icon קישור לגירסת הדפסה

 

 

פרשת כי-תבא התש"ס, שיחת ליל שבת*

ראשית

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו. ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך.[1]

מצות הביכורים

מצות הביכורים מהווה את המעשה הראשון שאדם עושה בראותו את פריו. אמנם, ישנן עוד מצוות כאלו כפי שמופיע בהמשך הפרשה - מצות הפרשת מעשרות והפרשת חלה, אולם ישנו הבדל בין מצוה זו לאחרות. מצות מעשרות מתחייבת כאשר האדם בא להשתמש בפרי, לאחר שקטפו וברצונו לאוכלו - עליו להפריש לה' מעשר. כך גם מצות חלה, המהווה שלב מתקדם יותר, לאחר כל תהליך יצירת החלה (החל בזריעה וכלה באפיה), כאשר יש מוצר מוגמר ובו רוצים להשתמש - מוטלת על האדם מצות הפרשת חלה. לא כך הדבר במצות הביכורים. הדבר מתחדד בירושלמי:

משנה- כיצד מפרישים את הבכורים. יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרן בגמי ואומר הרי אלו ביכורים ר"ש אומר אעפ"כ חוזר וקורא אותן ביכורים מאחר שיתלשו מן הקרקע.

גמ'- כיצד מפרישים את הבכורים כו'. על דעתיה דרבי שמעון לא קרא שם בתלוש לא קידשו אינן מדמעין אין חייבין עליהן חומש ואין לוקין עליהן חוץ לחומה. מה טעמא דרבנין ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה בשעת הבאה פרי הא בשעת הפרשה אפילו בוסר אפילו פגין. על דעתי' דר"ש מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה פרי.  [2]

דעת רבנן  היא שיש לקרוא שם ביכורים עוד כשהפרי בוסר, אפילו פגין, ואילו ר"ש מחייב לקרוא שוב בזמן תלישת הפירות.

מסתבר שעל אף המחלוקת, לדעת כולם יש לסמן את הפרי כאשר הוא בניצניו הראשונים. לדעת ר"ש קוראים שם על הפרי בשלב כל-כך בוסרי, עד שנאלצים לחזור ולקרוא שנית. לדעת רבנן קוראים שם רק בשלב זה, כשעדיין אי-אפשר לאכול, אי-אפשר לעשות איתו כלום, אפילו את המצוה עצמה עוד אי-אפשר לקיים. צריך לחכות שהפרי יבשיל, ואף על פי כן כבר בשלב הכי ראשוני יש לסמנו כמופרש.

למי נותנים?

גם בשאלה זו מתבטאת אותה נקודה. בנגוד למעשרות אותן ניתן לתת לכהן שבגבולין, הקרוב אליך, בביכורים יש לעלות לבית-המקדש. יש ענין מיוחד בכך שאדם יעלה למקדש. כהן הוא במובן מסויים התגשמות והתפרטות של ההופעה האלוקית. לעומתו, בית-המקדש מבטא משהו הרבה יותר ראשוני, עוד לפני ההתפרטות המעשית, ישנו ערך בכך שאדם יעלה, בכל המובנים, לנקודת השורש. אומנם גם מביכורים הכהנים אוכלים, אולם זה נובע ממעמד אחר. לאחר שהאדם העלה את ביכוריו לה', בשלב שאחרי- זוכים הכהנים משלחן גבוה. אולם, יסוד המצוה הוא בהבאה לבית המקדש, מקום גילוי השכינה הראשוני והנעלה ביותר.

ציפיה

נראה, שיחודו של השלב הבוסרי, הראשוני הזה, הוא בכך שיש בו רק ציפיה. מתוך כך נבין את עיקרה של מצות ביכורים: ראשית הציפיה וההשתוקקות לפרי צריכה להיות מכוונת לה'. עוד לפני כל הגשמה, לפני כל מעשה, ראשית הרצון יופרש כלפי שמיא. אומנם, יבוא אחר כך השלב המעשי, של גידול וטיפוח הפרי, ובהקבלה בכלל מעשיו של האדם, אולם הנקודה הראשיתית, תחילת הרצון המהווה פתח לכל ההמשך - תובדל ותכוון לקב"ה.

הדברים משתקפים באופן העליה לבית המקדש לצורך הבאת ביכורים:

כיצד מעלין את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו. [3]

ישנו כאן דגש על הדרך. הדרך מבטאת את הרצון, את המגמה. לנים בחוץ, מחכים ליום, משתוקקים לאור ראשון, ואז - התעוררות בבוקר כשהמילים הראשונות על השפתים הן: "קומו ונעלה ציון אל בית ה'". ראשית ההתעוררות, ההשתוקקות והכמיהה בדרך לירושלים, לבית-המקדש. (יתכן שגם ביום בו יפריש האדם מעשרות, יעשה מזה יום חג, אולם זה ענינו הפרטי, אין זה מוקד המצוה כפי שמופיע בביכורים).

ראשית ישראל

וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ה' אלהי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים. ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך.[4]

כאשר מגיע האדם לבית-המקדש עליו לומר לפני ה' את מקרא הביכורים. תוכנו של מקרא זה הוא השתלשלות עם ישראל מראשית יצירתו. כאשר אדם בא להביע כי ראשיתו שייכת לה', אין הכונה רק במובן האישי-פרטי, אלא הוא מתחבר עם שורשו - האומה לה הוא שייך. האדם חוצה את מרחבי ההסטוריה ומבטא את נקודת שורשיותו של עם ישראל. ונקודת הראשית של עם-ישראל נמצאת למעשה עוד לפני קיומו כעם, בתהליך העובריות[5]. הדבר הראשון שעושה עם ישראל זו זעקה ופניה לה', "ונצעק אל ה' אלקי אבתינו". ראשית ישראל זו הפניה והשתוקקות לה'.

בקשת רחמים

הדברים מתחדדים לאור תקנתו של משה לאחר שצפה כי מצוות ביכורים עתידה להתבטל:

צפה משה שבהמ"ק עתיד ליחרב, וביכורים עתידין לפסק, עמד והתקין להם לישראל שיהו מתפללין שלש פעמים בכל יום.[6]

משה זיהה את לב מצות ביכורים לא במעשה, כי אם בעצם ההשתוקקות והפניה לה'. לכך התקין את התפילה, שענינה הוא הפניה לה', כמו במצות ביכורים. וכן בהמשך המדרש לגבי תוכן התפילה:

אמר ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא כמה מתחטאין ויש להם פתחון פה לעושי מצות, אדם יש לו עסק אצל המלכות, פעמים שהוא נותן כמה ממון, עד שמגיעין אותו אצל המלך, כיון שהגיע אצל המלך, ספק עושה לו שאילתו, ספק אינו עושה לו שאילתו, אבל הקב"ה אינו כן, אלא אדם יורד לתוך שדהו, רואה אשכול שביכר, תאינה שביכרה, רימון שביכר, מניחו בסל, ועמד באמצע השדה, ומבקש רחמים על עצמו, ועל ישראל, ועל ארץ ישראל, שנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו', ולא עוד אלא שהיה אומר איני זז מכאן, עד שתעשה צרכי היום הזה, שכתיב אחריו היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות וגו'. אמר ריש לקיש יוצאה בת קול ואומרת תשנה לשנה הבאה כיום הזה, כאדם שהוא נותן פרי חדש לחבירו, ואומר יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה הבאה.

היינו מצפים כי עיקר התפילה תהיה הודאה, האדם מביא את פירותיו ומודה לקב"ה על כל החסד שעשה עימו. אולם, מהמדרש עולה כי עיקר התפילה היא בקשת רחמים - "ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל". ענינה של מידת הרחמים היא בפניה לה', האדם מכיר את תלותו בה' ולפיכך, כל מעיניו ומגמתו אל ה'. גם לאחר שיש כבר פירות, יש כבר עשיה בפועל, אין האדם מתבצר בתוך עצמו, אלא פונה לה' ומעיד כי הוא משתוקק להארתו. "יוצאה בת קול ואומרת תשנה לשנה הבאה כהיום הזה".

תיקון הרצון

הדברים אמורים גם כלפי מושגי התשובה בהם אנו מצויים. ישנו תיקון של מעשים, תכונות ומידות. אולם, צריך להתבצע גם תיקון של נקודת הרצון. את השאיפות הכי ראשוניות, נקודת השורש עוד לפני כל גילוי מעשי, אותה יש להפריש ולכוון לה'. ואז, בעז"ה נזכה אף אנו, שתצא בת קול ותכריז: כן תזכה לשנה הבאה.

 

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] דברים כ"ו, א'-ד'.

[2] ירושלמי, דף י: פרק ג' הלכה א'.

[3] ביכורים, פרק ג' משנה ב'.

[4] דברים כ"ו, ה'-י'.

[5] ילקוט שמעוני פרשת ואתחנן רמז תתכו, "וכעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטה, כך הנסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי…"

[6] מדרש תנחומא (בובר) פרשת כי תבא סימן א'-ב'.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3314

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer