icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת נצבים - וילך התש"ס, שיחת ליל שבת*

בפיך ובלבבך לעשותו

אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך. לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו אשר ה' אלהיך כרת עמך היום...

ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההוא ואת תחלאיה אשר חלה ה' בה... ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה. ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבתם אשר כרת עמם בהוציאו אתם מארץ מצרים...

ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה...

והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך.

ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך...

ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום.[1]

 

בפסוקים מתואר תהליך שלם העובר על עם ישראל. החל מכריתת הברית, דרך נטישתה ועזיבת ה', וענש הגלות הבא בעקבותיה, וכלה בתהליך התשובה והגאולה. התהליך מתאר את העובר על כלל ישראל; כשם שהברית עם "כולכם", כך נטישת ה' הינה כללית, וממילא תהליך התשובה והגאולה מדבר עלינו כציבור, כאומה.

אתם נצבים

את המונח "נצבים" ניתן להבין כמעין עזות מצח. עמידה זקופה ומתחצפת נגד ה' (כדתן ואבירם אשר העזות מילאה אותם להתיצב נגד משה שליח ה').

אולם, נראה כי "נצבים" מורה על יציבות. ישנה כאן כריתת ברית קבועה, שורשית וחזקה. לא מדובר על מעמד ארעי, אלא על קשר איתן, קבוע. וכשם שהמעמד כללי, כך הברית היא עם כולם, קשר חזק שכל אחד ואחד שייך בו.

נצבים במעמד זה - "...ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך".

בפסוקים אלו מופיעה התפרטות; יש את "ראשיכם" ו-"שוטריכם", את חוטבי העצים, שואבי המים וכו'. ניתן להבין כי ישנו מעמד כללי, נקודה מאחדת, שממנה אח"כ נפרדות דרכים, כל אחד לפי ענינו, זה ל"שוטרותו" וזה ל"שאיבת מימיו" וכו'.

אולם נראה, כי כבר במעמד עצמו עומדים כל אחד לפי יחודו. המעמד הכללי-אחדותי, אינו מטשטש את היחודיות של כל אחד, את הגוון המיוחד שכל אחד אמור להביא לידי ביטוי. הדברים נובעים מתפיסה מלאה של מעמד "הנצבים". כל היכולת לעמוד, לזקוף קומה ולפעול, לא רק שאינה סותרת ומתנגדת לה', אלא כל כוחה נובע מתוך העמידה "לפני ה'". לכן, כבר במעמד עצמו עומדים כל ישראל- כל אחד לפי ענינו ותפקידו, כל אחד שייך לברית ויונק ממנה את כוחו לעמוד ולפעול במסלולו היחודי.

בטחון התשובה

...ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה. ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבתם אשר כרת עמם בהוציאו אתם מארץ מצרים...

מגיעים ימים של עזיבת הברית. ישראל נוטשים את ה', וכנגד זאת - ה' עוזבם, מענישם ומגלם.

מעמד "הנצבים" מקרין אף על שלב זה. ישנה כאן השתוממות של הגויים על מצבו הקשה של עם ישראל. יתירה מזאת, כאשר מביטים בקשר שנכרת - איפה היינו, ואילו עכשיו - לאן הדרדרנו, ישנה השתוממות מהנפילה הגדולה, מהפער העצום שבין מה שצריך להיות לבין מצבנו בפועל.

מאידך, אותו מבט מקנה את הבטחון בתשובה - "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך".

דוקא בגלל שהקשר הוא כל-כך עמוק ויסודי, כל -כך שורשי בנפש האומה, לכן צומח הבטחון כי יש לאן לשוב, תמיד. כמו ביתו של אדם - שבסופו של דבר, תמיד חוזר הוא אליו. כיוון שהמעמד והברית יצרו שייכות לכל אחד ואחד, גם תהליך השיבה שייך ומובטח אצל כולם.

יתכן שתהליך התבררות אותה ברית והוצאתה לפועל ימשך דורות, אולם ברור שהתהליך ישנו, הקשר הוא כל-כך יציב, שמקנה הוא בטחון שכולם ישובו וכולם יגאלו- "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך..."

קרוב אליך

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא. לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו.[2]

בין אם נבין כי התשובה הינה מצוה ובין אם נלמד את פסוקי התשובה כהבטחה העתידה להתממש (בהתאם למחלוקת הפרשנים), כך או כך, משמע כי האמת היא שמרחק אינו קיים!

לא בשמים היא - שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה.[3]

אילו היתה התשובה בשמים היינו עושים סולמות ועולים, אולם לא בשמים היא! המרחק שהאדם חש הוא רק דמיון, הסתר פנים הינו רק למראית עין, בראיה חיצונית. אדם שמבין לעומק את "הנצבים", מבין כי ישנה כאן ברית וקשר יציב שקיים כל הזמן. אין הכוונה רק לנקודת רקע ערטילאית הנותנת בטחון כללי בתשובה. ישנו כאן קשר קבוע, קרוב - "בפיך ובלבבך". אדם שמפנים את השייכות התמידית שלו לה', קולט את הפער העצום שקיים בין מה שאמור להיות לבין מצבו הנוכחי, ומוכן לעשות את כל המאמצים - אפילו "לעלות השמימה" - או אז מסתבר שאין מרחק כלל.

כאשר אדם מוכן לדרך, לצעידה הארוכה, מתברר כי הוא כבר נמצא שם, כבר שייך, ושהמרחק באמת איננו!

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] דברים כ"ט, ט' - ל', ח'.

[2] דברים ל', י"א-י"ד.

[3] רש"י שם.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2218

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer