פרשת וילך התשס"א, שיחת ליל שבת* הליכה מתמדת חיים נצחיים וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל.[1] בפסוק הראשון בפרשה מתוארת הליכתו של משה. תאור זה מעורר תמיהה - מאין הלך ולאן ואכן בפרשנים ישנם הסברים שונים לכך. מפשט הפסוקים ניתן להבין את משמעותו של תאור זה בצורה שונה. ניתן להסביר, שהדגש בפסוק הוא לא על הליכה פיזית מסוימת של משה, אלא זהו תאור של מצב בו משה נתון. מציאות זו מקבלת דגש מיוחד דווקא בפתיחת הפרשה בה משה מודיע על סיום הנהגתו - "לא אוכל עוד לצאת ולבוא". ממשמעות הדברים מצטיירת תמונה בהירה ביחס לדמותו של משה באחרית ימיו. משה רבנו נמצא במצב של הליכה ופעילות, גם בימיו האחרונים. אצל שלשת האבות פגשנו ביטויים של שיבה ודעיכה לקראת סוף ימיהם - אברהם מתואר כ"בא בימים", יצחק - כהו עיניו ויעקב מתואר כיושב על המטה, אך אצל משה המצב שונה בתכלית - משה ממשיך ללכת עד יומו האחרון, עד שמגיע ציווי אלוקי שקוטע את הנהגתו, ולא מאפשר לו להמשיך בה. ניתן לראות את הדברים בצורה רחבה יותר, לא רק ביחס לימיו האחרונים של משה, אלא כתיאור לכל מציאות חייו. משה מתואר כמי ש"לא כהתה עינו ולא נס לחה"[2], זוהי מציאות חיים יוצאת דופן. חייו של משה נראים כחיים שלא אמורים להיפסק כלל, חיי נצח. בכל שלב בו משה יאלץ לפרוש מההנהגה, תהיה זו קטיעה, כיון שאין אצלו אף פעם דעיכה או החלשות. מתוך הבנה זו מתעצמת הראיה של משה כ"מהלך" כל חייו, וגם ברגעיו האחרונים. צדו השני של המטבע, בתיאור הליכתו של משה בסוף ימיו, נותן מימד נוסף לדברים. משה רבנו ממשיך ללכת, ממשיך לפעול בכל כוחותיו, למרות שהוא יודע שהוא עומד על סף סיום הנהגתו. לא רק שמשה מבטא בחייו הליכה תמידית, הוא גם לא מוותר על הליכה זו, וממשיך להנהיג אפילו ברגעיו האחרונים. מכל האמור עולה תמונה חזקה של "וילך משה" - בכל העצמה והכוחות, עד לרגעיו האחרונים. התקדמות מתמדת כפי שהסברנו לעיל, בימיו האחרונים של משה באה לידי ביטוי תמצית חייו. כשם שבעת פרידתו מהעם הוא מופיע בשיא הפעילות, כך למעשה היו כל ימי חייו. משה הוא אולי זה שעשה את כברת הדרך הארוכה ביותר במציאות. משיא הגלות, מעומק היאור במצרים - הוא מגיע למעמד של ארבעים יום וארבעים לילה בפסגת הר סיני, כמעט במדרגת המלאכים. גם אברהם לפניו עשה כברת דרך משמעותית - מעולם של אליליות, לעולם המאמין בא-ל אחד; אך דרכו של משה נראית כבולטת ביִחודה. מציאות חייו של משה היא, אם כן, לא רק מציאות של חיי נצח שאינם דועכים ונשארים באותה מדרגה; יש כאן מציאות חיים דינמית, של התקדמות מתמדת ההולכת מחיל אל חיל ולעולם לא נשארת במדרגה אחת. השלמות שבהשתלמות דמותו של משה לפני פרישתו מההנהגה היא כאמור בעלת שני היבטים - חיים נצחיים שנקטעים באיבם, ויחד עם זאת - רצון אדיר להמשיך הלאה ולא להרפות. ניתן לראות מציאות זו כטרגדיה נוראית, כיון שמשה אינו זוכה להגשים את יעודו, ונשאר בעבר הירדן. אך במבט מעמיק יותר, מופיעה אותה המציאות כאידאלית. משה רבנו הוא בחיר האנושות, ומייצג את פסגת הקיום האנושי. הציפייה היא שישלים את המהלך שהוליך כל חייו, ויביא את עם-ישראל לארצו, על כך הוא גם מתפלל. למרות זאת, משה נשאר בדרך, ולעולם לא מגיע לסופה. הישארותו של משה בעבר הירדן, מעידה על כך שפסגת הקיום האנושי היא לא ההגעה לשלמות, אלא ההשתלמות המתמדת. משה שייך אמנם למושגי השלמות, הוא עולה להר העברים ורואה את הארץ, כמעט ונוגע בה, אבל נשאר תמיד עם השאיפה אליה, שאיפה להמשיך וללכת, להמשיך ולהתקדם. ישנם כאלה שלא זוכים לשלמות, כיון שאינם ראויים לה, אך אצל משה נראה בבירור שאין הדברים כך. למרות שייכותו לארץ ישראל, למצב השלמות, הוא לא מגיע אליה, כיון שלבן אנוש, מצב ההשתלמות הוא נעלה יותר, והוא הראוי למשה.[3] הנפילה לעומת כל הנאמר עד כה, על פיו הפרשה נראית כמציאות אידאלית, מקריאת המשך הפרשה הדברים נראים כמעט הפוכים לחלוטין. על רקע התיאורים לגבי עתידו של עם-ישראל לאחר כניסתו לארץ, הרצופים בכישלונות ונפילות, נראה שמשה צריך להתנחם מכך שלא יכנס ויראה זאת בעיניו. ברור שלא רק שאין בכך נחמה, אלא האכזבה כפולה ומכופלת - לא רק שלא יזכה להביא את העם לארץ, משה עוד שומע על נפילתו הגדולה של העם לאחר מותו. ביחס לתורה ישנה לכאורה נחמה פורתא - "כי לא תשכח מפי זרעו"[4]. ניתן לראות בכך נקודת אור - למרות המצב הרוחני הקשה, התורה איננה נשכחת לחלוטין, וממשיכה להיות חלק מחיי העם. אך מהפרשה עולה משמעות שונה לענין, התורה אמנם לא תשכח, אך תפקידה יהיה לשמש כעדות, כקטגוריא - "וענתה השירה הזאת לפניו לעד". מה שיִשאר מהתורה הוא הזיכרון והזעקה - "התרינו בכם! הזהרנו אתכם! איך יכולתם להגיע לשפלות כזו?" הליכה אל העם על רקע זה, מובנת גם הליכתו של משה באופן שונה בתכלית. הרמב"ן בפירושו על הפסוק מסביר, שהליכתו של משה היתה ממחנה לויה למחנה ישראל. לאחר שבפרשת ניצבים עמדו כל העם לפני משה, ובסיום המעמד הלכו איש לאהלו, כעת משה הולך אל העם.[5] את דברי הרמב"ן ניתן להבין במישור רחב יותר - משה הולך אל העם, יורד אל תוך מציאותו המסובכת והקשה. הליכה זו נועדה להקנות לעם את הכוחות שיאפשרו לו להתמודד עם הנפילות שיופיעו בדרך. המדרש[6] מקשר את הליכתו של משה להליכה אחרת, שנראית כבעלת אופי דומה: וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. אין וילך אלא לשון תוכחה, שנאמר: 'לכו חזו מפעלות אלקים' (תהלים מו ט). על מנת להבין את דברי המדרש, נעיין בפרק מ"ו בתהילים, ממנו הפסוק מצוטט. נושא הפרק הוא הופעת הקב"ה בעולם בזמן של צרות ומלחמות. כך עולה מהמשך הפסוק שצוטט במדרש: "לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות[7] בארץ". כאלה הם גם יתר התיאורים המופיעים בפרק: "אלקים לנו מחסה ועז, עזרה בצרות נמצא מאד. על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים. יהמו יחמרו מימיו ירעשו הרים בגאותו סלה... המו גוים מטו ממלכות נתן בקולו תמוג ארץ. ה' צבאות עמנו משגב לנו אלקי יעקב סלה... משבית מלחמות עד קצה הארץ קשת ישבר וקצץ חנית, עגלות ישרף באש".במצב המסובך המתואר בפרק, ישנו ציווי - "לכו חזו מפעלות אלקים". הליכה זו היא במשמעות של הליכה פנימה, אל תוך נבכי המציאות, אל הצרות והשַמות, על מנת לראות בעומק ההתרחשות את ההתגלות האלקית. הדרישה היא להעמיק, ולמצוא בכל הסיבוכים את ההנהגה העליונה. כך גם נראית הליכתו של משה - אל תוך הקשיים והסבוכים שעובר עם-ישראל, על מנת למצוא גם בהם את היסוד האלוקי. עוגן של תקווה ניתן להעלות תמיהה על הליכה זו של משה - לשם מה הדבר נדרש? הרי בסופו של דבר, כשהעם יגיע לשפל המדרגה, דבריו של משה ישמשו כקטגוריא על העם, כפי שלמדנו בפסוקים. התורה לא תעמוד לעם בעת נפילתו, אלא רק כעדות ותוכחה. למה, אם כן, יש להוסיף על כך הליכה נוספת? על מנת לענות על כך ולהבין את מטרת ההליכה, יש להתבונן בדברים באופן אחר. התורה אמנם תעיד בעם עדות של תוכחה, אך בעדות זו טמונה נחמה גדולה. מצבו של העם אמנם ילך ויתדרדר, אך בזכות התורה לא תהיה זו התדרדרות חסרת הבחנה. התורה מקנה לעם את מערכת המושגים של המציאות המתוקנת, כעין "סרגל" שבאמצעותו ניתן למדוד את המצב בכל זמן. כיון שכך, מציאותה של התורה תמיד תזכיר לעם את רע מעשיו, ובכך תקרא להם לתיקון ותשובה. יתר על כן - משה בהליכתו מטביע בנפשות ישראל ובעולם את התורה, כמציאות של שלמות. הטבעה זו יוצרת כעין "עוגן", שמשאיר את העם תמיד קשור ומחובר אליו, גם בנפילה הנוראה ביותר. כמו אותו סימן על המצח, בסיפורו של ר' נחמן, זכירתה של התורה גם במצבים המסובכים מלמדת שהעם תמיד נשאר טוב בשרשו, גם אם כלפי חוץ נראה שהכל אבוד. אין זו רק נקודה ורודה בעולם של חושך. ניתן כאן בסיס איתן, של קישור פנימי לדרך התורה, שמקנה פתח לתיקון אדיר, ושעצם מציאותו בעם, מאפשרת לראות את כל הכישלונות באור אחר. כאשר ישנו יסוד ממנו הכל יכול לצמוח מחדש, הנפילה היא מקרית וזמנית, בעוד שהקשר לתורה הוא היסודי והנצחי. משמים עד ארץ שתי ההבנות בהליכתו של משה, לא זו בלבד שאינן סותרות, אלא הן אף משלימות זו את זו. מחד ישנה הליכה נצחית, מחיל אל חיל, בדרך לשמי-שמיא. ומאידך ישנה הליכה אל המציאות הקשה והמסובכת שעם-ישראל עתיד לעבור.
דווקא משה רבנו, המנהיג הנצחי, ששייך למושגי השלמות הנישאה, הוא זה שביכולתו להטביע בעם את השייכות והקשר לתורה. גם אם הדבר יבוא לידי ביטוי בצורה חשוכה ומטושטשת, אותם מושגי השלמות הם אלה שיוליכו את העם בנפתולי המציאות, ויאפשרו לו בסופו של דבר לצאת מאפילה לאורה.
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] דברים ל"א, א'. [2] שם ל"ב, ז'. [3] על אותו משקל - "אין אדם יוצא מהעולם וחצי תאוותו בידו", כשם שהשלמות האמיתית היא ההשתלמות המתמדת, כך התאוה האמיתית היא דוקא זו שלעולם לא מתמלאת ותמיד נשארת חסרה. [4] דברים ל"א, כ"א. [5] רמב"ן דברים ל"א א': "כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הניצבים לפניו... ויאמר הכתוב עתה כי משה הלך ממחנה לויה למחנה ישראל לכבדם". [6] תנחומא וילך סימן א. [7] שמות - מלשון "שממה", חורבן. צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 5293
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|