icon קישור לגירסת הדפסה

 

 

פרשת כי-תבא התשס"א, שיחת סעודה שלישית*

הגשמת חלום

והיה כי תבוא אל הארץ...ולקחת מראשית כל פרי האדמה...ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך. וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ה' אלקי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את עונינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה' והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך.[1]

רש"י: "ואמרת אליו" - שאינך כפוי טובה.

הכרת טובה

רש"י מסביר כי עניין מקרא בכורים הוא הודאה על הטובה, אולם על פניו הדבר נראה תמוה. במקום להודות על הפירות, האדם אומר "עליתי לארץ". וכן בהמשך, הוא הולך ומספר ביציאת מצרים, לכאורה ללא קשר למצב העכשווי. כמעט ואין התיחסות למאורע עצמו - ביכורי הפירות. רק בסוף הדברים מופיע פסוק שמזכיר את הנושא "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה' והנחתו לפני ה' אלקיך". היינו מצפים שפסוק זה יהווה את מרכז המקרא, אך להפתעתינו, התודה על הפירות היא שולית - פסוק בודד בסוף הפרשה. לכאורה בסיטואציה שבה אדם עומד עם ראשית תבואתו, נרגש, בבית ה', הוא חושב שעליו להודות על הפירות, על השפע ועל הברכה שקיבל בנקודת הזמן העכשווית והוא, האדם, נמצא במרכז הענינים, הקב"ה התיחס אליו, ברך אותו. הוא שטרח, יגע והתפלל ולכן הוא זה שצריך להודות. אך כאמור, כמעט כלום מתחושות אלו לא נזכר במקרא בכורים.

להרחיב את המבט

אדם צריך להכיר טובה קודם כל ובעיקר על המצב שאיפשר לו את הטובה הנקודתית - העכשווית. הרבה פעמים האדם לא שם לב לכך שכל מציאות החיים שלו, כל סביבת החיים שלו היא טובה. הוא כ"כ רגיל לזה ולכן מתיחס לזה כנתון ברור. וכשמופיעה טובה שהיא בסך הכל תוצר של הטוב הכללי הסובב אותו, פתאום הוא מתעורר להודות עליה, אך הוא שוכח להודות על העיקר: על מה שאיפשר לו את הטובה הקטנה הזאת שאירעה עכשיו. במקום שהטובה הקטנה תעורר אותו לשים ליבו אל הטוב הכללי הוא מתרכז בטובה הקטנה ושוכח את העיקר.

כשאדם מביא את פירותיו לה', מעוררת אותו פרשת 'מקרא ביכורים' לכך שהטובה של הפירות היא אומנם טובה שיש להודות עליה, אך היא שולית וצדדית, והיא רק תוצאה של מציאות כללית טובה שאיפשרה את גידולם.

בחבלי הזמן

אפשר שאותו אדם המעלה בכורים נמצא כעת תקופה ארוכה אחרי שאבי אבות אבותיו עלה לארץ, זה נראה לו מאורע רחוק אך עליו הוא נדרש להודות, על הדבר שאיפשר בכלל את העובדה שתהיה לו קרקע, שיהיה לו מקום וחופש לגדל בו פירות. על הטובה הגדולה והכללית יש לו להודות ולא רק על הנקודתית.

מכאן, הדרך ברורה, הוא ממשיך אחורה בחבלי הזמן והוא מודה על תהליך שלם שהחל ב "ארמי אבד אבי" והמשיך בירידה למצרים ובשיעבוד נוראי שהסתיים בדרכי נס. תהליך שלם שאיפשר את הכניסה של אבות אבותיו לארץ ואיפשר לו בסופו של דבר לגדל פירות על פיסת קרקע בארץ ישראל.

הפירות הם באמת שוליים, גידולם התאפשר רק בגלל שסביבת החיים של האדם היא טובה, ולכן, גם המקום שהם מקבלים בפרשת ההודאה הזו, הוא פסוק אחד, בסוף.

כאילו הוא יצא ממצרים

בפסח, אנו מצווים על דבר דומה - "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הדבר באמת קשה, כיצד אפשר להרגיש כאילו יצאת ממצרים בשעה שאתה יושב סביב שולחן הסדר, בארץ ישראל, רחוק מגלות מצרים מרחק רב של שנים? אך למרות הקושי שבדבר אנו מצווים לעשות כך, כיון שהטוב העכשווי שאתה חווה סביב שולחן הסדר הוא נגזרת של הטוב הכללי שאִפשר בכלל את המציאות הזו. ליל הסדר, אמור לעורר אותך אל הטוב הגדול שממנו נוטים להתעלם ורגילים להתיחס אליו כנתון מובן מאליו.

גם בברכת המזון ישנו משהו דומה: הברכה הראשונה היא 'ברכת הזן' אך השניה היא 'ברכת הארץ'. האדם נדרש להתעורר בעזרת הטובה הקטנה של קבלת הלחם ולהודות על כך שיש בכלל ארץ שעליה אפשר לגדל לחם, על כך שיש מציאות שלמה של טוב שאִפשרה את האכילה הזאת.

מביא ואינו קורא

המשנה בביכורים[2] אומרת שישנם שמביאים ביכורים ואינם קוראים. אחד מהמצבים שבהם מביאים ואינם קוראים הוא כשיש לאדם פירות אך אין לו קרקע. יכול האדם לעמול ולטרוח, להשקות, לזבל ולחרוש ואף לראות ברכה בעמלו ולקבל פירות, אך הוא אינו קורא. הדבר תמוה, שהרי הוא שקבל את הפירות והוא שיאכל אותם ויהנה מהם ומדוע לא יקרא? צריך לומר שכיון שהפירות, הגם שיש לו להודות עליהם, הם לא הנושא במקרא ביכורים, כיון שההודאה במקרא ביכורים היא על עצם ההחזקה בקרקע ולא על התוצרים היוצאים ממנה, על כן לא שייך שיקרא.

כך הם הדברים גם בברכת המזון - הגמ' בברכות[3] מתלבטת האם נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן. ומסביר רש"י (ד"ה "או דרבנן") "דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק". משמע מדבריו שיש צד לומר שמי שאין לו קרקע לא יודה על הלחם שאכל. ויש לתהות מדוע לא יודה על הלחם שאכל ועל ההנאה שנהנה? אלא שעל כורחנו - עיקר העניין איננו הלחם, אומנם יש להודות עליו, אך הוא לא הנושא, הנושא הוא המציאות שאפשרה את הטוב הנקודתי ואליה אמור האדם להתעורר ע"י הלחם שאכל.

כך צריך האדם להסתכל גם על ביכורי פירותיו, הפירות הם רק תוצאה של המצע הרחב, הקרקע, והמוחזקות בה שאף היא בסך הכל תוצר של התכנית האלוקית השלימה שהחלה עוד ב"ארמי אבד אבי".

אדם שמצליח להרחיב את מבטו ולראות את הטובות הגדולות שה' עושה ולא נתפס רק לטוב הנקודתי הקטן, הוא אדם שתפס את מקומו בעולם. הוא הבין שמה שחשוב זה לא הנקודה הגאוגרפית הספציפית שבה הוא נמצא, ולא נקודת הזמן העכשוית, וגם לא העובדה שיש לו פירות, אלא מה שחשוב זה שהוא חלק מהיסטוריה שלימה, חלק מתהליך אלוקי גדול.

הגשמת חלום

אם נתבונן בפסוקים נראה שיש לבאר נקודה נוספת:

הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו.[4]

לכאורה עולה השאלה מה הקשר בין מאורע הבאת הביכורים לשבועה שה' נשבע לאבותינו? אם נתנסח בחריפות: האמירה היא שאף אחד לא התייחס אל האדם הפרטי שמגיע עם פירותיו, הוא לא קיבל פירות כי הגיע לו, ולא כי התפלל, הוא אינו המרכז. למה הוא פה!? כי הבטיחו לאבות אבותיו! הוא במקרה צאצא שלהם, ולכן בו מתקיימת ההבטחה, אך לא מפני שהוא הנושא. הוא שולי כמעט לחלוטין, וכל מה שקורה פה קןרה בגלל הבטחה לדורות הקודמים.

מצד אחד ישנה פה תחושת אכזבה אדירה, אדם עומד עם פירותיו הראשונים בבית ה' ואומרים לו שהוא בסך הכל נקודה קטנה ושולית.

אך מצד שני זוהי תחושה אדירה ומרוממת לדעת שאתה חלק מתהליך גדול שה' מוביל במציאות. יתרה מזאת, ישנו חלום ישן, ישנה הבטחה עתיקה שלא יכלה להתקיים באבותיך, ואתה ההגשמה של החלום, אתה ההגשמה של ההבטחה. אתה הוא קיומה של ההבטחה הגדולה של הקב"ה לאבותיך: שיהיה עם שייכנס לארץ, יגדל בה פירות, והעם הזה יהיה עם שמכיר בהשגחתו יתברך ומכיר טובה לה' על כל החסד שגמל עמו.

 

הכרה זו, של הזכות להיות הגשמת היעד האלוקי האדיר הזה, תלווה את האדם לאורך חייו, ממנה ינבעו כל פעולותיו, והוא יכיר ויודה על כל הטובה שגמל עמו ה' יתברך.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] דברים כ"ו, א'-י'.

[2] פרק א' משניות ד'- ח'

[3] דף כ' ע"ב.

[4] שם.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2989

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer