פרשת כי-תבא התש"ס, שיחת סעודה שלישית* שמחה וטוב לבב במסגרת פרוט הקללות בפרשת כי-תבא מוזכר הטעם לכל הצרות הללו בפסוק: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרֹב כל.[1] ישנה אפשרות לקיים מצוות אך לעשות זאת שלא בשמחה. על נקודה זו עמדו ועוררו רבים. אולם, עדיין קשה מדוע באים עונשים כה כבדים בגלל חוסר השמחה? מה כל-כך חמור בעובדה שמקיימים מצוות ללא שמחה? בשם הר' מקוצק ידועות שתי אמירות בהקשר זה, (הראשונה - קיצונית וחריפה כדרכו). א. תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך! - בשמחה ובטוב לבב. ישנה כאן תוכחה לאדם שלא עבד את אלוקיו, אולם - לא רק שלא עבדת את ה' אלוקיך, היה לך גם טוב עם זה, שמחת בזה! ב. חוסר שמחה בקיום מצוות מעיד על שורש בעייתי. כאשר אדם עושה ללא שמחה, מתוך הכרח וכפיה או מצד ההרגל, בבחינת "מצות אנשים מלומדה", הדבר מעיד על חוסר הזדהות ורצון אמיתי כלפי מערכת התורה והמצוות. נקודה זו היא הנקודה הראשונית ממנה מתחילה ההדרדרות והתרחקות מה'. הבנת חשיבותה של השמחה אינה מספיקה. שמחה הינה רגש באדם וכיצד אפשר לצוות על האדם לשמוח? זו שאלה של תחושה, או שאתה שמח או שלא - מה שייך הציווי!? שמחה הרב מסביר ב-'מוסר אביך' כי ישנם שני מושגים, שונים זה מזה - "שמחה" ו- "טוב לבב". ראשית העבודה היא שתהי' בשמחה ובטוב-לבב. נראה ששני דברים הם השמחה בפ"ע וטוב לבב בפ"ע. ויש אפשרות לשמחה בלא טוב-לבב והיא אינה רצויה, ויש מקום לטוב לבב בלא שמחה...א"כ אף על פי שנכנס בלב רוח שמחה אבל אין לבו טוב עליו, שאינו חפץ בשמחה זו באמת ואינה נוחה לו רק שהיא חובה עליו.[2] ישנה אפשרות לשמוח אך אין זו שמחה אמיתית. האדם כופה את עצמו (יתכן ע"י אמצעים חיצוניים) לשמוח, כי כך צווה. יתכן כי הוא באמת שמח, רואים עליו שהוא שר ורוקד, אולם זו שמחה לא שלימה, חסר בה את ה"טוב לבב". ועל דבר שהוא למעלה ממדרגתו בעצם ועם זה הוא יפה וטוב לו ודאי שראוי הוא לשמח, כמו שישמח בבא אליו דבר טוב מחודש, שכיון שלא הי' לו זה הטוב הרי מעלתו לא הגיעה לזה, וכיון שנתחדש לו הטוב שלמעלה ממדרגתו הוא שמח, אך אחר שכבר זכה אל הטוב ההוא כבר מדרגתו עלתה לזה הטוב ואין כאן מקום לשמחה.[3] ענינה של השמחה הוא התחדשות. בעולם החומרי אנו שמחים על מתנה שקבלנו, חפץ שלא היה לנו קודם, משהו חדש. המפגש עם ה'חדש' מעורר בנו התפעלות ושמחה. כך בעולם הפנימי, אנו ששים בפוגשנו מעלה גבוהה יותר, השגה חדשה. אנו חשים כי משהו שלא ראינו קודם, שלא הבנו קודם, נגלה לפתע לעינינו ואנו שמחים בזה. אולם, טמונה בתהליך זה בעיה. לאחר המגע הראשון עם הקומה החדשה, אדם קנה אותה, התרגל אליה והיא אינה "חידוש" בעבורו, ולפיכך אינו שמח בה עוד. הקומה החדשה והגבוהה ממנו איתה נפגש, כבר אינה גבוהה ממנו, היא חלק ממנו, ולכן אינו שמח בה. ניתן היה למצוא פתרון לבעיה זו, על ידי מציאת חידושים כל הזמן. מעין "פטנט" למניעת תהליך ההתרגלות - מציאת השגות חדשות והבנות חדשות וגבוהות יותר שלא היו בנו קודם. הדבר מתאפשר ע"י לימוד של דבר חדש, או גילוי עמוק יותר בדבר שכבר הכרנו. התורה והמצוות מלאות ברבדים רבים שעוד לא נפגשנו איתם, והמגע החדש איתם, הראשיתי בעבורנו, גורם לנו שמחה, ולפיכך התמדה בכך יוצרת שמחה תמידית. אולם, נראה כי אין צורך ב"פטנט" שהובהר לעיל. א"כ כאשר יהי' לנו דבר שהוא תמיד למעלה ממדרגתנו אז ראויה לה השמחה התמידית עם כל יושנה וזהו ענין "בכל יום יהיו בעיניך חדשים". גם ללא השגות חדשות, אפילו בחזרות על דבר מוכר, ראויה השמחה, וזאת, כאשר עוסקים במפגש עם דבר שהוא מעבר לנו, "שהוא תמיד למעלה ממדרגתנו". זהו דבר שהוא תמיד חדש לנו כי תמיד הוא מעבר לנו. כמו אדם הנפגש עם המלך. ודאי שהוא שמח על כך, המגע עם דבר כל-כך חדש בעבורו משמח אותו. אולם, אם הוא נפגש באופן קבוע יתכן ויתרגל לכך ויפסיק להתפעל ולשמוח ממפגש זה. תחושה זו עלולה להיוצר רק אם האדם יחשוב שאם הוא נפגש באופן קבוע הוא כביכול באותה מדרגה, משקיף באותו גובה כשווה למלך. אולם, אם האדם יקלוט כי המלך תמיד ישאר מרומם ממנו, זהו פער שלעולם לא יסגר, הוא שמח בכל מפגש כזה, הוא תמיד במגע עם דבר שמעבר אליו, לא משנה מה מדרגתו- "וזהו ענין כל יום יהיו בעיניך חדשים". אך מצד שהשמחה תורגש גם בחומר הטביע הבורא יתברך שיתחדשו ידיעות חדשות, ויהי' דרך השמחה ככל ענין שמחה חומרית ג"כ. אמנם, הצד החומרי - הנמוך שבנו, אינו מסתפק בהכרה כללית זו ולכן הוא תובע השגות חדשות, לכך נתן לנו ה' מתנה - אותו "פטנט" שהוזכר לעיל. באמת יש בלימוד התורה וקיום המצוות כל הזמן השגות החדשות לנו, עומקים שאנו נחשפים אליהם בפעם הראשונה, מתחדשים סגנונות לימוד והסברים חדשים, כל יום עולים רעיונות חדשים וכו', אך עיקר תמידיות השמחה צריכה לנבוע מההכרה שכל הזמן נפגשים עם דבר שלמעלה ממדרגתנו. טוב לבב וטוב לבב - מצד הידיעה שראוי לו לעבוד, בידעתו אהבתו של האדון ב"ה ליצוריו ובפרט לעם קרובו. טוב לבב הינה תחושת השייכות. האדם חש טוב עם דבר שהוא חש שקרוב אליו, שהוא מחובר אליו. לדוגמא, יכול אדם ללכת לחתונה, לשמוח ולשמח בה, אולם הוא לא חש באמת מחובר לארוע, לא חש קרבה אמיתית לבעלי השמחה. ויש שמחות בהם האדם חש את הקרבה, טוב לו להימצא בחתונה הזו, הוא חש קשר פנימי-אמיתי לבעלי השמחה. אולם, טמונה כאן סתירה למושג "השמחה". ע"פ הדברים שבוארו שמחה הינה המגע עם הדבר שמעבר אלי, הרחוק ממני והחדש לי, לכן אני שמח בו. ואילו "טוב לבב" מבטא את השייכות והקרבה, וכדברי הרב: "כי השמחה במה שתהי' הרבה יותר ממדרגתו לא ייטב בה לבו". בני מלכים אכן, יש להכיר באמת, כי ביחס בין האדם לקב"ה שני היסודות דרים יחדיו: מחד ישנו פער שבאמת לעולם לא יסגר, ישנו כאן מגע שתמיד הוא חדש לי כיוון שתמיד הוא גבוה ממני. מאידך יש לנו שייכות לאותו הדבר. כבן מלך, המצוי בתמידות עם המלך, הוא יודע כי לעולם ישאר הפער בינו לבין המלך אולם מכיר הוא כי סוף-סוף הוא בן המלך, שייך וקשור אליו. ישנם אנשים שטוב להם להתלות בגדולים מהם. טוב לנו עם הפער הזה, אין כאן תחושה של נסיון להשתוות, אלא הליכה ומגע עם דבר שאני שייך אליו, אך גבוה ומרומם ממני לאין קץ. ולפ"ז ב' לימודים הם: א' רוממות ערך כל העבודה, שהרי היא מקרבת ממש את האדם ליוצרו יתברך, ולמוד שני מעלת נפשו ורוחניותה מצד ענינה, שאע"פ שנטנפה בכל גלולי החומר ח"ו מ"מ "אסא דקאי ביני חלפי אסא אסא שמיה ואסא קרו ליה"[4] והיא עומדת בזהרה מצד עצמה. כל מגע, כל עבודה, יש בה ערך. יש כאן מפגש משמח המקרב את האדם לקב"ה, אל אותו דבר הנמצא כל-כך רחוק ממנו. ועוד יש לדעת כי במהות אנו שייכים לאותו דבר מרומם. על אף כל ההתרחקויות, בנקודה השורשית אנו חלק מזה, בני מלכים.
"ובידיעת דבר זה עצמו היא מתטהרת באמת כי הוא ענף גדול מענפי תשובה מאהבה"
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] דברים כ"ח, ז'. [2] מוסר אביך, פרק א', פסקא ח' (עמ' כ"א). [3] שם, וכן המקורות הבאים. [4] סנהדרין מד. - שושן הנמצא בין קוצים - שושן שמו ושושן קוראים לו. צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 10317
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|