פרשת נצבים התשס"ה, שיחת ליל שבת* אתם נצבים היום כולכם התרסה אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל... לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו אשר ה' אלקיך כרת עמך היום.[1] בפרשה מתוארת כריתת ברית בין ישראל לה', ובה מתוארים ישראל כ"נצבים". לכאורה לא ברורה העמידה הזו כנצבים, ובפרט לאור הקשרים אחרים בהם מצינו עמידה כזו. לגבי דתן ואבירם נאמר "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם"[2], ושם עמידתם היתה עמידה מתריסה של מי שעומד ומתנגד, עמידה שמבטאת חוסר נכונות לקבל. עמידה מסוג זה, לא ברור כיצד היא שייכת כשעומדים בברית; העמידה בברית מצריכה נכונות אדירה לקבל משהו מהמפגש שמתרחש, לקבל מהדבר שעומד ממול ואיתו נכרתת הברית. כאשר עומד האדם כ'ניצב' מלוא קומתו, עם דפוסי ההתנהגות שלו ותבניות החשיבה שלו, עם תכונותיו, כשרונותיו, אופיו ועולמו הפרטי, המפגש עם הדבר האדיר שעומד מולו לא ישנה אותו, הוא לא ייקלט בתוכו באופן טהור, אלא הוא רק יתעצב בתבניות ה'ישנות' שקיימות ומוטבעות כבר באדם. אם כן, מה מקומה של האמירה "אתם נצבים... לעברך בברית ה' אלקיך"? - זו הרי כמעט סתירה פנימית. ההעלמות וההאלמות גם במעמד הר סיני מצינו לשון התייצבות - "ויתיצבו בתחתית ההר"[3], אולם נראה כי ההתיצבות שם היא שונה לחלוטין, הפוכה לגמרי. ממדרשי חז"ל אודות מעמד הר סיני עולה משמעותה העמוקה והרחבה של ה"שתיקה" במעמד הזה[4]. ישראל עומדים לקראת מפגש אדיר, מעמד מרומם של הופעת ה' בקרבם. על מנת שהמפגש המרומם יעשה את פעולתו יש צורך להיעלם ולהיאלם, להתבטל לגמרי; לעמוד ככלי ריק שמוכן לקלוט אל תוכו את הגודל האלוקי, כדי שגודל זה ישטוף, יציף, וימלא אותו. עמידתו של האדם עם כל כוחותיו, תכונותיו וכישוריו, תמנע מהתגלותו של הקדוש ברוך הוא להציף אותו; עולמו המצומצם של האדם יעמוד ויתנגד. מסתבר שהתוכן והדברים לא ייקלטו, וגם אם כן - הם ייקלטו באופן חלקי ומצומצם, יתעצבו הם מיד על פי דפוסי החשיבה וההתנהגות של האדם. השתיקה, ההאלמות וההעלמות, מאפשרים למפגש להיות משמעותי, לעשות את פעולתו באופן המלא ביותר שניתן. התיצבות מלאה שונה היא התיצבותם של ישראל בברית המתוארת בפרשתנו. בברית זו, ניצב כל אחד ואחד מישראל מלוא קומתו, עם כל עולמו הפנימי, עם כל כשרונותיו ותכונותיו - אתם נצבים היום כלכם... ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך.[5] האדם עומד, כמי שמלא בתכונות הייחודיות לו, בברית לפני ה' אלקיו. עולה כי קיימת עמידה אחרת בברית, מזו שבמעמד הר סיני. עמידה עם כל כוחות החיים, בעוצמה מלאה; מתוך רצון שהאדם יוכל להשתמש בכל כוחותיו ולשרת בעזרתם את הרצון האלוקי. האדם לא מעוניין להשתתק ולהתבטל, כיון שחש הוא בקרבו כוחות אדירים, שבעזרתם יוכל לשרת את ה' אלוקיו, לפעול להגשמת רצונו. ההתבטלות מאבדת כוחות רבים ועוצמתיים, שבעזרתם עשוייה להתעצם הופעת ה' בעולם, להתגדל ולהתרחב. יש בעמידה יציבה זו, מלא קומתו של אדם, סיכוי גדול, אולם גם סיכון גדול. ישנה אפשרות שהעמידה מלא קומתך תוביל לעמידה מתריסה, כזו של דתן ואבירם. גם אם העמידה הזו לא תהיה מתריסה, יכולות להיות עמידות מנוגדות מעודנות יותר, סטיות קלות יותר מהסטיה הגמורה מדרך הישר. "אתם נצבים" מלא קומתכם, ובעמידה כזו יש סיכוי לכוחות אדירים שישרתו את מי שהברית נכרתת עמו, ויש סיכון גדול שהכוחות יעמדו מנגד, לא יהיו תואמים, ולעיתים אפילו ינסו כביכול לפגוע בו. לפעול עם אל הברית בפרשתנו נכרתת בערב הכניסה לארץ. בארץ ישראל עומדים ישראל במדרגה אחרת מזו שבמדבר. במדבר - ישראל פאסיביים, מובלים הם על ידי הקב"ה כצאן אחר רועהו, בפשיטות ובתמימות. בארץ ישראל - העמידה היא שונה, ישראל נדרשים לפעול עם אל; בדברים הגשמיים, נדרשים הם לעבוד את האדמה ולסייע כביכול לקב"ה בהוצאת הלחם מן הארץ, בניגוד למן שהיה במדבר. וגם בדברים הרוחניים - מופקדים הם לסייע לקב"ה להשיב את שכינתו לציון. כדי לחיות במדבר, יכלו ישראל לעמוד בברית כמתבטלים, כמו במעמד הר סיני. אופי החיים במדבר הוא פאסיבי, מתבטל, מובל, ולכן אין צורך בכוחות חיים, בכשרונותיו וביכולותיו של האדם; כל שנדרש הוא להתבטל ולתת להנהגה האלוקית להוביל, לַנחותך בדרך. אולם, כאשר המשימה הנדרשת היא לפעול עם אל, נדרשים כוחות רבים לביצוע משימה זו. עמידה מתבטלת, המאלימה את כוחות האדם, תמנע את ביצוע המשימה המיוחדת שמוטלת על עם ישראל בארץ ישראל - לפעול עם אל, לסייע בהובלת המציאות, ולא להיות מובלים כעדר אחר הרועה. סוג העמידה לפני ה' בכריתת הברית ייקבע לאור המשימה שאליה נקראים. במדבר, נדרשים ישראל להיות פאסיביים, מובלים, ולכן הם עומדים בברית בשתיקה, בהעלמות ובהאלמות. זאת לעומת המשימה המוטלת עליהם מכניסתם לארץ - לסייע לקב"ה בהובלת המציאות הגשמית והרוחנית, ולכן עמידתם בברית תהיה במלא קומתם, עם כל כשרונותיהם וכוחותיהם, למען יוכלו לרותמם ולגייסם להופעת ה' בעולם. שני יהודים - שלוש דעות וכאמור - כגודל הסיכוי, כך גודל הסיכון. נראה שיש רמות שונות בטעויות שעלולות להיווצר בעקבות העמידה כ"נצבים". העמידה הזו יכולה להוביל לעמידה מתריסה, כזו של דתן ואבירם, ש"יצאו נצבים פתח אהליהם". היא עלולה להוביל לבחירת מסלול אחר, כפי שמתואר בפסוקים בהמשך - "פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה"[6]. כשעומדים בהתבטלות, אין כוחות, וממילא אין אפשרות לבחור מסלול אחר, לעבוד עבודה זרה, כיון שהולכים ומובלים על ידי ה'. כאשר ניתנים לאדם כוחות, הרי שמכוחם עלול האדם לברור לו דרך אחרת, מסלול משלו. אולם נראה, כי קיים סיכון עדין יותר ועמוק יותר. העובדה שכל אחד מגיע עם עולמו היחודי ועומד בברית עם ה', מוכרחת ליצור מחלוקות עמוקות בתוך מחנה ישראל עצמו. מחלוקות אלו הן עמוקות ואמיתיות, כיון שכל אחד מרגיש בצורה עמוקה שהקשר והברית עם הקב"ה יתקיימו אך ורק לפי איך שהוא רואה את הדברים. חוטב העצים מגיע עם עולמו, וחושב שהקשר יתקיים באופן אחד, ושואב המים חושב שהוא יתממש באופן אחר, וכן הלאה - "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך"[7] - מגוון רחב של אנשים, מגוון רחב של עולמות פנימיים, וכל אחד חושב שבדרכו, ורק בדרכו, תתממש הברית ויקויים הקשר. כשכל אחד מגיע עם עולמו המיוחד ועומד בברית, נוצרים גוונים רבים וממילא מחלוקות רבות בקיום הברית עם קודשא בריך הוא. כל ישראל ערבים זה בזה בסיום הברית נאמר - הנסתרת לה' אלקינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת.[8] חז"ל[9] דרשו כי בפסוק זה התחדש יסוד הערבות בישראל - "כל ישראל ערבים זה בזה". לאור האמור, מתברר מדוע דוקא כאן צריכה להתחדש הערבות. מושג הערבות קשור ביסודו להלואה; בזכות הערב מלוה המלווה ללווה כסף, ובכך, בעצם, משלים הערב את חסרונו של הלווה. כשמתהלכים במדבר, כמתבטלים, מושג הערבות לא שייך - כשמתבטלים, לא שייך לדבר על חסרון, הצד של הלווה בערבות, ולא על השלמת החסרון, הצד של הערב בערבות, שכן כולם שווים בריקנותם; כשכולם מרוקנים, אף אחד אינו חסר, ואף אחד גם לא יכול להשלים חסרונו של רעהו. רק כאשר 'נצבים', במלא הקומה, וכל אחד מופיע בגוון יחודי ומסוים, שייך לדבר על ערבות. לכל אחד יש דברים שחסרים לו, ויש דברים שחסרים לאחרים והוא משלים אותם בגוונו המיוחד. כל אחד מישראל עומד כעת בבחינת "לווה" ובבחינת "ערב" גם יחד. המחלוקות העמוקות, שמוכרחות להיוולד כאשר עומדים "נצבים" בברית עם ה', מצריכות את הערבות במחנה ישראל. "כל ישראל ערבים זה בזה" - כל אחד מושלם ע"י הגוון המיוחד של חברו בקישורו עם ה', וכן משלים הוא בעזרת גוונו המיוחד את חברו. במעמד הר סיני עמדו ישראל כמתבטלים, שכן זוהי עמידתם לפני ה' במדבר; "לכתך אחרי במדבר"[10]. אולם ערב הכניסה לארץ עומדים ישראל כ"נצבים" מלא קומתם, לקראת המשימה היחודית אליה הם נקראים בארץ ישראל. עמידה כ"נצבים" יוצרת מחלוקות עמוקות ורבות, כיצד תקוים הברית ותיווצר הזיקה בין ישראל לאביהם שבשמים. מחלוקות אלו, כאשר ישותף להן יסוד הערבות, ייצרו קשת רחבה של גוונים בקישור בין ישראל לאלוקיו, וע"י כך יזכו ישראל להיכנס לארץ, לירש אותה ולהתנחל בה. * סוכם על-ידי תלמידים. [1] דברים פרק כ"ט פסוקים ט' - י"א. [2] במדבר פרק ט"ז פסוק כ"ז. [3] שמות פרק י"ט פסוק י"ז. [4] "אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי ה' אלהיך" (שמות רבה כ"ט, ט'). [5] דברים פרק כ"ט פסוקים ט' - י'. [6] שם פסוק י"ז. [7] שם פסוקים ט' - י'. [8] שם פסוק כ"ח. [9] כמובא ברש"י על הפסוק. [10] ירמיה פרק ב' פסוק ב'. Quote this article on your site | Views: 5396
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|