icon קישור לגירסת הדפסה

 

הרב אוריאל עיטם

ניסן ואדר[1]

הקדמה: מעגל החודשים

א. גילוייו של אדר כאחריתו של ניסן

ב. ההנהגה הא-להית המתגלה באחרית –באדר (ניסן – תשרי – אדר).

        1. הנהגת ה'

        2. כתבוני לדורות והדור קבלוה.

        3. מלחמת עמלק

        4. ויבא יתרו

ג. האחרית שבאדר, כבחינת נקודות הקצה

        1. קדושת הגוף והשחרור מהדעת.

        2. מה בין יעקב ועשו.

        3. הסתר פנים.

        4. עבירה לשמה.

        5. קץ הזמן והמפגש עם הנצח

הקדמה: מעגל החודשים

חודש ניסן הוא ראשון החודשים[1] ואדר הוא האחרון שבהם. כיצד משתקפות עובדות אלו באופיים הרוחני של ניסן ואדר, במאורעות החלים בהם במהלך ההסטוריה, ועקב כך ברישומי חגיהם בלוח השנה?

ראשית, נבחין בין מעגל השנה שראשיתו בתשרי, למעגל החדשים הנ"ל, שראשיתו, כאמור, בניסן.[2] מעגל השנה נקבע ע"י השמש, והוא מעצב את האקלים והעונות, ומתוך כך את מעגל החיים הטבעי והחקלאי שראשיתו חרישה וזריעה לקראת החורף, ואחריתו קבלת היבולים והפירות באביב ובקיץ. אם כן, המימד הטבעי כפוף לחמה המקיפה את עולמנו במשך שנה (365 יום), וראשיתו בתשרי. מה מציין מעגל החודשים שראשיתו בניסן? כשמתחדש מעגל זה אומרת התורה על ניסן "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". לעומת מימד החיים הטבעיים מציין מהלך החודשים את מימד החיים האנושיים. החיים האנושיים במובנם הרחב מתרחשים ומתפתחים בחיי העמים, והזירה בה הדברים מתרחשים היא זירת ההסטוריה. בעיקר נכון הדבר לעם ישראל שהוא ליבה של ההסטוריה, ומבעד למהלך חייו היא צועדת אל מגמתה.

א. גילוייו של אדר כאחריתו של ניסן

נתבונן במימדים השונים של התהליך שמראשית הזמן לאחריתו, כפי שהם משתקפים באירועי יציאת מצרים (שבניסן) וימי הפורים (שבאדר):

א. מבחינת מהלך החיים של עם ישראל: ביציאת מצרים שבניסן הופענו לראשונה כעם מובחן, ובכך החלה ההסטוריה הלאומית שלנו. באדר היינו בלולים לחלוטין באומות, ולא היינו מזוהים כאחד ממכלול העמים (שבע ועשרים ומאה).[3] כמכלול חייו של אדם שמלידה עד מיתה, בניסן נולד עם ישראל ביציאת מצרים, ובאדר נגזרה עליו מיתה.

ב. מבחינת מימד המקום - ממצרים יצא ישראל כשמגמתו הישירה היא ארצו, ארץ-ישראל.[4] בימי הפורים הגיע עם-ישראל לפיזור הגמור "ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך" [אסתר ג, ח].

ג. גם בבחינת התורה - כבבחינת העם - רואים אנו את הקצוות המופיעים בניסן ואדר. הדבר מתבטא הן בתהליך קבלת התורה והן בהופעת המצוות. ראשית קבלת התורה היא ביציאת מצרים, ואחריתה בימי הפורים: "הדור קיבלוה בימי אחשורוש" [שבת פח ע"א]. מצוותם הראשונה של ישראל הכתובה בכתבי הקודש היא מצות החודש הזה לכם. מצותם האחרונה של ישראל בכתבי הקודש היא מצות הפורים לפרטיה. גם משה נותן התורה, שבקיומו תלויה המשך הופעת התורה שבכתב, נפטר מן העולם בחודש אדר, כך שחודש זה הוא גם סוף הופעת התורה שבכתב.

ד. גם אופי הגילוי הא-להי תואם את ענינם של חודשי ניסן ואדר כתחילה וסוף. יציאת מצרים היא תחילת כל הניסים, ופורים הוא סופם.[5] יציאת מצרים היא הגילוי הבולט של יד ה'[6] ומגילת אסתר היא הסתר בתוך הסתר.[7] הנהגת יציאת מצרים מתחילה בגילוי שם הויה, שמכוחו תופיע הנהגת ניסים גלויים, הנהגה שלא היתה עד אז.[8] לעומתו שם הויה בפרט וגם שאר שמותיו יתברך לא נזכרו כלל במגילה.

במציאות שבה ההופעה הא-להית גלויה, ההתנגדות מכוונת ישר אליה, על כן עיקר מלחמתו של פרעה הוא בקב"ה "לא ידעתי את ה'" [שמות ה', ב], ועל כך עיקר מגמת הופעתו של הקב”ה - "וידעו מצרים כי אני ה'" [ז', ה]. במציאות שבה מסתיר הקב”ה את פניו, עיקר מלחמתו של הרשע היא בעם ישראל, ועל כן חפץ המן לכלותם.

ב. ההנהגה הא-להית המתגלה באחרית - באדר

(מניסן - דרך תשרי - אל אדר):

1. הנהגת ה':

מתוך כך נברר את הנהגת ה' את ישראל בימי ניסן ובימי אדר. נפתח בציון שתי הנהגות יסודיות של הקב"ה את עולמו. ישנה הנהגה שנגזרת ממעשי האדם, והיא תגובה על עבודתו ומאמציו. הנהגה זו מכונה הנהגת 'אתערותא דלתתא'. קיימת הנהגה נוספת שנגזרת מהרצון הא-להי שאינו תולה עצמו במעשי האדם. בהנהגה זו מה שניתן לאדם אינו מותאם בהכרח למגיע לו מצד מעשיו. הנהגה זו מכונה 'אתערותא דלעילא'. מושגים אלו ילוו אותנו בהמשך המאמר.

עתה נתבונן בקצרה על אופי הנהגת ניסן לעומת הנהגת תשרי, במישור הטבעי ובמישור הרוחני[9]. בשני מישורים אלו מתאים תשרי לצד של מעשי האדם - אתערותא דלתתא, וניסן לצד של ההנהגה העליונה - אתערותא דלעילא. במישור הטבעי: בתשרי בא המאמץ האנושי מלמטה לחרוש ולזרוע, ובניסן ניתנים לנו היבולים ע”י הקב”ה. במישור הרוחני: ניסן מהוה הנהגה עליונה של אתערותא דלעילא, שהרי ישועת יציאת מצרים אינה תלויה במעשינו ומתרחשת למרות ש"הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה-זרה", ולעומתו בחודש תשרי מנהיג הקב"ה  אותנו על פי מעשינו. אופיו של תשרי הוא חודש הדין. בר"ה נידון האדם, יום הכפורים הוא יום הרחמים בדין, בסוכות נידונים על המים, והושענא-רבה הוא יום החותם. הנהגת דין מקבילה להנהגת אתערותא דלתתא, שכן האדם נידון על פי כל מאמציו ומעשיו שקדמו ליום הדין. בתשרי נקבע גורלנו העתידי לפי כל מעשינו מהעבר.

ראינו אם כן כי שתי ההנהגות היסודיות של הקב"ה, זו שמלמעלה וזו שמלמטה, מופיעות בהתאמה בניסן ובתשרי. מה יהא אופי הנהגת חודש אדר, השייך למחצית השנה החורפית שמתשרי, אך סמוך בזמן לניסן שבא מיד אחריו?

חודש אדר מגלה סוג חדש של הנהגה. לא הנהגה שכולה רצון עליון ואין אנו שותפים בה, וגם לא הנהגה שתלויה במעשינו. הביטוי הבולט להנהגה זו מתגלה מתוך השוואה ליציאת מצרים. ביציאת מצרים נאמר לבני ישראל "ה' ילחם לכם ואתם תחרִשון" [שמות י"ד, יד]. זוהי הנהגה א-להית ללא שותפות שלנו. במגילת אסתר נאמר "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו" [אסתר ד', יד]. שלא כיוצאי מצרים בניסן נתבעת אסתר שלא להחריש. אך שלא כהנהגת תשרי שעל פי מעשינו לא נאמר לאסתר שהישועה תלויה במעשיה. הישועה תבוא בכל מקרה ובכל זאת אסתר נתבעת להביאה. יש כאן שילוב מופלא בין הנהגת השם מלמעלה ומעשינו מלמטה, המהוה תרכובת של הנהגות ניסן ותשרי. את גאולת מצרים עשה הקב”ה, את גאולת פורים עשתה אסתר, שהרי מעבר לכל גלגולי המאורעות שכיוונה ההשגחה שהיו בלתי תלויות בבחירת האדם, נקודת הבחירה במגילה היא כניסתה של אסתר אל אחשורוש. אלא שלמרות שמכח מעשיה באה הגאולה, מדגיש מרדכי שאין הגאולה תלויה בה והיא תבוא בין כך ובין כך, אם לא דרכה אז בדרך אחרת.

מניסן ועד תשרי עברנו מהנהגה שאינה תלויה בנו להנהגה שכולה תלויה בנו ובמעשינו. מתשרי ועד ניסן שבים אנו ועוברים מהנהגה התלויה בנו להנהגה שאינה תלויה בנו "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" שדומה להנהגת ניסן, אך אין אנו מאבדים את חשיבות המעשה שלנו אותו למדנו בתשרי.[10]

באדר לומדים אנו כי נדרשת מאיתנו שותפות מלאה ומאמץ גמור, ואף על פי כן כל הנעשה הוא מאת ה'. כך מתאחדים ניסן ותשרי לקראת השלמת מעגל השנה המוביל אותנו שוב אל ניסן, אל ההנהגה העליונה, אלא שעתה, הנהגה עליונה שעימה כל מעשינו.

ההנהגה מבשילה את שותפותנו במאורעות לא בגלל שבלעדינו לא תהיה תקומה, אלא מצד הערך העצמי שיש בכך שניטול בהם חלק, שנהיה שותפים לאחריות בבחירתנו, שנופיע כבוגרים. זוהי קריאתו של מרדכי - להצטרף אל ההסטוריה, להשתתף בה, ומתוך כך אסתר רושמת את חותמה בה - "כתבוני לדורות".

הנהגת ניסן המגלה הכתבה א-להית, היא בבחינת "הכל צפוי", ואכן יציאת מצרים צפויה ועומדת כבר מברית בין הבתרים. הנהגת תשרי התלויה במעשי האדם היא בבחינת "והרשות נתונה". הנהגת אדר משלבת את שניהם בבחינת "הכל צפוי (רווח והצלה יעמוד) והרשות נתונה (אם החרש תחרישי... ואת ובית אביך תאבדו)".

 

2. התורה והמצוה:

גם בבחינת התורה בה עסקנו לעיל, פוגשים אנו את המגע הזה שבין ההנהגה שמלמעלה לזו שמלמטה. לדבר ה' המופיע בכתבי הקודש נוספת מגילה חדשה, אך כולה לא באה לעולם אלא מתוך ההתעוררות שמלמטה, מתוך בקשת אסתר "כתבוני לדורות" [מגילה ז ע"א].

גם המהלך השלם של קבלת התורה המתחיל ב"כפה עליהם הר כגיגית" ומסתיים ב"קיימו וקיבלו" [שבת פח ע"א], יוצר מעגל שלם. מעגל זה הוא בבחינת "כופין אותו (ביציאת-מצרים - בהופעת תורה מלעילא) עד שיאמר רוצה אני (בפורים - מלתתא)" [בבא-בתרא מח ע"א]. לעומת המתח העומד לכאורה בין הרצון הא-להי הכפוי על האדם לבין הרצון העצמי שלו, מתגלה בפורים כי רצונו העצמי מזדהה עם הרצון הא-להי. מתגלה כי ה"רוצה אני", הוא רצון החפץ דווקא ברצון הא-להי. כשמתבוננים על המהלך כולו מתברר שבתחילת הדרך אנו מקיימים את התורה מצד הכפייה שבה, מתאימים את מעשינו לנתבע מבחוץ על ידי הקב”ה. בסוף תהליך של הפנמה והזדהות אנו מקיימים אותה מבפנים. אנו מתחילים בחיקוי, ומוצאים עצמנו בתוכינו בסוף עם הדבר אותו חקינו בתחילת הדרך. זהו החיקוי מבחוץ פנימה של "והלכת בדרכיו", שמוביל את האדם צעד אחר צעד לגלות את עולמו הפנימי שמקורו א-להי. הוא הניגוד של החיקוי הרגיל שמאפשר לאדם לברוח מעצמו אל מוסכמות חברתיות או אל דמיונות, חיקוי שמשמעותו ריקנות פנימית. הדמות המבטאת את החיקוי הזה במגילה היא אחשורוש. אחשורוש המחקה את מלכות שלמה ואת מקדשו, הוא דמות הזועקת חוסר זהות, וחוסר בטחון עצמי פנימי, שעטוף בחומות של אמצעי ביטחון חיצוניים.

 

3. מלחמת עמלק:

המעגל ההסטורי הארוך שראשיתו ביציאת-מצרים ואחריתו במלחמה בהמן-עמלק בימי הפורים, נתברר לעיל. מעגל זה מופיע בזעיר אנפין בדור יוצאי מצרים, במעבר מהמלחמה במצרים למלחמת עמלק.

לעומת הנאמר במאבק עם מצרים "ה' ילחם לכם ואתם תחרשון" [שמות י"ד, יד], מצווה משה את יהושע במלחמת עמלק "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" [שם י"ז, ט]. כלומר במלחמה זו נוטל חלק המאמץ האנושי. נעיין יותר במלחמה זו על מנת להבין את ההנהגה הרוחנית המתגלה בה.

פרשת מלחמת עמלק[11] מחולקת לשלושה חלקים. בשני שלבים מתוארת המלחמה עצמה ולאחריה באים פסוקי חתימה. המלחמה שבה ונזכרת בספר דברים, בו מתבהרת קומה נוספת בסוגיה. נעיין תחילה בשני שלבי המלחמה, ואח"כ בפסוקי החתימה ובפרשה בדברים.

כאמור, המלחמה עצמה מתרחשת ומתוארת בשני שלבים: בשלב הראשון נאמר "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". בשלב השני נאמר "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה... ויהי ידיו אמונה עד בא השמש". בחלקה הראשון של המלחמה משה אינו זקוק לעזרתם של אהרן וחור. רק עם התארכות המלחמה כבדו ידי משה ונתמכו ע”י אהרן וחור. דווקא בשלב הראשון, בו די למשה בכוחותיו שלו, נאמר "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". מדוע בשלב זה מניח משה לעיתים את ידו, הרי הדבר יגרום להתגברות עמלק ?  מדוע דווקא כשכבדו ידי משה, זכה שיהיו ידיו יציבות ונאמנות כלפי מעלה, ולהתגברות על עמלק ?

המשנה אומרת כי הנצחון וההפסד אינם תלויים בידיו של משה אלא בכוונת לבם של ישראל לאביהם שבשמיים. לפי זה נוכל לענות כי ידיו של משה הושפעו מליבם של ישראל. כשהיה ליבם מכוון לקב"ה ידיו היו מונפות וכשפסקו להתכוון אליו גם ידי משה הונחו. אולם, פשט התורה נראה הפוך. הפסוקים תולים לכאורה את התגברות העם בידיו של משה ולא את ידי משה באמונת העם. גם על פי המשנה נראה לומר כי ידיו של משה לא הושפעו מאמונת העם אלא השפיעו על אמונת העם, ואם כן קשה מדוע לעיתים הניח משה את ידו ונתן לאמונת העם לשקוע, ולעמלק לגבור ?

כדי לענות על שאלה זו נתבונן במפגש שבין ישראל לעמלק כהתרחשות בת מספר מערכות, הבאה להצמיח את קומות הבנין של ההנהגה, המאחדת את האתערותא דלעילא עם האתערותא דלתתא, הנהגה שמקבילה לה הנהגת אדר במעגל השנה.

שלב א' של התאחדות ההנהגות: כדי להבין לעומק את משמעות מעשי משה במלחמה זו, יש להתבונן בפרשה הקודמת לה, פרשת רפידים. תלונת ישראל ברפידים היא אחת משרשרת תלונות המלוות את דרכם של ישראל במדבר. חלק מתלונות ישראל במדבר מכוונת אל משה, וחלקם אל הקב”ה. באופן כללי נכון יהיה לומר כי תלונה על משה חמורה פחות מתלונה על ה'. ברפידים התלוננו העם על משה, ולכאורה יש בכך עדיפות על מצב בו התלונה מופנית לקב"ה. אולם, נראה שכאן התלונה לא הופנתה אל הקב”ה מסיבה אחרת, חמורה. בסוף הפרשה מתבררת עמדתם הנפשית של ישראל ברפידים - "היש ה' בקרבנו אם אין", עמדה שהולידה את התלונה ואת המאורעות שבעקבותיה. במצב כזה בו הנוכחות הא-להית כלל לא ברורה מובן שכל התלונות יופנו אל משה. משה הוא הכתובת לתלונות כיון שהעם אינו מכיר בנוכחותו של הקב"ה ולא בגלל שהעם בוטח בקב"ה ומתרעם רק על משה. ענין זה מלוה את כל הפרשה. שתי בעיות מופיעות בפרשה: ריב עם משה וניסיון את הקב”ה, ועל שום כך נקרא המקום בשם כפול: 'מסה ומריבה'. מה מתבטא בניסיון את ה' ? העם שהתרגל לפגוש את הקב”ה בניסים גלויים, אינו מסוגל להכיר בקיומו כשנכנסים לשגרת ההנהגה הקבועה של המדבר. דווקא עוצמת הגילוי של יציאת מצרים היא העומדת להם לרועץ בהמשך הדרך, ויוצרת אצלם ספקות באמונה כשהקב”ה אינו מופיע לפניהם בניסים גלויים.

חשוב לציין כי מאורע זה מתרחש לאחר נס ירידת המן. למרות שירידת המן היא נס קבוע שהתמיד ארבעים שנה, כשהוא נכנס לסדרו הקבוע מאבדים יוצאי מצרים שנית את האמונה הודאית בהנהגת ה' את העולם, ושוקעים בראיית העולם כטבעי.

מלחמת ישראל בעמלק באה על-מנת לבנות בעם-ישראל את האמונה, שהקב”ה בקרבנו גם בשעה שאנו פוגשים הנהגה טבעית. לשם כך בנויה מלחמת עמלק משתי זירות, ארצית וא-להית. בזירה הארצית מצטוה יהושע לבחור לוחמים ולצאת לקרב, וכאן עומד הקרב להתנהל מתוך כל המאמץ האנושי דלתתא. אולם, בה בעת ניצב משה על הגבעה לעיני הלוחמים, מטה הא-להים בידו, ובכך הוא מייצג בידיו את הקב”ה. בעת הקרב עומד משה על הגבעה, מרים ומניח את ידיו ביוזמתו, והעם המצוי בשדה הקרב ומשקיע את כל המאמץ האנושי בהתגברות על עמלק, מגלה לתדהמתו כי הצלחתו וכשלונו אינם תלויים בעוצמת הלחימה, אלא בדבר אחד - בהרמת והנחת מטה הא-להים שבידי משה, ובמילים אחרות - בקב"ה. בדומה למה שראינו לעיל ביחס לאסתר, יש כאן אתערותא דלתתא שנדרשת (ומבצעה הוא יהושע), אלא שלא בה תלויות תוצאות המלחמה אלא בקב"ה בלבד. מאורע זה בא ללמד את העם כי גם במצב הנראה כמונהג טבעית או אנושית, הקב”ה הוא המנהיג והמכוון. מטרתו ללמד את העם אמונה גם עבור מציאות שאין בה ניסים גלויים, שזהו לימוד עמוק יותר מלראות את הקב”ה בנס. לימוד זה הוא לימוד לדורות, והוא הבונה את הכרת הקב”ה לכל תקופת הגלות. לימוד זה שב ומופיע בגלות בימי מרדכי האומר לאסתר "אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" כאמור לעיל.

אם-כן, בחלקה הראשון של המלחמה הרים והניח משה את ידיו באופן יזום שוב ושוב, עד שנבנתה בעם ההכרה הודאית בכך שגם בשעה שמלמטה מושקע כל המאמץ הכל תלוי בקב"ה, ה' איש מלחמה. זהו גם עומק כוונת דברי המשנה שהקרב מותנה היה בכוונת ישראל לקב"ה, שכן מכח מעשיו של משה למד העם על הנהגת ה', וכוון לבו אליו.

הכרח הוא שבמלחמה מסוג זה לא יהיו ניסים גלויים, שכן תועלתו החינוכית של בנין הבנוי על ניסים גלויים תתפוגג כשנגיע למציאות המונהגת בהנהגה טבעית. לכן יש להשתמש במציאות כמרמזת, במטה המרמז על ההנהגה הא-להית.

שלב ב' של התאחדות ההנהגות: רק בשלב השני של המלחמה כבדו ידי משה. אולם, דווקא אז מקבלות ידיו קביעות של הרמה, שלא היתה להן בחלקה הראשון של המלחמה. מה משמעות התמיכה בידיו וקביעותן כלפי מעלה ? לאחר שלמדו ישראל כי גם בשעה שהם עושים הכל מלתתא, הכל תלוי בקב"ה מלעילא, יש חשש שיוביל הדבר לפסיביות גמורה מצידם. עתה יש ללמד את ישראל כי ההנהגה הא-להית דלעילא אינה שרירותית, ויש מפגש ויחס בינה לבין רצוננו המופיע מלמטה. במקום לשבת ולהמתין למה שתעשה ההנהגה הא-להית, האם יהיה המטה למעלה ויגבר ישראל או יונח ויגבר עמלק, בכוחנו להשפיע על כך שיהיה המטה תמיד למעלה. זה הרגע שבו מצטרפים אהרן וחור אל המטה. ידי משה ובהם המטה (המבטאים את הצד הא-להי) מקבלות יציבות וקביעות של הנפה כלפי מעלה: "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש", מכח תמיכתם של אהרן וחור הפועלים את האתערותא דלתתא, ובכך מוכרע הקרב: "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב".

בשלב הראשון נבנתה ההכרה הקבועה בכך שמעבר לכל המאמץ האנושי פועלת בעקביות ההנהגה הא-להית. הבנייה נעשתה מכח המפגש עם המציאות הסובבת, התהליך שיצר משה בהרמת והנחת ידיו בירר וביסס את ההכרה הזו. בשלב השני בו אנו עוסקים עתה, הכרה זו כבר מופנמת פנימה, היא הופכת לאמונה, לתודעה פנימית קבועה, "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש". אין היא תלויה עוד בתצפית, בפגישת הדברים בעולם החיצוני. כאן העיסוק כבר אינו בבירור, כאן כבר חיים מבפנים את שהתברר בשלב הקודם. דווקא ההכרה המופנמת מביאה להכרעה.

שלב ג' של התאחדות ההנהגות: חתימת הפרשה פותחת אופק חדש. נאמר בה כך: "ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים.  ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. ויאמר כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" [שמות יז, יד-טז].

לאחר שהוכרע המאבק מתגלה רובד עמוק יותר. עד עתה נתפסה המלחמה כמי שנועדה לחנך את ישראל לאמונה בנוכחות הא-להית. עמלק הוא רק אמצעי המשרת את המטרה הזאת. עתה מתברר כי ההתרחשות שאירעה אינה רק תגובה למאורע המקומי של תלונות מסה ומריבה, אלא נובעת מפרספקטיבה רחבה בהרבה. מתברר שמלחמה זו היא מאורע שחובק דורות לעתיד וגם לעבר. ההתנגשות עם עמלק היא מפגש עם אומה שכל עניינה מאבק בקב"ה ובגילויו בעולם, ועל כן הוא חובק דורות עולם.

משמעות הדבר לסוגייתנו היא, כי המלחמה הלכאורה נקודתית שהתרחשה ברגע מסוים, נוגעת לכל ההסטוריה, וכי מה שנראה בתחילה כמלחמה של ישראל על חייהם שלהם מתברר כמלחמתו של הקב"ה: "מלחמה לה' בעמלק מדר דר".

זו הסיבה שהמאבק נע בין גבורה לחולשה (וגבר ישראל/ וגבר עמלק) ולא הגיע לסיומו. הכרעת הקרב לא היתה בכליון עמלק אלא בהחלשותו "ויחלש יהושע". לשם חינוכו של ישראל לאמונה די בהתגברות על עמלק, אך במאבק הקב”ה בעמלק צריכה לבוא הכרעה גמורה שמשמעותה מחיית שם עמלק מהעולם. הכרעה זו שייכת לכל מהלך הדורות. ישראל הנלחמים את מלחמתם, מלחמה דלתתא, מוצאים את עצמם למפרע כמי שנלחמו את המלחמה דלעילא, שעתיד הקב”ה להמשיכה במהלך ההסטוריה עד שימחה את זכר עמלק.

שלב ד' של התאחדות ההנהגות: השלב האחרון בהתאחדות ההנהגות מופיע בספר דברים. המאבק הגמור בעמלק, שימיו כמעט כימי ההסטוריה כולה, מתואר בספר שמות כמאבק שהקב”ה בעצמו יוציא אותו לפועל: "אמחה את זכר עמלק מתחת השמים", בספר דברים מופיעה מגמה א-להית זאת כתביעה וציווי לעם-ישראל "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" [דברים כ"ה, יט]. עם-ישראל נתבעים לאקטיביות מליאה, על אף שמחיית עמלק ודאי אינה מותנית בהם שהרי היא שבועה א-להית. מה שמקביל לתביעה מאסתר.

לסיכום: שני השלבים הראשונים שביררנו עוסקים במאורע הנקודתי של מלחמת ישראל בעמלק, כמחנכת את העם להכרה בכך שהכל תלוי בקב"ה ובכל זאת אנו שותפיו. שני השלבים האחרונים עוסקים במאורע המקיף של מלחמת ה' בעמלק, וגם בהם מתברר אותו היסוד. זהו היסוד השייך במהותו לחודש אדר כפי שכבר ראינו אצל אסתר, והוא נובע מהיותו של אדר חודש החותם את הנהגת האתערותא דלתתא המתחילה בתשרי, ומפגיש אותה מחדש עם האתערותא דלעילא שבניסן.

 

4. ויבא יתרו:

בדרכים שונות רומזת התורה לכך שפרשת מלחמת עמלק, קשורה לפרשת בואו של יתרו אל משה, ומינוי השופטים:

1. שניהם באים אל ישראל: "ויבא עמלק" [י"ז, ח], "ויבא יתרו" [י"ח, ה]. עמלק בא מכח הטלת הספק בשם ה' "היש ה' בקרבנו אם אין" [י"ז, ז], ויתרו מכח הופעת שם ה' "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה א-להים למשה ולישראל עמו" [י"ח, א].

2. בראשון ניצב משה בראש הגבעה ובידו מטה הא-להים,[12] בשני ניצב העם על משה שחוקי הא-להים ותורותיו "בידו".[13]

3. בשניהם נאמן משה לתפקידו במשך כל היום ועד הערב. בראשון "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" [י"ז, יב], בשני "וישב משה לשפט את העם... מן הבקר עד הערב" [י"ח, יג].

4. בשניהם כבדה המשימה בה עוסק משה, והוא נעזר באחרים: בראשון "וידי משה כבדים... ואהרן וחור תמכו בידיו" [י"ז, יב], ובשני "כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך" [י"ח, יח].

5. בשניהם נבחרים אנשים. בראשון "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" [י"ז, ט]. בשני "ויבחר משה אנשי חיל... ויתן אותם ראשים על העם" [י"ח, כה]. מה פשרם של הרמזים הללו?

נוסיף ונשאל - מדוע לא העלה משה בדעתו את הרעיון שהגה יתרו, גם ללא עזרת יתרו ? מדוע לרעיון כה בסיסי זקוק היה ליתרו ?

יש להבין כי קיים קושי מהותי בעצתו של יתרו. החוקים אותם מלמד משה הם חוקי הא-להים.[14] משה בהיותו נביא המהווה צינור לגילוי דבר ה' יכול ללמדם, אך כיצד יוכל מי שאינו נביא ליטול חלק בתפקיד זה ולהקל על משה, הרי אין לערב דעתו של אדם ושיקוליו בפסיקת רצון ה' וחוקיו. במקום תורה א-להית מוחלטת, יופיע כאן משפט אנושי יחסי. על כן, מסברא פשוטה עולה כי רק הקב”ה באמצעות נביאיו יוכל ללמד את מצוותיו, חוקיו ודיניו.

קבלת עצת יתרו מחייבת תפיסה מחודשת. תפיסה שתאמר כי ניתן להפקיד את רצון ה' וחוקיו לאחריותם ודעתם של בני-אדם שאינם נביאים, ובכל-זאת הכרעתם תהיה בעלת תוקף. השאלה הגדולה היא מכח מה מקבל משה את עצת יתרו ?

נראה כי יש הבדל בין עצתו של יתרו להכרעתו של משה, וממילא קבלת העצה אינה מטעמו של יתרו. נציין הבדל באחד הפרטים ומתוך כך נבוא להבין את ההבדל הכולל בין מחשבת יתרו למחשבת משה. יתרו מציע הצעה פרקטית על מנת שלא יכרע משה מעומס המשפט. זוהי הצעה הבנויה על סדרי התרבות האנושית. על-כן מציע יתרו לחלק בין דבר גדול לקטן,[15] כלומר גובה הערכאה נקבע לפי היקף התביעה, וכנהוג גם היום בבתי המשפט האזרחיים. משה אינו מאמץ הצעה זו אלא מחלק בין הדבר הקשה לדבר הקטן,[16] כעומק התביעה וכקושי ההכרעה יהא גובה הערכאה, אך דין פרוטה כדין מאה. הבדל פרטי זה יאיר את ההבדל הכללי. יתרו התופס את המשפט כאנושי מציע למשה פרוצדורה נוחה לחלוקת הנטל. משה שחי יותר מכל אדם אחר את אלוקיותו של המשפט בישראל אינו יכול לאמץ משפט אנושי. אף על פי כן בונה משה מערכת של משפט המכריע מהו רצון ה' על פי דיינים ולא רק על פי נביאים, ובזה מחדש הוא את התורה שבעל-פה, שיסודה הוא כי התורה המתבררת בבית המדרש ובבית הדין, היא היא תורתו ורצונו של הקב”ה, למרות שלא נתגלתה בצינור הנבואה אלא בשכלו האנושי של התלמיד-חכם. מניין למד משה חידוש זה ?

שורש הדבר נעוץ בהשוואה שנזכרה לעיל בין מלחמת עמלק לבואו של יתרו. כשם שמלחמת ישראל בעמלק שנבנתה ביסודה על המאמץ האנושי שמלמטה, נתבררה לבסוף כמלחמת ה', לא פחות ממלחמת ה' ביציאת מצרים שבה היינו פסיביים לגמרי "ואתם תחרשון". כך גם התורה הנלמדת בבית המדרש מלמטה על ידי חכמי ישראל מתבררת לבסוף כתורת ה', המצטרפת לתורה שניתנה מלמעלה ע”י נביאו. במקרה הראשון צוה משה לבחור אנשים לעשייה שמלמטה - וסופם שנלחמו מלחמה אלקית. במקרה השני בחר משה אנשים שידונו במשפטים הבאים לפניהם, וסופם שביררו את המשפט הא-להי. מלחמת עמלק מבררת יסוד זה במישור של המציאות ההסטורית, בהשגחה ובהושעת ישראל. קבלת עצת יתרו מלמדת את אותו יסוד גם בעבודתינו במישור הרוחני, בבירור רצון ה'.

ג. האחרית שבאדר, כבחינת נקודות הקצה

אחרית המעגל היא הנקודה הרחוקה ביותר מראשיתו. אדר במובן זה מעמיד במבחן שורה של תופעות ומצבים יוצאי דופן, רחוקים מסדרי החיים הקבועים של ישראל עם הקב”ה, היוצרים לכאורה ניתוק מהקב”ה. המבחן מגלה שגם במצבים אלו נותר על עמדתו הקשר הבל-יינתק שבין ישראל לאלוקיו.[17]

 

1. האדם מישראל - קדושת הגוף והשחרור מהדעת:

גזירת המן באה לכלות את גופות ישראל מן העולם, ולא רק את בשורתם הרוחנית או את הופעתם כלאום. בכך מתייחד פורים כמגלה בישראל דווקא את קדושת הגוף, שהוא הצד הנמוך שבאדם. דבר זה מתבטא במקום המיוחד שמוקדש בפורים לסעודה, שהיא מצוה בפני עצמה, ואליה מכוונות גם שתי המצוות האחרות: משלוח מנות[18] ומתנות לאביונים.[19] קדושת הגוף מתגלה בפורים בכך שבשבתות וימים-טובים יש לצד מצות סעודה גם איסור מלאכה, מה שאין כן בפורים. כלומר ביום זה יכולה הסעודה להתקדש גם ללא התרחקות מעולם החול והחומר.[20]

נקודה זו באה לידי ביטוי בתכניהם של פסח ופורים הפותחים וחותמים את השנה. במרכזו של חג המצות עומד כמובן הדגן. סביבו סובבות עיקר מצוותיו של החג - מצוות החמץ והמצה. לעומתו בפורים מרכזי היין. הוא חוזר שוב ושוב במגילה ותופס מקום מרכזי גם במצות סעודת הפורים.[21] הדגן מבטא את הדעת "שאין תינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" [ברכות מ ע"א]. לעומתו מבטא היין את השחרור מהדעת "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" [מגילה ז ע"ב]. הדעת מאפיינת את האדם, בעוד ההתמודדות הבאה עם שחרור הדעת היא התמודדות עם המצב הקיצוני ביותר. מכאן החריגות הרבה של הציווי לאבד את הדעת בפורים, ציווי שאין דומה לו בחג אחר.

איבוד דעת זה בא לידי ביטוי בשמו של החג שמבטא את מהותו – "הפור הוא הגורל". ההכרעה האנושית נעשית בדרך-כלל בכלי הדעת. לעומת זאת, הגורלות הם כלי חלופי שמאפשר לקבל הכרעות ללא שימוש בדעת, כך שעל-ידי מכשיר הגורל מצליחים להשתחרר מהדעת. מובן שכאן שבים אנו אל היסוד הקודם של קדושת הגוף, שכן בשעה שאין דעת, הכח הפועל באדם הוא גופו, ובזה מתגלה קדושת הגוף.

יש לשים לב לכך שאיבוד הדעת, מקבל עוצמה מיוחדת דווקא בפורים, שכן בחג זה משמעותו של איבוד הדעת הוא איבוד ההבחנה בין הדברים המנוגדים ביותר: בין מרדכי להמן. בפורים מוצא ישראל את עצמו דבק בקב"ה גם בגופו, על אף איבוד דעתו.

 

2. עם-ישראל - "ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי" [מלאכי א', ב-ג]:

ציר ההתמודדות הלאומית עובר במהלך הדורות מהרחוק ביותר אל הקרוב ביותר. ביציאת מצרים ובכניסה לארץ נאבקים אנו עם מצרים וכנען בני חם, הרחוקים ביותר מעם ישראל. ההתמודדות נגד המרוחק ביותר היא ההתמודדות הברורה ביותר, ובה אנו מתחילים. בפורים נאבק ישראל בעמלק, שהוא מזרעו של עשו. עשו הוא מבני שם, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, והוא תאומו של יעקב. הידיעה של "הלא אח עשו ליעקב" [מלאכי א', ב], מעוררת את ההוא-אמינא שההבדלים ביניהם זניחים, ולכל היותר חיצוניים. ישראל ועמלק נקראו שניהם 'ראשית': "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" [ירמיה ב', ג], ו"ראשית גוים עמלק" [במדבר כ"ד, כ]. התמודדות זו היא ההתמודדות הנעלמת ביותר, הבנויה על הנקודה הפנימית ביותר. בפורים מתגלה לעין כל ההבדל המוחלט שביניהם.

 

3. הנהגת ה' - "ואנכי הסתר אסתיר פני" [דברים לא, יח][22]:

חז"ל לומדים מפסוק זה רמז לאסתר מן התורה. אירועי המגילה וצורת כתיבתה מפגישים אותנו עם עולם הפוך מכל המוכר לנו מהתגלות ה' בתורה ובנביאים. המציאות המתוארת בתורה ובנביאים בנויה כולה על היסוד הקובע שההסטוריה של עם ישראל היא זירת הגילוי המרכזית של בורא העולם שהוא א-להי ישראל. הקב”ה משגיח על עם ישראל, מנהל את ההסטוריה שלהם ואת צמיחתם בה, וגומל להם כתגובה למעשיהם. ההסטוריה המתוארת בכתבי הקודש היא תולדות הופעתם של דבר ה' והנהגת ה' בישראל.

הרובד הגלוי שבמגילה חסר את כל אותם יסודות. שם ה' אינו מופיע בה, אירועיה לא מתוארים כהשגחתו, וגם לא כגמול על מעשים מסוימים. עם ישראל וארץ ישראל לא נזכרים בה. המגילה מתארת מציאות שהקב”ה הסתלק ממנה, שכן מצויים אנו לאחר חורבן בית ראשון, סילוק השכינה וגלות ישראל. במציאות זו נגנזו כל החיים שהתבטאו בעולם המושגים של הנבואה.

למול המציאות שנגנזה הולכת וצומחת מציאות אלטרנטיבית. מלך בשר ודם ששולט בעולם כולו, שארמונו הוא מעין מקדשו של הקב”ה (במבנהו - חצר גינת ביתן, בחומריו - תכלת ארגמן, בדיניו - שהנכנס למלך בלי להיקרא אחת דתו להמית), שאסתר נכנסת אליו ככהן גדול כדי לבקש רחמים על היהודים. היהודים נשלחים למיתה בהטלת גורל כשעיר לעזאזל.

המגילה כולה באה ללמד כי מציאות הנראית מנוגדת לחלוטין לכל מושגי הופעת שם ה', המתפענחת לכאורה בכך שהקב”ה הסתלק ח"ו ואינו משגיח עוד על עולמו ועמו, מחביאה בפנימיותה, בהסתר בתוך הסתר, את א-להי ישראל שממשיך להנהיג את עולמו ועמו ולהושיעם. כמו-כן, אפילו מציאות שמנסים להנהיגה באופן המנוגד לכל הכוונה ומשמעות, על ידי מקריות והטלת גורלות, גם היא מתבררת כמכוונת מלמעלה.

המושגים שנעלמו מהמגילה יימצאו בה, אך רק במרומז, כרמז למה שמסתתר בתוכיותה. שם ה' רמוז באמירות שונות הנאמרות על המלך דוגמת "נדדה שנת המלך", ובביטוי "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". התפילה אליו נרמזת בביטוי "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו". ההשגחה מציצה מבין החרכים מכל מהלך אירועי המגילה המדויקים ב'מקריותם', ומציאותה של ארץ ישראל נרמזת בהזכרת ירושלים. עם ישראל מופיע כ'היהודים', ואף שאין כל הסבר לייחודם ברור לאורך כל המגילה שיש כאן ישות חריגה ומסתורית (כגון הנימוק - שסותם יותר משמסביר - לכך שאין מרדכי כורע ומשתחוה "כי הגיד להם אשר הוא יהודי". התופעה של עם שעל אף פיזורו נמנע כולו מלקיים את דתי המלך, וטענתה הבלתי-מוסברת של זרש "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תיפול לפניו").

באדר מופיע הקב”ה דווקא בהנהגה שבאה ממציאות הופכית לשם ה'.[23] דווקא מעשי המן הרשע מביאים עליו את עונשו. הוא הביא על עצמו את הולכת מרדכי על הסוס. על העץ שהקים, נתלה. התפקיד שנתפר במיוחד עבורו מבסס בסופו של מהלך דווקא את מעמדו של מרדכי. הגזירה שגזר וחוסר היכולת לבטלה מוביל לכך שהיהודים נפרעים משונאיהם. בגלל הכוונה למחות שם ישראל התקדש שמם בגויים. ודווקא התאריך שקבע המן להשמידנו מייסד עבורנו חג.

לימוד זה הוא גם בנין אב לתקופת הגלות כולה, שבה נראה כאילו ח"ו עזב ה' את ישראל ואת אירועי ההסטוריה. הלימוד שגם המציאות הלכאורה מנותקת, המציאות המרוחקת ביותר מהגילוי הא-להי של יציאת מצרים שבניסן, מחוברת באמת במעמקיה, הוא הלימוד של חודש אדר אחרון החודשים. רק החודש המרוחק ביותר והמציאות המרוחקת ביותר, יכולים ללמד לימוד זה.

 

4. התורה והמצוות - "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" [נזיר כג ע"ב]:

גם אופן הישועה יוצא דופן ומעורר לכאורה ספק על עצם היותו רצוי או מותר, שכן הצלת אסתר את עם-ישראל מתרחשת באמצעות עבירה לשמה.

'לך כנוס את כל היהודים... ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת'[24] - אמר רבי אבא, שלא כדת היה, שבכל יום ויום עד עכשיו באונס, ועכשיו ברצון. 'וכאשר אבדתי אבדתי' - כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך

[מגילה טו ע"א]

ופירש רש"י: "ואסורה אני לך, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה וברצון אסורה לבעלה". מציאות של עבירה היא לכאורה המציאות הברורה ביותר של ניגוד לרצון השם, ואם-כן במציאות זו נוצר ניתוק בין ישראל לקב"ה?

ובכל זאת מתברר שמתוך מעשה זה של אסתר מופיעה ישועתו של הקב”ה את ישראל, והמציאות הייחודית שבה נעשית עבירה לשמה על מנת להציל את כלל ישראל,[25] רצויה לפני ה'.

 

5. קץ הזמן והמפגש עם הנצח:

כבר הזכרנו לעיל, את הפרספקטיבה החדשה המתגלה בפסוקי החתימה למלחמת עמלק. ההכרעה המקומית של המאבק "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" פותחת את הצוהר להתבונן על המאבק במימד המלא שלו, שמתברר בפסוקי החתימה. למרות גבור יהושע וישראל על עמלק, המאבק לא תם אלא רק נפתח, והוא עתיד ללוות את מהלך הדורות. מבחינת עמלק מטרת המאבק היא לכלות את ישראל, וכפי שהובלט בבהירות בגזירת המן. המטרה העמוקה במחיית ישראל היא למחות את שם ה' מן העולם הזה, מטרה ששורשה ברשעות הגמורה. אחריתו של מאבק זה במחיית שם עמלק מתחת השמיים. דווקא המאבק באיום העמלקי שהוא האיום שמעמיד בספק את עצם הקיום הישראלי, מביא לגילוי נצחיותו של עם-ישראל, גילוי שלא יכול להופיע אם לא מתוך התגברות על נסיון גמור לכלותנו. מחיית עמלק שהיא מחיית שאיפתו לדחוק את הופעת שם ה' מן העולם, מגלה את נצחיות הופעת שם ה' בעולם. ואכן בעקבות קיום מצות מחיית זרעו של עמלק, יכולה להתקיים במלואה הופעת שם ה' בעולם, במצות בניית בית הבחירה.[26]

היסודות המופיעים בפסוקים החותמים את פרשת מלחמת עמלק, יובנו כבאים להעלות את המאורע ממשמעותו המקומית, למשמעותו העמוקה והנצחית:

א. "כתב זאת זכרון בספר": הספר הוא דבר המשמר מאורע מזמן מסוים, אל העתיד. זה תפקידו של מעשה הכתיבה - רישום הנותן קיום קבוע למאורע. על כן מוגדרת מטרת הכתיבה - זיכרון. הזיכרון תפקידו להתמודד עם השכחה שהיא תולדה של הזמן החולף, של התרחקותו של המאורע. הזכרון משמר את הרגע החולף והופך אותו לנצח. ראוי להשתמש בכח הזכרון לשמר רגעים שבהם נעוץ היה יסוד נצחי, כאותו מאורע של מלחמת עמלק.

ב. "ושים באזני יהושע": בכוחה של האוזן לשמוע דברים שבעל פה. סגולתם של דברים שבעל פה שהם בבחינת "קול גדול ולא יסף", ורגע אחר שנאמרו אין הם נשמעים עוד. קול איננו חפץ ואי אפשר להניחו במקום. הביטוי "ושים באזני יהושע" מתיחס לדברי ה' הללו כחפץ שניתן להניחו באזן, כדי לציין שיש כאן דברים שאמורים להיות מונחים תמיד באזנו, כביכול הם יישמעו באוזנו מעתה ללא הרף בבחינת "קול גדול ולא פסק", כיון שתקפם וחשיבותם נצחית.

ג. "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים": מחיית עמלק היא גם מחיית זכרו כדי שאפילו רושם לא יישאר מהמגמה הנלחמת בשם שמיים. המחייה היא "מתחת השמים", המבטאים נצחיות וקביעות (שהרי כשרוצה התורה לברכנו בחיים נצחיים אומרת היא: "כימי השמים על הארץ", שכן בהנהגת סדרי השמיים, מתגלה עקביות חיים בלתי פוסקת, בלתי בלה או נחלשת).

ד. "ויאמר כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר": השבועה היא אמירה הנאמרת ברגע מסוים, אך תוקפה מוחלט ומחייב בכל רגע ורגע. שבועה באה למנוע משינוי תנאי הסביבה שבחילופי הזמנים, להחליש מחשיבות הדבר אותו אני חושב, רוצה ומקבל עלי עתה. שבועה היא חוט שדרה לכל הימים שאחריה. לכן שייכת השבועה דווקא למלחמה הנוגעת לכל הדורות: "מדר דר".

אם כן, באחרית השנה שבאדר מגיע כביכול סיומו של הזמן. דווקא באחריתו של הזמן, מתמודדים אנו עם מה שנראה ח"ו כאחריתו של עם-ישראל. זו משמעות נפילת גזירת המן דווקא באדר. אולם מתוך ההתמודדות מתברר כי סיום מעגל הזמן אינו מפילנו לכליון אלא מרוממנו למפגש עם מימד הנצח שבנו. זו הסיבה שדווקא במלחמת שאול בעמלק מכונה הקב”ה "נצח ישראל". זו גם הסיבה לכך שכל המועדות בטלים חוץ מפורים, כיון שהוא מגלה את הנצח.

פרשת פרה: פרשת פרה אדומה עוסקת בטהרה מטומאת מת. הטהרה מטומאת המת מגלה בעומקה כי המיתה הסוגרת לכאורה את המעגל בכיליון גמור, אינה סוף פסוק, ניתן להטהר ממנה, ובעומק ניתן גם להשתחרר ממנה, שכן באחרית עתידה להתרחש תחיית המתים.

בתורה מופיעה פרשה זו בתפר שבין השנה השניה מיציאת-מצרים לבין שנת הארבעים. היא מפרידה בין דור יוצאי מצרים לדור הנכנסים לארץ. על דור יוצאי מצרים נגזר למות במדבר עקב חטא המרגלים. אף על פי כן לא בטל ייעודו של עם ישראל והוא שב ומתגלה בדור הבא. זוהי טהרתו של עם-ישראל מטומאת מיתתם של דור יוצאי מצרים במדבר. על-כן נכתבה פרשה זו במקום שנכתבה.

אנו קוראים פרשה זו דווקא בין פורים לפסח, בין אדר לניסן. ביציאת מצרים נולד עם-ישראל, בראשית מעגל החודשים. בפורים שבסיומו של מעגל החיים שבחודשים, עומד עם ישראל מול גזירת הכליון. קריאת פרשת פרה בין פורים לפסח מפגישה אותנו עם הבשורה, כי סיומה של השנה שבאופן טבעי מבטא כליון, מתגלה בעם-ישראל כמעבר לחיים חדשים, מכח הטהרה מהמיתה. מתוך כך יבוא עם ישראל להכנס אל מעגל הזמן הבא של חייו. אדר שהיה נקודת הזמן הרחוקה ביותר מהראשית, הופכת לקרובה ביותר לראשית הבאה, שאנו מבשרים עליה בקריאת פרשת החודש ופוגשים אותה בראש-חודש ניסן הבא עלינו לטובה.[27]



[1].      "החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" [שמות י"ב, ב].

[2].      להרחבה בסוגיה זו, עיין בפרק ה' של מאמרי "ניסן ותשרי".

[3].      נראה כי אחשורוש כלל לא יודע כלל שעם זה קיים בממלכתו חובקת העולם. מי שמזהה את עם-ישראל הוא דווקא המן.

[4].      "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש" [שמות ג', ח, ועיין שם ו', ו-ח].

[5].      ביומא כט ע'א מובא כי אסתר סוף כל הניסים שניתנו לכתוב.

[6].      "וידעו מצרים כי אני ה' בנטתי את ידי על מצרים והוצאתי את בני-ישראל מתוכם" [שמות ז', ה]. "כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים" [י"ג, ט]. "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים" [י"ד, לא]. "ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ  אויב" [ט"ו, ו]. "וביד חזקה ובזרוע נטויה" [דברים ד', לד]. ועוד רבים. והאריכו לדרוש על כך בהגדה של פסח.

[7].      "אסתר מן התורה מניין ? 'ואנכי הסתר אסתיר'" [חולין קלט ע"ב].

        פסח הוא חג שמרכזו בלילה - ליל הסדר, שכן עצמת ההארה הגלויה של פסח ההופכת גם את הלילה ליום ועל דפוס זה בנויה גם הגאולה שלעתיד לבא כנאמר בחתימת ההגדה: "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה". עיקר ענינו של פורים לעומת זאת הוא ביום, ואפילו כך הנס עדיין נסתר ונעלם.

[8].      וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י, ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו, ב-ג).

[9].      סוגיה זו נידונה בהרחבה במאמרי הנ"ל "ניסן ותשרי" בפרקים א-ב.

[10].     ראינו שתי הנהגות של אתערותא דלתתא. זו שבתשרי בה אנו נידונים לפני הקב"ה וזוכים על-פי מעשינו, וזו שבאדר בה הישועה באה דרך מעשינו אך אינה תלויה בהם. בתווך, בחנוכה מופיעה האתערותא דלתתא באופן שלישי. איננו באים כנידונים לפני ה' אלא כשליחיו. בחנוכה מתגלה הקב"ה דרך עמ"י, דרך האקטיביות שלהם, דרך גבורתם ומעשיהם. מלכות ה' התגלתה דרך החזרת ישראל את מלכותם לידם. כאן הכל מופיע דרך החלצות מתתיה ובניו לקנא לה' ולחירות ישראל, ולא נאמר שבין כך ובין כך תבוא ישועה. הנהגה זו היא הנהגה ממוצעת בין עמידתנו מול הקב"ה בתשרי, לבין עמידתנו בחפיפה אליו באדר, וכך בונה חנוכה את הדרך לפורים. ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שימי החנוכה קודמים לימי הפורים במעגל השנה, למרות שבאו אחריהם בהסטוריה. סוגיה זו כולה חורגת מנושא מאמרנו ויש לבררה בהרחבה בנפרד, אך הערנו על המקום אותו היא תופסת בספקטרום הכולל של הנהגות האתערותא דלתתא בהם נוטלים מעשי האדם חלק.

[11].     הכתובה בשמות יז, ח-טז.

[12].     יז, ט

[13].     יח, יג-טז

[14].     יסוד זה מסביר ענין נוסף בפרשה. בשאלתו של יתרו "מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב" [י"ח, יד], מובלעת ביקורת על עם זה שמלא לכאורה סכסוכים ממוניים כרימון, ועל כן עסוק משה מבוקר עד ערב לפתור את מריבותיו. תשובת משה "כי יבא אלי העם לדרש א-להים", עונה גם לביקורת זו. לא ריבוי סכסוכים מביא לעומס הגדול העומד לפני משה, אלא הצימאון הגדול של העם להנהיג את כל חייו לפי ההדרכה הא-להית, צמאון שהופיע ברגע שהתברר לעם כי דבר ה' מנהיג גם את צדדי המשפטים שבין אדם לחברו. צמאון לדרוש א-להים. לא להרויח עוד ממון מחבריהם באים האנשים, אלא לשמוע מוצא פי ה', כדי לדעת למי לפי האמת הא-להית שייך הממון. בלב שלם יתנו את ממונם לבעל דינם אם כך יורה להם המשפט הא-להי.

[15].     בפס' כב.

[16].     בפס' כו.

[17].    כל אחד מהיסודות שיתבארו להלן הוא יסוד עמוק הראוי לעיון רחב בפני עצמו, והם כבר נידונו בחלקם. אנו נעסוק בהם רק כביטויים ליסוד המרכזי של מאמרנו - חודש אדר כחודש האחרית, וככזה הוא מגלה את מוצקות יחסי הקב"ה וישראל גם במצבים קיצוניים אלו.

[18].     בולט הדבר בשו"ע או"ח סי' תרצ"ה, שבמסגרת הלכות סעודת פורים הביא את הלכות משלוח מנות.

[19].     ראה למשל משנה-ברורה או"ח סי' תרצ"ד ס"ק ו.

[20].     ראה עולת-ראיה עמ' תמ.

[21].     מצות ארבע כוסות בפסח היא כידוע מצוה מדרבנן.

[22].     הרחיב ביסוד זה הרב יואל בן-נון במאמרו "מגילת ההפך", בספר הדסה היא אסתר עורך: הרב אמנון בזק, תבונות, גוש עציון תשנ"ט.

[23].    על פי האריז"ל לכל חודש יש צירוף  שם הוי' משלו. חודש אדר בו מנהיג הקב"ה בהסתר בתוך הסתר, המהווה את ההיפוך הגמור להנהגת שם הויה שהתגלתה לראשונה ביציאת מצרים, מתבטא בצירוף של שם  הוי' מהופך, מהסוף להתחלה, ורמוז בסופי תיבות בדברי המן "זה איננו שוה לי" (פרי עץ חיים פורים פרק ו' ד"ה טעם הסכמת המן, ושלא כמובא בשם האר"י, בסידור תפילת כל פה, מתוך הבני-יששכר).

[24].    באותה הנקודה שבה פועלת אסתר במציאות הריאלית שלא ע'פ חוקי אחשורוש "אשר לא כדת", פועלת היא במציאות הרוחנית שלא על-פי חוקי התורה.

[25].    ראה חידושיו של ר' יעקב עמדין לנזיר כג  ע"ב, נודע ביהודה תנינא יו"ד סי' קסא, משפט כהן סי' קמג. לכל הסוגיה של עבירה לשמה, והשיטות השונות מתי יש לה מקום, ראה במאמרו של הרב אלישע פיקסלר, ממעין המחולה גיליון 8.

[26].    לכן קודמת מצות הכרתת זרעו של עמלק למצות בניית בית הבחירה, באותן שלוש מצוות שנצטוו ישראל  בכניסתם לארץ.

[27].     עוד בענין חיבורו של סוף מעגל השנה שהחלה בניסן, אל המעגל של השנה הבאה שפותח בניסן השני, ראה בפרק ג' של מאמרי 'ניסן ותשרי' הנ"ל.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3338

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer