icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת כי-תבא התשס"א, שיחת ליל שבת*

כֹח הפריצה

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם.[1]

ראשית היבול

הבאת ביכורים היא מצוה בה האדם מחויב להביא את ראשית הפירות לבית-המקדש. עומד האדם ומתענג על ראשית יבולו, הנה סוף-סוף יש שכר לכל עמלו, ובנקודה זו בדיוק יש להורות לו כי אין הוא בעל-הבית על הפירות - עליו להעלות אותם להשי"ת, לירושלים. יתרה מזאת, הבאה זאת תזכיר לו כי בעצם כל הצלחתו נובעת מחסדו של השי"ת. הבאת הראשית, מבטאת שמוצא הדברים הוא מריבונו של עולם.

נקודות ראשית רבות

אנו מוצאים בתורה ציוויים רבים הקשורים לנקודת הראשית, כך בציווי הפרשת חלה ובמעשרות. אנו מצויים בימים אלו סמוך לראש השנה, ואנו מכירים כי לכל חודש יש - ראש חודש. וישנו גם את חודש ניסן - "ראש חודשים לחודשי השנה". גם ישראל עצמם נקראו ראשית - "קדש ישראל לה' ראשית תבואתו". נראה כי התורה מנסה ללמדנו יסוד נוסף. מעבר לחובה לשייך את ה"ראשית" לקב"ה, יש חובה להתבונן ולהבחין בנקודות הראשית המרובות המצויות בעולם. חלקן כבר הפך להיות שגרתי, ואנו מצווים לא לפספסן! יש הרבה ראשיתיות, הרבה חידושים מפליאים בכל המציאות. הציווי גורם לך להתמקד ולהתבונן בהתחלות הללו, ולהבחין בהתחדשות.

האמנם יש חידושים?

נדמה כי בחיינו אנו פחות מתלהבים מההתחדשות. הרואה זריחה בפעם הראשונה, מתפעם כולו וחווה חויה מיוחדת. אולם לאחר הפעם השלישית, מתרגל הוא לתופעה וליבו נעשה גס בה. כך למשל מתאר המדרש את הפעם הראשונה שראה אדם הראשון את התמעטות הלבנה. החויה היתה כה עזה עד כי חשב שהעולם הולך להחרב - שהרי האור הולך ומתמעט. לאחר שגילה כי כך טבע הלבנה - מתמלאת ונחסרת, בודאי לא התרגש מהענין יתר על המידה. כך האביב פחות מפעים אותנו כי ידוע שיש מחזוריות של עונות בטבע. ופריחת העץ, אף היא חלק מתהליך רגיל של קמילה ופריחה. אדרבה אולי שמחים יותר בפרי הבשל, אולם נקודת ההתחלה - עוד אין בה ולא כלום.

ישנה סיבה נוספת לכך שההתחדשות לא מעוררת אותנו. העולם התפתח, המחקר והידע הפכו כמעט את הכל למוסבר, זה כבר לא פלא. כך, אדם מבין שהזריחה היא כלל לא זריחה, אלא מנקודת המבט שבה הוא נמצא השמש היתה מוסתרת ממנו וכעת נגלית לו שוב. הדברים נכונים גם בחיינו האישיים. דוגמא לכך נמצא בלידת ילד. אומנם מתפעלים ושמחים, אך היכולת לדעת כל שלב עוד לפני הלידה, לדעת פרטים על הולד, לדעת באיזה תאריך יוולד - ממעטים את ההכרה ב"ראשית" אמיתית שהיא בבחינת יש מאין. אין כאן חידוש, הכל צפוי והכל מוסבר. בסך הכללי האדם מכיר כי המערכת בנויה כך שיש אור וחושך, קיץ וחורף, פריחה וקמילה, ובעצם כל המציאות היא עליות ומורדות, ונדמה לו כי אין כלל נקודות ראשית במציאות.

לפרוץ את החומר

בדיוק מסיבה זו באה התורה למקד אותנו להתבונן על אותן נקודות ראשית. להתפעל מעצם התופעה שהעולם בנוי מתנודות כאלו של ערב ובקר, חשך ואור, נבילה ופריחה. על האדם להבין כי יש כוחות של התחדשות בתוך המערכת הטבעית-חומרית. מה שגורם לדברים ליבול, ליפול ולהתפרק זה החומר. אך אותן נקודות פריצה הן הן החותם האלוקי בטבע. המבנה הזה של רצוא ושוב, הוא הגודל האלוקי הדוחף את המציאות הלאה וקדימה. כך פורץ האור מהחושך, הלבלוב מהקמילה, וכך הדבר באדם עצמו. ישנה עייפות טבעית הנגרמת מעולם החומר, אולם, לאחר מנוחה שוב יש לו לאדם כוחות רעננים להתחיל בפעילות מחודשת. את אותו יסוד נוכל למצוא גם במהלכים הסטוריים, מתוך שפלות הגלות עולה ופורץ כח הגאולה. הדברים ודאי נכונים גם במישור הרוחני: ישנה עייפות הגוף, אך ישנה גם עייפות הרוח. התעייפות רוחנית באה בשל העובדה כי החומר גובר ומצליח להחליש את הרוח. אולם על האדם להכיר כי יש כח של פריצה המסוגל לחדש הכל, ממש מהיסוד; לפתוח פתיחה חדשה. כח זה טבוע במציאות בעצם הויתה.

כֹח התשובה, שהיא הפריצה הגדולה, הוא גם אפשרי והוא גם טבוע במציאות הפיזית והרוחנית. על האדם להכיר בו, לקלוט את עוצמתו ולהישמע לתביעה ליצור נקודות ראשית ולחולל חידושים בחייו!

(בעונג שבת הרב הרחיב וביאר את השיחה)

לשוב לשרש

"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשות". חלק מהפרשנים פירשו פסוק זה כמדבר על התורה כולה, אולם רוב הפרשנים מייחסים את הדברים לענין התשובה. ההבנה הפשוטה היא שהיכולת לשנות, ליהפך לאישיות אחרת, תלויה בך - בפיך ובלבבך לעשות. אולם, בהתבוננות נוספת ניתן לומר כי ה"דמות האחרת" הזאת, איננה מחוצה לך אלא היא בך עצמך - היא זאת שבפיך ובלבבך. השינוי הוא בעצם השיבה למקוריות, אל שרשו של האדם. אך יש לומר יותר מזה: עצם המגמה לשנות, ולצאת מסבך הנפילות, גם הוא חלק מהאופי הבסיסי והיסודי: בפיך ובלבבך.

בחירה חופשית

הרמב"ם מרחיב, באמצע הלכות תשובה, על ענין הבחירה החופשית. מדוע הדבר כה מהותי לענין התשובה? יש לומר, כי יכולת הבחירה החופשית, על-פי רצון האדם היא היא כח הפריצה והחידוש. היכולת לצאת מהמצב נמוך והמרוחק לעליה ותיקון, זאת נקודת הראשית, של שינוי ופריצת כבלי החומר, וזהו הגילוי האלוקי העליון שבהויה.

התשובה - כח יסודי במציאות

נחדד את הדברים ע"פ הגישות השונות של ר' יונה והמהר"ל לענין התשובה. ר' יונה מסביר כי כח של תשובה הוא לא פשוט לתפיסה. זוהי טובה, חסד שגמל ה' עימנו. באמת מצד היושר היה צריך האדם להענש על חטאיו, אך הקב"ה עשה חסד "ובא לקראתנו", ונתן לנו את האופציה לשוב בתשובה.

המהר"ל מסביר כי החכמים, הנביאים והמלאכים לא הכירו בכך שיש תשובה (שהרי ענו כי על החוטא להענש), מעצם היותם ברואים. במחשבת ברוא באמת אי-אפשר להפּך, לקום ולשנות, הטבע תמיד חזק יותר. אולם בראיה האלוקית: תשובה קדמה לעולם, זהו כח יסודי, אלוקי, הטבוע בהויה ומאפשר פריצה ותיקון מתוך החומר.

אם נחדד את הדברים האחרונים נמצא כי תהליך התשובה איננו אופציה, התלויה בהחלטת האדם. האדם, "כפוי", ליצור, לשנות ולהתפתח, כיוון שזהו כח טבוע בשׂרש הוויתו. אפשר לומר כי כשם ש"על כרחך אתה חי", כך בהקבלה, על כרחך יש בך בחירה חופשית, ועל-כרחך יש בך רצון התחדשות, השתכללות, שיפור ותיקון.

שאיפת התעלות

התשובה הינה כח השואף להתעלות ותיקון העולם, זהו הכח המניע את כל העולם מראשית התהוותו ועד לתכלית האחרונה. דברים אלו יכולים להיות אחד ההסברים לבריאת העולם:

לכאורה עולה השאלה מה התועלת בכל המהלך - בריאת עולם חומר נמוך, על-מנת להשיבו למצב ההתחלתי. הדבר דומה לאדם שנקלע לסכנה ונחלץ ממנה. הוא אמנם מודה לה', אך בקרבו מקננת התחושה שטוב לוּ שכלל לא היה נכנס לסכנה. מדמה לעצמו כי כביכול השי"ת החזיקו מעל התהום, ורגע לפני נפילתו שב והחזירו לקרקע יציבה. על כך יש להשיב כי הבריאה נועדה על-מנת שיוכל להופיע כח הפריצה השואף להשתלמות. חייב להיות עולם חומרי, מוגבל ומצומצם שרק ממנו יכול להתגלות כח הפריצה. בזה מדמה האדם לאלקים. אלקים הינו בכל הרצון החופשי האין-סופי. כל בריאת העולם נבעה מרצונו הבלעדי ללא שום כפיה. כך כאשר אדם מגיע לחופש המוחלט ובוחר את בחירותיו לטוב, ללא שום אילוץ חיצוני, הוא מדמה להשי"ת טרם הבריאה!

לבחור - לחטוא?!

אנו מגלים על עצמנו כי החומר מעיק ומעייף. לא רק במובנים הפיזיים, אלא גם במובנים הרוחניים: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אולם בד-בבד אנו חשים כי אין דעתנו נוחה מכך. לדוגמא, כולם רוצים להמשיך לישון במיטה בבוקר, אולם במקביל ישנו רצון להתגבר על המשיכה הזאת, לקום ולהתחיל בפעילות. יוצא אפוא ששני הכוחות משמשים בערבוביא. כך גם כאשר חלילה האדם חוטא. כאשר יהודי בוחר לחטוא, מתרחשים שני דברים. האחד - הוא בחר, כלומר חשף כח אלוקי עצום שבו. מאידך הוא חטא, וזה עיוות אדיר, זהו תרגום זוועתי של הכוחות הנשגבים והטהורים; השפלתם לפּי-אשפתות! אמנם הוא בחר ונפל לחטא, אולם בד-בבד הוא חש שלא בנוח עם החטא, הוא היה מעונין שדבר זה לא יקרה. הדבר נובע מעצם היותו ישר - "אלוקים ברא את האדם ישר". אולי שיא התחושה הקשה בחטא היא ההכרה כי יכל לעשות אחרת, שבאמת זה לא מה שהאדם רוצה.

התשובה בחיינו

ישנו דיון מפורסם בין ב"ש לב"ה האם נוח לו לאדם שנברא או שמא עדיף שלא. זהו דיון עקרוני וחשוב. אולם, נמנו וגמרו שעכשיו, שנברא - יפשפש במעשיו. אפשר לדון הרבה בטעמי הבריאה ובתהליכים עולמיים, אולם יש גם מובן מעשי שיש לגזור מתוך דיונים אלו. על האדם לתקן את מעשיו, ולאור האמור עליו:

ראשית - לזהות שיש כח של פריצה והתחדשות, ורצון לטוב ויושר הטבוע במציאות הכללית ובאדם עצמו.

שנית - לתת לו את המשקל המתאים, ולא לחוות באופן עוצמתי רק את נפילותיו וכשלונותיו.

ושלישית - להפתח לו, להענות לתביעה הפנימית הזאת, לבחור בטוב.

כך בעז"ה יזכה האדם לעלות על דרך התשובה, יתקן וייטיב את דרכיו, ואיתו את כל העולם כולו.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] דברים כ"ו, א'-ב'.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2554

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer