פרשת האזינו התשס"א, שבת שובה, שיחת ליל שבת* שירת התשובה דין ורחמים בפרשת האזינו מתואר תהליך שלם - הסטוריה של עם ישראל, למן החטא ועונשו ועד לגאולת ישראל. לכאורה, יש בתיאור זה חזרה מדויקת על פרשת נצבים. גם בפרשה זו מתואר תהליך הדרדרותו של עם ישראל, חזרתו בתשובה והגאולה הבאה בעקבות כך. אולם, בהסתכלות יותר מדוקדקת נמצא הפרש גדול בין שתי הפרשיות. בפרשת נצבים מתוארת התשובה כתהליך התעוררות של עם ישראל. העם מבין כי חטא ומתוך כך מתעורר לתשובה - "והשבת אל לבבך", "ושבת עד ה' אלהיך"[1]. לעומת זאת בפרשת האזינו אין שום איזכור למהלך שכזה, כל המהלך נעשה על-ידי הקב"ה בלבד ללא תלות במעשיו של עם-ישראל. יתירה מזאת, משמע שהנהגה זו, גאולת ישראל באופן הזה, מופיעה רק בגלל החשבונות האלוקיים נגד הגויים - "לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת", כאשר מצב העם מצד עצמו, אינו ראוי, אולי אפילו מחייב כליה - "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם". בהתאמה ניתן למצוא בשתי הפרשיות גם הנהגה אלוקית שונה. בפרשת נצבים כהיענות להתעוררות עם-ישראל מופיעה הנהגה של חסד ורחמים, קירבה וחיבה - "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך", "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך"[2]. לא כך הם פני הדברים בפרשת האזינו. כאן מופיעה הנהגה קשה, מידת המשפט - "אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם"[3] (אומנם פסוק זה מתייחס לגויים, אולם ניתן להסיק שזה היחס גם לישראל, במידת הדין). מתוארת כאן ההנהגה האלוקית הקבועה מראש, חוק קבוע שמנהיג הקב"ה על פי תוכניתו כמנחית מלמעלה, כמעט אפשר לומר תוך התעלמות ממעשי בני אדם. ישנו דין, ישנה תוכנית והיא תצא לפועל ברצונך ושלא ברצונך, בין ישובו ובין לא ישובו. דרכי התגלות הדברים מתחדדים בפתיחות השונות של הפרשות הללו: "אתם נצבים... לפני ה' אלוקיכם" - פניה ישירה לעם ישראל, יש כאן כביכול דו-שיח בינינו לבין ה', אנו עומדים "לפני ה'", הדברים תלויים בנו, והיחס הוא יחס של קרבה. אולם, בפרשת האזינו: "האזינו השמים ואדברה" - פניה לכללות הבריאה, אין פניה לישראל באופן ישיר. כמובן שיש לעם ישראל תפקיד, יתכן אף כשחקן מרכזי, אולם כחלק מכללות הבריאה ובאופן פאסיבי. הפניה לשמים ולארץ אינה מייחדת מקום לעם ישראל. מעין דיבור שעובר "מעל הראש", קולטים ממנו בודאי אך הוא לא מופנה ישירות אליך. אם נעמיק בפניה הזאת לכללות הבריאה, נוכל אולי למצוא את הפניה לשני המרכיבים של הבריאה. פניה לארץ, הצד החומרי בבריאה, ויחד אתה פניה לצד היותר עליון, הרוחני שבבריאה - פניה לשמים. כל הבריאה על צדדיה הגשמיים והרוחניים מובלת באותה הנהגה אלוקית, הקב"ה מוליך את הכל מכל ליעודו. צורת הפניה חושפת רובד נוסף. "האזינו... ואדברה" מול "ותשמע... אמרי פי". אמירה לארץ מול דיבור לשמים. ידוע כי בעשרה מאמרות נברא העולם. אמירות אלו, דבר ה' הטבוע במציאות הן שבזכותן נברא ומתקיים העולם. מאז ישנה הופעה אלוקית בכל ההסטוריה, כל השתלשלות ההסטוריה העולמית היא הנהגת ה' את המציאות. ובתוך כך צריך להופיע "ואדברה" - אלו הן עשרת הדברות. מעבר לצדדים הרוחניים הטבועים כבר בבריאה בעשרה מאמרות, ניתנת תורה מהשמים המגלה את הצדדים הרוחניים היותר גבוהים שבמציאות. גם זה חלק מהחוק שחקק ה', כחלק מהמהלך הכללי שהוא מנהיג את הבריאה. אולם, יש להכיר כי הופעת התורה אינה "עוד הופעה", אלא, כפי שמופיע במדרש: בשעה שבא לפתוח בד"ת נשתתקו העליונים ותחתונים והאזינו דבריו מנין ממה שקרינו בענין האזינו השמים ואדברה וגו'.[4] כל הבריאה משתתקת לתורה. תורה מופיעה, משתלטת ומנהיגה את כלל העולם. מתן תורה אינו רק עוד שלב בתהליך, אלא הופעת דבר ה' הנותן משמעות לכל ההויה ומנחה אותה לקראת המגמה האלוקית. שירה על-פי האמור מפתיע הדבר כי דווקא פרשת האזינו נקראת 'שירה'. תוכנה של פרשת נצבים הוא הרחמים והקרבה, גלויי שמחה -"ישוב ה' לשוש עליך", תאור כל-כך מרומם הראוי להיקרא שירה. ואילו פרשת האזינו המבטאת את הנהגת המשפט, אינה מעלה את התחושות המרוממות הגורמות לומר שירה. אולם, פרשת האזינו היא היא הנכתבת בצורת שירה (בס"ת - ב2 עמודות), והדבר מובלט בפסוקים: "יכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל", "וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם", "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם".[5] מסתבר, כי פרשת האזינו היא השירה האמיתית, השבח היותר גדול לה'. הכרחיות התשובה, הגאולה תופיע בכל אופן, בניגוד לפרשת נצבים בה הדברים תלויים בעם-ישראל. תשובה מאונס ומרצון לפיכך, יש לברר מה היחס בין המערכת המוצגת בנצבים - התלות בהחלטת עם-ישראל לשוב בתשובה, לבין המערכת המוצגת בהאזינו - הכרחיות המהלך כולו ללא תלות במעשי האדם. ניתן לומר כי אלו שתי הנהגות, מקבילות, שבעיננו לא מתישבות זו עם זו. רק אצל מנהיג הבריאה הדברים מתאחדים בלי סתירה, אולם באמת הדבר נשגב מבינתנו. אפשר, כי מדובר בתקופות שונות בהסטוריה. ישנה לעיתים הנהגה אלוקית הפועלת ללא קשר למעשי האדם, וישנן תקופות בהן ההנהגה האלוקית באה כתגובה למעשי בני האדם. מעין היחס הקיים בין "בעִתה" ל-"אחישנה". אולם, נראה כי הדברים שלובים זה בזה. ישנו חוק אלוקי. תוכנית אלוקית ארוכת טווח אותה מנהיג ה' לאורך כל ההסטוריה, ומתוך תוכנית זו יוצאת קריאה לאדם ליטול חלק במהלך הזה. אל לו לאדם לעמוד כפסיבי או חלילה כמתנגד למהלך הזה. אף אם יתנגד לא יוכל לעצור את המהלך, אולי לעכבו מעט, אך בכל אופן הוא ישטף בעל כורחו בהנהגה הזו ויובל ליעד אליו מוביל ה'. על האדם לשוב ולהכיר במהלך זה ולהפנימו ("והשבות אל לבבך") ולהיות חלק ממנו. זו התשובה המתוארת בפרשת נצבים, חזרה אל המהלך המקורי, לחבור מחדש למהלך האלוקי. לפיכך נקרא האדם להיות מודע למהלך, ומתוך רצון - לשוב ולבחור להנהיג ולהוביל, לטול חלק אקטיבי להצלחתו, ולא להיגרר בעל כורחו. אם נעמיק יותר[6], נבין כי הופעת המהלך האלוקי, אינה מתרחשת מחוץ לאדם, הנהגת ה' אינה עוברת "מעל האדם", בלי קשר ממשי לחייו -המשאירה אותו כצופה מן הצד. יסוד התשובה טבוע באדם עצמו, ברצונותיו, בחירותיו ועשיותיו, כשם שהוא טבע בבריאה כולה. חייו ופועלו הן עצמן הופעת ה' במציאות. הקב"ה טבע באדם את ההשתוקקות להתקדם ואת הכוחות לשכלל. "תשובה קדמה לעולם"[7] ולפיכך מצויה בכל חלק מחלקי ההויה. כח יסודי זה - הרצון להתקדמות והשתכללות הטבוע באדם מגלה את הכרחיות התשובה באדם ובעולם. גם אם האדם לא מודע לכך הוא שותף להתקדמות המהלך האלוקי. על האדם להיות מודע לכך, ולנסות כמיטב יכולתו להוציא לפועל בחייו את אותה תוכנית אלוקית.
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] דברים פרק ל'. [2] שם. [3] דברים פרק ל"ב. [4] דברים רבה (וילנא) פרשה י. [5] דברים פרק ל"ב. [6] דברים שהתחדדו במהלך עונג שבת עם הרב. [7] מדרש תהילים (בובר) צ' ד"ה תשב אנוש. Quote this article on your site | Views: 4719
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|