icon קישור לגירסת הדפסה

 

פרשת האזינו התשס"ג, שבת שובה, שיחת סעודה שלישית*

עַד ה'

שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך.[1]

בהבנה פשוטה, ישנה בפסוק קריאה לעם ישראל שישוב כיוון שחטא. אך יתכן שכוונת הפסוק לומר לישראל - כיוון שכשלת, שובה עד ה'. הכשלון, הנפילה, מחייבים תשובה שתהיה עד ה'; רק תשובה כזו תוכל באמת להועיל לאדם שכשל.

אין אסור מתיר עצמו

תחושת הכישלון, הכרחית היא לעשיית תשובה. בלא שיחוש האדם שכשל, בלא שיכיר בהכרה ברורה שנפל, לא יתעורר לעשות תשובה. אך לעיתים הכישלון כה גדול, הנפילה כה חזקה, עד שהאדם, הנמצא בשפל ובתחתיות עפר, חש שאין בכחו לצאת מהמקום אליו הגיע. לעיתים תחושת חוסר אונים זו מתעוררת אף כשהכישלון אינו כל כך עמוק - האדם חוטא ומנסה לשוב ואינו מצליח, ושוב אוזר כח ושוב כושל. ניסיונותיו החוזרים ונשנים עולים בתוהו, דברים שקיבל על עצמו והתחזק בהם אינם מחזיקים מעמד, ואף אם ישנה התקדמות וישנם הצלחות, ברור לו שאלו הצלחות שוליות וזניחות.

האדם חש שבכחותיו שלו, לא יוכל לבצע את התשובה לה הוא מייחל. את מקום התקווה ממלאות תחושות חוסר אונים, חדלות אישים וריפיון פנימי. הוא איננו מאמין עוד בכחותיו. מבין הוא, שרק כח מבחוץ יוכל להוציאו מהבור אליו ירד, להניפו ולהעלותו חזרה אל הדרך הנכונה. כאסור בבית האסורים, מבין הוא שאין בכחו להתיר עצמו. מצפה הוא לסיוע של שמים, שאין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמים. זועק הוא אל ה' שישיבהו אליו - השיבני ה' אליך ואשובה, אבי ומלכי, החזירני בתשובה שלמה לפניך.

על פניו, דומה כי היאוש ממלאו, אך אין זה כך. האדם רק איבד אמון בכחותיו, לא התייאש. להיפך, אמונה גדולה מפעמת בליבו, אמונה שהכח שמעבר לו יקום ויושיעו. משל לחולה שנאבק בחוליו זמן רב, וכבר התייאשו הרופאים מלרפאותו. בראותו שאין בכחם של אלה להושיעו, פונה הוא לאלקיו ומתפלל שירחמהו. אין הוא מיואש חלילה, להפך, חפץ חיים הוא, אלא שהבין שהדבר לא תלוי בכחות הנמצאים סביב מיטתו, וממעמקי סבלו וחוליו קורא הוא אל ה' שישמע בקולו, שיהיו אוזניו קשובות לקול תחנוניו.

בד בבד עם ההכרה בחלישותו ובחוסר האונים שלו, מתמלא האדם תקווה וציפייה גדולה שכח מבחוץ יסייע לו וישיבהו בתשובה.

בפיך ובלבבך לעשתו

תחושת הכישלון, אם כן, הכרחית למהלך התשובה. מביאה היא את האדם לייאוש מכחותיו ולפניה אל ה' שיושיע. אך לאחר ההכרה הזו, חייבת לבא הכרה נוספת. מתוך איבוד האמון בכחותיו, מתוך ההבנה שזקוק הוא לכח המצוי מעבר לו, מתוך הזעקה אל ה', חייב האדם להבין ולהכיר בכך, שאותם כחות אליהם הוא משווע ומייחל, אותם כחות שחשב שנמצאים מחוצה לו - מצויים בו, בתוכו, בפיו ובלבו.

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחקה היא. לא בשמים היא, לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה.[2]

הפסוקים הללו הנאמרים לעם ישראל באים להפיג חששות אמיתיים. מצות התשובה באמת נמצאת בשמים ומעבר לים, רחוקה היא, ומי יכול לעלות השמימה, או לעבור אל עבר הים?

אך על עם ישראל לדעת, שעם האמת שיש בחששות הללו, עם ההכרה שהדבר נמצא מעבר לכחות שהאדם פוגש ומפעיל בדרך כלל - "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו"[3]. הכחות הללו, שמקורם בשמים ומעבר לים, טמונים באדם, ובכחו לעשות תשובה.

כאותו אדם שבחלומו ראה שאוצר טמון בארץ רחוקה מתחת לגשר, ובהגיעו לשם לאחר מסעות קשים וארוכים הבין שהאוצר טמון בעצם בביתו שלו.[4] אילו לא היה חושב שהאוצר טמון הרחק מביתו, לא היה זוכה לגלות לעולם איזה אוצר ואיזה עושר טמון כה קרוב אליו, בהישג ידו, בביתו.

האדם חייב לאבד אמון בכחותיו, לתלות תקווה בכחות שעוד לא פגש, כחות שנדמה לו שנמצאים מעבר להשגתו. רק כך, רק על ידי ההתרוממות והיציאה ממעגלי החיים בהם חי תמיד, רק מתוך ייחול וציפייה לכחות חדשים, יוכל האדם לגלות שאותם כחות כבר טמונים בו - האלקים אליו שיווע, כבר הטביעם בתוכו.

אילו לא יתייאש האדם מכחותיו, אלא ימשיך ויאמין כל העת באותם כחות שהפעיל תמיד, באותו 'מנוע' של רצונות ושאיפות איתו פעל עד עתה, לא יזכה הוא לגלות אלו כחות אדירים טמונים בו, ולא יצליח לעשות תשובה. שקוע יהיה כל ימיו בניסיונות כושלים, חוזרים ונשנים, להפעיל את אותו מנוע חלוש וחסר כחות.

חשיפת הכחות האדירים הנדרשים בכדי לעשות תשובה, מחייבת יציאה מהמושגים והשאיפות בהם חי האדם, ייאוש מהם וציפייה אל כחות חיים חדשים, חזקים יותר, הנמצאים מעבר לו. רק כך יזכה האדם לחשוף ולגלות, שבחובו הוא טומן את אותם כחות ועוצמות, ויוכל לשוב עד ה'.

ממילא ברור, שככל שההכרה בקריטיות של הכישלון גדולה יותר, כך הסיכוי לאיבוד אמון בכחות המוכרים לאדם גדל. הסיכוי שהאדם יבין שנדרש משהו מעבר, גדל, וממילא גדלה התקווה שאדם יגלה שהכחות והתעצומות לעשות תשובה מצויים בו, בפיו ובלבבו לעשותם.

בעלי תשובה וצדיקים

אמר ר' אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים.[5]

בהבנה פשוטה, בעלי תשובה מתאמצים יותר מהצדיקים הגמורים, על כן הצדיקים הגמורים אינם יכולים לעמוד במקום בו עומדים בעלי תשובה.

הצדיקים הגמורים, כמעט שאינם נופלים, ואם נופלים - קמים בקלות. אין הם נצרכים בחייהם לכחות אדירים; אוהבים הם את התורה, דבוקים במצוות, קשורים בה'. הרשעים, לעומתם, לא יכולים להסתפק בכחות החיים הפשוטים, שאף אם יאמצו אותם בכל עוז, לא יועיל להם הדבר שישובו בתשובה. הרשעים צריכים להפעיל 'מנוע חדש', להזרים כחות חיים חדשים, לבוא עם רצונות ושאיפות גדולים יותר וחזקים יותר, עם אהבה והתקשרות מוחלטים. רק כך יוכלו לחזור בתשובה. על כן, כששבים אותם רשעים בתשובה, אין הצדיקים יכולים לעמוד במקום בו הם עומדים.

 

ככל שהאדם מכיר בתחושת הכישלון ובחוסר יכולתו להתיר עצמו, מבין הוא שהישועה מצריכה כחות שמעבר לו וזועק לאלקיו שיושיעו.

מתוך כך, הוא מגלה שהכחות האדירים להם הוא נצרך, טבועים בו, ובעזרתם, מזרים הוא עוצמות  חדשות וכחות חיים מרעוא דרעוין.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] יהושע פרק יד, פסוק ב.

[2] דברים פרק ל, פסוקים יא - יג.

[3] שם, פסוק יד.

[4] הסיפור מובא בספר באר החסידות, כתבי ר' נחמן מברסלב, סיפורים קטנים, אות כ'.

[5] ברכות לד:


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2301

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer