icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת נצבים-וילך התשס"ג, שיחת סעודה שלישית*

אתם נצבים לפני ה'

אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך. לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו...[1]

עובדה

המשפט "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם", אותו אומר משה בערוב ימיו בסוף נאומו הגדול, מתאפיין ומתייחד בכך שהוא קביעת עובדה. אין כאן ציווי, גם לא ציפיה, כי אם תיאור מצב עובדתי - עם ישראל ניצב לפני ה' אלוקיו; זו הגדרתו.

לא בכדי בחר משה במילה "נצבים". על רקע ההליכה של משה בה פותחת הפרשה הבאה, הליכה המבטאת תנועה מתמדת מחיל אל חיל מתוך קול פנימי הקורא "לך לך", מתואר עם ישראל כניצב. הניצבות היא העמידה החזקה, הקבועה, האיתנה, וכזו היא עמידתו של עם ישראל לפני ה' וזיקתו לאלוקיו - עובדה מוגמרת, קבועה ויציבה, אשר אם יבואו כל רוחות שבעולם אינם יכולים להזיזה ממקומה.

כלל בלי יוצא מן הכלל

על פי האמור, נוכל אולי להבין את משמעות הפירוט הרחב בו פותח משה - ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושטריכם... טפכם, נשיכם וגרך... מחטב עציך עד שאב מימיך. בצוותו על מצוה זו או אחרת, אין משה נזקק לפרט כלפי מי מופנה הציווי, ברור לכל שהציווי פונה אל כולם ללא אבחנות.

ובהיות המצוה פונה לעם כולו, ברור שיהיו הפרשים ופערים ברמת הקיום. כל יחיד ויחיד יקיים את המצוה כפי כוחו וכפי מעלתו. איש איש לפי דרגתו.

לא כן הדברים בתחילת פרשתנו. דוקא מפני שמשה אינו מצוה אלא קובע עובדה, דוקא מפני שהוא מעמיד את הזיקה והשייכות אל ה' כנתון, עליו לפרט ולהרחיב כלפי מי נכון התיאור, שהדבר כלל אינו פשוט. לכן הולך משה ומפרט; לא מחסיר אחד, שאין נידח ממנו יתברך. כולם שייכים; חוטב העצים וראשי העם, טף ונשים, זקנים ושוטרים - כולם לפניו ניצבים.

ולא עוד, אלא שבזיקה אל ה', שלא כמו במצוות, אין פערים ואין הַבדלות. כולם שייכים באותה מידה, קרובים באותה רמת קירבה.

ברית ללא הבעת הסכמה

במהלך כריתת הברית משה מדגיש -

ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום.[2]

בברית בערבות מואב נכללים גם אלה שטרם נולדו, אלה שאינם נוכחים במעמד. כיצד ניתן לכרות ברית עם מי שאינו נמצא, עם מי שאינו יודע מה נאמר ולא הביע הסכמה?

נראה שרק בברית כמו המדוברת הדבר אפשרי, שכל שיש בה הוא קביעת עובדה, תיאור נתונים, ובכדי לתאר נתונים אין צורך שכולם יהיו נוכחים, שגם בלא עמידתם שם, גם בלא שהביעו הסכמתם, נכונים הם וקיימים; נצבים. ברית המושתתת על נתון מוחלט, אינה תלויה בדבר; ממילא כוללת היא גם את אשר איננו פה עמנו היום.

להכיר בעובדות

למרות האמור, שהנצבות לפני ה' היא קביעת עובדה ולא ציווי, יש לה לעובדה זו השלכות מעשיות. ההשלכה הראשונה, והיא הקשה ביותר, היא ההכרה בעובדה. על האדם להכיר בעובדת ניצבותו לפני ה', להכיר בזיקתו ובשייכותו שלו כפרט (על צדדיו המרוממים והנמוכים - 'זקניו' ו'חוטבי עציו') ושל עם ישראל בכלל  - אל ה'. האדם נדרש להכיר ולדעת שזהו האיפיון של עמו, זו מהותו, זו הגדרתו - ניצב לפני ה'; שייך אליו בשייכות קבועה ואיתנה שאין לה הפסק.

בין סיני לערבות מואב

מעמד הר סיני דומה במובן מסוים לברית בערבות מואב. גם בו נכרתה ברית, וגם בו תואר עם ישראל כניצב.[3] במעמד זה נאמר לעם ישראל -

אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.[4]

יש שהבינו משפט זה כתיאור עובדה, ויש שתפסו שציווי יש כאן. באופן פשוט נראה, שביסודו מהווה המשפט קביעת עובדה, אך בדומה לברית בערבות מואב, גם כאן יש לקביעת העובדה השלכות, שהראשונה שבהן היא הדרישה והחובה לידע ולהאמין שה' הוא אלקינו, והוא שהוציאנו ממצרים.

גם בסיני וגם בערבות מואב, יסוד הברית בקביעת עובדה, אך זו גוררת עימה דרישה להכרה בה.

אולם, למרות הדמיון בין המעמדות, ישנו הבדל גדול ומשמעותי בינהם. בעוד שבסיני עם ישראל מתבטל, נשמתו פורחת ממנו והוא עומד פאסיבי לקלוט ולקבל, בערבות מואב לעם ישראל יש עמידה וקיום - "אתם נצבים היום כלכם". ובעוד שבסיני נושא הקביעה הוא הקב"ה; קיומו והשגחתו על ישראל, בערבות מואב נושא הקביעה הוא עם ישראל; עמידתו לפני אלוקיו וזיקתו אליו.

חיים לפני המלך

ההשלכה המעשית השניה של העובדה שקבע משה בערבות מואב היא, "שויתי ה' לנגדי תמיד". מתוך ההכרה בשייכות לה' ובזיקה אליו, מתוך ההכרה שזהו תוארו של היחיד מישראל ושל עם ישראל, הופכת התנהלותו של האדם שונה. אדם שמבין שהוא עומד כל העת לפני ה', אדם ששם ה' נמצא לנגד עיניו תמיד, מתנהג אחרת.

כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך...[5]

אדם שחי בתודעתו לפני המלך, מנהל את חייו בהתאם. אין הכוונה רק לתחום המצוות אותו הוא מקפיד לשמור ולקיים, הכוונה היא למערך חיים שלם המונע מכוח אלוקי, השואף לקרבת אלוקים. אדם המשָוה את ה' לנגדו תמיד, מנהל את כל תחומי החיים באופן אחר - הן את תחום המצוות, והן את תחומי הרשות. אצלו, המצוות הן רק ביטוי פרטי לחווית חיים שלמה ומקיפה של ניצבות לפני ה'.

בריתות משלימות

הברית בערבות מואב משלימה היא לברית בסיני. לא ניתן לכרות ברית כשצד אחד קיים והצד השני מאבד את משמעותו וקיומו - פורחת נשמתו. רק כשמקבל גם הצד השני משמעות ועמידה, ניתן להשלים את כריתת הברית. רק אז ניתן לתאר ולקבוע את הזיקה בין הצדדים, רק אז ניתן לומר - אתה תהיה לו לעם והוא יהיה לך לאלקים.

מתוך ההבנה וההפנמה שאנו ניצבים בקביעות ובנצחיות לפני האלוקים, מתאפשרת ההליכה והצעידה, התנועה המתמדת מחיל אל חיל, עד השיבה עד ה' ממש.

התרחקות מהעצמיות ושיבה אליה

על רקע הקביעה שעם ישראל שייך כולו ללא יוצא מן הכלל וללא פערי רמות אל ה', לאור העובדה שזו מהותו, קשה וצורבת התוכחה הקשה הבאה בהמשך הפרשה פי כמה. משה מנבא לישראל על מה שיקרה להם כשיעזבו את דרך ה', כשיתכחשו לברית שנכרתה בין ה' ובין עמו בשלבים - ראשיתה בסיני והשלמתה בערבות מואב. ההכרזה כי בכל ישראל טבוע הקשר עם הקב"ה, מבטאת עמדה רוחנית גבוהה ביותר, המגביהה את רף הציפיות מעם ישראל. לכן, הדרדרות ונפילה ממצב זה לעזיבת ה' ופנייה אל אלהים אחרים כואבות, ומרירות הן כלענה.

מאידך, קיים בנבואה זו על חרון אף ה' הבא בעקבות עזיבת הברית על-ידי ישראל פן שונה. המשך הפרשה העוסקת בברית הנכרתת בערבות מואב, מחדד את הבנת הקביעה המוחלטת שעם ישראל כולו ניצב לפני ה'. גם לאחר חורבן ומכות, למרות המהפכה "אשר הפך ה' באפו ובחמתו" ממשיך להתקיים הקשר עם הקב"ה, כך שהתהליך מוביל בסופו של דבר לפרשת התשובה - "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה... והשבת אל לבבך".

היותו של הקשר הנצחי עם הקב"ה מוטבע בישראל בכריתת הברית הופכת את הסטייה מדרך ה' לחמורה ומאכזבת עשרות מונים, אך מאידך, היא המאפשרת את התשובה, מפני שהיא מגלה שכל העיוותים והנפילות הינם חיצוניים ואינם משקפים את פנימיותו האמיתית של העם. לאור הקביעה שהקשר עם ה' קיים וקבוע, התשובה היא הדבר הפשוט הטבעי והאמיתי לאדם. היא אינה חיצונית; כל שהיא דורשת ממנו הוא לשוב אל עצמיותו, שבה גנוזה העמידה לפני ה'.

בפיך ובלבבך לעשתו

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחקה היא. לא בשמים היא... ולא מעבר לים היא... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו.[6]

באופן פשוט האמירה היא שהיכולת לעשות תשובה בידינו היא. זהו גם המסר העולה מסיפורו של ר' אלעזר בן דורדיא. בסוף דרכו, מגלה ר' אלעזר שהתשובה אינה תלויה בגורמים חיצוניים לאדם; לא בהרים ובגבעות ואף לא בגרמי השמים. עזרה חיצונית לא תביא אותו ליעדו, כי אין הדבר תלוי אלא בו. בידו הדבר לעשותו.

באופן עמוק יותר נראה, כי בפסוקים אלה גלום חידוש גדול מזה שעולה מסיפורו של ר' אלעזר בן דורדיא. התורה אינה מסתפקת בכך שהדבר מסור ביד האדם. היא מדגישה שגם כאשר האדם כבר מכיר בכך שעליו לחפש בעצמו את עשיית התשובה, אל לו לחפש במרחקים - לא בשמים ולא מעבר לים, שהתשובה מצויה קרוב הרבה יותר, סמוכה היא ונראית. גנוזה היא התשובה בעומק יישותו, חתומה היא בו בברית ובאלה. בכל אשר יפנה מלווה אותו הקביעה כי הוא ניצב במהותו לפני ה'.

מ'אנכי ה'' ל'אתם נצבים'

כאמור, האמירה "אתם ניצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם" באה על רקע האמירה הקודמת לה "אנכי ה' אלקיך". הברית בערבות מואב מבוססת על הברית הראשונה בין עם ישראל לאלקיו, ממשיכה היא אותה, משלימה לה. בסיני נושא הקביעה היה הקב"ה וזיקתו לישראל, ובערבות מואב נושא הקביעה הוא עם ישראל וזיקתו לאלוקיו.

יש להבין מדוע הקביעה המתמקדת בקב"ה בלבד, קודמת לקביעה המתמקדת בישראל ובקשר לה' הטבוע בהם בעומק הווייתם ובעצמותם הפנימית; מדוע יש להטמיע בצורה משמעותית את אמירת "אנכי ה' אלקיך" לפני ההתפנות להתקדם אל אמירת "אתם ניצבים... לפני ה'".

נראה שסדר זה של הדברים הוא הכרחי, ובה במידה נדרש גם פער הזמנים בין שני חלקיה של הברית. הורגלנו לשמוע שהתשובה טבעית לנו, ושבפנימיותנו גנוז טוב בסיסי. במידת מה, נעים לנו לשמוע שבסך הכל אנחנו בסדר וכל שעלינו לעשות הוא לתקן תיקונים אחרונים בדרך לשלמות. כביכול, איננו נדרשים לשינוי אמיתי אלא להפך, לשמר את מה שאנחנו על כל כוחותינו ונטיותינו. אולם, כאשר זוהי הגישה הבסיסית לא ניתן להגיע אל ה'. אמירה כזו תוקעת את האדם במקומו. אין הוא נכון לבצע מסע פנימי, אמיתי וכן, אל נבכי הנשמה. היכולת לחדור אל העצמיות ברבדיה העמוקים והאמיתיים, תלויה בנכונות לעמוד מול ה' בעמידה הזהה לעמידת ישראל בסיני כפי שיתבאר...

ביטול מוחלט

עמדת המוצא לקראת השיבה פנימה אל העצמיות היא בעמדתם של ישראל בשעה שהם מתייצבים בתחתית הר-סיני. באותו מעמד מבטלים ישראל את כל יישותם כלפי ה' היורד על הר סיני באש; נשמתם פורחת מהם. ראשית כל, חייבת לבוא ההכרה כי אין עוד מלבדו של הקב"ה. האמירה המשמעותית היחידה בהקשר זה היא "אנכי ה' אלקיך". רק מתוך עמדת מוצא כזו של ביטול לא-ל, ניתן לפתוח בחיפוש האלקי שבתוך האדם.

רש"י בפרשה מפרש -

לא בשמים היא - שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה.

המתואר בדברי רש"י אינו אפשרות תאורטית גרידא. רש"י מסביר כי נדרשת מן האדם החפץ לשוב אל ה' מוכנות לעלות השמימה, להכיר בכך שאצלו אין כלום והקיום היחיד נמצא בשמים. התשובה קרובה באמת רק אל מי שנכון להקריב את כל עצמיותו לטובת העלייה בהר ה'. רק המוכן לעבור אל עבר הים, תוך התעלמות מאישיותו ונטיותיה, כדי להשיג את מבוקשו, יוכל לשמוע "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו". הגילוי שהאדם במהותו הוא ניצב לפני ה', שבאישיותו ובעומק עצמיותו טמונה קרבת אלקים, תלוי בהגעת האדם בעמדה המוכנה לבטל את כל כולו כלפי ה' הניצב עליו ומכריז "אנכי ה' אלקיך".

האוצר במרתף

ניתן למצוא רעיון דומה בסיפור הידוע על האוצר שמתחת לגשר.[7] שם, היהודי חולם על אוצר נכסף המצוי בעיר רחוקה מתחת לגשר. מתוקף תשוקתו לאוצר הוא עוזב את ביתו ונודד למרחקים עד להגעה אל מחוז חפצו אותו ראה בחלום. בעודו תוהה כיצד יבצע את חיפושיו, עבר חייל בגשר ובראותו ליהודי שעומד ותוהה, שאלו - מה לך פה ומה אתה מחפש? חכך היהודי בדעתו והחליט לספר לחייל על סודו הכמוס - על חלומו, בתקוה שהלה יעזור לו בחיפושיו. בשומעו את חלומו של היהודי החל החייל ללעוג, וסיפר, כי גם הוא חלם על אוצר המצוי במרתף ביתו של יהודי פלוני בעיר פלונית, אלא שהוא, בניגוד ליהודי, אינו מוכן לעזוב את מקומו לשם חיפוש אוצר דמיוני... המקום אותו תיאר החייל זהה היה לתאור ביתו של היהודי. בסופו של הסיפור מוצא היהודי את האוצר, תכלית מסעו, בביתו.

מסקנת הסיפור היא כי אכן היעד הנכסף מצוי קרוב אל האדם, אך זהו רק חציה של התמונה השלמה. האוצר שאותו חיפש היהודי לעולם לא היה נמצא בלא נכונותו לעזוב את הבית לטובת החיפושים אחריו במרחקים. לא ניתן למצוא את מושא החיפושים, למרות היותו קרוב מאד אל האדם, בלא המוכנות הראשונית לעזוב הכל, ולוותר על הבית. ההבנה שהאוצר חשוב מן הבית גוררת חיפוש משמעותי כזה, שדווקא מכוחו יימצא האוצר בתוככי הבית עצמו.

כך גם בנידון דנן. הנכונות לבטל את העצמיות כלפי ה', מתוך ההבנה שהדבקות בו היא הדבר החשוב היחיד, היא המאפשרת את הגילוי שלא נפלאת היא ולא רחוקה. הדרך היחידה לתשובה כזו, שמגלמת בקרבה חזרה של האדם אל עצמיותו הטהורה הניצבת לפני ה', עוברת דרך המוכנות להתבטל לחלוטין כלפי הקב"ה, מתוך הכרה כי אין עוד מלבדו, מתוך ודאות בהירה כי לדבר אין ערך בלא הדבקות בו - "ואני קרבת אלקים לי טוב". על כן מוכרח הדבר, שהמעמד בסיני יקדם לזה שבערבות מואב.

מהמדבר לארץ ישראל

למעשה, נדודי ישראל במדבר מהווים תהליך ארוך של התבטלות לה', שביסודה האמירה "אנכי ה' אלקיך". לקראת הכניסה לארץ לא ניתן עוד להישאר בשלב זה של המסע. כעת, נדרשת אמירת "אתם ניצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם", המעניקה לעם ישראל עמידה, קיום ומשמעות. כדי לפעול בארץ, לזורעה ולהצמיח בה פרות נדרש עם ישראל לגלות את עצמיותו. הוא נתבע לשנות את מעמדו מעם אוכל מן, דגן שמים, לעם האוכל מעבור הארץ. כדי לעבוד את האדמה, כנדרש בארץ, לא ניתן יותר לחיות מתוך ביטול עצמי. הכרחי הוא לעבור לשלב של גילוי האלקות הטבועה בעצמיותם של ישראל, מציאת הנקודה בה הם ניצבים לפני ה'. כריתת הברית של "אתם ניצבים" אינה רק מתאפשרת לאחר הברית של "אנכי ה' אלקיך". לאור ההתייצבות בתחתית ההר תוך מוכנות לעלות השמימה, הכרחית היא העבודה למציאת נקודת הקיום הפנימית הקרובה אל האדם מאד, אותה נקודה שבה הוא ניצב לפני ה'.

במעגל נחוגה

מעגלים רבים בחיי האדם, כבחיי העם, נבנים בתהליך דומה של ביטול והכנעה עצמית, שמובילים לקבלת משמעות. בנדודי ישראל במדבר נדרשות ארבעים שנה כדי למצות את שלב הביטול לעומת ההופעה האלקית האינסופית, למולה מתאפס קיומו של האדם, ולהגיע לשלב של מציאת האלקי הגנוז דווקא במעמקי ההוייה האנושית. בחיי האדם יכול התהליך להימשך על פני תקופה ארוכה, או להתפרש על מעגל של שנה.

על האדם לדעת שרק מתוך הרצון האמיתי למצוא את האוצר, ומתוך נכונות לוותר לשם כך על הבית המוכר ועל תחושת היציבות שהוא מעניק, ניתן להגיע אל האוצר ולגלות כי קרוב הוא מאוד - "בפיך ובלבבך לעשותו".

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] דברים כט, ט-יא.

[2] שם שם, יג-יד.

[3] שמות יט, יז - "ויתיצבו בתחתית ההר".

[4] שם כ, ב.

[5] רמ"א או"ח א, א.

[6] דברים, ל, יא-טו.

[7] מופיע בבאר החסידות,כתבי ר' נחמן מברסלב, סיפורים קטנים, אות כ.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2232

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer