פרשת כי תבוא התשס"ב, שיחת ליל שבת* כי תבוא אל הארץ והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' א-להיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך לשכן שמו שם ... וענית ואמרת לפני ה' א-להיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ה' א-להי אבתינו וישמע ה' את קלנו... ויוציאנו ה' ממצרים... ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת... ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה' והנחתו לפני ה' א-להיך והשתחוית לפני ה' א-להיך.[1] הכרה בַּראשית מצות הביכורים הינה חלק ממערך שלם של מצוות הקשורות בראשית, ומהותן בפשטות, הכרה בכך שהכל מה'. כל שיש לו לאדם, הן דברים שקיבל וזכה בהם, והן דברים שיצר ובנה בעצמו, עליו לשייך למקורו האמיתי. חייב הוא לתת את הראשית שבכל דבר לראשית של הראשית, למקור הכל, לה' יתברך; להכיר שכל שיש לו, לאו מדיליה הוא; להודות למי שמידו הכל. ואולם, נראה שבמצות ביכורים, מעבר להכרה מהיכן בא הכל, מעבר להודאה למקור הכל, ישנו עניין נוסף. עצם העובדה שבהבאת הביכורים, בשונה משאר המצוות הקשורות בַּראשית, נדרש האדם לקרוא פרשה שלימה - ואפילו שבתוכנה אומרת היא בדיוק את אותה נקודה; שעל האדם להכיר מניין בא הכל - מצביעה על כך שמצות ביכורים כוללת עניין נוסף. תהליך יציאת מצרים במרכזה של פרשת מקרא ביכורים, עומד סיפור יציאת מצרים. אנו, שאין בידינו לקיים את מצות הביכורים, קוראים פרשה זו בסדר הפסח, ומספרים דרכה את סיפור היציאה ממצרים. דרך פרשה זו עומד האדם על ראשיתם של דברים, מבין ומכיר מניין בא, לאן שייך, מהו מקור הכל. מודה הוא לה' יתברך על ההצלה שהציל את אבותיו, הצלה שבזכותה יכול הוא היום לגדל יבולים, חופשי בארץ ישראל. ואולם, נראה שפרשה זו, מעבר להכרה מניין בא הכל, טומנת בחובה עניין נוסף. יציאת מצרים בה עוסקת פרשת מקרא ביכורים, איננה הצלה שהייתה בעבר ונסתיימה, יציאת מצרים הינה תהליך שלם וארוך; תחילתו בארמי אובד אבי, בנסיון השתלטות של המצרים על מציאות העולם, בנסיון בליעה והעלמה של 'אבי', של עם-ישראל. מתוך המֵצרים הללו מוליד הקב"ה את בני-ישראל ויוצר אותם כעם. זהו תהליך שנמשך מאז ועד היום - תהליך בנייתו של עם ישראל. בהבאת הביכורים ובקוראו את הפרשה, בנוסף להכרה הנכונה והחשובה, שהכל מאת ה' יתברך ושהוא ראשית הכל, נדרש האדם להבין שהוא, הקטן, הפרטי, הוא שעומד היום עם ביכורי פירותיו בבית המקדש, שייך לאותו תהליך שהחל ביציאת מצרים, מהווה הוא קומה נוספת בבניינו של העם. חייו ופועלו, המשך הם לתהליך שהחל לפני דורות רבים, עת יצא עם-ישראל מִמֵצרי מִצְרים. באר היטב בהמשך הפרשה - ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר שמר את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום. והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' א-להיך נתן לך והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד... וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב.[2] ביום בו יעברו בני-ישראל את הירדן אל ארץ ישראל, נדרשים הם לכתוב את כל דברי התורה. בפשטות, ציווי זה נועד להיות המשך למתן תורה; בכניסתם לארץ, מצווים ישראל להמשיך את אותו מעמד בו ניתנה להם תורה, על ידי כתיבתה. אין מדובר בסתם כתיבה, הכתיבה צריכה להיות "באר היטב", פירושו - כתיבה שהיא מרחיבה, מבארת, מפתחת. כלשונו של רש"י, שמביא רק את אחד הביטויים לאותה הרחבה - באר היטב, בשבעים לשון.
והיה כי יבואו ישראל אל הארץ, נתבעים הם להבין, שהם, החיים שיחיו בארץ, היבולים שיגדלו, הינם חלק והמשך לתהליך גדול וארוך שהחל ביציאת ישראל מצרים - תהליך בנייתו של עם. ביום בו יעברו ישראל את הירדן נדרשים הם להבין, שמעמד מתן תורה איננו דבר שהיה בעבר והסתיים. מעמד מתן תורה הוא תחילתו של תהליך ארוך ומתמשך, בו אמורה התורה להתבאר היטב, להתרחב ולהתפתח. על עם-ישראל להבין שדברים שנבנו במדבר צריכים להתפתח על ידיהם בכניסתם לארץ. צריכים הם לראות בחייהם המשך לאותם תהליכים - בניית העם וביאור התורה - וממילא לפעול למענם. היום הזה והיום הבא שתי המצוות הללו, מצות הבאת הביכורים ומצות כתיבת התורה, העוסקות ביום שלאחר הכניסה לארץ, בחיים בארץ, מובאות בנאומו של משה ערב הכניסה לארץ. משולבות הן בפרשיות שעוסקות – ב'יום הזה'. כך מופיע לפני מצות כתיבת התורה - היום הזה ה' א-להיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. את ה' האמרת היום להיות לך לא-להים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו. וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו. ולאחר מצות כתיבת התורה - וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' א-להיך. ושמעת בקול ה' א-להיך ועשית את מצותו ואת חקיו אשר אנכי מצוך היום. היום בו יעברו ישראל את הירדן, ו"היום הזה" בו עומד משה ונואם את נאומו לפני הכניסה לארץ, משולבים זה בזה. היום בו עומד משה ונואם מהווה את נקודת החיתום לתקופת המדבר ולדברים שנבנו בה: עם-ישראל - "היום הזה נהיית לעם לה' א-לוהיך" והתורה - "ועשית את מצותו ואת חקיו". אך "היום הזה", נקודת החיתום הזו, משולבת בעובדה שיש גם "ביום אשר תעברו את הירדן", משולבת היא בעובדה שלמחרתו של "היום הזה" יש עוד יום, יום בו יעברו ישראל את הירדן ויבואו אל הארץ, שם, את אותם הדברים שנבנו במדבר יהיה עליהם להמשיך לבנות, לפתח ולהרחיב בעצמם, בבחינת פירושו של רש"י - היום הזה ה' א-לוהיך מצוך, בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם. היום הזה אמנם מסכם את אשר נבנה עד כה, אך על עם-ישראל לחיות את אותם דברים בכל יום כאילו חדשים הם, לפתחם ולהרחיבם. בניית בית אדם שבונה את ביתו, מגיע ליום חתונתו עם כל מה שבנה ונבנה בו עד כה. זוהי נקודת חיתום, אך משולבת היא בעובדה שלמחרת החתונה ישנו עוד יום, ובו עליו להמשיך ולפתח את הדברים שנבנו עד כה; עליו להבין שביתו, ההולך ונבנה, הינו חלק והמשך לתהליך יציאת מצרים. לא רק בכדי שיתן הודאה לה' יתברך מקור הכל - דבר זה אמנם חשוב הוא, אך פשוט שצריך לעשותו. יציאת מצרים איננה הצלה שהייתה ונסתיימה, תהליך ארוך היא, תהליך בנייתו של עם, ובבנותו לו בית, צריך האדם להבין שבניינו הוא חלק מאותו תהליך, מהווה הוא קומה נוספת בבנייתו של העם. בבנותו לו בית, צריך האדם לדאוג שביתו יהיה כזה שכותב את התורה, ממשיך את מתן תורה, מבאר את התורה ומרחיבה.
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] דברים פרק כ"ו פסוקים א'-י'. [2] שם פרק כ"ז פסוקים א'-ח'. צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 6191
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|