי עושה מעשה הגורם לו בזיון, גם יהודי במקום אחר חש מבוזה. לא רק מהחשד שיתבלבלו ויחשבו שגם הוא כזה כשבעצם איננו כזה. תחושת הביזוי נובעת מהכרה בסיסית, שלכל אחד מישראל יש קומה יסודית-בסיסית; עצם שייכותו לעם. ואם יהודי עם הכוחות האלו הדרדר לעשיה שפלה, זה מעורר לחשוב שבעצם כל יהודי בעולם מסוגל לכך חלילה. אפשר לומר דברים אלו בהקשר רחב יותר. ישנם אחים כאלו, שיתכן והם לא "תאומים" לנו, אולי אפילו רחוקים מאוד, אולם ישנה עדיין תמיד את קומת הבסיס המשותפת. כל אדם באשר הוא אדם טבוע בו צלם אלוקים. טמונים בו כוחות אדירים של יצירה, בחירה חופשית וכו' והנה האדירות הזאת נפלה לשפלות. כאשר אדם כלשהו, עושה מעשה שפל, מבוזה, זה חושף שכל בן-אנוש עלול לנפילות כאלו. אולי היה עדיף בלי כוחות עצומים כאלו; בהמה - אין לה כאלו כוחות ולפיכך לא מגיעה לכאלה נפילות. אולם אין ביכולתנו לחמוק מכך, נוצרנו עם כוחות אלו. דבר זה גורם בזיון לכל האחים, לכל אדם, כיוון שגם בו קיימים כוחות אלו. אמנם, את התחושה הזאת, שיש פה, בעומק, בסיס משותף, חטיבה אחת, קל יותר לחוש כלפי המעגל הקרוב של עם ישראל. אולם, עיקרון זה קיים גם בכלל האנושות.

תאום למלך!

כעת נתבונן בנמשל. המערכת שבוארה לעיל קיימת לא רק במשור האופקי, בין בני אדם, אלא גם במישור האנכי. הנמשל מבהיר כי המלך, האח התאום, הוא מלכו של עולם. בורא עולם הטביע את חותמו בבריאה. לא כנגר היוצר שולחן שאין דמיון וקשר ממשי בינו לבין השולחן, האדם הוא חותמו של הקב"ה. לפיכך הבזיון למלכו של עולם כה נורא. לא מהחשש שיטעו ויבלבלו בין האדם שנפל למלך. אלא דווקא מתוך השייכות האמיתית, מתוך הקשר שבין האדם לבין הקב"ה. האדם לוקח את הכוחות האלוקיים, הנשגבים והמרוממים, ואותם הוא משפיל עד עפר. אולי האדם היה רוצה לברוח מזה, לחיות ללא צלם אלוקים שבו, אך אי-אפשר באמת לברוח מזה; זה טבוע בו.

הדברים מתעצמים ביחס לישראל. שהרי רש"י פותח - "שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו ". אנו בני המלך. קשר אמיץ, הדוק ותמידי קיים בינינו לבין אבינו שבשמים. דבר זה גורם לנו כמובן גאוה, אך בו בעת אחריות כבדה להתנהג בהתאם, כבני מלך. ושוב עולה התחושה שאולי היה עדיף לנו ללא הקשר הזה, בלי הקירבה המיוחדת התובעת מאיתנו כל-כך הרבה. אולם כאמור, כך נולדנו, להיות עם ה', זה טבוע בנו ואי-אפשר לחמוק מכך.

יתרה מזאת, על-פי ביאורנו, הרי המלך כביכול, לא יכול להתנתק מאחיו התאום! באמת אלו בניו וחותמו שלו. זאת ההשפלה העצומה, שבאמת יש כוחות אלוקיים שנאנסו ע"י האדם ליפול לבאר שחת. על כל אדם, קל וחומר ליהודי להיזהר מאוד בכבוד המלך, לא להשחית את הכוחות האלוקיים שבו, לא לגרום חלילה בזיון למלך!

תשובת בני מלך

רבים דיברו על התשובה הנובעת מתוך עמידה של האדם מול השי"ת. האדם עומד ביראה, נוכח פני המלך, ומתוך תחושה הפער והמרחק, הוא מתחיל את טיפוסו כלפי מעלה. אולם, על-פי המבואר ישנה תשובה הבאה מנקודת מבט שונה. דווקא מתוך הכרת השייכות לעליונים, להיותנו בני המלך, מתעורר בנו הרצון להתנהג כבנים. לא לנסות בגלל הקושי לברוח, להתעלם ולדחוק את הקשר הזה. אדרבה, יש לתת לו את מלוא היחס, ומתוך הכרה זאת של שייכות וקשר, להשתדל להיות ראויים לשייכות הזאת, ולהתנהג בכל אורחות חיינו כפי שטבוע בנו - ההתאמה שלנו לרבש"ע! לשאת באחריות את צלם אלקים שבנו, ובכך להרבות כבוד המלך בעולם.

 

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] דברים כ"א, כ"ב-כ"ג.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2228

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer