פרשת האזינו התשס"ד, 'שבת שובה', שיחת סעודה שלישית* תשובה עם החיים התשובה ביסודה היא תנועה לשוב אל המקוריות, אל מקור החיים וההויה העליונה בשלמותם, באין גבולים ומצרים, במגמה היותר אצילית וברורה מזהר העליון הפשוט והמבהיק.[1] שיבה אל המקוריות התשובה היא חזרה אל נקודת ההתחלה, אל נקודת הראשית; שיבה אל המקור. תנועה זו ניתנת לתיאור בשני אופנים, שבעומקם, זהים הם. האחד, הוא שיבה אל הקב"ה, אל מקור הכל. האדם חש רצון להפגש עם המציאות שמעבר לו, עם המציאות העומדת ביסוד הבריאה. חפץ הוא לחוות את הנוכחות האלוקית בעולם, לשוות את ה' לנגדו תמיד. הוא אמנם לא מסוגל להבין ולקלוט את המציאות האלוקית; אין ביכולתו להקיפה בשכלו, שהיא בלתי מוגדרת במהותה, חסרת גבולות ומיצרים; אין סופית, אך תחושת שייכות ברורה אל אותו מקור ראשוני מפעמת בקרבו, והוא נמשך ורוצה בקרבתו, נדחף למפגש עמו. השני, הוא שיבה אל העצמיות, אל היסוד הפנימי ביותר הגנוז בתוך תוכו של האדם. בנסיון להבין את אופיו, את תכונותיו רגשותיו ומחשבותיו, נדחף האדם לחדור אל תוככי נשמתו, אל הנקודה הפנימית ביותר, אל המימד האלוקי המפעם בו. גם במסע כזה מחפש האדם את המציאות שמעבר לקיומו הפשוט, את המעיין ממנו נובע ומסתעף נחל חייו. מסע שורשים דומה הדבר ל'מסע-שורשים'. בחפצו להבין את השורש להתנהלות חייו, ברצותו להבין מנין הגיעו לו כשרונותיו תפיסותיו ונטיותיו, פותח האדם במסע בעקבות אבותיו ואבות אבותיו. נוטל הוא תרמילו ומקלו ונודד אל עיירת אבותיו - מחפש את השורש והיסוד של מציאותו במקום שהוא מעבר לו; הן בזמן, הן במקום, והן באנשים אליהם הוא מבקש להתוודע. חש הוא שייכות ברורה לאותו מקור למרות ריחוקו, ותולה בודאות את קיומו בשורש עתיק יומין זה. ברור לו שמשם נובעים תכונותיו ונטיותיו, ברור לו שראשיתם של הדברים באותה מציאות רחוקה. מסע כזה אפשר לנהל בעקבות אבות המשפחה, אך אפשר גם לנהלו בעקבות אבות האומה, ואם ימשיך האדם במסעו יגיע אל מקור החיים וההויה העליונה בשלמותם; אל ה' יתברך. ינסה למצוא שם את פשר חייו, את הראשית ממנה נובעת מציאותו ומפכה. חושך ולא אור אמנם השטף של החיים הוא מוריד אותנו להענפים המתפשטים, שכל מה שהם הולכים ומתרחקים וכל מה שהם קונים יותר תפיסה במעשה, במפעל ובהתגשמות, הם יותר קרובים לאמץ את מהותנו המוגבלה, והננו חושבים את עצמנו על ידם לבעלי חוזק ואיתניות. מסע השיבה אל המקור מוביל את האדם אל נקודת ראשית בלתי נתפסת. לא ניתן להבינה, לא ניתן לקולטה באמת, שהיא במהותה חסרת גבולות ומצרים, חסרת הגדרה. היא אמנם טומנת בחובה את כל אוצר החיים, את כל עושר התפיסות וגווני ההרגשות והכישורים, אך דווקא מפני שהיא כל כך כוללת, היולית היא, ומופשטת, ולא ניתן להקיפה בשכל; להפגש עמה מפגש מלא. כך הם הדברים גם במסע השורשים. כאשר יגיע האדם לסבו הוא אמנם ימצא את מקורו, אך מקור זה כולל בתוכו עושר תכונות והרגשות שלא תמיד נמצאות בו. הסב הוא אמנם מעיין, אך זהו מעיין שנביעתו הסתעפה והתפצלה - חלק מהדברים זרמו אל דודו ורק חלקם הגיע אל אביו. וגם אצל אביו ישנה הסתעפות - לא כל אשר יש באביו יהיה גם בו - חלק יופיע אצל אחיו וחלק כלל לא יעבור. בחפשו אחר המקור הראשוני מוצא האדם נקודה היוליות ומופשטת, אין סופית וקשה לתפיסה. ברור לו שזהו שורש חייו, ברור לו שכל עצמותו טמונה שם, אך הוא מרגיש רחוק ממנו. חש הוא שהשיבה אל המקור הראשוני הכולל, תולשת אותו ממציאותו הנוכחית, מחוויית חייו הברורה והממשית, ותחת אשר יבהיר, הוא מוצא אותו מערפל, תחת שיאיר מחשיך הוא לו. רפיון ובשביל כך הרי אנו מרגישים את עצמנו רפים וכושלים באותה המדה שתוקף אותנו הרצון לשוב להמקור הראשי, המתעלה מכל התפשטות ענפיו. ומפני הכשלון הזה של הכח, גם השאיפה הרוחנית מתחלשת. מסע אמיתי יתלוש אותו מהווית חייו הנוכחית, המוחשית, המוגדרת והברורה, ויטיל אותו אל מחוזות מעורפלים ומופשטים, לזאת אין לאדם לא כח ולא רצון. מאידך, מסע חלקי אינו מגיע עד השורש ומה ערך יש לו. כך, מוצא האדם עצמו רפה וכושל, ושאיפתו הרוחנית מתחלשת. תחושות הערפול והתלישות הכרוכים במפגש עם היסוד הראשוני והכולל, מערערים אצלו את הרצון להמשיך במסע השיבה. המסע האידיאלי ובשביל כך הרינו צריכים להיות, בכל זמן שאנו עולים בדרגת התשובה, אחוזים יפה גם בהענפים המעשיים, ושיחם ושיגם, הגיונותיהם ושאיפותיהם, ולהעלות אותם יחד עם עלית מהותנו למרום האצילות והתנשאות הדבקות המקורית. כי סוף סוף הרי כמה שהחיים התפשטו הרי הם כלם מפכּים מאור המקורי... על מנת שלא יפול האדם אל הרפיון והחלישות, על מנת שלא יוותר על התשובה, עליו לנהל את מסע השיבה באופן שאינו מנותק ממציאות חייו הנוכחית, הממשית, הברורה והמוגדרת. אסור לו לאדם שיתיאש מהמסע כיון שסוף סוף חייו אכן נובעים מאותו מקור ראשוני, אך בד בבד אסור לו לנהל מסע המנותק מהווית חייו, מאופיו, מתכונותיו ומתפיסותיו. מסע כזה, בו האדם אוחז בזה וגם מזה לא מניח ידו, הוא מסע שיש בכוחו להביא את האדם עד למקור החיים, בלא שיתלוש אותו אל מחוזות עלומים, הרחוקים מקיומו העכשווי. ואז לעולם לא נעלה בחוסר רכוש, ולא נכשל בהחלשת כח, כי לא ערומים נעלה למרומים, כי עמנו אחוזת לבושינו רבי הגונים ועשירי הצבעים, אשר רכשנו לנו מהתפשטותם של החיים כלם, והננו עולים ובאים בימים, עם כל תולדות המפעל, המעשה והחיים אשר עמהם.
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] אורות התשובה פרק יב, פסקה ח1. צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 4516
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם |
---|
מאמרים אחרונים |
---|