פרשת כי תבא התשס"ב, שיחת סעודה שלישית* הראשית לה' נצחיות הבכורים מצות הביכורים, תובעת מהאדם להביא את ביכורי פירותיו, את הראשית, למי שהוא מקור הראשית, לה' יתברך. מביאה היא את האדם להכרה שכל אשר לו, לאו מדיליה הוא, וממילא להודיה לה' יתברך על הפירות שנתן לו. בעל התולדות יעקב יוסף תוהה: ויש להקשות, כמו שהקב"ה נצחי היה הוה ויהיה, כך תורתו נצחי, ומצוותיה גם כן נצחיים, ועל כן, מצוה זו נוהג בכל זמן, וקשה, עתה שאין מקדש ואין הבאת ביכורים וכי חס וחלילה בטלה מצוה זו עתה? איך יתכן שמצוה זו, שאמורה להיות נצחית, בטילה עתה, כשאין מקדש? באופן פשוט, ניתן לענות שמצוה זו אכן נצחית היא, אך תלויה היא בתנאים מסויימים שבהעדרם היא איננה מתקיימת - באופן זמני - עד אשר ישובו אותם תנאים להתקיים. אך יתכן שהיא גופא שאלתו של בעל התולדות יעקב יוסף - כיצד יתכן שמצוה זו, מצות הביכורים תהיה תלויה בתנאים חיצוניים שאינם קיימים תמיד?! בתשובתו, מרחיב התולדות יעקב יוסף מאד את מצות הביכורים - ...כי פרי אדמתך כולל הכל כמו שכתוב הכל היה מן העפר וכן דרשו חז"ל תוצא הארץ נפש חיה, זה נפשו של אדם הראשון יעויין שם, ומכל דבר תקח ראשית לה' אלוקיך...וכן בכל דבר בכל חושי אדם יהיה ראשית לה'... מצוות הביכורים כוללת את כל התחומים. לא רק את ביכורי פירותיו נדרש האדם להביא לה', אלא את הראשית מכל דבר ודבר שיש לו; ראשיתם של קניינים חיצוניים ואפילו ראשיתם של כוחות שיש לו, כשרונות הטמונים בו; בכל חושי האדם, יהיה ראשית לה'. הפיקח והשיכור ומביא בעל התולדות יעקב יוסף משל: שהיה בדרך יער מושב ליסטים, והיה מאד סכנה לכל עובר דרך שם. ונזדמן שהלכו שנים דרך היער ההוא, אחד היה שכור כשכרותו של לוט, ואחד היה בדעת מיושבת, ולשניהם פגעו הליסטים חמסו וגזלו, הכום ופצעום ונשאר להם רק נפשם לשלל. ובעברם משם ולהלן, פגעו אנשים לאלו השנים וקצת מהם שאלו לזה השיכור איך עבר דרך היער, בשלום או לא? והשיבו - שלום, אין שם סכנה כלל! ושאלו מה הכאות וחבורות ופצעים? ואינו יודע להשיב. וקצת שאלו לזה הפיקח, ואמר - חס וחלילה! שיזהרו! כי יש שם ליסטים, והאריך באזהרתו להם. פיקחותו של הפיקח אומנם לא הועילה לו שינצל ממכות הליסטים, שאין הללו מבחינים בין פיקח לשיכור, אך מודע הוא לאשר אירע לו, יודע הוא שנחבל, שהוכה ונפצע, ויֵדע לא להכנס עוד בזאת הדרך, יֵדע להזהיר אחרים ולמונעם מלילך בדרך הרעה. מה שאין כן בשכור, שבשכרותו כלל לא שם לב לאשר התחולל ביער, אין הוא מודע לכך שנפצע, סבור שהלך בדרך שלום, בדרך בטוחה שאין בה שום סכנה. ממילא, לא יֵדע הוא למנוע עצמו מאותה דרך, ואף לאחרים לא יוכל להועיל. שני אנשים מתהלכים בעולם, והעולם, טומן בחובו פגעים וסכנות, והגם שהפגעים פוגעים ומזיקים גם לפיקח וגם לשיכור ואינם מבחינים ביניהם, הפיקח מבין ויודע מאין בא ולאן שייך. מבין מי הוא ומה הוא, יודע הוא ולומד להזהר ואף יכול להזהיר. מה שאין כן השיכור, שאינו מבין מהו מקור הכל, איננו מבין מאין בא ולאן שייך, לא יודע להזהיר ואף לא להזהר. מתן הראשית לה', ההכרה שהכל בא ממנו, שהוא מקור הכל, מאפשרת לאדם לחיות בעולם כפיקח, להזהר בעצמו ואף להזהיר אחרים מפגעי העולם.
לכן, בכל דבר, יהיה הראשית לה' - הן בדיבור; תינוק המתחיל לדבר ילמדו תחילה לשון הקדש, תורה ציוה לנו, הן במעשה יום ביומו; יהיה ראשית פרי האדם שילך לבית הכנסת קודם שיעסוק בעסקיו... וכן בשאר חושי האדם; בראיה ובשמיעה ובהילוך ובמישוש, ישמע חכם ויוסיף לקח, גם במאכל ומשתה: ראשית ומובחר יתן לעני הגון. כללו של דבר, כל חוש, כל כח, כל כשרון, כל יחידת זמן, כל מקום חדש אליו מגיע האדם, בכל מעשה שעושה, יהיה הראשית לה', שמתן הראשית לה', פוקחת את עיניו של אדם לידע מאין בא ולאן הולך; להבין את מקומו. בן המלך והכתב בהמשך, מביא התולדות יעקב יוסף משל נוסף - משל לבן מלך שנשתלח למרחקים, לכפר אחד פחותי הערך, ובהאריך הזמן שמה, הגיעו כתב מאביו המלך ורצה לשמוח בו מאד, אך שחש מבני הכפר שילעיגו עליו באומרם - מה יום מיומים ושמחה מה זו עושה? מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יין ושאר מיני יין המשכרים עד ששמחו הם ביין והוא מצא עת לשמוח מאד בשמחת אביו. כה רחוק היה בן המלך מאביו, זמן רב עבר מאז נפרדו, מאז ששמע משהו מאביו. כל כך התרגש כשהגיעו סוף סוף כתב מאביו, אך לא יכול היה לשמוח, שמא ילעיגו עליו בני הכפר פחותי הערך. בשבת מקבל האדם נשמה יתירה. נשמה יתירה זו, היא בבחינת איגרת שלומים לאדם מאביו שבשמים. אך האדם, שכל כך מצפה כל השבוע לכתב זה, מתבייש לשמוח בו מחמת הגוף. "בן הכפר" הזה, פחות הערך, מעכב ומכביד על שמחת הנשמה. לכן יש לענג את הגוף בשבת, לתת ל"בן הכפר" יין, ולשכרו. כך, כשישמח הוא בשמחתו, יתפנה "בן המלך" - תתפנה הנשמה, לשמוח באגרת השלומים שקבלה מאביה. גם בריקוד, עניין דומה. הנשמה רוצה להתעלות, להדבק ולשמוח באביה, אך הגוף, החומר, מכביד ומעכב. הריקוד, הנעת הגוף, 'משכרים' את החומר, והגוף שמח בשמחתו. כך, יכולה הנשמה להתפנות לשמחתה, להדבק בה'. "שיתוק" הגוף משחרר את הנשמה, ומאפשר את התעלותה. ואולם, אם יזכה האדם, מתוך הריקוד המשכר ומשתק את הגוף ומאפשר את התעלות הנשמה, יהפוך הגוף ממונע ומעכב, לכלי עזר להתעלות הנשמה.
בשני המשלים - משל הפיקח והשיכור, ומשל בן המלך - האדם נמצא בכפר, בעולם מלא פגעים, עולם המונע ממנו להוציא אל הפועל את הכוחות והכשרונות הטמונים בו. אדם שמצליח לקשר כל דבר לראשית, אדם המכיר ויודע מיהו מקור הכל, מבין מי הוא, ומה הוא, ויודע כיצד להתהלך בעולם, מצליח להביא את עצמו לידי ביטוי מלא ואולי אפילו להפוך את הצדדים הנמוכים והחמריים, את אותן המניעות, לעזר להתעלות הנשמה.
* סוכם על-ידי תלמידים. Quote this article on your site | Views: 4307
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|