icon קישור לגירסת הדפסה


איתיאל סמט

שתוק, כך עלה במחשבה לפני

א. פתיחה

ב. מעמד הסנה ושליחות משה

ג. לוחות ראשונים

ד. לוחות שניים

ה. צדיק ורע לו

ו. סיכום

א. פתיחה

במדרשים רבים לוקחים אותנו חז"ל לביקור בבית המדרש של מעלה. חז"ל מציירים לפנינו את הקב"ה כתלמיד חכם היושב ועוסק בתורה.[1] ציור בית המדרש של מעלה מוליך אותנו לבדוק ולהשוות את דרך התנהלותו של בית מדרשו של הקב"ה לבית המדרש שלנו. הסוגיא במסכת מנחות בה נעסוק משווה בין שני בתי מדרש אליהם הולך משה רבנו. הראשון הוא בית מדרש בו יושב הקב"ה וקושר כתרים לאותיות, בבית המדרש השני יושב ר"ע ודורש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.

 

נפתח בהצגת הגמרא במנחות [כט ע"ב]:

אמר רב יהודה אמר רב:

בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות,

אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך?

אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.

אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי,

אמר לו: חזור לאחורך.

הלך וישב בסוף שמונה שורות,

ולא היה יודע מה הן אומרים,

תשש כחו;

כיון שהגיע לדבר אחד,

אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך?

אמר להן: הלכה למשה מסיני,

נתיישבה דעתו.

חזר ובא לפני הקב"ה,

אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?

אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.

אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו?!

אמר לו: חזור [לאחורך].

חזר לאחוריו,

ראה ששוקלין בשרו במקולין,

אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה?  

א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.

דברי חז"ל העוסקים בדמויות מן התורה שואבים את דבריהם פעמים רבות מפשט הפסוקים. על ידי עיון במקורות בתורה עליהם מתבסס המדרש אפשר שיעלו משמעויות נוספות הטמונות בו.

בגמרא זו ביטויים המקשרים אותנו באופן ישיר לפרשה בה מבקש משה מהקב"ה [שמות לג, יח][2] "הראני נא את כבודך". התורה מספרת על משה שביקש לראות את כבוד ה'. תשובת ה' היא שיראה למשה את אחוריו, אך פניו לא ייראו. בגמרא מסופר שמשה ביקש מהקב"ה שיראה לו את ר' עקיבא. תשובתו של הקב"ה היא "חזור לאחורך" בהקבלה לתשובתו למשה: "וראית את אחורי" ו"שתוק, כך עלה במחשבה לפני" בהקבלה ל"ופני לא יראו". נחזור להשוואה זו בהמשך דברינו.

 

משה ורבי עקיבא

כניסתו של משה לבית המדרש של ר"ע דווקא, אינה מקרית. מבחינות רבות ר"ע דומה למשה רבנו. שניהם החלו דרכם כרועי צאן והתחתנו עם בת אדוניהם. ר"ע התרחק מאשתו עשרים וארבע שנים כדי ללמוד תורה, כמשה שמתוך התקרבותו לקב"ה התרחק מאשתו.[3] שניהם הקדישו את חייהם למסירת התורה לדור שאחריהם.

הגמרא בסנהדרין [פו ע"א] מתארת את מרכזיותו של ר"ע בין התנאים:[4]

דאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא.

בכל ספרות התנאים, הפסיקה הפשוטה היא אליבא דר"ע[5] - ר' עקיבא הוא העמוד המרכזי עליו מתבססת הפסיקה בתורה שבעל פה.[6]

 

מתי עלה משה למרום?

בתמונת הפתיחה של המדרש מתואר משה שעלה למרום ומצא את הקב"ה יושב וקושר כתרים לאותיות. השימוש בלשון 'מציאה' מורה על אירוע שקרה בהפתעה, ללא תכנון מוקדם. מציאה מתאפיינת בכך שהיא באה בהיסח הדעת. משה עלה למרום ומצא 'להפתעתו' את הקב"ה קושר כתרים לאותיות התורה.

מתי היתה עליה זו למרום? נראה שאין זה מקרה שהמדרש אינו נותן ציון זמן מדויק לעלייתו של משה. בכך אומר לנו רב יהודה אמר רב - מוסר המדרש - שלא משנה מתי עלה משה למרום. בכל זמן שיעלה ימצא את הקב"ה עוסק בתורה. התורה היא עיקר עיסוקו של הקב"ה.

בהמשך דרכנו ננסה לבחון אם אפשר בכל זאת לנסות ולמקם את סיפור עלייתו של משה רבנו למרום במקומות בהם התורה מספרת לנו על מפגש בין משה לקב"ה. ננסה להקביל את המדרש להתרחשות במעמד הסנה, במעמד הר סיני ובקבלת הלוחות השניים. מתוך הקבלות אלו נברר את דברי המדרש על היחס בין הקב"ה למשה, בין הקב"ה לר' עקיבא ובין משה לר' עקיבא. לא ננסה להכריע ולהעמיד את המדרש דווקא באחת ההתרחשויות, אלא לטעון שמוסר המדרש התכוון לרמוז לנו למספר פרשיות שונות. מטרתו היא שמתוך דבריו יעלו הקבלות אל הפרשיות, ומתוך הקבלות אלו נוסיף ונעמיק בהבנת שיחתם של משה והקב"ה, כמו גם בהבנת מערכת היחסים המשולשת בין ר"ע, משה והקב"ה.

 

ב. מעמד הסנה ושליחות משה

סיני וסנה

המפגש הראשון של משה עם הקב"ה עליו מסופר בתורה הוא במעמד הסנה. משה נקלע למפגש עם הקב"ה בעקבות ראיית הסנה הבוער ואיננו אֻכָּל. מקריות זו מתאימה למקריות העולה מהשימוש בלשון מציאה במדרש שהראינו לעיל. המפגש לא תוכנן על ידי משה אלא הפתיע אותו. המפגש התקיים בהר הא-להים בחורב - מקום נתינת התורה. אין זה מקרה שדווקא במקום זה נפגש משה עם הקב"ה. מעיון בפרשה נגלה שישנן הקבלות רבות בין מעמד הסנה למעמד הר סיני.

נפרט חלק מן ההקבלות בין שני המעמדים:

בשני המעמדים דולקת בהר אש. התורה משתמשת בלשון דומה לתיאור האש בשני המעמדים - במעמד הר סיני ה"אֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר" [כ"ה, יז], במעמד הסנה מתואר [ג', ב]: "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל".

תחילת דברי הקב"ה למשה במעמד הסנה מזכירים את תחילת עשרת הדברות - עשרת הדברות מתחילות בלשון "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" [כ', ב]. מעמד הסנה מתחיל בלשון "אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב" [ג', ו]. במעמד הסנה לאחר ששומע משה את תחילת דברי ה' הוא מסתיר את פניו כי "יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים" [ג', ו]. תופעה זו חוזרת במעמד הר סיני - כששומעים העם את הקב"ה הם יראים ממנו ומבקשים שמשה ידבר עמם ולא הקב"ה.

בהמשך מעמד הסנה רמז הקב"ה למשה על נתינת התורה שתהיה באותו מקום, באמרו [ג', יב]: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה".

הקבלה זו בין המעמדים אינה מקרית. בעקבות הקבלה זו נחלקו האמוראים במדרש בשאלה מה היה אמור להתרחש במעמד הסנה [שמות רבה פרשה ג]:

ר' יהושע בן קרחה ור' הושעיא, אחד מהן אומר: לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאלולי לא הסתיר פניו גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות...

ור' הושעיא רבה אמר: יפה עשה שהסתיר פניו. א"ל הקב"ה: אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה לא לאכול ולא לשתות, ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה, שנאמר [ל"ד, כט] "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו".

ר' יהושע בן קרחה מבקר את משה על שהסתיר את פניו במעמד הסנה. אם לא היה משה מסתיר את פניו, היה הקב"ה מגלה לו כל רזי עולם. אם לא היה מסתיר את פניו אפשר שדברי הקב"ה למשה לא היו מסתיימים רק ב"אנכי" - משה היה מקבל את עשרת הדברות ואת כל התורה כולה כבר במעמד הסנה! משה הסתיר את פניו ולכן לא זכה לקבל מיד את התורה אלא רק הבטחה למעמד הר סיני לאחר צאת ישראל ממצרים. אפשר שכוונת ר' יהושע בן קרחה היא שאם לא היה מסתיר את פניו לא היתה חלוקה בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, ולא היה הבדל בין תורתו של משה רבנו לתורתו של ר"ע. בעקבות הסתרת הפנים אומר הקב"ה למשה [ג', יב] "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת    הָא-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" - אומר הקב"ה למשה: מאחר שעכשיו לא רצית לקבל את התורה, כשתוציא את ישראל ממצרים תצטרך לשוב לכאן כדי להמשיך את קבלת התורה ומסירתה.[7]

ר' הושעיא סובר שהתורה לא היתה אמורה להימסר למשה בסנה. מסירת התורה בסיני למשה היא בזכות הסתרת הפנים בסנה. מעמד הסנה הוא הכנה למעמד הר סיני. מתוך הסתרת הפנים של משה במעמד הסנה, יזכה משה לרדת מהר סיני כשעוֹר פניו קורן.[8]

גם לפי ר' יהושע בן קרחה וגם לפי ר' הושעיא מעמד הסנה הוא תחילת מסירת התורה למשה. כבר במעמד הסנה 'עלה משה למרום' והחל לקבל את התורה על 'ההר הזה' בו יקבלו ישראל את התורה. הגמרא במנחות מתארת את משה שעלה ומצא את הקב"ה עוסק בתורה - משה עלה למרום וראה את התורה אצל הקב"ה לפני נתינתה לישראל. העלייה המקרית של משה למרום בחורב במעמד הסנה[9] היא העלייה היחידה של משה עליה מסופר לנו לפני מתן תורה. מהקבלת הגמרא במנחות לעלייה זו אנו יכולים ללמוד על מקומו של משה כראשון שקיבל את התורה. מתוך הקבלה זו ננסה לברר את מקומו של ר"ע בשליחותו של משה.

 

"שלח נא ביד תשלח"

בהמשך מעמד הסנה פנה משה אל הקב"ה ואמר [ד', יג]: "שלח נא ביד תשלח". משה ניסה להשתמט מהשליחות שהטיל עליו הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים ולתת להם את התורה. דברים אלו של משה הם הרקע לדברי הגמרא במנחות המתארת את פנייתו של משה: "יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?" - משה ניסה להפטר מהשליחות לתת תורה לישראל. במעמד הסנה טען משה שהוא איש כבד פה וכבד לשון ואינו איש דברים, ולכן לא יוכל להוציא את ישראל ממצרים. כבדות הפה תפריע לו לעמוד בפני פרעה ואולי תפריע לו בעתיד במסירת התורה לישראל, שכן מסירת התורה היא בדיבור.

 

נעיין בדברי המדרש [אותיות דר"ע אות צ', בתוך בתי מדרשות, עמ' שפח'] על מעמד הסנה[10]:

אם נאמר "אהיה עם פיך" למה נאמר "הוריתיך" ואם נאמר "הוריתיך" למה נאמר "אהיה עם פיך"?

אלא       "אהיה עם פיך" זה פתיחת פה ומענה לשון,

"הוריתיך" זה גנזי חכמה שגלה הקב"ה למשה על כל גנזי תורה חכמה ומדע וגנזי חיים והראהו מה שעתיד להיות לעוה"ב.

וכיון שראה בפרגוד של הקב"ה כתות כתות של סנהדרין שהיו יושבין בלשכת הגזית ודורשים התורה במ"ט פנים, והראהו ר"ע דורש כתרי אותיות,

אמר: אין לי עסק בשליחות של מקום, שנאמר "ויאמר בי א-דני שלח נא ביד תשלח"

מה עשה הקב"ה?

שגרו לשר של חכמה, ותפשו למשה והוליכו למקום אחד,

והראה לו בפרגוד של הקב"ה רבוא רבבות של סנהדרין שיושבים ודורשים ואומרים 'הלכה למשה מסיני'.

מיד נתקררה דעתו של משה.

באופן לא מפתיע, המדרש המובא לגבי נסיונו של משה להשתמט משליחות ה' בסנה דומה לגמרא במנחות. המדרש פותח בכך שגילה הקב"ה למשה בסנה כל גנזי תורה חכמה ומדע. חז"ל אומרים לנו בפירוש שמסירת התורה למשה עצמו החלה כבר במעמד הסנה. לפי זה אם עלה משה למרום במעמד הסנה, הוא מצא את הקב"ה יושב ועוסק בתורה. המשך הדברים מקביל למדרש בו אנו עוסקים - הקב"ה מראה למשה רבנו את הסנהדרין דורשים את התורה ואת ר' עקיבא דורש כתרי אותיות. כיון שראה את הדורות העתידים לבוא, ניסה משה להשתמט משליחותו.

התורה מתארת את משה ככבד פה. כבדות הפה של משה, בגללה ניסה להשתמט משליחותו לפי פשט הכתובים, מתבטאת כאן בחוסר היכולת של משה לעמוד ולדרוש את התורה כר' עקיבא. כששמע את ר' עקיבא, הרגיש משה כבד פה וכבד לשון יחסית אליו. כששמע משה את הסנהדרין יושבים, דורשים ואומרים 'הלכה למשה מסיני', התקררה דעתו והסכים לקבל עליו את השליחות לתת תורה לעם ישראל. הדיון שבפשט הפסוקים מדבר על הוצאת ישראל ממצרים, מוסב ע"י חז"ל לדיון בין משה לקב"ה על מסירת התורה לישראל. שליחותו של משה היא בנתינת התורה לישראל.

אפשר לראות את המדרש המובא באותיות דר"ע כדן ביחס שבין חידוש למסורת. תורה שבכתב מתאפיינת בכך שהיא מועברת במסורת ללא שום שינוי, תורה שבעל פה מתאפיינת ביכולת ללמוד באופן עצמאי שלא תלוי רק במסורת. לומדי תורה שבעל פה יכולים לחדש ולהוסיף בה בכל דור ודור. משה ראה את יכולת הלימוד והחידוש של ר' עקיבא והסנהדרין בתורה ונחלשה דעתו, שכן בעוד הוא רק מוסר את התורה ולא מחדש בה דבר מדעתו, ר"ע והסנהדרין מַפרים את התורה ומַרבים אותה. בהמשך הדברים, כשראה שגם היסוד של החידוש הוא ב'הלכה למשה מסיני', התקררה דעתו. כשראה את הסנהדרין אומרים 'הלכה למשה מסיני', הבין משה שהחידוש אינו תחליף למסורת אלא רק נדבך הנבנה על גביה.

לפי הגמרא במנחות משה אינו מסתפק בכך שאומרים 'הלכה למשה מסיני'. גם לאחר שידע זאת ונחה דעתו, ניסה להשתמט משליחותו. תשובת הקב"ה היא: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני". משה לא הסתפק בעדיפות המסורת על החידוש. אמנם דעתו נחה כששמע שאומרים בבית המדרש 'הלכה למשה מסיני', ברם, הוא חזר לקב"ה ואמר שהתורה צריכה להימסר לישראל ע"י ר' עקיבא. נראה שמשה חשב שהתורה צריכה להימסר ע"י ר' עקיבא שכן אצלו נוספת היכולת של תורה שבעל פה על התורה שבכתב. לר' עקיבא יש גם יכולת להעביר את המסורת וגם את היכולת לחדש. תשובת הקב"ה היא: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני".

אפשר שהקב"ה אמר כאן למשה שהאדם המתאים למסירת התורה הוא בעל היכולת להעביר מסורת בלי חידוש. כדי לקבל את התורה ישירות מהקב"ה ולמסור אותה לעם ישראל צריך לדעת לשתוק ולקבל את מחשבתו של הקב"ה. רק תלמידיו של משה רבנו יוכלו לחדש ולדרוש את התורה.

"ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו"

במעמד הסנה פותר הקב"ה את ניסיונו של משה להשתמט משליחותו בכך שמשה ישתוק ואהרן יהיה לו לפה. במדרש תשובתו של הקב"ה למשה על נסיונו להשתמט משליחותו ולהעבירה לר' עקיבא היא "שתוק...". הדמיון למעמד הסנה ברור: משה ממשיך להיות שליח ה', אך כדי למלא את שליחותו, הוא יכול, ואפילו צריך, לשתוק.

כפי שראינו לעיל במדרש בשמות רבה שאת הסתרת פני משה אפשר לדרוש לשבח ואפשר לדרוש לגנאי, אף את שתיקתו של משה אפשר לדרוש כך. אפשר ששתיקתו של משה בסנה נובעת מתוך ענווה הגורמת לו לחשוב שאינו ראוי להתמנות לשליחות. ואפשר שדווקא ע"י שתיקה מבטא משה את קבלת השליחות, רק מי ששותק יכול לשמוע את דברי הקב"ה. שתיקתו של משה אינה מעלימה אותו אלא מעצימה אותו.[11] הקב"ה מצווה את משה [ד', טז]: "הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵא-לֹהִים". שתיקתו של משה היא שתיקה סמכותית המבטאת את היחס בין משה לאהרן. משה עבד ה' הוא כאלוקים לאהרן. אהרן הוא רק הפה של משה.

לכאורה שתיקת משה במדרש שונה משתיקתו במעמד הסנה. השתיקה במעמד הסנה באה מצד משה המעיד על עצמו שהוא כבד פה וכבד לשון. שתיקת משה במדרש היא תוצאה של ציווי של הקב"ה שנראה כביקורת על רצונו של משה להשתמט משליחותו.

במבט נוסף, אפשר ששתיקתו של משה בסנה מלמדת אותנו על שתיקתו במדרש. היחס בין משה ור' עקיבא מקביל ליחס בין משה לאהרן[12]. אהרן הוא הראשון שקיבל את דבר ה' דרך משה. כאהרן, כן ר' עקיבא, מקבל את הדברים ממשה ומעביר אותם הלאה. ר' עקיבא מקבל את דבר ה' ממשה ואומר בבית המדרש שדבר זה הוא 'הלכה למשה מסיני'. ר' עקיבא הוא פיו של משה. דברי משה לר' עקיבא הם כדברי השכינה שאחריהם אין שאלות וקושיות.[13] אהרן אמנם קיבל את הדברים ממשה ולא מה', אך גם כשתפקידו להיות 'פיו של משה' נאמר [ד', טו]: "וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן". הקב"ה לא נמצא רק עם משה, אלא גם עם אהרן. כך גם ביחס בין משה לר' עקיבא ובין הקב"ה ור"ע: התורה שנמסרה ע"י משה, נכתבה מראש גם בשביל ר' עקיבא. את כתרי האותיות הוסיף הקב"ה בשביל ר' עקיבא. שתיקתו של משה אינה רק מתוך ענווה כלפי שמים אלא גם מתוך ההבנה שהדיבור הוא תפקידם של אהרן ור' עקיבא, ולא תפקידו שלו.

הקבלה זו בין ר"ע לאהרן[14] באה לידי ביטוי בהמשך המדרש מאותיות דר"ע שהבאנו לעיל:

וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שנתקררה דעתו, אמר לו [ז', א]: הרי "אהרן אחיך יהיה נביאך", יהא מתורגמן שלך לפני פרעה. ומפני מה אתה מתירא? אתה דבר לו בשמי לפני פרעה הרשע, והוא יעמד לפניו וידבר אליו, שנאמר [ז', ב]: "ואהרן אחיך ידבר אל פרעה".

לפי המדרש רק אחרי שראה את תורתו של ר"ע והבין שמקור הכל הוא ב'הלכה למשה מסיני', הסכים משה לשיתופו של אהרן. תפקיד אהרן להיות מתורגמן. המתורגמן לא רק חוזר על הדברים, אלא גם משנה ומעבד אותם לפי הבנתו ולפי הבנת השומעים. כך ר"ע: מקבל את הדברים מסיני, אבל לא חוזר על דברי משה רבנו בצורה מדויקת, אלא מתרגם אותם לפי הבנתו ובהתאם להבנת יושבי בית המדרש שלפניו.

עד עכשיו הבנו שהקב"ה דוחה לחלוטין את בקשתו של משה להחליפו. כאן מתברר שהדחייה אינה מוחלטת. משה לא יזכה למחליף, אך יזכה לשותף בהנהגה. כמו אהרן שהצטרף אל משה בהנהגת ישראל, כך ר' עקיבא מצטרף אל משה במסירת התורה לישראל. מסירת התורה לא נעצרה במשה רבנו אלא נמשכת ומתחדשת בכל דור ודור.

 

ג. לוחות ראשונים

עד עתה בארנו את המדרש מתוך הקבלתו למעמד הסנה. מכאן ואילך ננסה לבאר את המדרש מתוך הקבלתו למעמד הר סיני. בשונה ממעמד הסנה, בו, בפשט הפסוקים, לא מוזכרת עליה למרום, במעמד הר סיני מתוארת עליה של משה אל ההר המכוסה ענן שעליו שוכן כבוד ה'. עליה זו מתוארת כעליה אל הקב"ה [כ"ד, יב]: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה". משה עלה להר לארבעים יום וארבעים לילה בהם הוא קיבל מהקב"ה את "לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" [כ"ד, יב]. משה אמור להוריד מההר את התורה שנכתבה על ידי הקב"ה ולמסור אותה לישראל.

 

מי מעכב על ידך?

המדרש מתאר את משה שראה את הקב"ה יושב וקושר כתרים לאותיות. כשראה זאת, שאל: "מי מעכב על ידך?". משה לא הבין מדוע הקב"ה משקיע את זמנו בקשירת כתרים לאותיות, במקום למסור את התורה לישראל. משה ראה את קשירת הכתרים כשולית יחסית לעיקרי התורה ולא הבין מדוע הקב"ה לא פסק מעיסוקו על מנת למסור את התורה לישראל.

לארבעים יום וארבעים הלילה בהם שהה משה במרום היה סיום טרגי. משה ירד מההר, גילה שישראל איבדו את הסבלנות וחטאו בעגל. כתגובה לכך, שבר משה את הלוחות שכתב הקב"ה והפסיק את מסירת התורה.

משה ישב בהר ארבעים יום וארבעים לילה בהם הוא ראה את הקב"ה כותב את התורה. מסתבר שלאחר שכתב את עיקרי הדברים, ישב הקב"ה וקשר כתרים לאותיות. ישב משה במרום וראה מחד את הקב"ה קושר כתרים, ומאידך, ראה את עם ישראל מאבד את סבלנותו וחשש שהעם יתחיל לחטוא. משה לא הבין מדוע הקב"ה מתעכב. משה רבנו רצה לרדת מהר מן ההר ולתת את התורה כדי למנוע את העם מלחטוא. הקב"ה לעומתו לא מיהר, וסיים את כתיבת התורה וכל תגיה. תָּמַהּ משה על הקב"ה ושאל אותו: "מי מעכב על ידך?".

תשובת הקב"ה למשה היא: "אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו". הקב"ה מעכב את מסירת התורה לעם כולו בגלל אדם אחד בלבד.[15] הקב"ה מוציא את משה מראייתו הזמנית ואומר לו שחטא העם אינו סיבה להקדים את מסירת התורה. התורה אינה רק בשביל עם ישראל כפי שהוא עכשיו, התורה מיועדת גם לכל הדורות הבאים. כדאי הוא אדם אחד בסוף כמה דורות כדי לעכב את מסירת התורה לישראל אפילו אם עכשיו ישראל חוטאים.

משה מנסה למסור את התורה חלקית - לפני קשירת הכתרים לאותיות. עונה לו הקב"ה שקשירת הכתרים היא בשביל ר' עקיבא ש"עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות". בשביל ר' עקיבא יש משמעות לכל קוץ בתורה. גם אם משה אינו רואה את המשמעות של כל חלקי התורה, בדורות הבאים יקומו החכמים וימצאו משמעות לכל קוץ ולכל תג.

 

בחזרה לעתיד

בתשובת הקב"ה למשה, בה הוא מציג את ר"ע, הזמנים מטושטשים[16]:

עתיד

הווה

שעתיד להיות בסוף כמה דורות

אדם אחד יש,

שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.

ועקיבא בן יוסף שמו

 

בלבול זמנים זה קיים גם בביטוי 'חזור לאחורך' בו משתמש הקב"ה בתשובתו למשה על בקשתו ללכת לבית מדרשו של ר"ע. לשון אחור בתנ"ך מבטאת את העתיד.[17] כך למשל בביטוי 'אחרית הימים'. הלשון 'חזור לאחורך' היא לשון פרדוכסאלית.[18] חזרה יכולה להיות רק למקום בו כבר היינו, לעומת העתיד שעדיין עלום בפנינו. בלבול זמנים זה כוונתו לומר למשה שלא יתחשב בזמן, הקב"ה קורא למשה לחזור לעתיד, לחזור לבית מדרשו של ר"ע - להבין שבמסירת התורה העתיד משמעותי כמו ההווה וכמו העבר. מסירת התורה בהווה אינה תלויה רק במציאות העכשווית, התורה לא מיועדת רק לעם ישראל כפי שהוא עכשיו. התורה אותה מוסר משה מיועדת לכל דור ודור. התורה הנמסרת למשה מיועדת למשה, אך לא פחות מכך גם לר"ע העתיד לדרוש את התורה.

לשון דומה אנחנו מוצאים במדרש אחר על משה רבנו [אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ב]:

נטלן וירד והיה שמח שמחה גדולה. כיון שראה אותו סרחון שסרחו במעשה העגל ...חזר לאחוריו, וראו אותו שבעים זקנים ורצו אחריו. הוא אחז בראש הלוחות, והן אחזו בראש הלוחות. חזק כחו של משה מכולן, שנאמר [דברים ל"ד, יב]: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". נסתכל בהן וראה שפרח כתב מעליהן. אמר: היאך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהן ממש, אלא אאחוז ואשברם. שנאמר [דברים ט', יז]: "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם".

 

משה ירד מסיני ורצה לתת לישראל את הלוחות. כשירד גילה את הסרחון של חטא העגל ולכן חזר לאחוריו - רצה לחזור לקב"ה. כאן הלשון מבטאת את החזרה הפיזית לאחור. בנוסף, לפי דברינו לעיל, אפשר שהלשון מבטאת את החזרה של משה לעתיד וההבנה שלא זה הזמן למסירת התורה. משה שחזר לאחוריו במרום, חוזר כאן לאחוריו ורואה שהתורה תהיה בבית מדרשו של ר' עקיבא. יודע הוא שיאמרו 'הלכה למשה מסיני'. רק כשבטוח משה שיהיה המשך לתורה שתינתן על ידו לישראל, הוא שובר את הלוחות מתוך ידיעה שבכך לא נחתם הגולל על מסירת התורה לישראל.

 

"היה לך לעזרני"

הגמרא במנחות אינה הגמרא היחידה בה מתייחסים חז"ל לעליית משה למרום. במסכת שבת [פט ע"א] אנו מוצאים את דברי ר' יהושע בן לוי המתייחס לאותה סיטואציה - משה עולה למרום ומוצא את הקב"ה קושר כתרים לאותיות[19]:

ואמר רבי יהושע בן לוי:

בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות.

אמר לו: משה, אין שלום בעירך?

אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו?

אמר לו: היה לך לעזרני.

מיד אמר לו: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת" [במדבר יד', יז].

רב יהודה אמר רב מתאר בגמרא במנחות את משה כאקטיבי בשיחתו עם הקב"ה - פותח בדברים עם הקב"ה שואל שאלות ומבקש בקשות. לעומת זאת, ביחס לתורה נדרש משה להיות פסיבי, ומצוּוה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני". רבי יהושע בן לוי מתאר מציאות הפוכה: בשיחתו עם הקב"ה משה פסיבי - שותק ולא פותח בדברים, ביחס לתורה נדרש משה לאקטיביות - הקב"ה דורש ממשה לכאורה להתערב ולעזור לו בכתיבת התורה ולא להתעסק רק במסירתה.

במבט ראשון על דברי ר' יהושע בן לוי נראה שהוא מציג הבנה מנוגדת להבנתו של רב יהודה אמר רב לגבי עמידתו של משה מול הקב"ה ומול התורה. משה לא רק שואל על קשירת הכתרים לאותיות, אלא מסייע לקב"ה בקשירתם[20]. משה לא מסמל רק את מסירת התורה שבכתב, אלא את התחלת התורה שבעל פה. משה עומד לבדו עם הקב"ה ומסייע בכתיבת התורה. משה, האדם הראשון הנפגש עם התורה, משפיע עליה ומשאיר בה את חותמו.

במבט נוסף בדברי המדרש עולה שהבנתו של ר' יהושע בן לוי אינה מנוגדת לתפיסת הגמרא במנחות. עזרתו של משה המפורשת במדרש אינה בכתיבת התורה אלא באמירה [י"ד, יז]: "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ". לפי דרכנו במאמר זה ננסה לברר את משמעות המדרש מתוך עיון בפסוקים אליהם מפנה המדרש.

לאחר חטא המרגלים פונה ה' אל משה בהצעה [י"ד, יב]: "אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ". ה' מציע להעניש את כל ישראל, להשמיד את כל העם ולהקים עם חדש מזרעו של משה. משמעות הצעתו של ה' למשה היא שמשה לא יעמוד לפני ה' יחד עם כל ישראל, אלא יעמוד לבדו הוא וזרעו אחריו.

משה דוחה את הצעתו של הקב"ה. משה דורש מהקב"ה שימשיך את קיומו של עם ישראל. משה לא דורש זאת כדי להציל את עם ישראל, אלא כדי לשמור על שמו של הקב"ה שהוציא את ישראל ממצרים. מטרת המשך קיומו של עם ישראל היא להגדיל את כח ה'. עזרתו של משה לקב"ה אליה מתייחס המדרש אינה בעמידה פרטית בה הוא עוזר לקב"ה. משה עוזר לקב"ה בכך שהוא מייצג את עם ישראל שבדורו ושבדורות העתידים לבוא. עזרתו של משה אינה בכתיבת התורה שבכתב, אלא בחיבורם של ישראל לתורה - במסירת תורה שבכתב והתחלת התורה שבעל פה. משה עומד לפני הקב"ה ומבין שהתורה אינה מיועדת רק לו, אלא גם לר' עקיבא. התורה אינה מיועדת רק למשה שקיבלה מסיני אלא לכל ישראל שבדורו ובדורות הבאים.

גם לאחר שקירבנו בין דברי ר' יהושע בן לוי לדברי רב יהודה אמר רב לגבי חשיבותה של התורה שבעל פה, עדיין ישנו הבדל גדול ביניהם. לפי רב יהודה אמר רב משה מעצמו אינו מבין את מקומו של ר' עקיבא עד שהוא חוזר לאחוריו ורואה אותו. משה שקיבל תורה מסיני מבין מעצמו רק את כוחה של תורה שבכתב עד שמראה לו הקב"ה את יכולת 'הדרוש והחידוש' של ר' עקיבא ובית מדרשו. בעקבות מפגש זה עם התורה שבעל פה מבקש משה שהתורה תינתן על ידי ר' עקיבא.

לפי ר' יהושע בן לוי, משה מנהיגם של ישראל שהתמודד עם הקשיים של עם ישראל במדבר, עומד מול הקב"ה ומבין מעצמו את תפקידו של עם ישראל בהגדלת שמו של הקב"ה. עזרת משה לקב"ה היא בכך שגורם לכך שהתורה העטורה בכתרים לא תימסר רק לו ולזרעו לבדו, אלא לכל ישראל. עזרתו של משה לקב"ה היא בפתיחת הפתח ליצירתה של תורה שבעל פה.

 

ד. לוחות שניים

בפרקים הקודמים ניסינו לעלות עם משה ולראות מדוע הסנה בוער באש ואיננו אֻכָּל, היינו עדים למינויו של משה לשליחות להוציא את ישראל ממצרים יחד עם אחיו אהרן, וליווינו את עלייתו למרום במעמד הר סיני כדי לתת תורה לישראל, שליחות שהסתיימה בחטא העגל ושבירת הלוחות. הפעם השניה בה מסופר בתורה על עלייה של משה למרום היא כשעלה להר סיני להוריד לוחות שניים. התורה מתארת את עליית משה [ל"ד, ד]: "וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי". וכנגדה את ירידת הקב"ה להר [ל"ד, ה]: "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם".

הלוחות השניים אותם מסר משה פוסלו בידי משה, אך נכתבו על ידי הקב"ה. שאלה גדולה היא האם על הלוחות השניים נכתבו אותם הדברים שנכתבו על הלוחות הראשונים. אפשר להניח שמכיון שהלוחות השניים הם תוצאה של חטא העגל, הם היו שונים מהראשונים.[21] על פי הנחה זו אפשר לומר שהשינוי בין הלוחות היה בהוספת הכתרים לאותיות[22]. משה, שהכיר את הכתוב על הלוחות הראשונים, ראה את הקב"ה קושר כתרים לאותיות, ותמה, שכן בלוחות הראשונים הקב"ה לא קשר כתרים. משה הכיר את הלוחות הראשונים בהם היה רק מקום לקבלה מהקב"ה. בלוחות השניים הוסיף הקב"ה את הכתרים כדי שיהיה לר' עקיבא על מה לדרוש. הלוחות השניים הם הנותנים לישראל את האפשרות לדרוש את התורה, לוחות אלו הם תחילת תורה שבעל פה.

כך גם משמע במדרש [שמות רבה פרשה מ"ו]:

אמר לו הקב"ה אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות. הה"ד [איוב י"א, ו] "ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה".

בלוחות הראשונים כתב הקב"ה רק את עשרת הדברות, בלוחות השניים נוספו הלכות מדרש ואגדות. בלוחות השניים הוסיף הקב"ה את פרטי הדינים ואת יסודות התורה שבעל פה, בלוחות השניים ישב הקב"ה וקשר כתרים לאותיות.[23]

 

"וראית את אחורי ופני לא יראו"

בין שבירת הלוחות הראשונים לכתיבת הלוחות השניים מתואר דו שיח בין משה לקב"ה. דו שיח זה הוא המקום היחיד בו אנו מוצאים שמשה ביקש מהקב"ה בלשון ראיה [ל"ג, יח]: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". כך גם אצלנו במדרש מתואר משה שמבקש מהקב"ה בלשון ראיה: "הראהו לי". עיון בפרשה יגלה לנו שאין זה הקשר היחיד בין הפרשה [פרק לג] לבין בקשתו של משה ותשובתו של הקב"ה:

(יח)        וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ.

(יט)        וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.

(כ)         וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.

(כא)       וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר.

(כב)       וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי.

(כג)        וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.

משה ביקש מהקב"ה לראות את כבודו. הקב"ה ענה למשה שאת פניו לא יוכל לראות "כי לא יראני האדם וחי". לעומת זאת, את אחוריו של הקב"ה יוכל משה לראות כשיסיר הקב"ה את כפו ויאפשר למשה לראות.

משה, שמבקש מהקב"ה: "הראהו לי", זוכה לתשובה: "חזור לאחורך". כפי שראה את אחורי הקב"ה, אף כאן משה צריך לראות את האחור. כששואל משה את הקב"ה מדוע נותן את התורה על ידו ולא על ידי ר' עקיבא, עונה הקב"ה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני". המחשבה שמשה יהיה מוסר התורה לישראל עלתה לפני הקב"ה. כפי שאת פני הקב"ה משה אינו יכול לראות שכן "ופני לא יראו", כך אינו אמור לדעת מדוע התורה נמסרת באמצעותו. החלטה זו היא פניו של הקב"ה, אותן אין משה רבנו אמור לראות ולהבין[24].

משה הלך ונכנס לבית מדרשו של ר' עקיבא. היינו מצפים שמשה רבנו הנכנס לבית המדרש של ר' עקיבא יעביר שיעור כללי, או לפחות יקבל מקום ב'מזרח'. המציאות היא הפוכה. לא רק בבית מדרשו של הקב"ה משה רבנו יושב כתלמיד, אף בבית מדרשו של ר' עקיבא הוא תלמיד. ולא סתם תלמיד, אלא מפחותי התלמידים היושב בסוף שמונה שורות. משה שמסר תורה לישראל, חוזר לאחוריו - נכנס לבית המדרש ולא יודע מה אומרים בו. משה שמדבר עם הקב"ה 'פנים אל פנים' אינו מבין את דברי ר' עקיבא. כפי שאת פני הקב"ה לא יכול משה לראות, כך אינו מסוגל להבין את דברי ר' עקיבא. עבור משה רבנו, ראיית ר' עקיבא היא כראיית כבודו של הקב"ה אותו אין משה יכול לראות. דברים אלו מבוטאים בדברי חז"ל [בראשית רבה פרשה י"ט]: "דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו".

הדיון בבית המדרש של ר' עקיבא מגיע ל'דבר אחד'. מגיעים לדין שלא ידוע טעמו לר' עקיבא, ולכן הוא אומר שדין זה הוא 'הלכה למשה מסיני'. גם ר' עקיבא שידע הכל, כביכול, הגיע לנקודה בה לא ידע את הטעם, ובה דבריו מבוססים על הלכה למשה מסיני. את הצד שהוא אחור למשה רבנו שאותו לא יכול לראות, ר' עקיבא ראה. לפי המדרש הצד הזה שבתורה נכתב ע"י הקב"ה במיוחד בשבילו. גם ר' עקיבא ראה רק צד אחד בתורה ולא ראה את הצד השני. את הצד שהוא אחור לר' עקיבא הוא אינו רואה. זהו הצד שקיבל משה רבנו מפי השכינה.

תשובתו של ר' עקיבא לתלמידיו היא: 'הלכה למשה מסיני'. תשובה זו מקבילה לתשובתו של הקב"ה למשה "שתוק, כך עלה במחשבה לפני". הקב"ה תובע ממשה לקבל שיש מקומות בהנהגתו שאינם ברורים לבני האדם, שאת פניו של הקב"ה הוא אינו יכול לראות. כך גם בבית המדרש מבינים החכמים שישנם מקומות בתוך הדיון בהם אין להם תפיסה, ולכן הם תולים את הדברים במשה שקיבל את הדברים מסיני[25].

 

"פנים אל פנים"

מתוך הפרשיות שראינו עד עכשיו עולה שמשה לא זכה לראות את פני ה' שהרי אמר לו הקב"ה [שמות ל"ג כ'] "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי". אם נחזור תשעה פסוקים לאחור נגלה שהדברים פחות פשוטים. הכתוב שם אומר: "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ".[26] אם דבר עמו ה' פנים אל פנים מסתבר שראה משה את פניו. סתירה זו בין שני הפסוקים מובילה למחלוקת תנאים, במדרש אותו הבאנו לעיל: [שמות רבה פרשה ג]

ר' יהושע בן קרחה... ובסוף בקש לראות שנאמר [ל"ג, יח] "הראני נא את כבודך". אמר הקב"ה למשה: אני באתי להראות לך והסתרת פניך, עכשיו אני אומר לך "כי לא יראני האדם וחי" כשבקשתי לא בקשת, [עכשיו שבקשת איני מבקש].[27]

וא"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי: אעפ"כ הראה לו. בשכר "ויסתר משה פניו", "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים", ובשכר "כי ירא", "וייראו מגשת אליו", ובשכר "מהביט", "ותמונת ה' יביט".

 

ר' יהושע בן קרחה סובר שמשה לא זכה לראות את פני ה' מאחר שהסתיר פניו במעמד הסנה. לעומתו סובר ר' יהושע דסכנין שלמרות הסתרת הפנים זכה לראות את פני ה' שהרי נאמר 'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים'.

קשה ליישב סתירה זו בפסוקים, אך סביר להניח שאם אנו מבינים שמשה רבנו זכה לראות פני שכינה, משה רבנו כבר אינו כאחד האדם שהרי 'לא יראני האדם וחי' [שמות ל"ג כ']. ר' יהושע דסכנין מקשר בין יכולתו של משה לדבר עם ה' פנים אל פנים ויכולתו להביט בתמונת ה', לבין קרינת עור פניו. בשכר יראתו במעמד הסנה בעמדו לפני הקב"ה זכה שיראים ישראל לגשת אליו כשקורן עור פניו. דווקא כשקורנות פניו יכול הוא לדבר עם ה' פנים אל פנים.[28] קרינת פניו של משה מבטאת את השינוי שחל במשה. פני משה אינם כפני כל אדם אלא כפני שכינה.

 

"פני משה כפני חמה"[29]

התורה [פרק ל"ד] מתארת את ירידת משה מן ההר וקרינת עור פניו:

(כט)   וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:

(ל)      וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:

(לא)    וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם:

(לב)    וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי:

(לג)     וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה:

(לד)   וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה:

(לה)    וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ:

כפי שמשה רבנו לא יכול לראות את פני הקב"ה, ישראל מתקשים בראיית פני משה. כשהוא מדבר עִם ישראל מסתיר משה את פניו במסוה, כדי שלא יביטו בפניו.[30] בניגוד למעמד הסנה בו משה הסתיר את פניו "כי ירא מהביט אל הא-להים", לאחר שעלה משה למרום וקיבל את התורה, משה היה צריך להסתיר את פניו בפני העם כי יראו מגשת אליו. דווקא כשדיבר משה עם הקב"ה הסיר משה את המסוה מפניו. לאחר מעמד הר סיני דברי משה רבנו הם כדברי ה' בשביל העם. פני משה הם כפני השכינה בהם אי אפשר להביט. גם בבית מדרשו של ר"ע דברי משה הם כדברי השכינה. כשמגיע ר"ע לדבר שאינו יודע את טעמו, הוא אומר שדבר זה הוא 'הלכה למשה מסיני'.

ראינו לעיל את דברי ר' הושעיא שאומר שבזכות הסתרת הפנים במעמד הסנה זכה משה לכך שקרן עור פניו.[31] עמידת משה בענווה מול הקב"ה מאפשרת לו בשלב מאוחר יותר לעמוד בהר סיני ולקבל את התורה. שתיקתו של משה במעמד הסנה מאפשרת לו לדבר עם הקב"ה פנים אל פנים ולמסור את התורה לישראל.

 

ה. צדיק ורע לו

"הוֹדִעֵנִי נא את דרכך"

עסקנו בבקשת משה לראות את כבוד ה'. בקשתו באה בעקבות ציווי הקב"ה עליו להעלות את ישראל לארץ. לפני בקשתו לראות את כבוד ה', פנה משה וביקש מהקב"ה שיודיעו את דרכיו. משה ביקש לדעת את מידותיו של הקב"ה, בהן הוא מנהיג את עולמו [ל"ד, יג]: "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה". תשובת הקב"ה לשאלתו נתנה רק לאחר שביקש גם לראות את כבוד ה' [ל"ד, יט]: "וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם".

הקב"ה חנון ורחום, אך אין לנו לנסות להבין את מידותיו שכן הוא חנון ורחום כלפי מי שהוא רואה לנכון. הבנת דרכיו היא עלומה בפנינו כראיית פניו. גם אם לא ידע את דרכי ה', הבין משה שהעלייה לארץ תלויה בהליכת פני הקב"ה עם ישראל. לכן ביקש משה [ל"ג, יד]: "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה". גם אם ישראל אינם זוכים לראות את פני ה', הם תולים את עלייתם לארץ בהליכה עם הקב"ה המייחדת את ישראל מכל משפחות האדמה. גם אם אין אנו יודעים ומבינים את דרכיו של הקב"ה ואת מידותיו, סומכים אנו על דרכיו של הקב"ה שהולך עם ישראל ומוביל אותם בדרכם.[32]

 

המדרש מתאר שלאחר שאמר הקב"ה למשה שהוא ימסור את התורה לישראל, ולא ר' עקיבא, ביקש משה לראות את שכרו של ר' עקיבא. כמו שביקש משה לדעת את דרכי ה', אף כאן מבקש משה להתחקות אחר דרכיו ומידותיו של הקב"ה.[33] כשרואה בייסוריו של ר' עקיבא מקשה משה "זו תורה וזו שכרה?" - משה אינו מבין את מידותיו של הקב"ה. כתשובתו בתורה אף כאן, אומר הקב"ה למשה "שתוק, כך עלה במחשבה לפני". מידותיו של הקב"ה הן הפנים אותן משה רבנו לא יכול לראות.

הזכרת פניו של הקב"ה אינה מבטאת רק את הסתרת פני הקב"ה מאיתנו, אלא את העובדה שפניו של הקב"ה הולכים עם ישראל. שתיקתו של משה לא נובעת רק מתוך ויתור על הבירור. משה שותק ומבין שכיון שהקב"ה הולך עם ישראל בדרכם, גם אם איננו מבינים את דרכיו והנהגתו אנו צריכים לסמוך על מעשיו ודרכיו.

לא רק בבית המדרש, אלא גם כאן, מקדים ר' עקיבא את משה רבנו, מבין את הדברים מעצמו. הוא לא צריך את תשובת הקב"ה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני". כשסורקים את בשרו במסרקות של ברזל אומר ר' עקיבא 'שמע ישראל', ויוצאת נפשו בטהרה.[34] ר' עקיבא מצדיק עליו את הדין ולא חוקר אחר מדותיו של הקב"ה.

המדרש[35] [מדרש אלה אזכרה בתוך אוצר המדרשים לאייזנשטיין עמוד 441) מתאר את פטירתו של ר' עקיבא:

ואחריו הוציאו את רבי עקיבא בן יוסף הדורש כתרי אותיות ומגלה פנים בתורה כמו שנמסרו למשה מסיני ... וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, ובכל סריקה וסריקה שהיו סורקין היה אומר ר"ע צדיק הוא ה' הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, יצתה בת קול ואמרה אשריך ר' עקיבא שהיית צדיק וישר ויצאה נשמתך בצדיק וישר. וכשנפטר בא אליהו הנביא זכור לטוב ונטלו על כתפו ונשאו חמש פרסאות... ואח"כ קברוהו באותה מערה. וביום שלמחרתו נטלו אליהו ז"ל והביאו בישיבה של מעלה לדרוש שם בכתרי אותיות והיו מתקבצות כל הנשמות של הצדיקים וחסידים לשמוע מדרשותיו.

ר' עקיבא דרש כתרי אותיות וגילה פנים בתורה שנמסרו למשה מסיני. ר' עקיבא גם המשיך את משה רבנו וגם חידש משלו. במקום לטעון כלפי שמיא על הוצאתו להורג, הצדיק ר"ע את ה' שכל דרכיו משפט. אליהו הנביא לקח את ר' עקיבא, וקברו במערה, כמו משה רבנו שמקום קבורתו לא נודע. משה לא הצדיק את הדין, אלא חקר אחר מידותיו של מקום. ר"ע מגלה פנים שלא נמסרו למשה מסיני בכך שהוא מצדיק את הדין ולא מקשה על דרכיו של מקום.[36]

 

במסכת ברכות דורש ר' יוחנן משום רבי יוסי את בקשותיו של משה רבנו:

ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: שלשה דברים בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא ונתן לו;

בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, שנאמר [ל"ג, טז]: "הלוא בלכתך עמנו".

בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו, שנאמר [ל"ג, טז]: "ונפלינו אני ועמך".

בקש להודיעו דרכיו של הקדוש ברוך הוא ונתן לו, שנאמר [ל"ג, יג]: "הודיעני נא את דרכיך"; אמר לפניו: רבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו? אמר לו: משה, צדיק וטוב לו - צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו - צדיק בן רשע, רשע וטוב לו - רשע בן צדיק, רשע ורע לו - רשע בן רשע...

ופליגא דרבי מאיר, דאמר רבי מאיר: שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו, שנאמר [ל"ג, יט]: "וחנתי את אשר אחן" - אף על פי שאינו הגון, "ורחמתי את אשר ארחם" - אף על פי שאינו הגון.

[ל"ג, כ] "ויאמר לא תוכל לראות את פני"

תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה, כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה - איני רוצה.[37]

רבי מאיר חולק על ר' יוחנן משום רבי יוסי ואומר שאת דרכי הקב"ה לא זכה משה לראות שהרי הקב"ה אמר לו שיחון וירחם אף את שאינם הגונים. דרכי ה' העלומות ממשה רבנו הן פניו שאותם לא זוכה משה לראות. אף בנו של ר' עקיבא, התנא ר' יהושע בן קרחה,[38] שאת דבריו ראינו לעיל, מסכים לכך שמשה לא זכה לראות את דרכי ה'. אין זה פלא שדווקא בנו של ר' עקיבא שמת בייסורים למרות שהיה צדיק גמור, סובר שמשה לא זכה לראות את דרכיו של המקום. אליבא דר' יהושע בן קרחה הייתה למשה הזדמנות לראות את פני הקב"ה ולדעת את דרכיו כשהיה בסנה והסתיר את פניו. משה החמיץ את ההזדמנות לראות את פני ה'. בעקבותיו גם אנחנו לא זוכים לראות את פני ה' ולא יודעים את דרכיו. דווקא ר' יהושע בן קרחה הרגיש את 'החמצתו' של  משה כשראה את אביו מת בייסורים ולא הבין מדוע נגזר כך משמים. ר' עקיבא אביו אמנם לא ידע מדוע באים הייסורים, אך ידע שאל לו לחקור אחר דרכיו של מקום. ר' עקיבא אמנם לא ידע את התשובה ל"הוֹדִעני נא את דרכך", אך ידע את ההוראה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני". הוא ידע לשתוק ולהצדיק את מעשה ה'.

 

ו. סיכום

נתינת התורה לישראל בסיני היתה תהליך ארוך. תחילתו בביאת משה להר הא-להים בחורב, במעמד הסנה. אפשר שמעמד זה היה אמור להיות המעמד היחיד בו משה היה מקבל את התורה כולה. אך כשהחל הקב"ה לדבר עם משה התברר שמשה לא היה מוכן לקבלת התורה. ה' התחיל להתגלות בפניו, אך משה הסתיר את פניו מלראותו. בהמשך המעמד כאשר משה מונה ע"י הקב"ה לשליחותו להוציא את ישראל ממצרים, ניסה לוותר על שליחותו, ובתמורה זכה לצירופו של אהרן. כפי שלא קיבל לבדו את התורה במעמד הסנה, כך בעתיד, לא ינהיג את ישראל לבדו, אלא יזכה בשותפים לאורך הדרך. השותף הראשון הוא אהרן, אחריו מתווספים הזקנים, ואחריהם החכמים והזקנים שבכל דור ודור שממשיכים את הנהגת משה בדורם, בדרכם. מסירת התורה מתחילה ע"י משה אבל נמשכת ומתפתחת בכל דור ודור.

לאחר שיצאו ישראל ממצרים המשיך התהליך - המשיכה נתינת התורה לישראל. בפעם הזו משה לא מגיע לבדו להר סיני. עם ישראל כולו עומד מאחוריו ומתייצב בתחתית ההר. ברם, אל ראש ההר עולה משה לבדו. במעמד זה עם ישראל כולו אמור לקבל את התורה כולה מהקב"ה, אבל מתברר שהוא אינו מוכן לכך. בתחילה מדבר הקב"ה עם כל ישראל, מיד מתברר שעם ישראל אינו מסוגל לשמוע באופן ישיר את דברי ה', ולכן מבקש שמשה ידבר בשמו. כמשה שהיה ירא מהופעתו של הקב"ה בסנה ולכן הסתיר את פניו, ישראל עומדים מול הקב"ה ויראים מהמפגש עימו. בהקבלה להסתרת פני משה בסנה, מבקשים ישראל לשמוע את הדברים דרך משה ולא ישירות מהקב"ה.

לאחר שנכתבים הלוחות ע"י הקב"ה יורד משה מההר ומגלה שישראל חטאו בעגל. תגובת משה לחטאם של ישראל היא שבירת הלוחות. מטרתו של משה אינה לבטל את נתינת התורה. משה יודע שהתורה יכולה להינתן רק כשעם ישראל מוכן לכך, ולא כשהוא חוטא בעגל. לא רק החוטאים בעגל צריכים להיות מוכנים לתורה, התורה הנמסרת לישראל נכתבת כך שתהיה מתאימה לעם ישראל כפי שהוא עכשיו, ומתאימה גם לכל הדורות העתידים לבוא. התורה הנמסרת בסיני צריכה להינתן לישראל ע"י משה, וצריכה להיות נדרשת ומתפרשת ע"י ר"ע ובית מדרשו, וכן ע"י החכמים שבכל דור. בשבירת הלוחות נדחית בשנית מסירת התורה לישראל על מנת שיוכל להיות חיבור מלא בין התורה ובין ישראל בכל דור ודור.

מסירת הלוחות השניים חותמת את תהליך נתינת התורה לישראל. במעמד זה עם ישראל אינו נחשף באופן ישיר לדבר ה'. משה עולה לבדו להר סיני ומוריד את הלוחות לישראל. לפני שהוא עולה להר משוחח משה עם הקב"ה ומברר את מערכת היחסים שביניהם. משה אינו מסתיר את פניו כבמעמד הסנה, אלא מבקש להסיר את הכיסוי, לראות את כבוד ה' ולדעת את דרכיו. תשובת הקב"ה למשה היא שלא יוכל לראות את פניו אלא רק את אחוריו. במסירת הלוחות השניים ישנה הסתרה מצד הקב"ה - אי אפשר לראות את כבוד ה'. רק לאחר שהיתה הסתרת פנים מצד משה ומצד ישראל מכיוון שיראו מה', ולאחר שהקב"ה מסתיר את פניו מפניהם (מכיון ש"לא יראני האדם וחי"), יכולים הלוחות השניים להימסר. התורה יכולה להינתן לעם ישראל רק כשהם מבינים שכפי שאת פני ה' אין לראות כך אין אנו רואים ואין אנו מבינים את כל התורה. על מנת לקבל תורה אנו צריכים להפנים את האמירה 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'.

בהקבלה להסתרת פני ה' ממשה, גם ההסתרה מישראל גדלה. משה יורד מההר עם הלוחות ופניו קורנים, ישראל רואים את פני משה ויראים מפניו. משה שהסתיר את פניו מראיית כבוד ה' במעמד הסנה, מסתיר את פניו בפני ישראל. כפי שהקב"ה אינו מראה את פניו אפילו למשה, כך גם משה עומד בפני ישראל ומסתיר את פניו מהם. הסתרת פנים זו מתבטאת לאורך הדורות באמירה 'הלכה למשה מסיני'. אין אנו מנסים לחקור ואין אנו מנסים לברר. גם ביחס לדברי ה' וגם ביחס לדברי משה אנו מקיימים בעצמנו 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'.

השתיקה הנדרשת מאיתנו היא שתיקה של ענווה. האדם צריך להבין את מקומו בעולם ולשתוק. אדם הנפגש עם הנהגת הקב"ה בעולם צריך להבין שישנם מקומות שבהם מסתיימות השאלות ומסתיימות התשובות. ישנם מקומות בהם דרכי ה' עלומות וציווייו אינם מובנים לאדם. גם במקומות האלו, הרחוקים מהשגתו, צריך האדם לדעת שהוא אינו לבד – הקב"ה מלווה אותו בכל דרכיו. מתוך שהאדם אומר לעצמו 'אִיתִי א-ל', הוא יכול לעמוד מול מעשי ה' הנפלאים, ולומר: 'שתוק, כך עלה במחשבה לפניו'.



[1] כך למשל גיטין ו ע"ב.

[2] מכאן ואילך בהפניה בה לא יוזכר שם הספר, הכוונה היא לספר שמות.

[3] יש לציין שמפשט הפסוקים נראה שהתרחקותו של משה מאישה היתה רק בעלייתו להר סיני, ברם חז"ל הרחיבו זאת [כך למשל ביבמות סב ע"א]. מעניין שאף ר"ע עצמו מתייחס לעניין ודורש את פרישותו של משה מהפסוק "פה אל פה אדבר בו". [שמות רבה פרשה מ"ו] אפשר שהתייחסותו של ר' עקיבא דווקא לנקודה זו בחיי משה רבנו, מעידה על הזדהות של ר"ע עם פרישותו של משה והבנה שהפרישה נובעת מדבקות בקב"ה - דבקות בתורה.

4. ראה על ר"ע במאמרו של אלקנה שרלו בגליון זה.

[5] "הלכה כר' עקיבא מחבירו" [עירובין מו ע"ב]

[6] נראה שזו כוונת המדרש:

"אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים" 'אעשה' אין כתיב כאן אלא "עשיתים" שכבר עשיתי לרבי עקיבא וחביריו. דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחביריו "וכל יקר ראתה עינו" זה רבי עקיבא וחביריו" [במדבר רבה פרשה י"ט]

[7] כאשר נעסוק בעליית משה למרום לקבל את הלוחות השניים נרחיב את היריעה בעניין בקשת משה לראות את כבוד ה' וסירובו של הקב"ה להראות את פניו.

[8] להלן נעמוד על היחס בין הסתרת פני משה לבין קרינת עור פניו.

[9] בפשט הפסוקים לא מוזכרת עליה למרום. מתוך הדמיון למעמד הר סיני ומתוך מיקום מעמד הסנה על הר, ניתן אולי להתייחס גם למעמד זה כאל עלייה למרום.

[10] בחרתי להביא את הדברים כפי שהם מובאים בילקוט שמעוני [שמות רמז קע"ג] משום שהם קצרים וברורים.

[11] כך גם ענוותנותו של משה אינה מבטלת את מקומו, אלא היא המאפשרת לו לעמוד לפני הקב"ה.

[12] ר' צדוק במקומות רבים [למשל: פרי צדיק חנוכה ב', בהעלותך ג', ה'] מתאר את דמותו של אהרן כשורש תורה שבעל פה.

[13] עיין להלן על ההקבלה בין 'שתוק כך עלה במחשבה לפני' לבין 'הלכה למשה מסיני'.

[14] יש להרחיב בהקבלה בין דמותו של ר' עקיבא לאהרן. ידועות אמירותיו המפורסמות של ר' עקיבא על היחס לזולת - "ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה",[ספרא קדושים פרשה ב]. כאהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום [אבות א', יב].

[15] אפשר לראות כאן ניגוד לפסוק הידוע "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" [במדבר ט"ז, כב].

[16] לגבי ערבוב זמנים זה עיין בספרו של יונה פרנקל, סיפור האגדה - אחדות של תוכן וצורה, עמוד 43.

[17] העתיד מאחורינו, שכן הוא עלום כמו הצד האחורי של האדם אותו אינו רואה. הבנה זו עולה מפשט הפסוק "אחור וקדם צרתני". [תהלים קל"ט, ה]

[18] עיין בחגיגה טו' ע"א גם שם אחר אומר לר"מ 'חזור לאחוריך'. גם שם הכוונה אינה רק לחזרה הפיזית לתחום שבת, שכן עונה לו ר"מ: "אף אתה חזור בך". יש מקום להרחיב בדמותו של ר' מאיר בהקשר זה. אנו מוצאים את רבי שאומר על ר' מאיר [עירובין יג ע"ב]:

האי דמחדדנא מחבראי - דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה - הוה מחדדנא טפי. דכתיב [ישעיהו ל', כ] "והיו עיניך ראות את מוריך".

19. מההקשר של הסוגיא בשבת עולה שר' יהושע בן לוי מתייחס לעליית משה למרום במעמד הר סיני.

20. עיין בהקדמתו של ר' משה פיינשטיין לאגרות משה שם הוא מתייחס לגמרא במנחות ומסביר שקשירת הכתרים לאותיות הופכת את אותיות התורה למלכים. כלומר, החכמים פוסקים כפי שמשמע להם מהתורה גם אם אין זה כוונת השי"ת. קשירת הכתרים לאותיות נותנת לחכמים אוטונומיה מוחלטת לפרש את האותיות אפילו 'נגד' הבנתו של הקב"ה. קשירת הכתרים מבטאת את העברת התורה לחכמים ונתינת היכולת לחכמים להרחיב את התורה. משה, העוסק בקשירת הכתרים, הוא אשר מתחיל את ההרחבה זו.

[21] מפשט הפסוקים משמע שלא היה שינוי בין הלוחות הראשונים לשניים [ל"ד, א] :"וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ". עם זאת, אפשר להבין שכל הכתוב על הלוחות הראשונים היה כתוב גם על השניים, ברם, בלוחות השניים נוספו דברים שלא הופיעו בלוחות הראשונים.

[22] טענתנו כאן שונה מטענתנו לעיל שקשירת הכתרים נעשתה לפני מסירת הלוחות הראשונים. אין מגמתנו להכריע בצורה חד משמעית לאיזו עלייה של משה מתייחסת הגמרא, אלא לטעון שמטרת רב יהודה אמר רב לרמוז לנו למקומות השונים בהם מתוארת עלייתו של משה למרום. מתוך ההשוואה למקומות השונים תתבאר לנו התמונה השלמה העולה מדברי הגמרא.

[23] עיין בהרחבה על היחס בין לוחות ראשונים ללוחות שניים בדברי הרב שלמה פישר בבית ישי [סימן ח' דרוש לל"ג בעומר וכן סימן לג' אות ב'].

[24] בהקשר זה כדאי לראות את דברי ר' צדוק הכהן מלובלין [דובר צדק עמוד 147] שמתייחס למדרש זה ומסיק ממנו שתורה שבכתב היא בחינת פנים ותורה שבעל פה היא בחינת אחור.

[25] ר' צדוק [פרי צדיק, חנוכה ב, כי תצא טו-טז], מסביר שההלכות בהן נאמר הלכה למשה מסיני הן ההלכות שחידש משה בפלפולו. הלכות אלו הן התורה שבעל פה המתחילה כבר ממשה רבנו. כששמע משה שבבית מדרשו של ר"ע מתייחסים להלכות אלו כהלכות ללא טעם ולא מבינים את פלפולו, הבין ששלו גדולה משלהם. לר"ע ותלמידיו, תורה שבעל פה אותה חידש משה רבנו, היא כתורה שבכתב אותה מקבלים ללא טעם.

במקום אחר [דובר צדק עמוד 148] מסביר שהאמירה הלכה למשה מסיני מתייחסת לחידושיו של ר"ע שמקורם בסיני. דעתו של משה נחה כשמבין שגם הדברים שמחדש ר"ע מקורם בתורה שנתן בסיני.

[26] יש לציין שלשון זו מופיעה בתנ"ך פעמיים נוספות ביחס למפגש עם הקב"ה, ובשתי הפעמים הכוונה היא למפגש עם מלאך ה'. כך אצל יעקב וכך אצל גדעון.

[27] כך במדרש המקביל בשמות רבה פרשה מה'.

[28] יש מקום לדון אם קרינת הפנים היא המאפשרת דיבור 'פנים אל פנים' עם הקב"ה, או להפך. מסדר הכתובים נראה שיכולתו של משה לדבר פנים אל פנים קדמה לקרינת הפנים, ואף אפשר שהיא אשר גרמה לה.

[29]  על פי בבא בתרא עה ע"א.

[30] עיין בפרשנים שנחלקו בנקודה זו, שהרי נאמר שלאחר שדבר עם ישראל נתן על פניו מסוה. על כן, נראית דעת האברבנאל שמחלק בין עיסוקו בדברי חולין שהצריך נתינת מסוה לבין עיסוקו בתורה בו לא נתן מסוה כדי שיהיו ישראל רואים אותו. [להרחבה עיין: נחמה ליבוביץ, עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 444-452].

[31] לפי ר' יהושע בן קרחה אפשר שכבר אחרי מעמד הסנה היה אמור לקרון עור פני משה, אלא שכיון שהסתיר פניו זכה לכך רק מאוחר יותר כשדיבר עם הקב"ה פנים בפנים.

28. ראה בעניין זה את מאמרו של הרב אוריאל עיטם בגליון זה.

[33] עיין בסנהדרין קיא ע"א שם עולה משה למרום ושואל אחר מידותיו של הקב"ה, אם הוא ארך אפיים גם לרשעים או רק לצדיקים. וכן בדברים רבה בפרשת ואתחנן מתאר המדרש את משה העולה למרום ואומר: 'הראני נא את כבודך', ומנסה להבין את מידותיו של הקב"ה, מדוע נענש ולא נכנס לארץ.

[34] על פי ברכות סא ע"ב.

[35] למדרש זה גרסאות רבות כך למשל בברכות סא ע"ב מתארת הגמרא את ר"ע מקבל עליו עול מלכות שמים בזמן הריגתו. בחרתי להביא מדרש זה בגלל הצדקת הדין הבולטת בו.

[36] חשוב להדגיש, שבשונה מר"ע שמצדיק את הדין על העונש הפרטי שניתן לו, אצל משה לא מדובר על הדין הפרטי שלו. משה, רוען של ישראל, פונה לחקור את מידותיו של הקב"ה בספר שמות מתוך רצון שה' לא יטוש את עם ישראל. ובמדרש, מתוך רצון להגן על ר"ע שלא יענש.

[37] עיין לעיל במחלוקת ר' הושעיא ור' יהושע בן קרחה אם יפה עשה משה שהסתיר פניו או לא [שמות רבה פרשה ג'].

[38] עיין רש"י שבועות ו ע"א ד"ה 'יהושע בנו של ר' עקיבא', וכנגדו דברי תוספות בשבת קנ ע"א ד"ה 'ור' יהושע בן קרחה היא'.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 4785

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer