אלקנה שרלו בירושלים תנוחמופתיחה א. רומי וירושלים ב. בכייתם של חכמים ג. אמונת הרועה שרשרת נבואות החורבן נבואת אוריה נבואת זכריה נחמת רבי עקיבא ד. תחזקנה ידיכם הכל לפי רב המעשה עושי רצונו לסיכום נחמת רבי עקיבא סיום נספח
פתיחהבמאמר זה נדון במשנת הגאולה של התנא הגדול - ר' עקיבא[1]. הציר המרכזי שעליו יסוב הדיון הוא צמד המדרשים הסיפוריים המופיעים בסוף מסכת מכות שיובאו להלן, ולהם יתווספו הארות מדמותו ומתורתו של ר"ע שיש בהן כדי להעמיק ולפאר משנה זו.
בסוף מסכת מכות (כד ע"א - ע"ב) מסופר :
וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה ברחוק מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו, מפני מה אתה משחק? אמר להם, ואתם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, הללו כושיים שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעבודה זרה יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי א-לוקינו שרוף באש, ולא נבכה? אמר להם לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו, מפני מה אתה משחק? אמר להם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להם לכך אני משחק, דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש...", בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים...". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו, עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו.
כאמור לעיל, במהלך המאמר נדון בעניינם של סיפורים אלו[2], המהווים לדעתנו "גולת כותרת" במשנתו הגאולית של ר"ע. בסיפורים אלו אנו מבחינים בכמה וכמה חלקים: ישנה המסגרת הסיפורית - אגדתית, ישנו לימוד תכני של פסוקים ונבואות, ובוודאי טעונים הסיפורים באמירה לשעתם ולדורות. נשתדל בעיוננו לשים לב לחלקים השונים, ואף להתייחס להשלכות האמוניות והרעיוניות היוצאות מהם. דברים אלו נכתבים במהלך התקופה הקשה שאנו עוברים בארצנו, ויהיו לעילוי נשמת מוסרי נפשם ב"אחד". יהי רצון שתעמוד לנו זכותו של ר"ע אוהב ה', העם, התורה והארץ, ושיהא עיון זה אבן נוספת בבניין הציפייה לישועה ונדבך חשוב לאמונה בחבלי גאולה. מי ייתן ונזכה לראות בנחמת ציון ובבניין ירושלים, מאת בעל הישועות והנחמות.
א. רומי וירושליםדיוננו במהלך המאמר יתמקד בעיקר בסיפור השני, אולם נפתח בבחינת המסגרת של שני הסיפורים. שני הסיפורים מוצגים לפנינו כעוקבים, שהרי הסיפור השני פותח במילים "שוב פעם אחת..." כהמשך ברור לסיפור הראשון, ושניהם יחד עוסקים בעניינם של בית המקדש ועם ישראל לאחר חורבן הבית השני. בעוד הסיפור הראשון מתחולל בשבילי רומי, הסיפור השני מספר על דרכי ירושלים[3]. הסיפור הראשון מספר על חכמינו המהלכים בדרכי רומא, ושומעים קולות המולה ממרחק רב: "קול המונה של רומי מפלטה[4] ברחוק מאה ועשרים מיל". המולה זו, המלווה אותם לאורך הדרך, יחד עם השלווה שמבטאת ("יושבים בהשקט ובבטחה") מעוררת בהם את ההשוואה לקול המקדש הנשרף, שמלווה אותם גם הוא. בין המקומות המוזכרים בסיפור (בית המקדש בירושלים מול בתי העיר של רומי) ישנו מרחק רב. חכמים, המרוחקים מאוד משני המקומות, הם העומדים בתווך ומקרבים זה אצל זה בתגובתם ובעימות שהם יוצרים בין קול המקדש הנשרף לקול המונה של רומי. בניגוד גמור לכך, את הסיפור השני מלווה דממה. חכמים מתקרבים למקום האירוע בדממה, והקירבה מגלה שאין קול נשמע ממקום המקדש, אלא דממת מוות, שעל רקעה בולט השועל. אף בסיפור השני מתקיימת השוואה, אולם זו מתרכזת במקום הקודש עצמו - בין פנימיותו לחיצוניותו (שועל שיוצא מבפנים החוצה), בין תפקידו בעת בניינו לבין המצב בעת חורבנו. רק הקירבה יכולה להעצים את הדממה, ורק כאשר מתקרבים יותר ויותר מגלים את החסר ואת הריק. מול הסתמיות של ההליכה בדרך לקראת רומי "וכבר היה...מהלכין בדרך", מודגשת בסיפור השני הייחודיות בזמן, במקום ובאופן ההליכה, של חכמים: "שוב פעם אחת היו עולין לירושלים". תאור דרך העליה של חכמים לירושלים מדגיש את ההתקדמות במעגלי קירבה למקום שיא הקודש, עד לקודש הקודשים: "היו עולין לירושלים... כיון שהגיעו להר הצופים... כיון שהגיעו להר הבית... בית קדשי הקדשים...". תאור זה מזכיר מאוד את תאור העליה לרגל והבאת הבכורים כאשר הבית היה ניצב על מכונו (משנה בכורים ג', ב-ד): "כיצד מעלין את הבכורים... קומו ונעלה ציון... עד שמגיעים קרוב לירושלים... עד שמגיעין להר הבית... עד שמגיע לעזרה...". עליה זו מלווה בשמחה, בשירים ובניגון. בסיפורנו, העליה והקירבה לקודש מגלות את עוצמת החורבן, ומלוות בקריעה, בבכי ובהספד (למעט, כמובן, ר"ע). ההתקדמות מוצגת, בכוונה, כבמועדי השמחה, כדי להנגיד ולהשוות אותה למגינת לבנו, שהרי מתקדמים חכמים אל עבר החורבן, עדי משבר האבל. עתה נרצה לשאול, מה עושים חכמינו בדרכי ציון האבלות? אמנם אין בסיפור מידע מדויק על שאלה זו, אולם נרשה לעצמנו לשער, שביקשו חכמים לקיים הלכות קריעה ואבילות (כפי שאכן נעשה), ובוודאי לבוא ולהתפלל על השרידים[5]. אם כך, מדוע המשיכו עד להר הבית עצמו, הלא על אלמנותה של ירושלים קרעו בגדיהם עוד בהר הצופים? כהמשך לתשובה הראשונה נאמר, שרצו רבותינו להתפלל ולהתאבל קרוב כמה שאפשר. ואפשר שחכמינו המשיכו לעלות מכח אחר שדחפם. על הר הצופים קרעו בגדיהם בתור צופים מרחוק על החורבן וממדיו, ונמשכו רבותינו פנימה כי חיפשו שביב תקווה, אולי עוד נשאר משהו, ולו רק ניצוץ קטן בבית מוקד הקודש. בהר הצופים קרעו בגדיהם כאבלים, ולוואי כשיגיעו לקדש עצמו יחליפו בגדיהם וישובו כמנחמים. אז פגשו בשועל - "כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים", התנפצה האשליה ונפלה התקווה - "התחילו הן בוכין". הבכי שבר את הדממה. מול השועל לא יכלו עוד לעמוד, אל נוכח פני הרעה המרה נשברו והתחילו בוכין. את בגדיהם קרעו זה מכבר בעת שצפו מהר הצופים (ואף ר"ע בתוכם), אולם קריעה מעשית-חיצונית[6] זו ("דדינו ליעבד הכי" כפירוש רבנו גרשום שם, וראה להלן בסיום פרק זה) אינה משתווה לקריעת הלב פנימה. בפגישה עם השועל בפסגת הקודש נקרע לבבם, נקרע - לבלתי יאחה עוד. באו להר הבית בציפייה לפגוש שם משהו שלא נפגע - בבחינת כד השמן הקטן שנשאר טהור בחותמו של הכהן הגדול, ונתקלו בשועל שיוצא מרום הפסגה ומורידם אל עבר פי פחת הייאוש. חפשו רבותינו זכר לשכינה, אולי לא הסתלקה המרכבה לגמרי, שמא בכל זאת מסתתר הניצוץ, ופגשו בשועל מחבל בכרם הסמדר. הכל נחרב והכל נטמא, אם כך אין לאן להמשיך ולא ידוע כיצד לחזור. כפי שבכי חכמים הפר את הדממה, כך צחוקו של ר"ע מפר את בכיים ומפריע לו. "ור' עקיבא משחק". תגובה זו מוכרת כבר, ואפשר לומר מתבקשת, לאור הסיפור הראשון. בעקבותיה באים חילופי דברים, מוכרים אף הם: "אמרו לו מפני מה אתה משחק? אמר להם מפני מה אתם בוכין?". כך עומדים להם על החורבות חכמים בוכים ור"ע משחק[7]. ההרגשה הפשוטה היא שברור למה חכמים בוכים ("ולא נבכה?") ולא ברור למה ר"ע משחק[8]. ייתכן שנשאלה השאלה, מבעד לדמעות חכמים, כסימן תמיהה גדול על התנהגותו של ר"ע, וייתכן שנשאלה השאלה על רקע הסיפור הקודם בו למדנו שר"ע אינו צוחק סתם. ובכן, הן "לשחוק אמרתי מהולל", וילמדנו רבנו "לשמחה מה זו עושה"? הן לא עת שחוק ועת רקוד עתה, אלא עת ספוד ועת לבכות! ר"ע עונה להם, בשאלה חוזרת. מן הסתם, ר"ע אינו עונה להם בשאלה כדי להקניטם, ואין שאלה זו תשובה מתחכמת, אלא באמת, אליבא דידיה מפני מה הם בוכים? מה יש בשועל שגרם לחכמים לבכות ולר"ע לשחק? התשובה המיוחלת ומרפאת הלב של ר"ע תגיע, אך כדי לענות להם זקוק ר”ע להבין את נקודת המוצא של בכיים, וכך הם יבינו את נקודת המוצא של צחוקו, ויוושעו.
לסיום פרק זה: המשניות המסיימות את פרק א במסכת כלים מלמדות אותנו על 'מעגלי הקדושה' שבעולם הנובעים מהמקדש שבירושלים[9], ונראה שגם בסיפור השני אנו נתקלים בתיאור שכזה – ישנה התקדמות, מעגל בתוך מעגל, שלב אחר שלב, עד ההגעה ללב המקדש. תהליך זה אצל חכמים מפתח את תחושות האבל, ואילו אצל ר"ע ההגעה ללב פותחת את הפתח לתקווה, לנחמה ולשמחה. חכמים פוגשים את "הלב המת", ואצל ר"ע החיות שתִמצא בלב תחיה את שאר האברים. מהר צופים צפו רבותינו על מאורעות ישראל, יש שצפו וקראו חורבן, ויש שצפה ברוחו תחיית בניין. בשועל נפרדו דרכיהם. חכמים קיוו למצוא אבן שריד שתהיה לאבן פינה ומצאו גל חורבות, ר"ע את גל החורבות בנה לראש פינה לגאולה.
עד כאן ראשיתו של הסיפור, ובתוכן דברי רבותינו והלך רוחם נדון להלן. אולם לפני שנמשיך לפרק הבא נפנה לעיון בעניין הזכרת הר הצופים שבסיפור. לדעתנו, יש תפקיד מיוחד לאזכור 'הר הצופים' בסיפור. ישנן כמה הלכות התלויות ב'צופים' שבסביבות ירושלים, כגון: שריפת קדשים (פסחים מט ע"א), איסור הקלת ראש (ברכות סא ע"ב), עשיית צרכים (ירושלמי ברכות ט', ה) ועוד[10]. בין ההלכות הללו נמצאת הלכה בעניין הקריעה על חורבן המקדש (מועד קטן כו ע"א):
אמר ר' חלבו אמר עולא ביראה אמר ר' אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר "ערי קדשך היו מדבר" וקורע, ירושלים בחורבנה אומר "ציון מדבר היתה ירושלם שממה" וקורע, בית המקדש בחורבנו אומר "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה" וקורע... אחד השומע ואחד הרואה כיון שהגיע לצופים קורע.
אם כן, חכמינו ור"ע בתוכם קיימו הלכה זו במקומה, ודברנו על כך לעיל. אולם נדמה, שרמז גדול מסתתר מאחורי 'הצופים' בהקשר לדמותו של ר"ע. בגמרא (שבת קד ע"א ומגילה ב ע"א) מוזכר: "מנצפ"ך - צופים אמרום", הכוונה הפשוטה היא שהאותיות הסופיות ם',ן',ץ',ף',ך' חודשו ע"י הנביאים. אולם דורשי רשומות מסבירים שהכוונה לרמזי גאולה שבפי אבותינו, גילויי ניצוצות של אור על אף העלטה, תנור העשן ולפיד האש. כך משתמע מהמדרש (במדבר רבה י"ח, כא):
מנצפ"ך האותיות כפולות צופים אמרום: כ"ך נרמז לאברהם "לך לך" למאה שנה יוליד, מ"ם ליצחק "כי עצמת ממנו מאד" רמזו שהוא וזרעו עצומים בב' עולמות, נ"ן ליעקב "הצילני נא" מציל בשני עולמות, פ"ף לישראל למשה "פקד פקדתי אתכם", צ"ץ "הנה איש צמח שמו" וגו' זה משיח ואומר "והקימותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ.
הרש"ר הירש מרחיב בעניין זה במאמריו לחנוכה (מעגלי השנה כרך א' עמודים רי"ד-רכ"ג):
הצופים קבעו את חמש האותיות הסופיות 'מנצפ"ך' כסימני נחמה לכל המחכים ומייחלים לקץ הגלות הארוכה...מגוונת היא הגאולה אשר ה' שולח לעמו, מגוונת היא ההשתלשלות ההיסטורית, ומגוון הוא הקץ של כל התקופות בדברי ימינו. הוא מסיים בעבר ופותח בהתקדמות חדשה, עד שלבסוף מבשיל הפרי של כל ההשתלשלויות יחד.
בהמשך למדרש הנ"ל, ולדברי הרש"ר בעקבותיו, נביא מדרש נוסף בנוגע לאותיות 'מנצפ"ך' ולרמזים הטמונים בהן (בראשית רבה א', יא):
א"ר סימון בשם רבי יהושע בן לוי: מנצפ"ך צופים אמרום הלכה למשה מסיני. רבי ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמר מה שהתקינו הצופים - מעשה היה ביום סגריר ולא נכנסו חכמים לבית הועד והיו שם תינוקות ואמרו באו ונעשה בית הועד. אמרו מה טעם כתיב מ"ם מ"ם נו"ן נו"ן צד"י צד"י פ"א פ"א כ"ף כ"ף? אלא ממאמר למאמר ומנאמן לנאמן ומצדיק לצדיק ומפה לפה מכף לכף. ממאמר למאמר - ממאמר של הקב"ה למאמר של משה, מנאמן לנאמן - מהקדוש ברוך הוא שנקרא אל מלך נאמן למשה שנקרא נאמן, דכתיב (במדבר יג) "בכל ביתי נאמן הוא", מצדיק לצדיק - מהקדוש ברוך הוא שנקרא צדיק, דכתיב (תהלים קמה) "צדיק ה' בכל דרכיו" למשה שנקרא צדיק, דכתיב (דברים לג) "צדקת ה' עשה", מפה לפה - מפיו של הקב"ה לפיו של משה, מכף לכף - מכף ידו של הקדוש ברוך הוא לכף ידו של משה. וסיימו אותן ועמדו חכמים גדולים בישראל, ויש אומרים רבי אליעזר ורבי יהושע ור' עקיבא היו, וקראו עליהן (משלי כ) "גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלו"ֹ.
חכמי ישראל שבסיפור במסכת מכות, אותם צופים הם, ובתוכם בולט ר"ע הרואה חורבן ושועל וצופה בניין וגאולה. קשר מיוחד נקשר בין ר"ע לאותיות 'מנצפ"ך', ועל קשר זה אומר הראי"ה (ריש מילין על 'מנצפ"ך' ברשמי מחשבה ובהברקה):
הצופים אחרית דבר מראשיתו הם אשר חזרו וייסדו אותיות מנצפ"ך הכפולות בסוף תיבה אחרי שנשתכחו. בחתימתו של כל חזיון גדול מתגלה כחו היסודי, עומק טעמו ומהותו הנצחי... והוודאות שרויה היא דווקא במעמקי ההקשבה הזאת... בגמר חזיון מתעלה התוכן, וביום חורבן המקדש נולד משיח, והכרה זו באה בגניזה... האידיאליות המאירה, שברעיון היצירה, הקודמת לכל עולמים היא דורשת את האור בתכלית בהירותו, מידת הדין של מעלה בעוצם חזקה, ומתוך כך האידיאלים שכבר כהו עומדים לשוב לאורם, למקור הצפיה, ועצת ה' היא תקום "ברוך אומר ועושה ברוך הוא"[11].
בדרך נוספת דורש בעניין האדמו"ר מפייאסצנא הי"ד בשנות השואה האיומות (אש קודש, הדרוש לשמיני עצרת עמוד עד-עו), ולמרות שלא נזכר ר"ע בפירוש, יפים הדברים להיאמר עליו:
כי נודע שהתגלות הדין הוא למעלה מהתגלות של רחמים, רק שלעת עתה קשה לקבלו ולהשיגו ונעשה ממנו דין ועונש ח"ו...לכן הצופים, כמו שהצופה עומד במקום גבוה ומביט מלמעלה למטה, כן הנביאים שראו הכל מלמעלה ממדרגת קדשם תקנו את מנצפ"ך בכתב, שהכתב, שבו אפשר לעשות התגלות יתירה, יתגלה בו ההתגלות הגדולה... היינו מכל צרות ישראל דין ועונש גילו הם שבאמת היא התגלות יתירה... אבל רק מפני שהנביאים הביטו על צרות ישראל כצופים מלמעלה, לכן ראו בהן גודל האור, מה שאין כן מי שמביט מלמטה על צרות בלבד קשה לו לראות את האור שבו... ובכן, מקום הצופים המוזכר בסיפור, שבוודאי מציין מקום גיאוגרפי בסביבות ירושלים עם ההשלכות ההלכתיות הנובעות ממנו, מגלם בתוכו אף הוא קשר לתוכן הסיפור – צפיית הישועה של ר"ע, שמוכרחת להיות למען בוא אורו של משיח.
ב. בכייתם של חכמיםבפרק זה נביט על השועל והחורבן מזווית הראיה של חכמים. "אמרו לו, מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?". נשים לב, שאין חכמים מגדירים את מעלת המקדש בצורה "חיובית" כבסיפור הראשון: "בית הדום רגלי א-לוקינו", ואפילו לא כ"מקום ששכנה בו שכינה" או "נויו של עולם" וכד', אלא בצורה ה"שלילית" שלו, מתוך היותו שיא קדושה ונקודת מרכז נוראה אין המקדש אלא "מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת"[12]. כך עונים חכמים לר"ע : איך ייתכן שלמראה מקום בית המקדש, שלא נמצא בו את "הא-ל הגדול הגבור והנורא" אלא את השועל, לא נבכה? הן הסתלקה השכינה בחורבן המקדש ובא במקומה ההיפך הגמור, ואף לא בשר ודם אלא שועל חיתו יער[13], ולא נבכה?! הרי מקדש זה מתוך היותו הדום לה' א-לוהינו, חי החיים - לא יראנו האדם וחי, ועתה מסתובב ורומס אותו שועל חי כבבית קברות, ולא נבכה?! למעלה מכך, כבר הזכרנו לעיל שמקום המקדש הינו ציון למעגלי הקדושה המופיעים בעולם הזה, ומבדילים בין קודש לחול, בין טמא לטהור ובין ישראל לעמים. והנה מראה השועל מצביע על התמוטטות החומות בצורה הקיצונית ביותר, ואולי בכך אף נדמה שנפגע ייחודם של ישראל בהשגחת ה' עליהם. ולא ישראל בלבד, אלא העולם כולו שהוא מסגרת לתוכן הא-לוקי הצפון בבית המקדש, העולם כולו שהוא כאברים המתחיים מפועל הלב, נפגע מתוך שתוכו הסתלק. ומעל לכל, למראה השועל על חורבות בית קדש הקדשים יש משמעות קשה ביותר הקשורה מאוד לנוראות חורבן - השועל שראו חכמים יוצא מבית קדש הקדשים, הוא השועל שעליו מקונן ירמיהו במגילת איכה פרק ה[14]. פרק זה במגילת איכה מהווה סיכום כללי של הצרות שקרו בחורבן בית ראשון, כאשר התיאור האחרון המתאר את שיא נוראות החורבן הוא סיפור השועלים (איכה ה', א-יח):
"זְכר ה' מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ. נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים... עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ... נָשִׁים בְּצִיּון עִנּוּ... וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ... נָפְלָה עֲטֶרֶת ראשֵׁנוּ... עַל-זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל-אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר-צִיּון שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בו"[15]. חכמים קושרים בין החורבנות. חורבן בית שני מהווה עדות לכישלון עמוק של עם ישראל בניסיון לשוב להיות אומה הנמצאת בארצה עם מקדש ומלוכה, ועל כך דווה לבם וחשכו עיניהם[16]. מקוננים חכמים: עברנו את חורבן בית ראשון, שרדנו מגלות בבל, נבנה בית שני שבו תלינו את כל תקוות וחלומות הנביאים - וגם הוא נחרב! מי ינחמנו ויכבוש צערנו? "אבדה תקותנו נגזרנו לנו" (יחזקאל לז, יא) - "הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו, כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגוע?" (במדבר יז, כז-כח[17]). נראה שיש בתגובת חכמים ביטוי לייאוש מסוים שאחז בהם, אם כי 'סרגל הייאוש' רחב הוא: מצדו האחד נמצא את הסוברים כגולים בימי יחזקאל, שאם ה' החריב את ביתו והגלה את ישראל לבין האומות "נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן" (יחזקאל כ, לב), ומצדו האחר קיימת הרגשת עצבות או אי בהירות. ביני לביני ימצאו שלל תחושות ורגשות, הנכנסות תחת כותרת הייאוש והשלכותיו. ייתכן שיש ייאוש מהגאולה לזמן זה או אחר. ייתכן שישנו חשש למצב הדור או הדורות הבאים. ייתכן שעולות שאלות על נצח ישראל. ייתכן שישנה דאגה מהמצב הרוחני שיווצר,[18] ועוד ועוד. על סרגל זה נמצא את חכמים הבוכים לנוכח השועל, כפי שמצאנום בסיפור הראשון מול קול המונה של רומי: "אמרו לו, הללו כושיים שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי א-לוקינו שרוף באש, ולא נבכה?". המציאות הנגלית מייאשת, וחכמים מבטאים זאת בבכיים והגיונם. חכמים אבלים ונקרע לבבם על החורבן. הם מזדהים הזדהות מוחלטת עם המציאות, והפסוקים שמציגים מוות ויגון מדכאים, ואין מנחם. חכמים חווים את הנתק שעושה החורבן, עכשיו חורבן ו"בשעת אבלא - אבלא" (ע"פ ילקוט שמעוני בראשית ו'), עכשיו שועל יוצא מקדש הקדשים[19], עכשיו מתאבלים, ורק מתאבלים. אין לנו נביאים שיחלמו עתה גאולה, ויעלו אותנו מחורבן לנחמה. אין דבר ה' שינחם את החורבן שמול עינינו ויבטיח רווחה. אמנם מכירים חכמים את נבואות הנחמה, אולם "רואים חכמים את נבואות הפורענות ונבואת הנחמה כנפרדות במציאות, כל אחת עומדת בפני עצמה, ואין אחת נוגעת בחברתה"[20]. אם כך, כרגע, אין מה לראות הלאה. אין הלאה אחרי המוות - "והזר הקרב יומת". "והזר הקרב יומת" - המתקרב נפגש עם המוות, וחכמינו הם הם המתקרבים הנפגשים עם המוות. הנתק שעושה החורבן עיקרו הוא נתק בין המציאות המתגלה לעין לבין העתיד הטוב המובטח. מהמציאות הנוכחית לא אמורה לעלות הוראת דרך להיפוך פני המצב, ואין אפשרות לשאול שאלות בדבר "מה עלינו לעשות עתה". בשעת אבלא – אבלא! ייתכן אף שתמיהת חכמים על ר"ע שמציג שאלות כאלו נובעת מחשש שעיסוק שכזה גובל בתחום המוקצה של חישובי הקץ (ילקוט שמעוני חבקוק ב' ע"פ סנהדרין צז ע"ב):
"כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב" - תניא רבי נתן אומר מקרא זה נוקב ויורד עד התהום, לא כרבותינו שהיו אומרים "עד עדן עדנין ופלג עדן", ולא כרבי שמלאי שהיה דורש "ותשקמו בדמעות שליש", ולא כרבי עקיבא שהיה דורש "עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ", אלא מלכות ראשונה שבעים שנה, שניה חמשים ושתים, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה. מאי "ויפח לקץ ולא יכזב"? אמר ר' שמואל בר נחמני תיפח רוחן של מחשבי קצין שהם אומרים כיון שהגיע הקץ ולא בא שוב אינו בא, אלא חכה לו שנאמר "אם יתמהמה חכה לו", ושמא תאמר אנו מחכים והוא אינו מחכה, תלמוד לומר "ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם כי אלהי משפט ה". וכי מאחר שהוא מחכה ואנו מחכים מי מעכב? מדת הדין מעכבת. וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין? כדי לקבל שכר שנאמר "אשרי כל חוכי לו"[21].
לסיום פרק זה: לבכי חכמים ולאבלם הגדול יכולות להיות השלכות קשות למצב הדור בתקופת החורבן ולאחריה. השלכות אלו עלולות להצטרף אל הלך הרוח הכללי בתקופה זו, כפי שמופיע במסכת סוטה (מח ע"א - מט ע"ב):
רבן שמעון בן גמליאל אומר: העיד ר' יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה... ר' פנחס בן יאיר אומר משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי לנו להשען על אבינו שבשמים. ר' אליעזר הגדול אומר מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא... ואין שואל ואין מבקש על מי יש להשען על אבינו שבשמים[22].
כן מצאנו במסכת בבא בתרא (ס' ע"ב) הלכי רוח ומעשה קשים ביותר:
ת"ר כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל?...[23].
הדורות שחוו את החורבן זקוקים לחיזוק ולעידוד, וליותר מכך - לחידוש כח התקווה והרצון, ולאימוץ יכולות מעשה ונקיטת יוזמה. מתוך קריעה זו של חכמים תהדהד קריאתו של ר”ע, תנחם לבבות, תחזק חזון ותפעל לבוא הגאולה. ג. אמונת הרועהבפרק זה אנו באים לעמוד על מבט הנחמה של ר"ע. ביסוד נחמתו של ר"ע עומדת הסתכלותו העליונה על החורבן, שבו ממש רואה הוא את הבנין[24]. ר"ע רואה גם הוא שועל שיוצא (בעוד חכמים רואים את השועל כמהלך - עדיין בפנים), ורואה את יציאתו כסימן לגמר החורבן ותחילת הגאולה[25]. על דרך זו אפשר לומר שר"ע הוא זה שמבחין במשיח שנולד ברגע השרפה[26], ר"ע הוא הצופה ומצפה לאור הגאולה שיבקע. מהיכן נובע כוחו זה של ר"ע? מהו היסוד לחזיון לבו? נצעד בעקבות ר"ע וננוחם גם אנו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים[27]. שרשרת נבואות החורבןניזכר תחילה בדברי ר"ע: אמר להם לכך אני משחק, דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש... ", בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים...". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.
ר"ע מוצא פיתרון למצב בהסתכלות עמוקה ופנימית הגלומה בדרך הדרשנית[28]. חכמים מגיבים כפי שמגיבים מפאת המציאות הנראית לעין, ור"ע בדרשתו מהפך את המשמעות היוצאת ממציאות זו. ר”ע פותח בנבואה מספר ישעיהו (ח', ב). נבואה זו פרושה על פני ארבעה פסוקים (א-ד), המהווים חלק ממכלול שלם של נבואה (ז', א - ט', ו ,ע"פ פירוש דעת מקרא שם) שניתנה לאחז מלך יהודה, כתגובה על עלייתם של פקח בן רמליהו מלך ישראל ורצין ומלך ארם למלחמה על יהודה. בנבואה זו נאמר:
וַיּאמֶר ה' אֵלַי קַח לְךָ גִּלָּיון גָּדול וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנושׁ לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז. וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ. וָאֶקְרַב אֶל הַנְּבִיאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיּאמֶר ה' אֵלַי קְרָא שְׁמו מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז. כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרא אָבִי וְאִמִּי יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שׁמְרון לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר.
בקצרה, נבואה זו הינה אות לחורבן ממלכת שומרון וארם: "מהר יבוא יום השלל והבז של ארם ואפרים", ועל כן קורא הנביא ליהודה לא לפחד ממלכים אלו, אלא להאמין בה' ולבטוח בו, ובשום פנים ואופן לא להיחפז לפנות אל מלך אשור כדי שיבוא ויושיע. על גליון גדול זה שנכתב בכתב ברור וקריא ('חרט אנוש'), קורא ה' לשני אנשים שיעידו על הנאמר והנכתב - אוריה הכהן וזכריהו בן יברכיהו. אנשים אלו יבואו ויחתמו על גליון הנבואה, כדי שבבוא יום קיום הנבואה, ידעו הכל ויאמינו כי נבואת אמת הייתה בפי ישעיהו, ומכאן ולהבא יאמינו לדבריו. נפתח בשאלה המתבקשת - מי הם שני האישים הללו, אוריה וזכריה? בדברי חכמינו אנו מוצאים שתי תשובות מרכזיות: הראשונה טוענת שאלו אנשים שחיו בדורו של ישעיהו, ועל כן יש מהמפרשים הרוצים לזהות את אוריה הכהן עם הכהן הגדול בימי אחז (המופיע במלכים ב טז, י-יא), ואת זכריה כאיש הלוי מבני אסף הנזכר בימי חזקיהו (דברי הימים ב כט, יג)[29]. האפשרות השניה היא ללכת בדרכו של המדרש בפי ר"ע, שהכוונה לאוריה הנביא מקרית יערים המוזכר בירמיהו כו, כ-כג (שחי בימי יהויקים, בערך מאה ושלושים שנה אחרי נבואת ישעיהו), וזכריה הוא הנביא העשתי-עשר מהתרי-עשר בימי שיבת ציון ותחילת בנין בית המקדש השני (יותר ממאתיים שנה לאחר נבואת ישעיהו)[30]. לא נכריע בשאלה זו, ונציע, על דרך הפשט, שהכוונה לשני אנשים, לאו דווקא מפורסמים, שחיו בימי ישעיהו (קשה לומר שאוריה שהוא כהן לע"ז, ישמש כעד של ישעיהו), ובאו וחתמו על הגליון להודיע על ממשות הנבואה. המדרש בפי ר”ע מגלה לנו פן נוסף ועומק נוסף בנבואת ישעיהו, אשר לה נדרש ר”ע ובה ניחם את חבריו. נציג את הדברים כפי שמפרשם האברבנאל (בפירושו על ישעיהו ח'):
והנראה לי בדבר הזה הוא, שאמרו "ואעידה לי עדים נאמנים" הם דברי ה' יתברך, שצוה לישעיהו שיקח גליון גדול ושהוא יכתוב עליו בלבד למהר שלל חש בז, כי זהו היה מורה על גלות שומרון וחורבן דמשק שיהיה מהרה כמו שיזכור. ונתן לו טעם למה יהיה הגליון גדול, ואמר שיהיה זה מפני שהיה רוצה שיעידו גם כן שמה שני נביאים אחרים שיבאו אחריו ימים רבים והם אוריה הכהן, והוא אשר זכר שהיה מקרית יערים כי כהן היה, והודיעו שהוא היה עתיד להיות ולהתנבא על חורבן ירושלים וארץ ישראל גם כן. ויצטרך עוד להיות הגליון גדול לפי שגם כן יכתוב שם עדותו זכריהו בן יברכיהו, שהיה עתיד להיות בזמן בית שני, שהוא זכר הגלויות כולם ובנין הבית העתיד להיות, כמו שתראה כל זה מדבריו שמה. ומפני זה היה צריך בגודל הגליון, לפי שכל נביא ונביא מהם יכתוב עדותו ממה שיראה. אם ישעיהו מחורבן שומרון ודמשק שיהיה בימיו ע"י מלך אשור, ואם אוריה מחורבן יהודה וירושלים שיהיה ע"י נבוכדנאצר מלך בבל, ואם זכריה מבנין הבתים השנית כנגד גלות יהודה והעתידה כנגד גלות ישראל כאילו יהיה באותו הגליון כתוב וחתום מה דלהוי באחרית יומיא... אבל כל אחד היה בזמנו והגיד מה שראה, וכאילו יכתב כל זה באותו גליון...
האברבנאל טוען לרצף נבואות ש'נכתבות' על גליון אחד. אמנם מפי נביאים שונים מתקופות שונות, אך דבר ה' מצרף את כולם לגליון אחד רציף[31]. אנו נטען שהצגת הקשר והיחס בין הנבואות הוא רצונו וזוהי דרך נחמתו של ר”ע. לעיל הסברנו (ע"פ דברי הרב נריה), שחכמים מפרידים בין נבואה לנבואה ורק הידיעה שלהם מחברת את שתיהן, ואילו ר”ע מציג גליון גדול אחד מפי ה', ויש צירוף פנימי אמיץ בין הנבואות. העדים הנאמנים מעידים זה על נאמנותו של זה, ויש קשר ביניהם בנבואה, ומתוך כך במציאות. בתחילה הגליון מדבר בנבואות פורענות וחורבן, ובסופו נמצא נחמה. כך נצעד גם אנו, נתחיל בגנות נוראה ונסיים בשבח שאין למעלה ממנו.
נבואת אוריהכדי להציג את הקשר המבוקש שבין החוליות שבשרשרת הנבואות, עלינו לעיין בנבואות עצמן. נפתח באוריה: באוריה כתיב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש...", נברר מיהו הנביא אוריה, והיכן נמצאת נבואתו. אומרים תוספות (מכות כד ע"ב, ד"ה "באוריה"):
באוריה כתיב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" - וקשה דהא בכל המקרא לא מצינו פסוק זה מנבואתו של אוריה כי אם בנבואתו של מיכה המורשתי? ויש לומר דסמיך אהא דאיתא בספר ירמיה (פרק כו) שנתנבא ירמיה על פורענות, ונתקבצו הכהנים והנביאים להרגו מפני שהיה מדבר פורענות, ואמרו להם השרים אין אנו מסכימין, שהרי מיכה דיבר מפורענות ולא נהרג וגם אוריה וגו'. משמע שדבר אוריה כמו מיכה ומה פורענות דבר מיכה? הוא קרא זה "לכן בגללכם..." והוי כמו שדיבר אוריה...
תוספות לומדים על נבואת אוריה מגזרה שווה לנבואת מיכה, ע"פ דברי הזקנים בימי ירמיהו. אולם כשנעיין בפרק כו בירמיהו, נגלה שדבר אוריה אינו כדבר מיכה אלא כדברי ירמיהו, ככתוב: "וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריהו בן שמעיהו מקרית היערים וינבא על העיר הזאת ועל הארץ הזאת ככל דברי ירמיהו" (כו, כ). דבר ירמיהו בפרק הוא: "ונתתי את הבית הזה כשלה, ואת העיר הזאת אתן לקללה לכל גויי הארץ... כשילו יהיה הבית הזה והעיר הזאת תחרב מאין יושב" (פסוקים ו, ט). זאת אומרת שאוריה אינו מנבא: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" כמיכה, אלא "כשילו יהיה הבית הזה" כירמיהו. אם כן, איך נוצרה הזהות בין דברי אוריה לדברי מיכה? אלא, שאם נעיין בנבואת מיכה נגלה שהם דברי מיכה הם דברי ירמיהו הם דברי אוריה[32], והתוספות התכוון כמובן למשמעותן המשותפת של הדברים ולרעיון הנבואה הכולל, ולאו דווקא למילים ולביטויים דומים. כה אמר מיכה (מיכה ג', ט-יב):
"שִׁמְעוּ נָא זאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. בּנֶה צִיּון בְּדָמִים וִירוּשָׁלַם בְּעַוְלָה. רָאשֶׁיהָ בְּשׁחַד יִשְׁפּטוּ וְכהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יורוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמר הֲלוא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוא עָלֵינוּ רָעָה. לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּון שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמות יָעַר".
מיכה מנבא נבואת חורבן ראשונה על ציון וירושלים בימי חזקיהו מלך יהודה (בערך מאה וחמישים שנה לפני החורבן), וקובל על ראשי העם הסוטים מדרך ה' אך בטוחים שלא תבוא עליהם הרעה כי ה' בקרבם. אותם דברים בדיוק יאמר ירמיהו עשרות שנים מאוחר יותר בימי יהויקים, וכה יאמר ירמיהו (פרק ז, א-טו המקבילה של ירמיהו פכ"ו):
"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמר. עֲמד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲות לַה'. כּה אָמַר ה' צְבָ-אות אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקום הַזֶּה. אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה. כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂו תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתום וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקום הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם. וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקום הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבותֵיכֶם לְמִן עולָם וְעַד עולָם. הִנֵּה אַתֶּם בּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הועִיל. הֲגָנב רָצחַ וְנָאף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשֹׂת אֵת כָּל הַתּועֵבת הָאֵלֶּה. הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה'. כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקומִי אֲשֶׁר בְּשִׁילו אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁונָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לו מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה יַעַן עֲשׂותְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם. וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בּטְחִים בּו וְלַמָּקום אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלו. וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם".
שני הנביאים קובלים על עזיבת דרך ה' (בדגש על "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" – בראשית יח, יט), נטישת הרעיון והתוכן הא-לוקי האמורים להנהיג את החיים, רמיסת דבר ה' ברגל גסה והליכה בשרירות לב אוון - ויחד עם זאת אין העם רואה בכך בעיה כלל וכלל! אדרבה, ישנה אמונה בלתי מעורערת בה' - אנו בהיכל ה', וה' איתנו![33] העם נתפס לצד החיצוני של עבודת המקדש וקירבת ה' - וזהו שורשה המר והארור של העבודה הזרה. ראשי העם[34], המנהיגים, הכהנים ונביאי השקר רוצחים ונואפים, מעוותים משפט ומקלקלים צדק - ואוחזים בקרנות המזבח לומר 'ניצלנו'. על כן באה נבואת החורבן והגלות, וזהו הסגנון האחד של שני הנביאים[35]. שורש בעיה זו נעוץ מאות שנים קודם לכן במשכן שילה, בפרקים הפותחים את ספר שמואל א[36]. שם ברורה הבעיה של בית עלי ועם ישראל בהיתפסותם למסגרות החיצוניות של עבודת ה' במשכן והיחס לארון הברית, תוך התעלמות מוחלטת מהרוכב על הכרובים ומרצונו. בעקבות חטאים אלו נחרבת שילה, ומופסקת שושלת בית עלי. ירמיהו הנביא מכפר ענתות, כהן מכפר בית עלי ("ענתות לך על שדיך" אומר כדברי שלמה המלך לאביתר הכהן צאצא עלי, מל"ב ב', כו-כז), יעמוד ויקבול על אותן בעיות בדיוק שקיימות בבית המקדש ובכהני בית צדוק[37]. בין מיכה לירמיהו נמצא אוריהו, המנבא גם הוא "כשילה יהיה הבית הזה", וגם "בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים לעיין תהיה והר הבית לבמות יער"[38]. הנה מונח לפנינו הגליון הגדול והמר עד מאד. על הגליון חרוטה שרשרת נבואות חורבן, המוכיחות את ישראל על סטייה מהליכה אחר ה', ועל בחירה לילך אחר פעלי אוון. עם ישראל מחזיק במסגרות הקודש (הארון, המקדש, מציאות שכינת ה' בארץ ישראל, ומציאותם שלהם בירושלים ובארץ למרות המלחמות) ומתוך ביטחון מוחלט בעמידתם מנתק ומוציא את התוך הא-לוקי הרצוי והמתבקש ממסגרות אלו, ממש כמו השועל שנמצא בבית קדש הקדשים. הרי זה עניינו של החורבן - נסיעת המרכבה הא-לוקית מהארץ, נטישת השכינה את הבית, כעזיבת הנשמה את הגוף (כוזרי מאמר ב). מתחילה השרשרת בנבואת שמואל הנביא על משכן שילה ובית עלי, המשכה בנבואות ישעיה (והושע[39]) על חורבן שומרון. שרשרת זו מסתיימת עם נבואות החורבן על יהודה וירושלים בפי מיכה, אוריה וירמיהו. אין ערך לבנין מקדש שכזה, אין טעם בהמשכו. אנו זקוקים במהירות לתיקון, והתיקון בא ע"י חורבן שקודם לו. כאן מתחילה צפייתו הברוכה של ר”ע. "ודאי שגם ר”ע מודה שיש להצטער על חורבן הבית, ובראותו מקום המקדש חרב ועל הסתלקות השכינה, ומשום הכי היה קורע גם כן עמהם כשהיו בהר הצופים" (מהרש"א ושאר מפרשים), אולם בהסתכלותו המאירה רואה ר”ע מציאות פנימית שלמה. "לכך אני משחק" - עדיין לא התעסקנו בנבואות הנחמה, וכבר ר”ע צוחק. "כי מה שממלא שחוק פיו הוא בשביל השלימות שהוא בפועל הגמור" (מהר"ל נצח ישראל פרק כג), אמנם "אסור לאדם שימלא פיו שחוק" (ראה מהר"ל שם), וודאי לא לנוכח החורבן, אך ר”ע בכל זאת צוחק. צוחק הוא על עצם השועל שנמצא, המלמד אותו על שלמות גדולה שעתידה להיות, על אפשרות התיקון הגלומה בחורבן המוצגת לעין, והיא מגמת החורבן![40] אומר על כך הראי"ה (אורות הקודש ג עמ' קפח-קצ "המגמה השעשועית הפנימית"):
...אבל מיום שחרב בית המקדש מעת אשר נוטל כבוד מבית חיינו וכנסת ישראל נדדה מארצה נתפזרה בין הגויים נתפרדה ונתרוססה, והחטיבה הא-לוקית בחיי האדם והעולם לא תעשה את המשך פעולותיה, נשמת העולם כהה, אורה כוסה בערפלים "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם, יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים – כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההויה ורזיה...ברז ההויה הפנימית חושך ובכיה, שם אין התנחומים מתקבלים מכל היפויים והתיקונים החיצוניים...שם התנחומים באים ממקור פנימי של פנימי פנימיות אשר עין לא ראתה, שזו דווקא מכרת לשחוק לעלוז ולהשתעשע יותר ויותר מכל הזמירות החיצוניות, אשר תחת כל השמים. קדושי עולם שחלקם בחיים כר' עקיבא וחבריו, אותן הנשמות הקדושות שעלו במחשבה הקדומה, הם הם יכולים לשחק כשרואים שועלים יוצאים מבית קדשי הקדשים, וכששומעים קול המונה של רומי, והם הם מנחמי האמת, המנחמים בעומק בדרך ארוכה וקצרה...ממקור העומק, ממקור החיים הארוכים, ממקור המחשבה העמקנית יוצאים תנחומות א-ל, "המעט ממך תנחומות א-ל ודבר לאט עמך", "ובירושלים תנוחמו".
ר”ע בוחר לצטט דווקא את נבואת החורבן של אוריה (והמסתתרים אחריה - מיכה וירמיה), כיון שהיא נבואת חורבן בולטת וחריפה ולא נבואת פורענות בלבד. נבואה זו תולה את החורבן בצורה ברורה ומפורשת בהתנהגות קלוקלת - "לכן בגללכם". נבואה זו עומדת על נקודת השבר בניתוק בין פנים לחוץ, בין תוך וקליפה ובין הקודש למסגרותיו. ר”ע רואה את חורבן בית שני כהמשך לגליון הנורא. מחד, שנאת החינם המכלה כל טוהר, אמת ושלום. ומאידך, מקדש שכבר מזמן איבד את תוכיותו,[41] ואת עצם מגמתו. הפתרון - חורבן, הייעוד - גאולה.
נבואת זכריהמאוריה לזכריה. "בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים…". תיקון הגליון המר והנמהר רואה ר”ע בפסוק אחד מנבואה שלמה מהנביא זכריה (ז'-ח')[42]. נעמוד על כמה נקודות המופיעות בנבואה, ונראה איך ראה בהם ר”ע את התשובה לייאוש של חכמים והפיכתו לתקוותם. הנבואה היא משנת ארבע לדריווש מלך פרס (ששים ושמונה שנים לאחר חורבן בית ראשון), והיא פותחת בשאלה על הצומות: האם להמשיך לצום ולבכות בחדש אב (ועל פי חלק מהמפרשים גם שאר הצומות בכלל השאלה) על חורבן בית ראשון? נזכור ששיבת ציון בעיצומה, עבודת הקרבנות קיימת זה מכבר, אף הבית החל להיבנות (עזרא ג, ובשנת שש לדריווש חנוכתו - עזרא ו), אולם יתר נבואות הגאולה בדבר קבוץ כל הגלויות, פריחת תפארת ירושלים וכד' עדיין לא נתגשמו.[43] בנוסף לכך לא חסרות בעיות כלכליות, רוחניות ובטחוניות. העם מקבל תשובה מאת ה', שעיקרה - דרישה להעמיד את עבודת ה' על תוכנה האמיתי[44], וכך גם מתברר רעיון ומטרת שיבת ציון והגאולה. התשובה שה' משיב לשואלים היא בעצם אותה תשובה שנשלחה השכם ושלֹח ביד הנביאים עוד בהיות ירושלים יושבת שלווה ועריה סביבותיה. הדרישה בפי זכריה ברורה, הדברים המבוקשים הם משפט צדק, התנהגות חסד ורחמים, הליכה בדרך אמת ושלום, וכינון עבודת ה' טהורה וראויה. עקב פגיעה בהתנהגות זו באו ישראל לחורבן ולגלות, כפי שראינו אצל מיכה אוריה וירמיה, ובהשבתם על מכונם ישובו ישראל וייבנו מחדש. או אז, במקום ירושלים שוממה, הר הבית מקום שועלים וציון כחורבה, יתקיים (זכריה ח', א-ח):
וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָ-אות לֵאמר. כּה אָמַר ה' צְבָ-אות קִנֵּאתִי לְצִיּון קִנְאָה גְדולָה וְחֵמָה גְדולָה קִנֵּאתִי לָהּ. כּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּון וְשָׁכַנְתִּי בְּתוךְ יְרוּשָׁלָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָ-אות הַר הַקּדֶשׁ. כּה אָמַר ה' צְבָ-אות עד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנות בִּרְחֹבות יְרוּשָׁלָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּו בְּיָדו מֵרב יָמִים. וּרְחֹבות הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדות מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבתֶיהָ. כּה אָמַר ה' צְבָ-אות כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה' צְבָ-אות. כּה אָמַר ה' צְבָ-אות הִנְנִי מושִׁיעַ אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוא הַשָּׁמֶשׁ. וְהֵבֵאתִי אתָם וְשָׁכְנוּ בְּתוךְ יְרוּשָׁלָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵא-לֹקים בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה.
המצב עתה (שיבת ציון) אכן לא טוב (זכריה ח', י):
כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה וְלַיּוצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלום מִן הַצָּר וַאֲשַׁלַּח אֶת כָּל הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ,
אולם אפשר לצאת מזה (שם, שם יב ואילך):
וְעַתָּה לֹא כַיָּמִים הָרִאשׁנִים אֲנִי לִשְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' צְבָ-אות. כִּי זֶרַע הַשָּׁלום הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וְהִנְחַלְתִּי אֶת שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה אֶת כָּל אֵלֶּה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּויִם בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל כֵּן אושִׁיעַ אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם בְּרָכָה אַל תִּירָאוּ תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם. כִּי כה אָמַר ה' צְבָ-אות כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם בְּהַקְצִיף אֲבתֵיכֶם אתִי אָמַר ה' צְבָ-אות וְלֹא נִחָמְתִּי. כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה לְהֵיטִיב אֶת יְרוּשָׁלַם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אַל תִּירָאוּ. אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלום שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'.
לשאלה בראשית הנבואה ישנה תשובה - יבוא יום ויתבטלו הצומות ויהפכו לששון ולשמחה, ויתקיים (שם שם יט):
כּה אָמַר ה' צְבָ-אות צום הָרְבִיעִי וְצום הַחֲמִישִׁי וְצום הַשְּׁבִיעִי וְצום הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂון וּלְשִׂמְחָה וּלְמעֲדִים טובִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלום אֱהָבו.[45]
דבר ה' שבפי זכריה מציג אפשרות תקומה מהחורבן ומהאבל, ואפשרות זו דורשת התנהגות הפוכה לגמרי מהמצב שהביא לחורבן, כפי שראינו בשרשרת נבואות החורבן לעיל. יש תשובה ל"לכן בגללכם ציון שדה תחרש" והיא "אלה הדברים אשר תעשו", ואז "עוד ישבו זקנים וזקנות". מול המוות שרואים חכמים, צופה ר"ע שחוק ושמחה וחיים שוקקים[46]. מול ציון חרושה ושועלים בחורבות רואה ר"ע מושב זקנים וילדים ברחובות. מול ירמיהו ומגילת איכה עומד זכריה ומנבא פריחה והתחלה חדשה. אף הוא מעודד ומחזק "תחזקנה ידכם", מצרה לרווחה בעת הצרה, "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" (ירמיהו ל', ז) - ממנה, מתוך הצרה. אז, בשנת ארבע לדריווש, עמדו מול תחילת בניין ושאלו על המשך האבל. אז, לאחר שנת שבעים לספירה, עמדו מול סוף וחורבן ושאלו על יכולת התקווה. והתשובה - אותה תשובה: 'תחזקנה ידכם', תחזקנה לעידוד, תחזקנה לתשובה. זו שרשרת הנבואות שמציג ר”ע. נבואות הנצרכות ללמד דורי דורות. נבואת חורבן ארוכה ושוברה בצדה. וכאשר הפורענות באה - תקוים הנחמה. נוסיף ונאמר: לא זו בלבד שעוקבות הן הנבואות, אלא שההעדר והחורבן הכרחיים לכינון מקפצה לבנין השלם המקווה. התנבא אוריה את נבואתו, באה ונהייתה גם נבואת זכריה ודברו. נבואת אוריה היא ההעדר המושכת אחריה את נבואת זכריה להתקיים.
כך אומר המהר"ל על הסיפור (נצח ישראל פכ"ו):
... ומה מאוד השיב ר”ע לדבר הזה, כשיבין אדם דבר זה... אלו שני דברים ביחד, דהיינו השממון הגדול וגם זה שישבו שם זקנים וזקנות, וכאשר כבר נתקיימה הגזרה האחת שהיה מקוים "והר הבית לבמות יער", הרי אנו מובטחים שתצא הגזרה השנית לפעל ג"כ. כי אלו שני עדים דהיינו החורבן וגם שישבו זקנים וזקנות בירושלים, האחד מעיד על השני, כי ההעדר היא סבת ההויה, ואם אין כאן העדר אז לא תחול שום הויה, שלא יתהוה דבר רק כאשר קדם לו העדר צורה לגמרי. ולפיכך אמר הכתוב "ואעידה" וכ' כי עדותם עדות אחת לגמרי, כי האחד הוא ההעדר והשני הוא ההויה, וההעדר הוא סבה להויה. וכאשר מקוים הגזרה האחת שהוא החורבן, אין ספק שיהיה ג"כ מקוים הגזרה השנית היא ההויה שהיא לבית המקדש, אבל אם לא היה מקוים הגזרה שהוא החורבן היו מסופק בנבואת זכריה, אע"ג שאין לספק בנבואת הנביא, מ"מ יש לחשוב כי בודאי יהיו יושבים זקנים וזקנות בירושלים אבל לא הרבה רק איזה יחידים ולא תהיה מיושב לגמרי. אבל כאשר ראו החורבן והשממון הגדול שיצא שועל מבית קדשי הקדשים וזה בודאי חורבן גדול, אז ידעו כי כמו ההעדר שהוא קודם ההויה כך יהיה ההויה שיהיה ירושלים מיושב לגמרי בישוב הגמור[47].
באופן נוסף אומר הראי"ה (עולת ראיה עמוד קפח):
"כי רגע באפו חיים ברצונו" - ההשקפה הכללית על חסד ה' המלא עולם תלמדנו, שהטוב והחסד של החיים הם היסוד הקבוע והמנצח במציאות. ואם אנחנו מוצאים את הרע , את האף והזעם, שמתגלה בעולם, הרי הוא לעומת הטוב הכללי דבר ארעי, יוצא מן הכלל, ובא רק כדי לבסס את הטוב, להעמיקו ולהרחיבו...ומשום כך אנו מכירים כי גם הרגע של האף, חוץ ממיעוט מציאותה לפי הערך של כללות ההויה, שהיא מלאה אור החיים והחסד הבלתי פוסק, גם אותה שעה שהרע שולט הוא רק הכשר והכנה אל הטוב. והבכי ילין רק בערב כדי להכשיר את הרינה של הבוקר בעת זריחת אור הישועה, שתהיה הרינה יותר עמוקה יותר חודרת ויותר מוגשת. "בערב ילין בכי ולבקר רנה".
חכמים עומדים מול חורבן וחווים נתק בין המציאות הנתונה הכואבת למציאות העתידית של הישועה. אין גשר מתבקש שיכול להיבנות בין העדר וכליון ממשי ומוחשי לבין גאולה מובטחת. ר"ע רואה את הכרח החורבן וממילא מבחין בהכרח הבניין שעשוי להיבנות ממציאות זו דווקא. ר"ע רואה את ההוויה שבאה בעטיו של ההעדר כמתבקשת מהמציאות, כפי שנבואת הגאולה של זכריה עוקבת אחרי שרשרת הנבואות של החורבן. לגבי החורבן עצמו, מלמדנו ר"ע, שכעוצמת הדין והגבורה כך שטף האור שימלא בבוא הנחמה, ובהסתכלות פנימית הדבר גנוז בחורבן עצמו[48]. אם כאלו הם פני הדברים, אין מה לבכות ולהתייאש, הן ה' דיבר טוב על ישראל גם בעת חורבן[49]. בראש ובראשונה עומד ר"ע על כך שלא עזבנו ה', ח"ו, ליד המקרה אלא הכל מושגח ומסודר מאיתו[50]. בנוסף, המציאות עצמה מורה לנו כן, וקוראת לנו לשאול על משמעותה לנו, ואף להשתתף בכינונה. זאת היא משמעותה של נחמה - נתינת כח התקווה לאבל תוך הצגת החיים הממשיכים והטובים, וקריאה לחיות בהם בכוחות מחודשים היכולים לעלות ולפרוח למרות האבל, ואף בעטיו. את כל זה רואה ר”ע במציאות הנתונה של החורבן הנפרשת מול עיניו, כמשקפת גליון נבואי רב עוצמה ומשמעות. הראי"ה אומר (ריש מילין על התגין בעקבות המדרש במנחות כט ע"א – מובא בהערה 11 לעיל):
אמנם התגין הללו...שומרים הם שלא יהרסו הכלים מפני מיעוט החוסן אשר להמציאות המוגבלה, שומרים הם של יתקוף היאוש ההגבלי את העצמיות הגנוזה, בתכניתם הפנימית הצפויה לתחיה בעתיד, עומדים הם התגין במלוא גבורתם, עין הצופיה למרחוק יכולה היא לדרוש עליהם תילי תילים של הלכות, שמוצאיהם מימי קדם, ומציאותם המפעלית תתעורר בימים הטובים העתידים לבוא ליום שכולו טוב, ליום אשר ישובו ויאירו כל האורות אשר נחשכו, אשר ישובו כל העטרות האבודות והנפרקות, מפני כל חטא ועוון, של יחיד ושל ציבור, של שעות ושל דורות, של תקופות תולדתיות ושל מהדורות עולמיות, מפני כל מחשך ומאפליה. אמנם בכל עת וזמן ירעיפו טל חיים אלה התגין, בגניזה לישרים, עזיזי הבטחה, כמהי האורה, אשר בתוכם ישכון אור ה', וסודו אשר ליראיו וחושבי שמו, הם הם תלמידי ר"ע, היודעים להצמיד כל עיזוז חיים אשר בתבל וכל מאורעותיה, אל האור האצילי אשר ברזי מחשבת תמים דעים... התגין הללו בכלל אוצרים הם אור עולם של עתיד, טוב גנוז וספון שנסתם אורו מאיתנו, וצפיית המרחקים הגנוזה בכח הקדוש של סגולת האדם היא הולכת לאור הגדול הזה בנתיבות החיים העליונים, וחנוני הסגולה הם דורשים על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, וצופים באור המחשבה הא-לוקית, ומכוונים את הליכות התבל ומצעדי בני אדם לעומתה, כרבי עקיבה ותלמידיו בכל הדורות, שמקבלים עליהם מלכות שמים באהבה, גם שסורקים את בשרם במסרקות של ברזל, וצופים במרכבה במנוחת רוח, נכנסים בפרדס בשלום ויוצאים בשלום, ומחזקים את ידיו של כל בונה, וכל צועד מצעדים של הטבה ושל שכלול, "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".
לפני שנמשיך הלאה, חובה עלינו להציג עניין מרכזי מאוד בדמותו של ר"ע, שללא ספק מהווה שער כניסה לכל התמודדות עם מציאות כואבת – מידת קבלת הייסורים באהבה. מכנה משותף אמיץ נמצא בין תגובת ר"ע למראה השועל והחורבן, בה אנו עסוקים, לבין תגובתו לעת מותו הנורא במסרקות של ברזל[51], שעניינו התנהגות דיסוננטית, קרי – מעשה הנוגד בצורה חריפה את מה שמתבקש או מקובל מתוך המציאות וכתגובה לה. צחוקו אל מול השועל חובר להרגשתו העילאית בעת מותו, ובשני האירועים מתעוררת תמיהה גדולה על התנהגותו. תשובתו של ר"ע מובילה אותנו להכיר בהתנהגות של חיי אמונה המתמודדים בעוצמה עם הפער העצום שבין הרצוי לבין המצוי. בכך מתגבר ר"ע על הפער ואף משתמש בו כמקפצה למעלה עליונה יותר. השלב הראשון בכינון התנהגות זו הוא מידת קבלת הייסורים באהבה, שמעיד בראש ובראשונה על הכרה בהנהגת ה' את המציאות בדרך שעלולה להיות שונה מההבנה האנושית את המציאות. הכרה זו כוללת בתוכה צידוק וקבלת הדין, שמשליכה על הרגשת האדם ומתבטאת בברכה "ברוך דיין האמת". ואכן, אנו מוצאים בעדות על מיתת ר"ע (ספר האגדה על 'עשרת הרוגי מלכות'): "ובכל סריקה וסריקה שהיו סורקים את בשרו היה אומר "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". את המקור להתנהגות זו אפשר לתלות בדרשת ר"ע לפסוק (שמות כ,כ): "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (מכילתא דר' ישמעאל מסכתא דבחדש פרשה י', וכן ספרי ואתחנן פרשה ל"ב) –
ר' עקיבא אומר לא תעשון אתי, שלא תנהגו בי כדרך שאחרים מתנהגין ביראותיהן, כשהטובה באה עליהם הם מכבדין את אלהיהם שנאמר "על כן יזבח לחרמו" וכשהפורענות באה עליהן הם מקללין את אלהיהם שנאמר "והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו". אבל אתם אם הבאתי עליכם את הטובה תנו הודאה, הבאתי עליכם את הייסורין תנו הודאה...ועוד שיהא אדם שמח ביסורין יותר מהטובה, שאפילו אדם עומד בטובה כל ימיו אינו נמחל לו מהעבירות שבידו, ומי מוחל לו העבירות? הוי אומר הייסורין.
בעקבות דרשה זו מסופר שם:
וכבר היה ר' אליעזר חולה ונכנסו אצלו ארבעה זקנים לבקרו ר' טרפון ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא נענה ר' טרפון ואמר...נענע ר"ע ואמר: רבי - חביבים יסורים, ואמר להם ר"א לתלמידיו סמכוני ואשמע דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין ייסורין. ישב לו ר' אליעזר אמר לו: אמור עקיבא! אמר לו... הא למדת שחביבים ייסורים.[52]
כותב על כך הראי"ה (עין אי"ה ברכות פרק ט פיסקאות רכז-רלד):
...אם כן מי שלבו לב אדם ויודע מה יקרה היא התעודה של אהבת ה' והאושר הכללי הכרוך עמה, לא תרפינה ידיו גם ממכאובים היותר נוראים בפועל. על כן לבד אומץ השכל צריך לזה גם כח גבורה נפשית ורוח חזק מאוד עשוי לבלי חת, אם כן אחת מחובות החינוך התוריי היא אמיצות הרוח, שתהיה מתלווה אל בירור השכל וקדושת המידות. רק אז תוכל אהבת ה' להיות עומדת גם במעמד של נטילת הנפש שהוא מצוייר רק ע"י יסורים מאריכין, שההסכמה של בחירת המות באהבת ה' יותר מהחיים בלעדם... אבל היסורים הארוכים מכלי מות של נטילת הנפש, שם הוא מקום גילוי הגבורה של גיבורי כח עושי דבר ה', הששים ושמחים לקראת תעודתם, להיות מהעובדים היותר נחשבים לההשלמה היותר נכבדה של המין האנושי, הבאה רק מידיעת שם ה' ומביטחון קיום ידיעה זו, שלא תוכל להמחק גם בכל כלי חובלים, עזה כמות אהבה...אשרי האיש עושה גבורה גדולה ויודע בדעת נפש והכרה פנימית את מטרת פעולתו, שאינה באה לא מתוך הרגל והמשך אחר המוסכם מבלי בירור נפשי אמיתי, שאז עדיין איננה תכלית האושר. אבל מסירות נפש זאת, שהיתה מתאחדת עם הגבורה של קדושה היותר נפלאה, ועם החכמה ובירור הדעת היותר טהור ונעלה, אין לך אושר גדול מזה בעולם, ונתגלה במה שיצתה נשמתו באחד[53].
אם כן, בעיון זה הצגנו את ר"ע כמוביל את תורת קבלת הייסורין וצידוק הדין, תורה שמנחה אותו הן בהתייחסותו לחורבן הבית והן ביחס לחייו ולמותו. לימדונו רבותינו (משנה ברכות ריש פרק ט ודף ס ע"ב) שקבלת הדין מכילה ביטויי מפגש עם הצער והרוע שהם מנת חלקנו בעולם הזה – כגון הקריעה ואמירת "ברוך דיין האמת", ויחד עם זאת מורים לנו לקבל צער זה בשמחה. רק הבטה שכזו על המציאות וחיים על פיה, יכולה להוביל את ר"ע לצפייה הפנימית של יחסי הטוב והרע, הבניין והחורבן, והיא זו שמעוררת את שחוקו הטוב והמנחם[54].
נחמת ר' עקיבאנסכם את הדיון שערכנו בפרק ארוך זה עד כה. בבירור היסוד המנחם של ר”ע צעדנו בעקבות נבואת אוריה על דבר חורבן הבית, ובעקבות נבואת זכריה על שיבת ציון. ראיית הנבואות כקשורות האחת לרעותה היא חידושו הגדול של ר"ע. ועל כן, למרות שאנו ניצבים מול מציאות קשה, ביכולתנו לשאוב ממנה צעדי עתיד מעודדים, במיוחד כשמלווה אותנו הכרה פנימית שאחר ההעדר באה הויה. נדייק בדברי ר"ע ונאמר: "בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת" – לא "תתקיים", לשון עתיד, אלא "מתקיימת", בהווה, וכצמיחה ישירה מקיום נבואת אוריה. בחלק זה נמשיך ונברר את משמעות דבריו של ר"ע. נחזור וניזכר בדברי ר"ע במדרש: "עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת"[55] - גם אם נסביר את הרעיון בדבר חיבור הנבואות לגליון אחד, והכרחיות קיום נבואת היש וההוויה לאחר קיום נבואת האין וההעדר, כפי שהסברנו בחלק הקודם, תשאל השאלה - הלא נבואת אוריה כבר התקיימה בחורבן מקדש ראשון, ונבואת זכריה כבר התקיימה בשיבת ציון ובניין בית המקדש השני! הוצג הקשר בין שתי הנבואות שמתוכו שואב ר"ע נחמה, אולם קשר זה כבר מיצה את עצמו לפני יותר מארבע מאות שנה[56]! אם כן, למה מתכוון ר"ע? התשובה לכך תקדם ותעמיק את הבנתנו בתשובת נחמתו של ר"ע. לא נחשוד בר"ע שהוא מתעלם מהחורבן, או נשאר אדיש לו. אדרבה, רק החוויה המלאה של השבר יכולה להצמיח ישועה. שתי טענות מניח לפנינו ר"ע: הראשונה - נבואות החורבן והנחמה אינן נבואות נקודתיות לזמנן, אלא הן כגלגל החוזר בעולם. כבת קול המנהמת תמיד, ולעולם יתהלכו יחד, יעקבו אחת אחר השניה, עד בוא עת קץ. על כך נאמר המאמר: "נבואה הנצרכה לדורות נכתבה". בדרך זו מפרש הערוך לנר (חידושיו למסכת מכות כד ע"ב, ד"ה "ועוד יש לומר"):
...ולכן תלה הכתוב נבואת זכריה בנבואת אוריה, להעיד שכל זמן שתראו נבואת אוריה, תדעו שעדיין לכם לקוות על קיום נבואת זכריה... ועל כן העמיד הקב"ה לעדים אוריה וזכריה, דכשתראו נבואה זו מקוימת בחורבן בית שני תדעו שעדיין לכם לקוות שתקוים בכם נבואת זכריה.
השנייה - בבוא עת קץ לבסוף יגבר הכח הטוב ותעלה הרפואה, כשיטתו של ר"ע שמידה טובה מרובה ממידת פורענות (נציג זאת להלן), ומובטחים ישראל בגאולתם. (אנו נוכיח בהמשך שקיימת טענה שלישית שעניינה - הנבואות בשילוב עם המציאות קוראות לשיתוף פעיל של ישראל בכל הנוגע לגאולתם, וטענה זו קושרת ומחברת בין שתי הטענות המוצגות פה). חכמים ראו בנבואת אוריה נבואת חורבן נקודתית - על בית ראשון. חכמים ראו בנבואת זכריה נבואת גאולה נקודתית - על בית שני[57]. וגם אם נבואות לעתיד הן, מנותקות הן אחת מרעותה, ואין נבואת הנחמה נולדת מתוך המציאות שלפנינו לאחר החורבן. ר”ע רואה בנבואת אוריה ציון לנקודת השפל הנוראה של עם ישראל, ובנבואת זכריה את נבואת הגאולה המוחלטת. ההיסטוריה, או ההסתרי-ה, של עם ישראל רצופות נקודות שפל ושיא אפשריות. 'אופציות משיחיות' לא ממומשות, שעליהן נאמרו הנבואות השונות, ובסופו של דבר מנקודות אלו תתקיים נבואת זכריה. הקושיא היא היא תורף הפתרון. אין לראות בנבואת אוריה נבואה נקודתית - כי ההשלכה האוטומטית היא שגם הגאולה היא חד פעמית. ראיה מקיפה יותר של מעין 'נגלה ומסתר' – 'קול דודי דופק' נותנת פתרון כולל. סוף הגאולה לבוא וסוף נבואת זכריה להתקיים. אין לתלות זאת בחורבן ספציפי זה או אחר - אלא במהלך הכללי של תשובת ועליית עם ישראל, ואיתו כל העולם. עיקרון זה נגלה לר”ע דווקא בחורבן הבית השני, מלא הציפיות והחלומות. סוף תנועת המטוטלת, שתבצע את עלייתה ולא תרד עוד, לבוא, על כך ישראל מובטחים. נדגיש - עיקרה של האמירה מכוונת כרגע לעידוד ולתקווה. אולם בהמשך נשאל על ההשלכה הנדרשת מכאן לגבי מקומנו ומשמעות פעולותינו במהלכים הללו. ביטוי מפורש לתפיסת הגאולה טבע ר"ע בהלכות 'ליל הסדר' שלאחר החורבן. נבחן זאת, בקצרה, בהצגת שתי מחלוקות בין ר"ע לחכמי תקופתו: הראשונה בנוגע למהותו של ליל הסדר במחלוקתו עם רבן גמליאל (של דור החורבן), והשנייה במחלוקתו עם ר' טרפון לגבי ברכת הגאולה. א - בתוספתא (פסחים י', ח) מובאת הלכה המעצבת את ליל הסדר שלאחר החורבן, בזמן שאין פסח מונח לפנינו: "חייב אדם לעסוק בהלכות פסח כל הלילה, אפילו בינו לבין בנו, אפילו בינו לבין עצמו, אפילו בינו לבין תלמידו". לאחר הלכה זו מובא המעשה המסייע הבא: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר, הגביהו מלפניהן, ונועדו והלכו להן לבית המדרש". מעשה זה מסופר בתנגודת לסיפור המוכר מתוך ההגדה של פסח (שאין לו כל מקור אחר מלבדה): "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". נזכיר שלפני מעשה זה מובאים הדברים הללו: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". אפשר לומר שרבן גמליאל שומר על זכרון העבר – הלכות העבודה וקרבן פסח של תקופת בית המקדש, ועיקר רעיונו הוא: ההסבה מסביב לקרבן או להלכותיו היא נותנת משמעות לסיפור חירות מצרים, וסביב ציר זה מנוהל ליל הסדר כולו. מה מתאימים הדברים לאימרתו הברורה של רבן גמליאל (משנה פסחים י', ה): "כָּל שֶׁלּא אָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר". מול ליל סדר זה מעצב ר"ע (שהרי בני ברק היא עירו שלו ואליו באים כל אותם חכמים, ואפילו רבותיו) ליל סדר אחר, שדגשו על סיפור יציאת מצרים ועיסוק בגאולה שמתוך החושך הנורא. ונדמה שצורך השעה הוא, להפיח רוח תקווה, לטפוח לעידוד ונחמה ולחשל ציפייה לגאולה. ב – בסיום אמירת מזמורי ההלל שלפני ברכת המזון בליל הסדר אומרת המשנה "וְחוֹתֵם בִּגְאֻלָּה". על ברכה זו ישנה מחלוקת בין ר' טרפון לר"ע: רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְלא הָיָה חוֹתֵם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כֵּן ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים כו', עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה', גָּאַל יִשְׂרָאֵל. גם בברכה זו מתבלטת דרכו של ר"ע להציב את העתיד הנרצה מול עינינו ולבקש עליו ולא להסתפק בזכרון והודאה על העבר. ברכה זו מצטרפת לעיצוב ליל הסדר כלילה בו עוסקים בגאולה, זו שהחלה במצרים וזו שתגיע אל סופה בירושלים[58].
תפיסת הגאולה של ר"ע יונקת בודאי ממקורות קודמים. הן יסוד מוסד הוא בלמדנו את סיפור 'ציץ שורש ישי', שבכל דור ודור יכול לפרוח הוא, בכל דור ודור מעמיד הקב"ה אחד מניצנים אלו, שבכוחו לגמול שקדים. הנביאים וחז"ל מוסרים לנו רשימה של 'אופציות משיחיות' כאלו: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח" (סנהדרין צד ע"א) - היכן זה מופיע בנבואה? בישעיהו פרק יא: "ויצא חטר מגזע ישי", בדיוק לאחר הנבואות לאחז בפרק ח'. אותו רעיון נמצא במיכה - בדיוק לאחר פרק ג ששם נאמר: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" בפרק ד: "והיה באחרית הימים" ופרק ה: "ואתה בית לחם אפרתה" - פרקי גאולה ומשיח. "ביקש הקב"ה לעשות צדקיהו משיח" בירמיהו פכ"ג, ה-ז: "הנה ימים באים נאם ה' והקמתי לדוד צמח צדיק, ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ. בימיו תושע יהודה וישראל ישכן לבטח, וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו", בדיוק לאחר נבואת הפורענות על בית יהויקים. "ביקש הקב"ה לעשות זרובבל משיח". בזכריה ו, יב: "ואמרת אליו לאמר כה אמר ה' צבא-ות לאמר הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצא ובנה את היכל ה'...". כן בכל דור ודור עוקבת הגאולה ומחכה להפציע אורה, לצוץ מבין החרכים, לדפוק ולהכנס בשער בת עמי. גם אם חמק דודי ועבר בא יבוא, שהרי "כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו", ובא יבוא כשנפתח לו את הדלת. בהגיענו לשלב הזה, אין מנוס מלדבר על האופציה המשיחית שראה ר"ע בדורו (איכה רבה פרשה ב): "דרך כוכב מיעקב" - "ר' עקיבא כד הוה חמי ליה להדין בר כוזיבא הוה אמר היינו מלכא משיחא". אולם כדי לדון בעניין זה עלינו לפתוח בפרק חדש.
ד. תחזקנה ידכםבפרק זה ברצוננו להציג קומה נוספת שנמצאת בנחמת ר"ע, מעבר לעידוד ולראיה העמוקה שבה. אמנם משמעות קומה זו כבר הובלעה בפרקים הקודמים, אך עתה הגיע זמנה לצוץ ולהיגלות, והיא קומת הקריאה למעשה ולפעולה של עם ישראל למען גאולתו. נראה שר"ע קורא לנקוט במעשה ובפעולה שיתחברו לחזון, ודרך זו של עם ישראל הכרחית היא לגאולתו ולהפיכת החורבן לגאולה שלמה. דרך זו מתבקשת ע"פ נביאי בית שני – חגי וזכריה. עניינה של דרך זו לפעול פעולה ממשית למען גאולת ישראל, בשני רבדים מרכזיים: תיקון דתי-חברתי עמוק, והשתתפות ביוזמות ממשיות של גאולה ובנין. דרך זו משלבת בין מסלול עתיד הגאולה המובטח לבין תורת הגמול שמנווטת את דרכה של גאולה זו[59], ונדמה שההגדרה הקולעת ביותר לאמונתו של ר"ע בעניין מצויה בדברי הראי"ה (אורות, 'ישראל ותחייתו', סוף פיסקה יג): "וקרוב הוא היום ובידינו לקרבו". נדמה שתחת כותרת זו מובנת הליכתו של ר"ע אחרי בר כוכבא. נביא מדבריו של פרופ' אפרים אורבך (חז"ל פרקי אמונות ודעות עמ' 604-607):
יש להניח שר"ע תפס בשיטת רבו (ר' יהושע בן חנניה), הוא לא עזב את רעיון הקץ, אבל ראה לקרבו בדור שראוי לכך. לאור הידוע לנו כעת על דור בר כוכבא...יכול הדור ההוא להחשב בעיני רבים כדור של בעלי תשובה ושל מקיימי מצוות...גישה זו הקלה על יחסו החיובי של ר"ע לבר כוכבא. את עניין הגאולה הלאומית - ארצית ראה ר"ע כתהליך פנימי - ריאלי בעולם ההיסטורי. לא ציפה מבר כוכבא ומנצחונו אלא להגשמת הכתוב בחגי "עוד מעט אחת היא", ולפי מקור אחר להגשמת דברי זכריה "עוד ישבו זקנים"[60]...ברור שדרש ר"ע גם את המשך הכתוב בחגי: "והרעשתי את כל הגוים ובאו חמדת כל הגוים ומלאתי את הבית הזה כבוד אמר ה' צב-אות" - על בר כוכבא".
הבה נציץ אל הפסוק מחגי שהזכיר אורבך. הפסוק של חגי הנביא נדרש בגמרא בסנהדרין כדעתו של ר"ע לגבי הקץ (צז ע"ב):
איתמר תניא ר' נתן אומר מקרא זה יורד ונוקב עד תהום "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב, אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר" (חבקוק ב). לא כרבותינו שהיו דורשין "עד עידן עידנין ופלג עידן" (דניאל ז), ולא כר' שמלאי שהיה דורש "האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש" (תהלים פ) ולא כר' עקיבא שהיה דורש "עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ..." (חגי ב') אלא...
אליבא דר"ע עת תחיית ישראל כנגד השלטון הנוכחי קרובה ביותר, ויש לפעול למענה. דרשתו מבוססת על פסוקים מחגי - נביא הבית השני, הקוראים לעם לקום, לפעול ולעשות מעשים קונקרטיים למען בנין הבית, זאת מעבר לאימוץ הרוח ושאיבת התקווה. ברוח נבואה זו רואה ר"ע את משמעות התקופה ואת בר כוכבא[61]. כידוע, פוסק הרמב"ם את שיטתו של ר"ע הלכה למעשה (הלכות מלכים יא, ג):
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי ר"ע חכם גדול מחכמי המשנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא מלך המשיח, עד שנהרג בעוונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו.
הרמב"ם לומד את הנהגת ר"ע למעשה ביחס לדמותו של המשיח. אמנם ר"ע קיווה וניסה שבר כוכבא יהיה המשיח, אך אופציה זו לא התממשה – ויש להדגיש שההחמצה היא בדמות הספציפית ולא בדרך ההסתכלות. בדרך זו, ארצית ומעשית (שלא עומדת בניגוד למישור התורני-רוחני), ולא בדרך ניסים ונפלאות, יש לבחון את מלך המשיח ולפסוק הלכה בנוגע אליו. העובדה שמרד בר כוכבא פרץ כשבעים שנה לאחר חורבן בית שני, תקופת זמן הדומה לזמן חורבן בית ראשון וגלות בבל, יכולה להעיד על הסתכלות דתית פנימית בתהליך הפוליטי-ארצי שטוען, מדוע שחורבנה השני של ירושלים ימשך יותר משני דורות? עדיין עומדים אז זקנים שראו את בית שני בבניינו ממש, כמו בתחילת בית שני שעמדו זקנים שראו את הבית הראשון בתפארתו. לראייה החיובית של המרד למרות הכשלון הנורא שבסופו, יש להוסיף את העובדה שאין אנו מוצאים בחז"ל טרוניה על המרד עצמו אלא על דמותו של בר כוכבא כמנהיג (בשונה מחוקרים שונים הרואים במרד מעשה בלתי אחראי)[62]. אם כך, נראה שנהייתו של ר"ע אחרי בר כוכבא קשורה בקשר הדוק עם ראייתו התורנית בדבר חיזוק הידיים והכרחיות הימצאותן של יכולות המעשה הנדרשות מעם ישראל למען גאולתו, בתבנית נביאי שיבת ציון שלאחר חורבן הבית הראשון.
הטענה שהצגנו בדבר נתינת מקום מרכזי למעשה בדרך הגאולה, הינה השלכה ברורה של תורתו הכללית של ר"ע בדבר מעשה האדם ופעולותיו. נרחיב בעניין.
הכל לפי רב המעשהאת הדיון בתורת המעשה של ר"ע נתחיל מהמחלוקת שבינו לבין ר' ישמעאל בנוגע לחטא בני אהרון (ספרא פרשת שמיני לב)[63]:
"ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם" – ר' ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש? תלמוד לומר "אשר לא צוה אותם" הכניסוה בלא עצה. ר"ע אומר לא הכניסוה אלא מן הכיריים, שנאמר "ויקריבו לפני ה' אש זרה"
לדעת ר"ע הבעיה לא הייתה היוזמה האישית, אע"פ שהיא לא היתה מאש זרה כדעת ר' ישמעאל, אלא האש הזרה מן הכיריים, אע"פ שזו היתה יוזמה אישית. לדעת ר"ע יכלו להכניס אש ראויה ביוזמתם, וכך היה מתגלה כבוד ה'! הדבר מתברר יותר במחלוקת נוספת בעניין זה בין ר' יוסי לר"ע (שם פרשת אחרי ב, ע"פ נוסח הראב"ד והגר"א):
"בקרבתם לפני ה' וימותו" – ר' יוסי הגלילי אומר על הקריבה מתו ולא על ההקרבה, ר"ע אומר כתוב אחד אומר "בקרבתם לפני ה' וימותו" וכתוב אחד אומר "ויקריבו לפני ה' אש זרה", הכריע "בהקריבם אש זרה לפני ה" – הוי על ההקרבה מתו ולא מתו על הקריבה.
גם במדרש זה תולה ר"ע את הבעיה בסוג האש - "ההקרבה", ולא בדרך הבאתה – 'הקירבה'.
תמצית רעיונו של ר"ע לגבי מידת המעשה של האדם מונחת במשנה המפורסמת באבות (ג', טו): "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רב המעשה". על משנה זו כותב אורבך (חז"ל פרקי אמונות ודעות עמוד 229 ואילך):
נפתח בדברי ר"ע...מפני שדבריו בפרשת ההשגחה הם מצד אחד סיכום של דעה ששלטה בחוגם של חכמים עד ימיו, ומצד שני התבוננות מחודשת מסתמנת בהם...ר"ע לא בא ליישב את הסתירה בין הידיעה לבחירה, אלא להעמיד את האדם על אחריותו למעשיו. אחריות זו מנומקת בשתיים, ברשות שניתנה לו לאדם לבחור את דרכו, ובהכרה שהאדם עתיד ליתן את הדין בפני מי שרואה ומתבונן בדרכיו. על אחריות זו מבסס ר"ע את תורת הגמול (אבות ג, טז)[64].
תורתו של ר"ע על דבר חשיבות מעשה האדם אף כמתמודדת עם מעשה ה' עומדת לדיון במפגש בינו לבין טורנוסרופוס הרשע (תנחומא תזריע ה'): מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו, של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס, הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו רבי עקיבא, לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם. אמר לו, למה אתם מולין? אמר לו, אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלסקאות, אמר לו, אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם, אמר לו, אין אלו נאים יותר מן השבלים? אמר לו טורנוסרופוס, אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא, ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם. ולכך אמר דוד "אמרת ה' צרופה".
מקור נוסף ממנו אפשר ללמוד על המשמעות המרכזית של מעשי האדם בתורת ר"ע נמצא במסכת ר"ה (טז ע"א):
אמר ר' יהודה משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר.
ביטוי הלכתי מובהק מתורתו של ר"ע לחשיבות מעשי האדם, ובפרט של עם ישראל, נמצא בהלכות קביעת המועדות (ראש השנה משנה וגמרא כה ע"א):
ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן רבן גמליאל, אמר רבי דוסא בן הורכינס עדי שקר הן היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה? אמר לו רבי יהושע רואה אני את דבריך. שלח לו ר"ג גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביוה"כ שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו ר"ע מיצר. אמר לו (ר"ע לר"י) יש לי ללמוד שכל מה שעשה ר"ג עשוי, שנאמר "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם" בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו. הלך ר"ע ומצאו לרבי יהושע כשהוא מיצר. אמר לו רבי מפני מה אתה מיצר? אמר לו עקיבא ראוי לו שיפול למטה יב חדש ואל יגזור עליו גזירה זו. א"ל רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני, אמר לו אמור. אמר לו הרי הוא אומר אתם אתם אתם ג' פעמים - אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין. בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני.
סיום האירוע במילים אלו "עקיבא נחמתני" ממש כמו סיום הסיפור ממסכת מכות, מצביע ומחזק את הקשר בין מושג הנחמה שמציג ר"ע לבין דרך הסתכלותו על חשיבות המעשה[65]. במקום נוסף אנו שומעים על סיום שכזה (מדרש תהילים (בובר) מזמור טו, ובצורה מתומצתת בסנהדרין פא ע"א):
"עושה אלה לא ימוט לעולם" - כשהיה רבן גמליאל קורא הפסוק הזה היה בוכה, ואומר מי יכול לעשות את כל אלה? וכשהיה רבי עקיבא קורא הפסוק הזה ופסוקים של יחזקאל "אל ההרים לא אכל" (יחזקאל יח, ו), לא היה בוכה אבל היה משחק. אמר ליה רבן גמליאל מפני מה אני בוכה ואת משחק? אמר ליה ראה מה כתיב "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" (ויקרא יא, לא), יכול אם לא נגע בכולן לא יטמא אפילו באחת מהן, בהרת מטמאה בגדים, והשרץ תחלת ברייתו בכעדשה, וכתיב בסוף הטומאות "אל תטמאו בכל אלה" (ויקרא יח, כד), יכול אינו מטמא אלא בכולן, והרי אם נגע בכעדשה מטמא, וכי איזה מדה מרובה, מדת טובה או מדת פורעניות, הוי אומר מדה טובה על מדת פורעניות חמש מאות בכפליים, ומה אם שהוא נוגע בשרץ באחד מהן, אפילו בכעדשה מטמא כאילו נגע בכולן, מדה טובה לא יהא בדין שאם עשה אחת מאלו, כאלו עשה כל המצות כולן, הוי אומר כשם שכתוב "אלה" בשרצים ובטומאות, ואם נגע באחת מהן כאילו נגע בכולן, כך כל העושה מצות שכתוב בהן "עושה אלה לא ימוט לעולם", אם עשה אחת מהן כאלו עשה כולן, אמר ליה רבן גמליאל נחמתני עקיבא נחמתני.
משבאנו למדרש זה, נוכל לסכם את ארבעת המרכיבים בתורתו של ר"ע שאנו דנים בהם: האחד – שחוקו של ר"ע מול בכי חכם אחר. השני – ההכרה הברורה שמידה טובה מרובה ממידת פורענות.[66] השלישי - הדגש על מעשה האדם ואחריותו למעשיו, הרביעי – נחמתו אחרים. נדמה שבארבע נקודות אלו מתגלה סודו הגדול של ר"ע – הוא שוחק כיון שמידה טובה מרובה ושחוק זה מתורגם לנחמה כיון שהדבר תלוי במעשה האדם ובאחריותו. וכבר אמר ר' עקיבא (שיר השירים רבה א, ד): "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך"!
לעניין השקפת עולמו של ר"ע על גילגולי ההיסטוריה אנו מוצאים את המדרש הבא (מסכת שמחות ח', יד):
ולא עוד אלא שישב עליו (ר"ע) ודרש מגלגלין זכות על יד זכאי - ראוין היו ישראל ליגאל ממצרים, אילולי עמדו משה ואהרן, שנאמר "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"; ראוין היו ישראל לקבל את התורה, אילולי עמדו משה ואהרן במדבר, שנאמר "יצפן לישרים תושיה"; ראויה היתה פרשת שופטים ליאמר, אילולי עמד יתרו; ראויה היתה פרשת פסח שני ליאמר, אילולי עמדו טמאים; ראויה היתה פרשת נחלות ליאמר, אילולי עמדו בנות צלפחד; ראוי היה בית המקדש ליבנות, אילולי עמדו דוד ושלמה, שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך"; ראוין היו ישראל ליגאל בימי המן, אילולי עמדו מרדכי ואסתר, שנאמר "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם". ולא עוד אלא שמגלגלין חובה על יד חייב - ראוין היו ישראל להשתעבד, אילולי עמדו פרעה ומצריים, שנאמר "ועבדום וענו אותם"; ראויה היתה פרשת מקלל ליאמר, אילולי עמד בן ישראלית; ראויה היתה פרשת מקושש ליאמר, אילולי עמד מקושש; ראוין היו ישראל ליפול בחרב, אילולי עמד בלעם, שנאמר "בחרב ימותו כל חטאי עמי"; ראוין היו ישראל לעבוד עבודה זרה, אילולי עמד ירבעם, שנאמר "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ"; ראוין היו ירושלים ליחרב ובית המקדש לישרף, אילולי עמדו נבוכדנצר וחביריו, שנאמר "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער".
נדמה שקריאה אפשרית במדרש היא שהאירועים הללו היו מתקיימים בין כה וכה (ראויים היו...ראויה היתה...), אולם ישנם אנשים שבגלל מעשיהם נתגלגלו האירועים על ידיהם (אם לזכות אם לחובה), ויש חשיבות גדולה לכך שהאירועים נתקיימו דווקא ע"י אלו. אם כן, גם בענייני גאולה - למה שנעמוד מן הצד אם יש באפשרותנו להיות אלו הראויים לקבל את השליחות מההשגחה העליונה? החלק של הזכות במדרש מסתיים בנס פורים, וחלק החובה במדרש מסתיים בחורבן הבית (אמנם בית ראשון, אך הפסוק ממיכה נדרש בסיפורנו אף על בית שני). אנו נמשיכו בכח מעשינו לגאולה!
עושי רצונוהזכרנו לעיל, שר"ע נתלה בנביאי בית שני שקוראים בפירוש למעשה שבזכותו יוטב ויתהפך המצב. כך חגי הנביא קורא לעם להתעורר, להתחזק ולבנות את בית המקדש (לפני נתינת הרשיון מדריווש המלך) וכך יבוא הטוב תחת המצב הרע ששורר כעת. וזכריה הנביא קורא לעם להיטיב את דרכיו וכך יבוא הטוב והשלום (נבואה זו כבר הוזכרה בפרק הקודם). כבר בסיפור הראשון תובע ר”ע מחכמים לראות את יכולות ההטבה והתיקון שנתן ה' בידינו. שואל ר”ע את חכמים: מדוע אתם בוכים על בית הדום א-לוקינו השרוף? "אמרו לו, הללו כושיים שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעבודה זרה יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי א-לוקינו שרוף באש, ולא נבכה?"[67]. כיצד ייתכן שיתקיים מצב כל כך לא הגיוני ולא צודק, ועל כן גם כל כך עצוב. עונה להם ר”ע: אומר אני לכם שבכחנו לעשות רצונו ואז נשחק על אחת כמה וכמה! "אמר להם לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה". ר"ע מבקש להציג פירוש למציאות העצובה, שביסודו עומד ביטחון בחשבון צדק מוחלט שמעלים את הסיטואציה ההווית והזמנית על מכאוביה[68]. כך מצאנו במדרש (שמות רבה כט, ט): "אריה שאג" - אמרי רבנן בשם ר' הושעיא שאל בלצא את רבי עקיבא אמר לו מהיכן הרעש נעשה? אמר לו בשעה שהקדוש ברוך הוא מסתכל בבתי עבודת כוכבים ובעובדיה היאך נתונין בשקט ובשלוה בעולם ורואה ביתו חרב ונתון בידם של עובדי כוכבים כביכול הוא מקנא ושואג ומיד השמים והארץ רועשים שנאמר "מציון ישאג ומירושלים יתן קולו" וישראל מה היו עושין כביכול הוא מגין עליהם שנאמר "וה' מחסה לעמו".
אמיתותו של פירוש זה של המציאות (גם של זו השמימית) תלוי בעשיית רצון ה'. הביטוי 'עוברי רצונו' מתפרש על הכושיים (הרומיים) בהשוואה ל'עושי רצונו' אלו ישראל - ומשמעות דברי ר"ע היא: ומה הכושיים יושבים בהשקט ובבטחה למרות שעוברים על רצון ה' וכנראה כך מגיע להם כרגע, תארו לעצמכם מה רב השכר של עושי רצונו – ישראל. ואולי יכול להתפרש על ישראל עוברי רצונו, שבעוונותיהם גרמו לחורבן הבית ולנתינת חיי ההשקט והביטחה לכושיים עובדי העצבים. ובעת שיעשו ישראל רצון ה' מה רב יהיה שכרם. הם ישובו לחיות בהשקט ובבטחה, ולא הכושיים. בכל מקרה, הדרישה של ר"ע היא לקום ולעשות רצונו יתברך, וזהו בעיניו המנוע למהלך הגאולה[69]. אמונה ביכולת המעשה ונקיטה בדרך זו מכונות אצל בעלי המחשבה 'אתערותא דלתתא', ומשמעותה הרעיונית היא נתינת מקום אמיתי למעשי התחתונים להכשיר את העולם לקבלת שפע מלמעלה, ואף לעורר שפע זה. משמעותה המעשית היא הדרכה המכוונת לא להיות בעמדה של מתבונן מן הצד במסיבות ההיסטוריה, אלא להיות שותף בשאיפת העולם לתיקונו. למעלה מכך – לא רק שהדבר אפשרי אלא הוא נצרך והכרחי. אם הדיון הוא בדרכי גאולה הרי מעשי האדם הנכונים הם הם שיעוררו את הגאולה מתחילה, הם הם שיובילו אותה ויקדמוה, והם הם שיגרמו לכך שתהיה קצרה, זורמת ולא כואבת. כמובן שכח האתעדל"ת אף יכול לתקן כנגד גזירה שנגזירה. הרב צבי הירש קלישר טבע מטבע לשון תמציתית לדרך זו באומרו – "בפעולה סוד הגאולה"[70], ובפרק זה רצינו לטעון שאחד ממייסדי דרך זו הוא ר"ע, כפי שהוא מציג אותה אל נוכח השועל, וכפי שהיא באה לידי ביטוי בהליכתו אחר בר כוכבא[71].
לסיכום נחמת ר"ע:שלוש נקודות מוסר לנו ר”ע לדורות. הראשונה היא ראיית הטוב הנולד מהרע (ואף ברע עצמו), ראיית הבניין שמתוך החורבן וההוויה שלאחר ההעדר. הן תהליך הבריאה כולו מוביל לטוב, ועלינו להאמין, לייחל ולקוות לזאת. הנקודה השנייה היא ראיית העובר על ישראל בעתות פורענות וגאולה כצמד החוזר בעולם, בכל עת שסררנו ובכל עת שנזכה, ומידה טובה גוברת. לא ליצור נתק ברצף ההיסטוריה מיום האחד שבבראשית, עד יום האחד העתיד לבוא. הנקודה השלישית היא שהדבר תלוי בנו, בתשובה ובתיקון, ובנקיטת יוזמות מעשיות, באתערותא דלתתא תקיפה ואמיצה. 'תחזקנה ידכם' בעת החורבן לשוב ולבנות, תהליך הגאולה תלוי בנו ובכחנו להאדירו, כמובן בעזרת ה' הנותן כח לעשות חיל. זו נחמה המשיבה לחיים, זו אמונה החוגרת עז, זו ציפיה המחוללת ישועה[72]. כאמור, לציפייה שכזו יש השלכות לעת 'אתחלתא דגאולה'. שתי כוונות ישנן בעת ששרים 'אני מאמין' להגעת הגאולה ולביאת המשיח, ומכוונות אלו תיגזרנה מידת אחריותנו ופעולותינו בעת הציפייה. אפשר להביט על המשיח כמאורע פלאי, נסי, כברק מבריק וכד', ומבט זה אומר שאין צורך בבניה מלמטה, ב'אתערותא דלתתא', בתיקון אמיתי וכללי. ממילא מידת ההפנמה, הקליטה ויכולת החיים במצב העצום של "והיה ביום ההוא" מוטלת בספק, או על כל פנים בעייתית. מי שמאמין שהמשיח יבוא בצורה ניסית גם חושב שעל מנת להביא אותו אין אנו צריכים לבנות בסיס נכון וכלי ראוי, אלא להמשיך בצורה פרטית את קיום התורה וההלכות כבימי גלות. תורה ומצוות כאלו אמורים 'לשכנע' את הקב"ה, שאנו ראויים לנס הגדול. השקפה זו נובעת מחיי ייאוש ואיבוד תקווה, אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמיים שיוציא אותנו מהבוץ השחור, ומהאבל הבלתי נפסק. לנו אין כח ואין רשות. אולם יש שקוראים את נבואות הנחמה אחרת. ביאת המשיח הינה תהליך של בניין לאומי, מלכות ומדינה, והתרוממות מלמטה. אז הדרך אינה פלאית בלבד, אלא מצורפות לכך התמודדות ובנייה. יצירת הקרקע באומה עצמה, עד להיות ראויים ומוכנים לתיקון עולם זה, ולאחרית ימים כזו. אמירה שכזו מטילה אחריות בפועל על המאמין בה, אחריות על מצב האומה, אחריות על מוכנותה ויכולתה ל"קבל" משיח ולחיות באור ה'. זו אמונה של תקווה, זו אמונה שיסודותיה איתנים ומחוברים למגמת ה' בתיקון ושכלול והתעלות עולם. יש לנו הרבה לעשות מכוחו של ריבונו של עולם. כל הנביאים כולם זעקו לתיקון מערכות הממשל והמשפט, החברה והתורה. ויסוד הדברים בהכרח פעולותינו להיות ראויים להשראת השכינה[73]. אומר הראי"ה (אורות הקודש ג, עמוד ע): "אין שום ישועה שלמה באמת, כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו. וזהו יסוד הצדק שבעבודת האדם, רכישת כוחות וסידורם, למטרת החיים היותר עליונים ומקודשים". ר"ע לימד אותנו אמונה גדולה. מי שמאמין שמשיח הוא ביסוס ובניין, תהליך שצריך לבנות אותו ולהיבנות על ידיו, אינו נפנה לייאוש ולפסיביות אומללה, אלא נקרא לדגל האתגר הגדול, ויוצא עם תקווה עצומה - וזו אמונה! במקום ייאוש ועזיבת המציאות, נאזר בגבורת שחוק של תקומה ושל יכולת בניין. נקראים אנו לקריאה גדולה של התמודדות בדרכו של ר"ע, לתקן עולם במלכות ש-די, לרוממה ולהעלותה. ליטול אחריות ולא לבחור בבריחה. להיות שותפים לקב"ה בכינון מלכות ובניית חורבה אחת מחורבות ירושלים[74], עד ש"תפוצנה ערי מטוב ונחם ה' עוד את ציון ובחר עוד בירושלים"(זכריה א', יז).
וכך כותב הראי"ה:
יקירי לבבי 'בני עקיבא', עז לכם ויפעת נשמה ממקור ישראל. חביבי, ממעמקי הלב הנני שולח לכם את הבעת הוקרתי לכינוסכם היקר. חזקה מאוד היא תקוותי שאתם תדעו איך לשאוב ממעייני הישועה, שבכלל הם הולכים ונפתחים לישראל ולארצו, לרוחו ורגש חירותו, למרות כל הסיבוכים, המעצורים והצרות ברוח ובחומר, שהננו בתור חלק מכלל ישראל סובלים כל כך מהם בפרק המעבר של הזמן הקשה הזה. ממעיינות האלה תהיו אתם, אחי היקרים, יודעים ללקוט את הזוך ואת הטוהר, שבהם תכירו להפלות יפה בין זרם לזרם, בין משקע זר שסערת הרוח מעלה בזעפו ובין תהליך של מי מנוחות המשיב נפש, אשר בהם יהיה חלקכם ובהם תהיו נוחלים אומץ עד כדי השפעה גם כן על חוגים שונים, להרחיב את יסוד ברכת החיים אשר צור ישראל וגואלו חי מופיע בה בעיתים הללו על עם סגולתו. מרבי עקיבא אורן של ישראל אשר בשמו אתם נקראים בבחינת איגודכם, היו נא מכוונים לשלושת הסימנים המציינים לנו לדורות את קדושתו העליונה, שהם: ראשית – אהבת התורה עד לכדי מסירות נפש של\סבל בלתי גבולי, הדעה היסודית שסם החיים של האומה ומכון גאולתה אין לו תוכן אחר כי אם זאת התורה שהיא "חיינו ואורך ימינו". השנית – ההכללה "כולהו סתימתאה אליבא דרבי עקיבא", פלגים רבים הולכים וזורמים, מתניתין, תוספתא, ספרי, ספרא וכ' אבל הכל בא מתוך אותו הים הגדול, תורתו הכוללת של ר"ע. התורה, תורת חיינו, כל פלגיה המתגלים ברוח וכל הפלגים המתגלים בחיי האומה, ממנה הם זורמים, ולאחדם עם מקורם הברוך לנצח אנו נדרשים. נברך בתורה תחילה ונמצא את הארץ אשר אבדה לנו על אשר לא ברכו בתורה תחילה. והשלישית – היא מידת ר"ע המיוחדה, שהיא מתעוררת עכשיו בזמן צמיחת הישועה, להיות לנו לאור עולם, התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחיה לישראל וארצו. ודוקא מפני שהחזון בשעת ונכשל, ובר כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית, בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה, והתור הזה הולך ובא, ולא תקום פעמיים צרה, ולא לחינם לחם ישראל מלחמת קיומו ונצחו עד דור אחרון ועד בכלל. לכו אחים ובנים חביבים בכח זה, בכח ה' גואל ישראל, אל ירך לבבכם, אל תערצו מכל קולות של צווחות וקל-גסים. ה' עמנו, ובשמו ותורתו נדגול ונעשה חיל, לקרבת גאולתנו ופדות נפשנו, בישע צור ישראל אשר הננו לעדי עד עמו וצאן מרעיתו. בברכה,חיים, שלום, חדוות רוח וקושט סלה. נאמן אהבתכם אברהם יצחק הכהן קוק (זרעים שנה א', חוברת א' תרצ"ז)
סיום"בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו"[75]. נחמה כפולה כלשון "נחמו נחמו עמי".[76] נחמה המתגלגלת הן על המקרה הראשון בדרכי רומי, והן במקרה השני בבית הדום רגלי א-לוקינו[77]. נחמת ר"ע נחמה של עידוד היא, חיזוק ותקווה, המתגברת על היגון, האבל והחורבן. נחמה שקוראת לתפילה ולפעולה לקראת עת ישועה וגאולה. זוהי דרכו של ר"ע, זוהי 'נבואתו'. שחוקו מהדהד באזנינו אל מול ההיסטוריה המפותלת של עם ישראל. במשקפיו נביט על הפרעות והגזרות, הגלויות והנדודים, השואה וחבלי צער גאולה.
שחוקו של ר' עקיבא שימש בנין אב לשמחת חייו של אדם מישראל בכל המצבים הקשים, בכל התנאים החמורים. שחוקו של ר' עקיבא גירש את השועל של הייאוש המכרסם בכל גבול ישראל. את מקומו תפסה האמונה. את מקומו תפס הבטחון כי תתקיים נבואתו של זכריה. ירושלים תבנה, וברחובותיה ישחקו ילדים וילדות, ושחוקם הנראה - הנשמע ממרחקים, שחוק המחר הצפוי, הוא המעלה שחוק על הפנים אחוזי אימת היום. הוא המגרש את פחד היום, הוא המרנין לב נדכה, המחייה רוח נכאה. "וצדיק באמונתו יחיה" - ובאמונתו יחייה את האומה כולה. ואומר לך באמונתך חיי, ואומר לך בבטחונך חיי[78].
ר’ עקיבא הוא זה שאמר ששיר השירים 'קדש קדשים' (מסכת ידים ג, ה): "אמר ר"ע שאין העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים". אומר על כך הראי"ה (עולת ראיה ב עמודים ג-ד):
אמנם מי שבעת שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל יוכל להשיב "כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה "ובכל נפשך" מתי יבוא לידי ואקיימנו", ולהאריך באותה שעה ב"אחד" עד שיצאת נשמתו, רק הוא יוכל לומר שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים...טהורי לב יראו את ר"ע בגדלו, את ר"ע המשחק כשרואה ששועל יוצא מבית קדשי הקדשים, מפני שלנפשו הענקית העתיד הרחוק ניצב כהווה, את ר"ע המלא צהלה לקול המונה של רומי, מפני שהאהבה הא-לוקית הנובעת מעומק חכמת לבו הנפלאה הורתהו, עד כדי מלא ציור חי, כי רומי ואליליה כליל יחלוף, ואור ציון לעד יזרח. האהבה בתענוגים למחזה העתיד הודאי מלאה כל כך את לבבו הטהור, עד כי לא הניחה לו מקום גם לאנחת לב על ההווה המרעיד, שהכירו רק כעב קל על פני החמה הברה בשחקים.
אכן, זה מה שנמצא בכרם ה' צבא-ות, כרובים מעורים ולא שועלים מחבלים. דוד ורעיה רצופים אהבה בגרן ארנן, קוראים מעל פסגת הר הצופים ומבטיחים שלום לך ירושלים של זהב.
"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יאמַר אֱ-לֹקיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲֹונָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטּאתֶיהָ" (ישעיהו מ, א) "כִּי נִחַם ה' צִיון נִחַם כָּל חָרְבתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שֹשֹון וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תודָה וקול זִמְרָה" (ישעיהו נא, ג) "רוּחַ אֲד-נָי ה' עָלָי יַעַן מָשַׁח ה' אותִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרא לִשְׁבוּיִם דְּרור וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוחַ. לִקְרא שְׁנַת רָצון לַה' וְיום נָקָם לֵא-לקינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים. לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּון לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂון תַּחַת אֵבֶל מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה וְקרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע ה' לְהִתְפָּאֵר. וּבָנוּ חָרְבות עולָם שׁמְמות רִאשׁנִים יְקומֵמוּ וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב שׁמְמות דּור וָדור" (ישעיהו סא, א-ד) "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂושׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשּׁד תַּנְחֻמֶיהָ לְמַעַן תָּמצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִיז כְּבודָהּ. כִּי כה אָמַר ה' הִנְנִי נטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלום וּכְנַחַל שׁוטֵף כְּבוד גּויִם וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ. כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּו תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַם תְּנֻחָמוּ" (ישעיהו סו, י-יג)
נספחבנספח זה נעסוק ברקע ההיסטורי האפשרי לסיפורים המדוברים. יונה פרנקל (ראה הערה 3) מגדיר את הרקע לסיפורים: "תקופת יבנה לאחר חורבן הבית, בשעה שחכמים מנסים לשקם את חיי עם ישראל בארצו". ליתר פירוט נביא כאן את דעתו של הרב ישראל אריאל מתוך הגדת המקדש עמודים 27-38, (בעיקר 32-34). חבורת הרבנים הנמצאת בין רומי לירושלים היא אותה חבורה (למעט ר' טרפון) המסיבה יחדיו לסדר בבני ברק, והרב ישראל אריאל טוען לקשר אמיץ בין האירועים. למרות אריכות הדברים, הבאנום כאן (למקוטעין):
... האפשרות שנזדמנה לבנות את בית המקדש מחדש ברשיון המלכות, הפיחה רוח חדשה בנפש הציבור היהודי, אשר הוכה אנושות מחמת החורבן. לפיכך, הידיעה על האפשרות לבניין המקדש, הייתה לו לתקווה ולאור בחשיכה... ההמונים שהיו בדרכם לירושלים באו מלאי רצון ותקווה לחדש את בניין ירושלים והמקדש... מול גל התעוררות זה היה צריך ר' יהושע (בן חנניה) לעמוד ולעצור את הדור הצעיר, ואת כל העולים ארצה למילוי מטרה נכספת זו, שנראה היה כי הנה היא בתהליך התגשמות, ועתה נקטעה באיבה. בתנאים אלה אין פלא שקמו אנשים מתוך הבאים שקראו למרד... הדבר לא נסתר מעיני השלטון הרומאי, ומצבם של היהודים בארץ, שבלאו הכי היו נתונים בשיעבוד, החמיר. לאור האמור מובן מדוע הננו מוצאים את ראשי הסנהדרין נודדים בדרכים ועושים את דרכם לרומא... זאת עקב כליה שנגזרה על העם היהודי. זה פירוש המעשה הנזכר במסכת מכות (לדידנו - הסיפור הראשון)... בכייתם של חכמי ישראל אלה הייתה לא רק מפני ששמעו קול המונה של רומי, אלא מפני אימת הגזרה שנשלחו לבטלה... למרות הגזרות ולמרות המורא שהטיל השלטון לא הסיחו חכמי ישראל אלה את דעתם מירושלים, ומן התקווה לבניין המקדש מחדש. כך מוצאים אנו אותם במאורע המסופר בסוף מסכת מכות (לדידנו - הסיפור השני)... מאורע זה, הנשמע כמעשה עם לקח מוסרי בלבד, אינו אלא חלק ממערכה גדולה, וממהלך, שמטרתו הקמת המקדש מחדש. עצם העליה לירושלים באותם ימים, והעמידה מול מקום המקדש החרב, אינם דבר לא מתוכנן... בתקופה מסוימת הייתה ירושלים אזור סגור ליהודים... נמצא שהופעתם של חכמי ישראל... הייתה לה בוודאי מטרה מוגדרת. גם הבכי של חכמי ישראל אינו בכי על החורבן בלבד... חרישת העיר וההיכל בתשעה באב נתפסה על ידי חכמי ישראל כאסון נורא, שיש לבכות עליו כעל חורבן בית המקדש עצמו... לנגד עיניהם התקיימה הנבואה של "ציון שדה תחרש" והתחילו הם בוכים. מעשה החרישה ובניין עיר חדשה והקמת מקדש אלילי במקום המקדש היהודי, פירושם המעשי היה, סתימת הגולל על התקווה לבניין המקדש היהודי מחדש בירושלים. מצב מייאש זה הביא לבכיית חכמי ישראל... לאור האמור, לא ברור מה ניחומים מצאו חכמים דווקא בפסוק שהביא ר”ע "עוד ישבו", שהרי גם הם בוודאי היו מלאי אמונה כמוהו בקיום דברי הנביאים בעתיד. אולם ר”ע ניחמם בכך, שאפילו אם יבנו הרומאים בירושלים עיר חדשה, עם רחובות ואכסדראות בפאר והדר כדרך הרומאים, סופם של רחובות אלו שיימלאו בזקנים וזקנות מישראל, וישמע בהם קול צהלת ילדים וילדות משחקים ברחובותיה, וכך הקללה תיהפך לברכה... מעתה, מובן המעשה המתואר בתחילת ההגדה, מדוע משהגיע חג הפסח, נאספו חכמי ישראל אלה, איש איש ממקומו, לעירו של ר”ע דווקא, שכן ר”ע הוא זה שניחמם בשעת גזירה. בראשונה בעת שהלכו לרומא... ובשנית בעת שעמדו מול חורבות ירושלים שהפכה לשדה חרוש... באווירת רדיפות פחד וייאוש, עריכת הסדר בצוותא בבית מדרשו של ר”ע, הייתה דבר מתבקש. התכנסות החכמים ותלמידיהם בליל חג החירות, ובבית מדרשו של ר”ע דווקא, האיש שידע להפיח רוח תקווה בשעות הקשות, הוא מאורע שנועד להוסיף אמונה, כי למרות הדיכוי המתמשך ישוב עם ישראל לחוג את הפסח בירושלים כבעבר... הצו שניתן לחרוש את ירושלים ולהפוך את מקום המקדש לבית עבודה זרה, הפך את אש המרד שהוצתה עם ביטול האישור לבניין הבית בבקעת בית רימון, לאש להבה. הגזירה הוכיחה לכל כי אין מדובר בפעולה של רומאים בודדים או במעשים מקריים, אלא במגמה מפורשת להכחיד את היהדות. כך יש להבין את קריאת התלמידים לרבותיהם "רבותינו! הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" - כלומר, הגיע זמן קידוש השם! ... באווירה זו צמח מרד בר כוכבא.
יוצא, אם כן, שכל הסיפורים סובבים סביב הרצון, השאיפה ואף המעשים למען תחיית ישראל, ומלאים באמונה ובתקווה בגאולה הקרובה ובמרד המתוכנן - "דרך כוכב מיעקב".
[1] ר' עקיבא בן יוסף (מכאן ולהבא - ר"ע), דור שלישי לתנאים (סביב השנים 110-135 לספירה), תלמידם של נחום איש גמזו, ר' אליעזר בן הורקנוס ור' יהושע בן חנניה, חברם של ר' טרפון, ר' ישמעאל, ר' יוסי הגלילי ועוד רבים. ר"ע קבע מקום מושבו בבני ברק והעמיד תלמידים הרבה, חמשת תלמידיו האחרונים ממשיכי דרכו: ר' מאיר, ר' יהודה בר עילאי, ר' יוסי בן חלפתא, ר' שמעון בר יוחאי ור' אלעזר בן שמוע. ע"פ המסורת ר"ע נולד ליוסף אביו, גר צדק מבני בניו של סיסרא, נ"ב שנה לפני חורבן הבית והוצא להורג ע"י הרומאים ס"ח שנה אחריו. חי מאה ועשרים שנה, ארבעים ראשונות כבור ועם הארץ, ארבעים שנה למד תורה וארבעים שנה לימד והנהיג את העם. ר"ע מקובל כעמוד התורה שבעל פה. [2] א - ספורים אלו נמצאים בשינויים מסוימים גם בספרי לפרשת עקב פיסקה מ"ג, ובמדרש איכה רבה פרשה ה' פיסקה יח. במהלך המאמר נשלב בהערות השוליים ציטוטים ושינויים מסוימים ממקורות אלו. ב – נראה שראוי לסיפורים אלו להימצא בסוף מסכת מכות, ששמה מתאים לעיסוק בענייני חורבן המקדש וגלות ישראל, (אף מרכז מסכת מכות, פרק ב, פותח ועוסק ב'אלו הן הגולין'). כמו כן, פותחת המסכת בעניין עדים זוממים (פרק א משנה א), ומסיימת בעניין העדים הנאמנים, וכפי שאומר הערוך לנר בסיום פירושו למסכת: "ובזה נסיים, אשרייך מסכת מכות שנכנסת בעדים זוממים שכופרים בגאולה, ויצאת בעדים נאמנים על נחמת ציון וגאולת ירושלים במהרה בימינו אמן סלה". ג - אנו נתייחס לאירוע הראשון (קול המונה של רומי) בשם הסיפור הראשון, ולאירוע השני (השועל) בשם הסיפור השני. [3] א - יונה פרנקל בתוך מדרש ואגדה של האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג עמודים 755-752, טוען: "המספרים והעורכים של הסיפורים צירפו את שני האירועים ליחידה אחת, משום שהצירוף של מראה ירושלים ומראה רומי משקף את מה שהמספרים-העורכים הבינו כמהות המצב ההיסטורי של העם". נדמה שבצירוף הזה יש משמעות גם לסדר הסיפורים: קודם הסיפור הרחוק על רומי ואח"כ הסיפור הקרוב על ירושלים, ונראה שהספור הראשון בא כמקדים כדי להעצים את השבר וממילא את הנחמה שבסיפור השני. יש לשים לב שבסיפור הראשון לא מגיבים חכמים לנחמתו של ר”ע, ואילו בסיפור השני מגיבים פעמיים כי טוב. ב - ישנו קשר לשוני ותוכני בין שני סיפורים אלו לבין המימרא הקודמת להם בגמרא, שעוסקת בארבע גזירות שגזר משה על עם ישראל, בענייני גלותו וגאולתו: "אמר ר' יוסי בר חנינא ארבע גזירות גזר משה רבנו על ישראל באו ארבעה נביאים וביטלום...". בסופה של מימרא זאת מובאים דברי רב: "מסתפינא מהאי קרא (ויקרא כ"ו, לח) "ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ אויביכם". ייתכן שסיפורי ר"ע שבאים לאחר הזכרת חששו של רב הם התשובה והנחמה לחששו. ג - סיפורים אלו הם בעלי רקע היסטורי מאוד מסוים - תקופת יבנה לאחר חורבן הבית השני. לפירוט, ראה בנספח. [4] רש"י גורס "פלטירו" ומפרש "בית של רומי". הרב אבן-ישראל (שטיינזלץ) מעיר שישנן כמה נוסחאות למילה זו ולמשמעותה – אפשרות אחת היא שהכוונה לגבעה גבוהה בתוך רומי, אפשרות נוספת היא שהכוונה לעיר פוטלי בדרום איטליה שדרכה עברו חכמים בדרך לרומי. על ההמולה מרומי אומר הרב אבן-ישראל שרומי היתה עיר גדולה מאוד וחיו בה למעלה ממיליון איש, וברור, אם כן, גודל קול ההמולה הנשמע ממנה למרחוק. [5] "אותם חכמים גם 'עולים' לירושלים החרבה, מעין זכר לעליה לרגל של ימי הבית, כדי להתאבל על החורבן לנוכח החורבות עצמן" (יונה פרנקל שם). ראה בנספח. [6] ע"פ הסדר הלשוני, קריעת הבגדים בהר הצופים מקבילה לראיית השועל במקום קדש הקדשים. שני אלו הם תאורים עובדתיים, ורק בעקבות כך בא המימד החוויתי-רגשי: "התחילו הן בוכין ור’ עקיבא משחק". [7] לא רק בחורבן בית שני יש עירוב רגשות שכזה, אלא אף בעת בניינו: "ורבים... בכים בקול גדול, ורבים בתרועה בשמחה להרים קול" (עזרא ג', יב ועוד הרבה בספרי עזרא ונחמיה). אנו נרצה לטעון בהמשך שיש דמיון בין העמידה של העם מול בניין בית שני לבין הסיטואציה המציגה בסיפורנו את ר"ע מול חכמים. (על מעמד זה ועל שיבת ציון בכלל יש לעיין במאמר 'חלומות ואלומות' במישרים א, נקודות נוספות הנמצאות שם יוארו גם במאמר הנוכחי). [8] בספרי עקב ובמדרש איכה רבה: "אמרו לו - לעולם אתה מתמה עלינו, אנו בוכים ואתה משחק". [9] הדים נוספים לתאור זה של ירושלים אפשר למצוא בתהלים קכב "שמחתי באמרים לי בית ה' נלך", וכן במזמור מח "סבו ציון והקיפוה", מזמור קכח ועוד. [10] מאמר בעניין "הצופים" כתב הרב יהודה זולדן בספרו מלכות יהודה וישראל, הוצאת אור עציון תשסב, עמודים 488-496. [11] א – עוד בעניין הצופים ראה הערה 72 להלן, ו'בעין אי"ה' המצוטט שם. ב - ר"ע קשור למרכיב נוסף בענייני הכתב היהודי, והכוונה ל'תגין' שבראש האותיות, ע"פ המדרש המפורסם במנחות כט ע"ב: אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע מי מעכב על ידך? אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות... על קשר זה נדון בהמשך המאמר. [12] "והזר הקרב יומת" (במדבר א, נא). יש לשים לב לכללי סידור המחנה וייחוד המשכן באמצע המחנה כמקום קדוש, שמור ו"מסוכן". [13] א - "אמרו לו חכמים לר' עקיבא מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת, ומשמע דכל שכן שאינו יוכל שום דבר חיצוני וטמא לדור שם, וכאן שועלים הלכו בו, שאע"פ שבית המקדש חרב, מכל מקום סבורים היו שעדיין רושם הקדושה שם בבית קדש הקדשים, מקום שלא נכנס שם כהן גדול כי אם ביום כפור, ובודאי אין כח לדור אצל השכינה דהיינו קדש הקדשים שום חיה ועוף..." (פרוש עץ יוסף על עין יעקב שם, וכן מפרש המהרש"א). ב - מדוע החיה שנבחרה בסיפור היא דווקא שועל? באופן פשוט נאמר, שהשועל (או התן) הוא חיה טמאה הקשורה למקום חורבן ושממה, ודי מסתבר שהחיה שתמצא בחורבות המקדש היא השועל. כמו כן השועל משמש באגדות נוספות כסמל לטמא, לרחוק ולנתעב - לדוגמא עיין הערה 25 להלן. עוד ייתכן, שיש כאן רמז ללגיון העשירי של רומא שיושב בירושלים ומבזה את העיר והמקדש. רעיון נוסף אומר ה'ערוך לנר': מה שהראה הקב"ה לצדיקים כן, יש לפרש ע"פ מה דאמרינן ביומא, כשהתפללו אנשי כנסת הגדולה שימסר בידם יצרא דע"ז, שהחריב הבית יצא כדמות אריה מבית קדשי הקדשים, ואמר להו נביא לישראל היינו יצרא דע"ז. ואמרו רז"ל בית ראשון חרב על עוון דע"ז ובית שני על עוון שנאת חינם, ולכן בבית ראשון יצא כדמות אריה מבית קדשי הקדשים שהוא היה יצר הרע של ע"ז...אבל בחרבן בית שני ע"י תחבולות ומזימות נזרע שנאה ביניהם...וזה עניין השועל שהוא משל האיש מזימות...ולכן התנאים האלה שהיו אחר חרבן בית שני, ראו היצר הרע שהחריב הבית יוצא בדמות שועל מבית קדשי הקדשים, כמו שראו אנשי הכנסת הגדולה אחר חרבן בית ראשון אותו בדמות גור אריה. סבה נוספת תוזכר בפנים המאמר בקשר למגילת איכה. [14] א - במדרש איכה רבה אכן מופיע ספור זה על הפסוק "על זה היה דוה לבנו... שועלים הלכו בו", ובמדרש עצמו: "אמרו לו ולא נבכה? מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" והרי שועל יוצא מתוכו ועליו נתקיים הפסוק "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו". ב - השועלים נקשרים לחורבן הבית אף בפי יחזקאל, המדמה את נביאי השקר, האחראים במידה רבה לחורבן, לשועלי חרבות: "כה אמר ה' א-לוקים הוי על הנביאים הנבלים... כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו" (י"ג, ג-ד). (רמז נוסף המחבר בין השועלים לחורבן נמצא בנחמיה ג, לה). [15] פסוקי סיום אלו באיכה מזכירים מאוד את פרק סד בישעיהו. נראה שירמיהו השתמש, בתאורי חורבן הבית בלשונות ידועים מנבואות קודמות על פורענויות נוספות שקרו, כגון ישעיהו על מסע החורבן של אשור על יהודה. כמו כן יש להשוות לתהילים מזמור עט: "מזמור לאסף א-לוקים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים...". המדרש (איכה רבה פ"ד וכן רש"י בקדושין לא ע"ב) שואל: לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף נהי לאסף קינה לאסף, ומה אומר מזמור לאסף? אלא משל למלך... כך אמרו לאסף הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים ולא שפך חמתו על ישראל. קצת קשה, שהרי הקב"ה כן שפך חמתו על ישראל, וכך אמנם ממשיכים הפסוקים שם: "נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ...". כנראה המדרש מתכוון לכך שהקב"ה לא כילה את עם ישראל לגמרי בזעמו, אלא השאיר שרידים שמהם יקום ויצמח מחדש. הנה מצאנו קשר נוסף בין המזמור הנ"ל לסיפור שלנו - ההיפוך מקינה למזמור אל מול נוראות החורבן כמו צחוקו של ר"ע לעומת בכי חכמים. [16] א - על הקשר שבין בכי וחשכות עיניים לייאוש ולחורבן עומד ר' נחמן מברסלב בלקוטי מוהר"ן (תניינא, תורה סז): "כי יש עננים דמכסין על עינא... על ידי הבכי הולך ומסתלק מאור העיניים... שכשנכנעין ונסתלקין מאורי האור, חס ושלום, אז מתגברין מאורי האש, וזה בחינת חורבן בית המקדש...". אולם אין זה אומר שאין לבכות ולהצטער על החורבן, אלא שיש בכי ויש בכי. יש בכי שמחשיך עיניים ומסובב חורבן גדול יותר, ויש בכי שעניינו עדות על הרצון בתיקון וקריאת כיוון שכזו: והנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו. אך כעת, שה' יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזור ולבנות בית מקדשנו, ראוי לנו שלא לעכב, חס ושלום, בנין בית המקדש, רק להשתדל בבניינו. על כן מאוד צריך להיזהר לקום בחצות, להיות מתאבל על חורבן בית המקדש... נמצא שעל ידי שהוא מתאבל על חורבן בית המקדש, על ידי זה מכניע מאורי אש ומתגברין מאורי אור... (שם). כמו"כ עיין בדברי המהר"ל מפראג ב'נצח ישראל' פרק כג (הדברים יובאו בהמשך המאמר בקשר לצחוקו של ר"ע). ב – בהמשך לדברים הנ"ל, שהבכי עצמו משמש עדות לכך שרצון המתאבל הוא בבניין המקדש ולכך הוא מקווה, נזכיר שהבכי אף אומר משהו על החורבן עצמו, כסיפור המובא על ר' אריה לוין: בימי חודש אב בו חרב בית מקדשנו, פקד ר' אריה את קבר אשתו הצדקת, וכשהוא רועד ופניו אל הכותל אמר: "כמה בוכה אדם על מתו האהוב, על אשתו, אמו או בנו? בוכה הוא עליו הרבה בשעת פטירתו, אף מוסיף לבכותו ולהתאבל עליו זמן מה לאחר מכן, ולא עוד. כעבור שנה - שנתיים, אין כח לבכות עוד, כי בדרך הטבע חרב מקור דמעה. הלך הנפטר לעולמו ואנו פונים לעולמנו, ו"גזירה על המת שישתכח מן הלב". וראה זה פלא, על חורבן בית המקדש, בית אבנים שחרב, שלא חיינו עמו בעת תפארתנו, שלא הכרנוהו מקרוב, שחרב לפני אלפי שנים, עליו בוכים יהודים ומתאבלים בדמעות שליש, שנה שנה מאות בשנים, יהודים בכל אשר יהיו, ויש עוד דמעות, עוד הרבה דמעות. אות הוא ללמדנו שלא מת מונח לפנינו. בית המקדש לא מת, על מת ולו קדוש, גדול ויקר בוכים אחת ועוד, ולא עוד. מת הוא ואיננו. הא-לוקים לקחו. וכאן, אם יש בנו כח לבכות, אם יש בנו דמעות להוריד, אות הוא שמה שאנו בוכים עליו חי הוא ולא מת! אות הוא שיש תקווה" (מתוך 'איש צדיק היה' עמוד 268). עומק העניין נעוץ באמונה תמימה שלא יכול להיות שיחסר לעד קניין לאומי שכזה הנעוץ בנצח ישראל, בית המקדש ודאי חי! עם ישראל ודאי יקום! (רעיון זה מופיע אף בעניין מכירת יוסף, ששם נאמר על יעקב אבינו "וימאן להתנחם" - וזה עצמו אות הוא שלא מת יוסף, שהרי על מת מקבלים בסופו של דבר ניחומים, כדברי רש"י בבראשית לז, לה: "אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי"). [17] פסוקים אלו הם תגובת ישראל לעונשים ולמגפה שבעקבות חטא קורח. כהמשך לפסוקים אלו מצווה הקב"ה את אהרון ובניו על שמירת המקדש והכהונה: "והזר הקרב יומת" (שם י"ח, ז). [18] ירושלים בימי תפארתה בבית שני היוותה מרכז בין לאומי חשוב וממילא נתנה תוקף לאמונת ישראל ותורתו. החורבן הקשה היווה פגיעה במעמד היהדות בעולם בכלל, והרמת קרן הנצרות, ח"ו, בפרט (כפי שקרה בצורה ברורה יותר לאחר כשלון מרד בר כוכבא). נראה אף שתגובת ר"ע מהווה אמירה ברורה כנגד הלך רוח נוצרי שפשה אז, כפי שמופיע בתיאורים הנוצריים על החורבן, ואכמ"ל. [19] המילה 'עכשיו' חוזרת פעמיים בסיפור השני, ב'עכשיו' של חכמים נראה השועל והחורבן - סוף וייאוש. ב'עכשיו' של ר"ע נראית נבואתו של אוריה ובעקבותיה נבואת נחמה של זכריה - פתח התקווה. [20] ע"פ דברי הרב נריה בעל משכנות הרועים עמוד 48 ואילך, ובפרט בהערה בעמוד 49. [21] בהמשך המאמר עוד נחזור למדרש זה. [22] בהמשך המימרות הללו מופיע תאור קשה של התקופה בעקבתא דמשיחא, וסיום התאור באותן מילים: "ועל מי יש להשען על אבינו שבשמים". תאור זה מגדיר היטב את תחושת חכמים כניתוק בין העשייה והפעולה האנושית האפשרית והנדרשת לבין תיקון ושינוי פני המצב. ראה להלן בפרק 'תחזקנה ידיכם'. [23] א - ר' יהושע בן חנניה, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי ורבו של ר"ע, מוכר כאחד שידע שאין בכוח היהודים לעמוד בפני הרומאים, והיה משתדל תמיד שיחיו עמם בשלום. כך נהג בעת שחזר אדריינוס מהרשיון שנתן לבנות את בית המקדש והיהודים רצו למרוד במלכות. אמר להם ר' יהושע - "דיינו שנכנסנו לאומה זאת בשלום ויצאנו בשלום" (בראשית רבה פרשה סד פיסקה י. כמו"כ עיי' בנספח למאמר). מן הצד השני התמודד ר' יהושע עם התחושות הנוראות שהיו לעם בגלל החורבן, וקרא להמשך החיים אף על פי כן. מעניינת ההקבלה בין ר' יהושע שתיקן תקנות זכר לחורבן, לבין רבו – רבן יוחנן בן זכאי, שתיקן תקנות זכר למקדש, המשמרות את חוויית המקדש, מרחיבות את תחומו למרות חורבנו, ומשקמות את העולם הדתי הפגוע, כגון לולב במדינה (משנה ראש השנה ד, ג), ענייני עדות החודש (שם), בקשת 'יבנה וחכמיה' ועוד. בעניין ההתמודדות עם החורבן נזכיר את הסיפור הבא (אבות דרבי נתן פרק ד'): "פעם אחת היה ריב"ז יוצא מירושלים, והיה ר' יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. אמר לו ריב"ז: בני אל ירע לך, יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה, ואיזה זה? גמילות חסדים, שנאמר "כי חסד חפצתי ולא זבח". אמירתו של ריב"ז בוודאי מכוונת כדי לנחם את ר' יהושע על עצם החורבן, אך יש בה גם כדי להסביר מדוע ארע... ב – הלכי רוח כאלו אף נשמעים מכתבי ה"ספרים החיצוניים" המתארים את אותה תקופה, כגון: "אשרי האיש אשר לא נולד \ או אשר נולד וימות \ ואנחנו החיים אוי לנו \ הרואים במצוקת ציון \ ואשר קרה לירושלים. אתם האיכרים אל תזרעו עוד \ ואת הארץ למה תתני פרי תבואתך \ עצרי בקרבך חיל יבולך... ואתם החתנים אל תבואו לחופתכם \ והכלות אל תעדינה כלולות \ ואתן הנשים אל תתפללנה ללדת \ כי תשמחנה מאם העקרות \ כי למה תלדנה בעצב ותקבורנה באנחות \ אחרי אשר האם הזאת שוממה \ ובניה בשבי הלכו..." (ספר "ברוך הסורי"). [24] א - על דרך החידוד: בסוף חורבן גנוזה התחלת בנין. ב - על הבחירה במושג "הסתכלות עליונה" עיין ערפילי טוהר עמוד קיא, בדברי הראי"ה על רשב"י - תלמידו של ר”ע. ג – אמנם ר"ע יציג לפנינו נבואות מנביאים שונים, אולם הוא ינהג כסברתו שיש יתרון לחכם מהנביא (בבא בתרא יב ע"א-ע"ב): אמר רבי אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר אע"פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר וחכם עדיף מנביא שנאמר "ונביא לבב חכמה", מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול...אמר רבא תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה. המושג חכם מתפרש כנאמר על אחיתופל יועץ דוד (שמ"ב, טז כג): "וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל אִישׁ בִּדְבַר הָאֱלֹ-קים כֵּן כָּל עֲצַת אֲחִיתֹפֶל גַּם לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם". החכם, שעיניו בראשו ורואה את הנולד, מביט על המציאות וקורא בה את רצון ופעולת א-לוקים. [25] א – הערוך לנר מסביר זאת כך (בהתאם לפירושו המובא לעיל בהערה 13 ): אכן, ע"פ דברנו הנ"ל ששועל זה היה מרמז ליצר הרע דשנאת חינם...אבל ר"ע ראה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים והבין הרמז שיפרוש היצר הרע דשנאת חינם מישראל...על דרך "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", ולכן שחק שראה בזה בשורה טובה. ב - ישנו סיפור נוסף על מפגש בין ר"ע לשועל - המשל שהמשיל ר"ע לפפוס בן יהודה בברכות ס"א ע"ב (עיין לאמונת עתנו א עמוד קצא). גם משל זה בפי ר"ע עוסק בנצח ישראל ועמידתו מול צרותיו. [26] ע"פ המדרש המפורסם באיכה זוטא פ"א ובירושלמי ברכות ב הלכה ד. בסיפור זה מופיע ביטוי קרוב מאוד לענייננו: "דברגליה חריב וברגליה מתבני", ואת העניין מבאר המהר"ל בפרק כו מספרו נצח ישראל, שממנו נצטט בהמשך הדברים. [27] בעת פרידה ממקום ניחום אבלים, אומרים (כמנהג האשכנזים) לאבלים: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד". מדוע כוללים ומזכירים באבל פרטי של אדם את אבלי ציון וירושלים? תשובות רבות לעניין. אחת מהן היא שהאדם האבל חש כאדם בודד, מעבר לעולם וליושביו (כאיוב בזמנו ע"פ ספ"ב), ואף קיימות אצלו תחושות אובדן ורצון להסתלק מהעולם הזה, כמתו שמת עליו. המנחמים אמורים לגרום לו למצוא את מקומו איתנו, עימנו פה היום כולנו חיים, ולהמשיך את חייו בעולם. כדי לעשות זאת על המנחמים להגיע להזדהות עם מצב האָבל, להתקשר איתו ועם תחושותיו הנוראות ויחדיו לחזור לעולם. מצע האֶבל המשותף לכולנו הוא הצער על חורבן ציון וירושלים, ובזאת נקשרים אנו לתחושותיו של האָבל, ומנחמים אותו בהתחברותנו אליו, ובהתחברות ה' לנחמו. מעניין הדבר, שגם בחתונה אנו נפגשים עם מימד האבל על ירושלים, אולם מצדו השני. חסרון אמיתי יכול לחוש רק מי שנמצא באיזשהו צד של שלמות. החתן והכלה ביום שמחתם נמצאים תחת חופת השלמות, והם הם שמרגישים יותר מכל את החוסר שבזיווג קוב"ה ועמו ישראל. על כן 'דורשים' הם מהקהל המשתתף בחתונתם להזדהות עמם בתחושת השלמות ומתוך כך להעלות את זכרון ירושלים. [28] ידועה שיטתו של ר"ע ובית מדרשו (בניגוד לחברו ר' ישמעאל) בלימוד התורה והלכותיה ע"י חיפוש פנימי של רעיונות וטעמים, ולא בהסתפקות בפשט הגלוי לעין כלשון בני אדם. [29] כך ע"פ דעת מקרא, ראב"ע, שד"ל, מצ"ד ועוד. אפשרות נוספת לזיהוי זכריהו בתקופה זו נמצאת בדבה"ב כ"ו, ה. [30] כך ע"פ רש"י, המלבי"ם, האברבנאל (יובא לקמן), מהר"י קרא ועוד. פירוש מעניין מציע הבן יהוידע (הוא מקשר בין נבואת מיכה להרצחו של אוריה הנביא ע"י יהויקים), עיין בפירושו על הסיפורים. [31] גם הבן יהוידע בפירושו לסיפורים טוען שהגליון הגדול נצרך לכתיבת פסוקים רבים, אך הולך בדרך אחרת, ומפרש שהפסוקים הנכתבים הם אלו המוזכרים בגמרא במסכת מכות לפני הסיפורים שלנו (עיין הערה 3 ב לעיל), והם ר"ת למילות הפסוק המרכזי "למהר שלל חש בז". [32] על דרך "סגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", ע"פ סנהדרין פט ע"א, ועיין בדברי הרד"ק במל"א כב, ז. [33] למרבה הפליאה התנהגות זו לא עזבה את העם יושבי החורבות הנשארים בארץ אף לאחר חורבן הבית, ע"פ הפסוקים ביחזקאל לג, כג ואילך. [34] כאמור לעיל זיהינו את נבואת מיכה בימי חזקיהו (ע"פ דברי הזקנים בירמיהו כ"ו), ויש לתמוה - הלא חזקיהו מלך צדיק היה? אלא שלא פעם אנו מוצאים פער בין המלך לבין שכבת השלטון בעם, והנבואה דורשת מהמלך לקחת אחריות ולתקן גם פער זה (הדים לתקופה זו נשמעים בישעיהו א,י ואילך). [35] ישנן עוד כמה וכמה הקבלות חשובות ומעניינות בין נבואת מיכה לנבואת ירמיהו, כגון: פירוט החטאים והעבירות, מקומם של נביאי השקר בעולם אמוני מעוות שכזה, ניתוק הקשר בין ה' לעם בערוצי התפילה והנבואה (מיכה ג,ד, וירמיהו ז,טז) ועוד. [36] על פרקים אלו נכתבו כמה מאמרים הדנים בנקודה שעולה פה - ביניהם: הרב ישראל רוזן, 'עלי ובניו - שומרי החותם במקדש', בתוך: שם לשמואל - אסופת מאמרים לספר שמואל לע"נ שמואל לשם, הוצאת המשפחה, רמת מגשימים, ה'תשמ"ט עמ' 13-26. הרב יובל שרלו, 'ותשובתו הרמתה', שם, עמ' 62-77. הרב אמנון בזק, 'גלה כבוד מישראל', בתוך מגדים כח, ביטאון לענייני מקרא, הוצאת תבונות, מכללת הרצוג, ה'תשנ"ח, עמ' 9-18. כמו"כ מאמר שכתבתי בשם 'אהל שכן באדם', שיתפרסם אי"ה בעתיד, עוסק בפרקים אלו בדגש על תופעה זו של עיוות דרך עבודת ה'. [37] ירמיהו מנבא את נבואתו זו (פרקים ז' ו-כ"ו) בראשית ממלכת יהויקים. הבה נחשב את השנה של נבואה זו: ע"פ המסורת בית המקדש הראשון עמד 410 שנה, פחות 20 שנה של הבניה = 390. המלכים האחרונים לפני החורבן הם יהויקים שמלך 11 שנה וצדקיהו שמלך 11 שנה (ביניהם יהויכין 3 חודשים), יוצא אם כן שהשנה הראשונה לממלכות יהויקים היא שנת 369 לבניין הבית (390-11-10). ע"פ הירושלמי (ספ"א במגילה) המשכן בשילה עמד בדיוק 369 שנה! ובכן, ירמיהו מוכיח את כהני בית צדוק ואת כל העם, על חטאים הדומים וממשיכים את קו שילה, באותם מספר שנים. [38] גם לאוריה הנביא יש קשר לסיפור שילה - הרי אוריה בן שמעיהו (הכהן) בא מקרית יערים. קרית יערים הוא המקום אליו נשלח הארון בעקבות המגפה בבית שמש לאחר חזרתו משדה פלשתים (שמ"א ו', כא - ז', ב). יש לשער שאוריה זה הינו צאצא, או קשור איכשהו, למשפחת אבינדב הכהן, שאת בנו קדשו לשמור אז על הארון. הנה עומד אוריה וקובל על התנהגות העם בימי יהויקים, הממשיכה בדיוק את חטאות ישראל מימי המשכן בשילה עד לחורבנו והתגלגלות הארון לקרית יערים. [39] א - חורבן שומרון מצטרף לשרשרת הרעה של עם ישראל, והנביא לשומרון הוא הושע בן בארי, אשר "תחילת דבר ה' בהושע". נשמיע הדים מנבואותיו הקשורים לדיון פה. אפשר לראות את פרק ד ותחילת פרק ה בהושע על רקע סוף תקופת שילה (נבואות שמואל), והקדמה לחורבן הבית (נבואות ירמיהו):
שמעו דבר ה' בני ישראל, כי ריב לה' עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת א-לקים בארץ. אלה וכחש ורצח וגנב ונאף, פרצו ודמים בדמים נגעו... נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת א-לוקיך אשכח בניך גם אני. כרבם כן חטאו לי כבודם בקלון אמיר. חטאת עמי יאכלו, ואל עונם ישאו נפשו. והיה כעם ככהן, ופקדתי עליו דרכיו ומעלליו אשיב לו... שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו כי לכם המשפט, כי פח הייתם למצפה... כי רוח זנונים בקרבם ואת ה' לא ידעו....
ב - בהמשך לדברים אלו, אפשר לראות שהקו המקשר בין שלושת אירועי החורבן (שילה, שומרון וירושלים) הוא הסתאבות הכהונה והשפעתה על הלך הרוחות בדור. ייתכן להוסיף לכך את נבואת מלאכי, בתחילת ימי בית שני, על 'הכהנים בוזי שמי' (מלאכי א-ב) ואת סוף ימי בית שני, בסיפורים הידועים על כהני הצדוקים וכהני "מטעם". על הנמצא קרוב כל כך לקודש רובצת אחריות עצומה ואוי לו ולדורו בחטאיו. מול ההתנהגות הבעייתית שנמצאת אצל הכהנים הללו, עומדים "הַכּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם ה' א-לוקים" (יחזקאל מ"ד, טו) וכן הכהן אצל מלאכי: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא. תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. כִּי שִׂפְתֵי כהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָ-אוֹת הוּא (מלאכי ב', ה-ז). [40] אנו מכירים סיפורים נוספים על צחוקו של ר"ע, שהמכנה המשותף שלהם היא יכולת ההבטה החיובית על מצב שלילי, כיון שממצב זה עצמו עתיד לצאת טוב גדול. לדוגמא בנדרים נ ע"ב (ע"פ רש"י שם) בוכה וצוחק ר"ע על אשתו של רופוס שבאה לפתתו – בוכה על מיתתה וצוחק על כך שעתידה היא להתגייר ולהנשא לו, ואף להביא לו ממון רב. גם בסנהדרין קא ע"א צוחק ר"ע למול בכי חבריו על מחלתו של ר' אליעזר. כמו כן בתוספתא יומא ב', ו-ז (אע"פ שלא ר"ע הוא הבוכה והשוחק): אמר ר"ע סח לי שמעון בן ליגא אני ותינוק אחד מבני בניהם (של בית אבטינס מומחי הקטורת) היינו מלקטים עשבים בשדה. ראיתיו ששחק ובכה, אמרתי לו על מה בכית? אמר לי על כבוד אבא שגלה. אמרתי לו על מה שחקת? אמר לסוף שעתיד הקב"ה לשמח את בניו. [41] כוונתנו כאן למלחמות האחים על בית המקדש שלא פסקו, כוונתנו למעמד הכהונה הפגום שהשתרר בבית שני ועוד ועוד, עד האמירה לטיטוס ימ"ש "קמח טחון טחנת, בית הרוס הרסת". ייתכן שמצב קלוקל זה עומד ביסוד תוכחתו של ר' יוחנן בן תורתא לר”ע על דרשתו "דרך כוכב מיעקב" שדרשו על בר כוכבא - "עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא" (איכה רבה פרשה ב), שהרי הדור עדיין עומד בקילקולו. מעניין לציין שר' יוחנן בן תורתא הוא זה שעומד על הגורמים השונים לחורבן המשכן והמקדשים: ר' יוחנן בן תורתא אמר מצאנו שלא חרבה שילה אלא שהיו מבזין את המועדות ומחללין את הקדשים, מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי כוכבים ומזלות ומגלי עריות ושופכין דמים, אבל בשני מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצוות ובמעשרות וכל ווסת טובה היתה בהם, אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חינם" (ירושלמי יומא פ"א ה"א, וכן בבבלי יומא ט ע"א-ע"ב ובמדבר רבה פרשה ז). [42] פסוק זה נבחר בוודאי מתוך הקשרו הכללי, ועל כן צריך ללמוד את כל ההקשר וכך נעשה בפנים. אולם, ייחודיות יש בפסוק זה דווקא שהרי מתאר הוא את החיים השמחים והפשוטים של בניין ירושלים: מול שועל וחורבות יהיו ילדים ורחובות. בכלל ניתן לומר שקל מאוד 'להתחבר' לתאור הגאולה בפסוק מתוך היותו תאור מציאות ריאלית, עממית, משובבת לב, שאף קמה ונהייתה מול עינינו בזמן הזה. ואכן דרשנים רבים בוחרים לשלב פסוק זה בדרשתם ליום העצמאות. [43] אף לגבי הבית אין להשוות את המציאות אל נבואות יחזקאל מפרק מ ואילך, ועל כן בוכים חלק מהעם למראה ממדיו הקטנים (הערה 7 לעיל), נפנה למלבי"ם על זכריה ז, ג, ושוב למאמר 'אלומות וחלומות' במישרים א. [44] הדבר שנוי ומשולש ויותר בדברי נביאינו, הקוראים להעמדת היחס הנכון בין מסגרות עבודת ה' (בעיקר הצום והקרבנות) לתוכיותה (רצון ה' ודרך ה' לעשות צדקה ומשפט, חסד ורחמים) - שמואל א' ט"ו, כב, ישעיהו נ"ח, הושע ו', ו, מיכה ו', ו-ח, ירמיהו כ"ב, טו-טז ועוד ועוד. נדמה שביטוי נאמן לנבואה ספציפית זו של זכריה נמצא במזמור פה בתהילים: אֶשְׁמֳעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵ-ל ה' כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה. אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ. חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ. צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו. [45] א - אף המשך נבואת זכריה כהמשך נבואת מיכה, על דבר מיקומה של ירושלים והר בית ה' כאבן שתיה לעולם כולו: זכריה ח', כ-כג, מיכה ד', א-ג, וכן ביאתו של מלך המשיח: זכריה ט', ט ואילך, מיכה ה', א ואילך. ב - שוב נמצא מוטיב ההיפוך: הפיכת ימי הצום לששון ולשמחה כהפיכת בכי חכמים לצחוקו של ר”ע. הרעיון שבעומק המהפך מתבאר בהערה 48 להלן. [46] ברור הקשר בין שחוקו לבין שחוק הילדים, וכן דברי זכריה על זקנים וזקנות וילדים משחקים עומדים בניגוד לנבואת ישעיהו על חורבן שומרון: "... מהר שלל חש בז. כי בטרם ידע הנער קרא אבי ואמי, ישא את חיל דמשק ואת שלל שמרון לפני מלך אשור" (ישעיהו ח, ג-ד). [47] פרק כו מיוחד לנושא החורבן והגאולה, ההעדר שקודם להויה וכו'. כמו"כ יש לעיין בחידושי אגדות של המהר"ל על סנהדרין (ח"ג) עמ' רו וריג. בנוסף עיין בשל"ה על פרשת בלק: ...ואז יקוים "ארוממך ה' כי דליתני" ולו שני פירושים לשון דלות ולשון התרוממות, כי הדלות שהם הצרות הם סיבות התרוממות, וגורמות להיות יתרון אור ממה שהיה. ויתרון האור הזה יבוא מהחושך... וחורבן בית המקדש היא בניינו.... [48] תפיסה זו הרואה בחורבן אור גדול ופוטנציאל עצום שלא התממש, מופיעה בכתבי חסידים שונים (מכאן למשמעות הצומות בהווה והיפוכם בעתיד – בי"ז בתמוז אבלים על שבירת הלוחות תחת חגיגת קבלתם, בט' באב אבלים על חורבן וגלות הארץ תחת חגיגה על הכניסה אליה בימי משה וכן הלאה). סוד העניין הוא "אורות דתהו", אורות גדולים שלא באים לידי ביטוי בגלל חוסר בכלים מתאימים. ממילא התיקון המתבקש הוא "אורות דתהו בכלים דתיקון", אורות גדולים המופיעים ע"י בניית כלים נכונים ב'אתערותא דלתתא' שלנו. סוף סוף 'אתערותא דלתתא' משמעותה היא הכנת הכלי, שהרי זה תפקידנו הבלעדי – ועיין להלן בפרק 'תחזקנה ידכם'. כתבי החסידים השונים נתלים במדרש (פתיחתא לאיכה רבה) המספר, שבשעת חורבן הבית היו הכרובים מעורים זה בזה, סימן לאהבת הקב"ה את עמו יותר מכל. ר' יהושע מאפטא בעל אוהב ישראל אומר:
אמנם יש לומר בהעיר לב ושום שכל, דאלו הכ"א יום שבין י"ז בתמוז לתשעה באב הם מקוריין ושרשיים לכל המועדות שבשנה, שהן בכללן ג"כ כ"א יום... וסימנך "אך טוב לישראל"... דהנה כתיב "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" ואיהו רוב הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא, כי ראה שאין העולם ראוי לו לכן גנזו (הטוב והאור הגנוז)... וחורבן הבית היה בט' באב לרמוז כי הטוב גנוז בתוכו, והוא יהיה לעתיד לבוא ראש ואב לכל המועדות תחילה..." (פרשת פנחס).
י"ל אשר שבת חזון הוא יותר גדול במעלה מכל שבתות השנה, ע"ד שנשאלתי פעם אחת לבאר המדרש "לא היה יום מועד לישראל כיום שנחרב בימה"ק" והוא פלא... אמנם בשום שכל והערת לב י"ל בזה ע"ד שאמרו חז"ל "חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך" והמשכיל יבין..." (פרשת דברים).
כן נמצא עוד בר' נחמן, בר' צדוק, בשפת אמת ורבים צדיקים נוספים – כמו דברי האדמו"ר מפיעסצ'נא שהובאו לעיל. הרעיון הכללי הוא שבעת החורבן הרגשנו בצורה אדירה את הקשר לקב"ה - יש מי שמשגיח ונמצא ורוצה בטוב, ועתה הטוב כ"כ גדול והאור כ"כ עצום, עד שאינו יכול להכנס לכלים הנוכחיים, וצריך לשברם ולתקנם מחדש. "וכן בעת החורבן נולד המשיח, כי אותו עת היה מוכן אם זכו לביאת משיח ובנין בהמ"ק הנצחי וקיים לעד" (צדקת הצדיק עו). "אבל כשישראל חטאו לפניו אזי כביכול הראה וגילה הי"ת את גאותו ואונו וממילא נחרב הבית כי לא יכל לסבלו (את האור הגדול שהתגלה בזמן החורבן)" (לקוטי מוהר"ן ריט). ע"פ ספר יצירה האותיות ח וט הם האותיות של החדשים תמוז ואב. האות ח רומזת על האור הגנוז, והאות ט על טובה עצומה (עיין פרי צדיק על חדשים אלו). מכאן לכינויו של תשעה באב – יום מועד, יום בו נועדים הקב"ה וישראל, שאמנם כעת מועד זה מתבטא בצער ולעתיד יהפך לשמחה. כאמור, האור המדובר הוא פוטנציאל עצום להתרוממות ולעלייה רק אם יהיו כלים נכונים לקבלו ולממשו. [49] ר"ע ממשיך את דרכו של רבו, נחום איש גמזו – בעל האמירה "גם זו לטובה", שהרי אומר ר"ע (ברכות ס ע"ב) "כל דעבד רחמנא לטב עביד", ואומר המהר"ל (נתיב הבטחון עמוד רלב-רלד):
ולפיכך אמר ר"ע כל מה דעביד רחמנא לטב, כלומר כי הוא בוטח בה' כי מה שנעשה לו לטב עביד, ומחמת בטחונו בו יתברך נעשה לו הדבר ההוא לטובה מדבר שהיה רע...כמה גדול מדת הבטחון שבוטחים בו יתברך בכל לב, עד שכל הדברים נעשים לו לטובה, כמו שהיה אצל ר"ע ואצל נחום איש גמזו. כי מפני שהוא היה בוטח בו יתברך שיציל ה' אותו כי הכל יכול, וכמו שאמר בטחו בו עדי עד, כלומר שאף שרואים וחושבים כי כבר אבדה תקוותם אל יתייאש, רק יהיו בוטחים בו עדי עד כי ה' יתברך יכול להושיע אותם. [50] האדמו"ר מאיז'ביצא על סוגיא דנן מבליט את גודל האמונה של ר"ע (מי השילוח ח"ב עמ' רז): מאי אמן? א"ר חנינא א-ל מלך נאמן"...ובזה העולם הוא רק ע"י אמונה בזה יכול האדם לבוא להכרה מפורשת שיראה בעיניו שהי"ת מנהג הכל בסדר, וזה שאיתא בגמ' (מכות כד:) כשראה ר”ע שועל יוצא מבית קה"ק היה משחק, כיון שראה שהכל מתנהג כרצון הי"ת כסדר. וזה הענין האדרת והאמונה לחי העולמים, שאדיר הוא מפורש ואמונה הוא בדבר הנעלם, ובה' יתברך נתאחדו שניהם. [51] המשנה במסכת ברכות ט, ה אומרת: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך" וגו' בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך. על משנה זו מספרת הגמרא (ברכות סא ע"ב) את סיפור מיתתו של ר"ע: אמרו לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לר"ע וחבשוהו בבית האסורים...בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן ק"ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה בת קול ואמרה אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד. (בירושלמי ברכות ט,ה דן ר"ע בדברים אלו בשינויים שונים לפני הקיסר שמוציאו להורג). [52] בהערה 49 לעיל הצבענו על הקשר בין תורת הביטחון של ר"ע לתורת רבו, ר' נחום איש גמזו. גם בענייני הייסורין אפשר להצביע על לימוד זה, מהסיפור הידוע על ייסוריו של ר' נחום איש גמזו (ירושלמי שקלים פרק ה הלכה ד): נחום איש גמזו היה מוליך דורון לבית חמיו... סליק לגביה ר"ע אמר ליה (ר"ע לר' נחום איש גמזו) אי לי שאני רואה אותך בכך, אמר ליה אי לי שאין אני רואה אותך בכך, אמר ליה מה את מקללני? אמר ליה ומה את מבעט בייסורין... [53] באורות הקודש ב עמוד תסא, 'מעוט ורבוי טוב', מברר הרב קוק את ההבטה שלנו על הטוב והרע בעולם, ושם נותן הרב מקום לקבלת הייסורין באהבה שמבסמת את השאלה על דבר הרע והרגשת המכאוב והצער. ומידה זו היא "מידת הדעת העליונה, ועל ידי סקירה עליונה למעלה מכל דעת באמונת מהות הטוב". [54] "מהיכן צהלת הרוח יכולה לנבוע אם לא מהכרת הטוב המוחלט, הטוב הא-לוקי" (אורות הקודש ב עמוד תפה), כמו"כ עיין שם עמוד תפ"ח – תצ: זאת היא הצצת הטוב בשרש שרשו, היודעת כי הרשעה כעשן תכלה, וממשלת זדון תעבור מן הארץ, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (סופי תיבות מוכרים – ר' עקיבה!). [55] ע"פ המדרש באיכה: ...אמר הקב"ה הרי לי שני עדים אלו, ואם קיימין דברי אוריה יהיו קיימין דברי זכריה, ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה. ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקיים. [56] אמנם יש מפרשים שטוענים שעיקר הרעיון בדבריו של ר”ע הוא שנבואת זכריה זו נאמרה רק על הבית השלישי, וכהמשך דברי התוספות במסכת מכות: אבל קשה, מנלן דאותה נבואה דכתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות" היא לעולם הבא, דילמא בעולם הזה קודם גאולה? וי"ל דממה שהוא אמר בפסח שני (פסחים ס"ח ע"א) ניחא, דקאמר: עתידין צדיקים שיחיו מתים דכתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות" וילכו על משענותם ("ואיש משענתו בידו מרוב ימים"), ועל אלישע שהחיה המת כתיב "משענתו", וגמרינן משענת דהאי קרא ממשענת דאלישע - מה הוא החיה המת אף כאן תחיית מתים. ואם כן על כרחנו האי נבואה לעתיד לבוא שהרי עבר בית ראשון ובית שני ולא הייתה תחיית המתים, וניחא הכל, והשם יזכנו לראות משיח אמן. [57] החיד"א בספרו פתח עיניים, מביא את דעת הר"י פינטו שאומר: "היו סוברים חכמים כי כל הנבואות בין לרעה בין לטובה היו על חורבן בית ראשון ועל בניין בית שני. ובבית שני פסקה הנבואה ולא איתנו יודע עד מה". [58] על סיפור ההגדה בקשר לדברינו פה אפשר לעיין בהגדת המקדש לרב ישראל אריאל, עמוד 27 ואילך, חלק מהדברים הנאמרים שם יובאו בנספח. [59] בלשון הרמח"ל נקרא לכך 'הנהגת הייחוד' ו-'הנהגת המשפט' (ע"פ דעת תבונות), ובלשון הראי"ה נקרא לכך 'ההבנה המוסרית' ו-'הבנה הסיבתית' (ע"פ אורות, 'ישראל ותחייתו', פיסקה ב). [60] אורבך טוען שאין בדברי ר”ע כאן שום צפיה לנבואות "יום ה" וכד'. [61] במסכת סנהדרין לח ע"ב מופיעה מחלוקת בין ר' יוסי לר"ע על פסוק מספר דניאל: "חזה הוית עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתב..." (ז,ט , תרגום ע"פ דעת מקרא: רואה הייתי עד אשר כסאות הוטלו ועתיק ימים ישב). ר' יוסי מפרש את הזכרת "כסאות" בלשון רבים כ"אחד לדין ואחד לצדקה" - כלומר, על כסא אחד דן הקב"ה את מלכות הרשעה לחובה, ועל הכסא השני מצדיק ברחמיו את ישראל. דעת ר"ע היא: "אחד לו ואחד לדוד". שוב על פסוק זה שואל המדרש (תנחומא קדושים א): "וכי כיסאות הרבה הן?", ומשיב המדרש במחלוקת ר' יוסי ור"ע: "חד אמר זה הכסא ואיפופרין שלו, וחד אמר אלו כסאות אומות העולם שעתיד להפכן שנאמר: "אמור אל זרובבל פחת יהודה לאמר אני מרעיש את השמים ואת הארץ, והפכתי כסא ממלכות..." (חגי ב, כא-כב). בהמשך המדרש מופיעה דעה נוספת המפרשת את הכסאות על ישיבה משותפת של ה' עם בית דוד. כלומר ר' עקיבא דורש שני פסוקים דומים מספר חגי, על משפט ה' את הגויים והפיכת ממלכתם, ובמקומם ישב המשיח מבית דוד! [62] ניתן לעיין על העניין בספרו של הרב זאב סולטנוביץ' בינה לעיתים, עמוד 309 ואילך. [63] למחלוקת זו הפנה את תשומת לבי הרב יואל בן נון. יש לעיין גם ברמב"ן על פרשת שמיני (י,א, ד"ה "זה החטא"). עניין נדב ואביהוא נקשר לנושא הכללי של השראת השכינה בעולם ופעולת האדם הנדרשת למען מטרה זו. עניין נדב ואביהוא הינו סעיף נוסף בסוגיה זו, ומהווה המשך לפרשיות מצוות הקמת המשכן מול פרשיית חטא העגל, המשך להופעת השכינה בהר סיני ועוד סוגיות בעומקו של עולם. סעיף נוסף בסוגייה זו דן בשאלת הקמת בית המקדש השלישי, האם ירד מהשמים או שהוא אמור להיבנות על ידינו. הבירור בשיטת ר"ע רלוונטי אף לגביו. [64] אורבך טוען בהמשך דבריו שהביטחון מופלג שמציג ר"ע במימרותיו ובהנהגותיו נובע ישירות מדרך זו של הכרה ברורה בחופש הבחירה של האדם, ובאחריותו המוחלטת למעשיו. והשלמה חשובה לדרך זו היא תורת הייסורים של ר"ע, בה דנו לעיל. [65] נציע כאן מקומות נוספים מהם אפשר ללמוד על מרכזיותו של המעשה בתורת ר"ע: בענייני תשובה - רות רבה ו "אמר ליה - עקיבא רבך לא היה אומר כן, אלא "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו" בזכות תשובה ומעשים טובים שהיו בידו מראשיתו". בענייני מצוות - אבות דרבי נתן ל', ג: "ר"ע אומר כל המדבק בעוברי עבירה אע"פ שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פורענות כיוצא בהם. וכל המדבק בעושי מצוה אע"פ שלא עשה כמעשיהן הרי זה מקבל שכר כיוצא בהם". שבת קנו ע"ב: "ומדר"ע נמי אין מזל לישראל. דר"ע הויא ליה ברתא...אמר לה אבוה מאי עבדת?...אמר לה מצוה עבדת. נפק ר"ע ודרש "וצדקה תציל ממות" ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה". בקבלת התפילה - תענית כה ע"ב: "מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו ואמר: אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו, וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן, יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו" (קבלת התפילה בגלל מעשיו של ר"ע, אע"פ שתוכן התפילה הפוך לגמרי – "למענך רחם עלינו"). בענייני גאולה – ברכות ט ע"א במחלוקתו עם ר' אלעזר בעניין גאולת מצרים. לכולי עלמא גאולת מצרים היא מעשה של מעלה בלבד ("איתערותא דלעילא") שהוציא את עם ישראל ממ"ט שערי טומאה ברגע אחד. אעפ"כ מדגיש ר"ע את מקומם ופעולתם של ישראל בכך שהוא פוסק שקרבן פסח יכול להיאכל עד עלות השחר בגלל שעת החיפזון של עם ישראל (ולא של החיפזון של המצרים). מקובל אף להציג את שיטתו ההלכתית של ר"ע כנשענת על כח הדרשה האנושית ונובעת מהאמונה הגדולה בכחם של ישראל וחכמיהם. [66] וכפי מה שראינו במסכת אבות (ג, טו): "ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן". וכן באבות דרבי נתן (ל, ג): "ר"ע אומר...וכי איזו מידה מרובה מידת הטוב או מידת פורענות? הוי אומר מידת הטוב". [67] נדמה שברקע הסיפור הראשון עומדים ביטויים מנבואת ישעיהו בפרק סו: "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי, אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי... שמעו דבר ה' החרדים אל דברו... ונראה בשמחתכם והם יבשו. קול שאון מעיר קול מהיכל קול ה' משלם גמול לאויביו" (א-ו). לאור פסוקים אלו ישאלו חכמים: איה א-ל נקמות ה? ר”ע יענה להם בפסוקי הנחמה שבהמשך הפרק בישעיהו- בהם נסיים את המאמר. [68] כדברי המהר"ל (נצח ישראל פרק כו): כי ישראל ומעלתם עד היכן מגיע לא יוכל האדם לדעת, אך כאשר יראו העובדי גילולים אשר אי אפשר שלא יהיה להם זכות מה שבשביל אותו דבר מועט יזכו לדבר גדול כזה, ואם כן איך יסופק בו יתברך שהוא מסדר הכל במשפט וביושר, שבשביל זכות הגדול שיש לאומה הישראלית עד היכן יגיע שכרה. [69] שאלת עשיית רצון ה' וחיבורה למצבו המציאותי של עם ישראל עומדת לדיון מעניין שוב בין ר"ע לטורנוסרופוס הרשע (בבא בתרא י ע"א):
וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע: אם א-לקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. אמר לו אדרבה זו שמחייבתן לגיהנם. אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך לא כועס עליו?! ואתם קרוין עבדים שנאמר "כי לי בני ישראל עבדים". אמר לו ר"ע אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך לא דורון משגר לו? ואנן קרוין בנים דכתיב "בנים אתם לה' א-לקיכם". אמר לו אתם קרוים בנים וקרוין עבדים, בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים, ועכשיו אין אתם עושין רצונו של מקום! אמר לו הרי הוא אומר "הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית" אימתי עניים מרודים תביא בית? האידנא! וקאמר "הלא פרוס לרעב לחמך".
משמעות אפשרית לתשובת ר"ע היא, שאמנם תמיד ישראל נקראים בנים, ע"פ דרשתו של ר"ע עצמו במסכת אבות (ג, יד): "חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלהֵיכֶם", אולם בעת שאין עושים רצונו של מקום ובאה עליהם צרה ('האידנא'), יש לישראל את היכולת לשוב ולגלות שבנים הם ולהיוושע, אם ילכו בדרך הצדקה ויעשו רצונו של מקום. על כך נסובה נבואת ישעיהו בפרק נ"ח שממנה לקוח הפסוק "הלוא פרוס" וגו':
"וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקב חַטּאתָם. וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן... הֲלוֹא פָרס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ. אָז תִּקְרָא וה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיאמַר הִנֵּנִי..."
המשך לדיון זה מתקיים בין תלמידיו של ר"ע במסכת קידושין (לו ע"ב):
לכדתניא "בנים אתם לה' אלהיכם" בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים דברי ר' יהודה. רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, שנאמר "בנים סכלים המה" ואומר "בנים לא אמון בם" ואומר "זרע מרעים בנים משחיתים" ואומר "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי". [70] לאחרונה יצאה לאור מהדורה מחודשת של ספרו של הרב קלישר דרישת ציון (בעריכת יהודה עציון, ירושלים תשסב), שמכל דף ודף בספר זה יוצאת הקריאה לדרישת ציון במחשבה ובמעשה. נצטט את דעתו של הרצ"ק ליחסו של ר"ע לבר כוכבא (עמודים 295-296):
ובתלמוד מצינו בסנהדרין (צז ע"ב) שטעה ר"ע בבן כוזיבא שמלך בביתר כאשר סבר שהוא יהיה המשיח, והיה דורש מה שאמר חגי (ב, ו) – "עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ", כלומר קודם שיבוא תכלית הגאולה יהיה מלכות "אחת מעט", והוא בן כוזיבא ואחר כן "אני מרעיש את השמים ואת הארץ", עיין שם. וחלילה לומר שהתנא הא-לוקי כר"ע טעה באמיתות עניין הפסוק, אלא ברור שבאמת כן יאמר הפסוק, שבראשית הגאולה יהיה מלכות "מעט" שיקבץ רבים מן הגולה טיעלה קרבנם ריח ניחוח ונרצה להם, ואז "אני מרעיש את השמים ואת הארץ". רק שבזה טעה ר"ע שסבור היה כי בן כוזיבא היה זה מלכות מעט, ולא היה ככה, כי עוד חזון למועד. אבל בעיקר הכתוב לא טעה ר"ע, שבאמת יהיה כן לעת קץ, בטרם יבוא המשיח הנצחי, מי יתן ויהיה כן בדורנו זה אמן כן יהי רצון. [71] כמובן שיש לציין שהעשייה האנושית למען הגאולה כוללת בתוכה הכרה ברורה שיש לשים גבולות לפעולה האנושית, ונושא הר הבית או בנין המקדש בוודאי עולה לדיון בהקשר זה. [72] כזכור, פתחנו בגליון הגדול שהצטווה ישעיהו לכתוב כתגובה למפלגות השונות בימי אחז – אחת מהן היא זו המעדיפה את הפנייה למלך אשור על פני ביטחון וצפייה לישועת ה'. מולם מעמיד ישעיהו, באותו פרק, גליון נוסף של תקווה וקריאה לציפייה לישועה – "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל... צור תְּעוּדָה חֲתום תּורָה בְּלִמֻּדָי. וְחִכִּיתִי לַה' הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקב וְקִוֵּיתִי לו. הִנֵּה אָנכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאתות וּלְמופְתִים בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִם ה' צְבָ-אות הַשּׁכֵן בְּהַר צִיּון... הָעָם הַהלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אור גָּדול ישְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אור נָגַהּ עֲלֵיהֶם" (ישעיהו ח', י - ט', א). במקומות נוספים בנביאים מצאנו כתיבת נבואה הקוראת לציפייה. לדוגמא חבקוק (ב, ב-ד): "וַיַּעֲנֵנִי ה' וַיּאמֶר כְּתוב חָזון וּבָאֵר עַל הַלֻּחות לְמַעַן יָרוּץ קורֵא בו. כִּי עוד חָזון לַמּועֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב אִם יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה לו כִּי בא יָבא לֹא יְאַחֵר. הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁו בּו וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתו יִחְיֶה". ע"פ הגמרא בסנהדרין (צז ע"ב) שדנו בה לעיל זה אינו פסוקו של ר"ע, שרואה את הגאולה באה בקרוב ממש, אעפ"כ נבואות אלו מציגות את העוצמה שבציפייה, שכאמור מוסיף עליה ר"ע מעשים בפועל למענה ובקרוב. בכל אופן יש לברר ולדייק בעניין תפיסת ר"ע את היחס בין 'בעיתה' ל'אחישנה' (כמחלוקת שני רבותיו), ונציג זאת כשאלה: האם הפעולה שאליה מכוון אותנו ר"ע תלויית מציאות כלשהי שממנה נלמד להתעורר ולעורר את האהבה, או הפעולה אינה תלויה כלל במשוב מהמציאות ובכל מקרה יש להחישה? (ועיין עין אי"ה שבת א עמ' 152 פסקה קסד – 'צפית לישועה'.)
[73] עם ישראל במהלך גלגוליו ידע מאלה ומאלה. דוגמא בולטת לעניין היא התקופה של עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל בשנים 1800 - 1840, סביב הציפייה למשיח בשנת ת"ר. תלמידי הגר"א (בהנהגת ר' ישראל משקלוב ור' מנחם משקלוב ועוד) האמינו בצורה בלתי רגילה ב'אקטיביזם משיחי' ופעלו לעניין –כך. הם עלו לארץ והתיישבו בה למרות 'שלוש השבועות', דאגו לקיום המצוות התלויות בארץ, פעלו רבות למען בניית וגאולת חורבות ירושלים (בין השאר ה'חורבה' של ר' יהודה החסיד), השתתפו ביציאה מהחומות. הכל, כמובן, בצירוף ללימוד מתאים, תפילה נכונה והשתדלות רוחנית, כהכנה לביאת המשיח (אף בטלו את תיקון חצות על חורבן ירושלים ואת הפסקה 'התנערי מעפר קומי' ב'לכה דודי' שהרי כבר קמה). מולם עמדו קהילת 'הישוב הישן' דאז, שטענו טענות מוכרות נגד הדבר (על כל הקורות את עלייה זו אפשר לעיין בספר גאולה בדרך הטבע מאת אברהם מורגנשטרן. חכמי ישראל רבים עסקו בצד הרעיוני והרוחני לאתעל"ת בעת הגאולה מהם: קול התור לר' הלל משקלוב, וההקדמה לספר פאת השלחן לר' ישראל משקלוב תלמידי הגר"א, דרישת ציון לרב צבי הירש קלישר, אם הבנים שמחה לרב יששכר טייטלבאום, חוגי בית המדרש מיסודו של הראי"ה, ובהרחבה בספר התקופה הגדולה של הרב כשר. [74] ישנה חורבה אחת מיוחדת במינה - הלוא היא 'החורבה' של ר' יהודה החסיד, נספר עליה מעט. בשנת תפ"א (1720), התפרצו מוסלמים אל הרובע היהודי, שרפו את בית הכנסת ואת ספרי התורה, שמו במאסר את זקני וחשובי הקהילה, ושאר היהודים נמלטו מירושלים. ירושלים שבין החומות התרוקנה מתושביה היהודים, ומאז קיבל בית הכנסת את כינויו 'החורבה'. בי"ט אלול תקצ"ו החלה הבניה המחודשת של 'החורבה', ע"י ר' אברהם שלמה זלמן צורף הי"ד, שהיה היהודי הראשון שהתיישב בירושלים מאז אמצע המאה ה-19, ואשר נרצח ע"י פורעים ערבים בגין מרכזיותו בבנין 'החורבה' ובשיבת היהודים לעיר העתיקה. לאחר מותו המשיכו בניו את מפעלו בעזרת משה מנטיפיורי, ובכ"ח אלול תרכ"ז נחנך בית הכנסת והפך לבית הכנסת המרכזי של העיר העתיקה. במלחמת תש"ח בית הכנסת פוצץ וחרב עם כניעת העיר העתיקה ללגיון הירדני. מספרת פועה שטיינר על ביקורה הראשון ברובע המשוחרר לאחר מלחמת ששת הימים (מופיע בספר מתוך ההפיכה עמוד 278 ואילך): הבטתי בשרידי הבימה המנותצת, בימת השיש...הלטתי פני בכפות ידי. זאת איפוא "החורבה", זה מה שנותר מן ההיכל הנהדר. ארון הקודש המפואר, הקירות המצויירים, החלונות הצבעוניים, הכיפה המכוכבת, הנברשות – הכל חרב... אינני יודעת כמה זמן ישבתי כך. לפתע שמעתי נעירת חמור בוקעת מן המבנה שבחצר. ננערתי בבהלה והצצתי לתוכו. שני חמורים עמדו ולעסו קש מלוא הפה, וגללים מילאו את החצר. הדמעות, שחנקו כל העת את גרוני, מצאו להן פורקן, והחלו לנטוף על לחיי עוד ועוד... חיים עמד על ידי, השמחה הייתה עדיין שרויה על פניו. "איך אתה יכול לשמוח"?! – התרסתי, "איך את יכולה לבכות"? – ענה. "בית הכנסת הגדול שלנו, מקום תפילתנו הפך לאורווה ואני לא אבכה"? אמר חיים "אספר לך סיפור המובא בגמרא (וכאן סיפר את הסיפור על חכמים ור"ע שעלו להר הבית החרב וראו שועל...) – את בוכה ואני שמח. אני שמח שהערבים לא הפכו את "החורבה" למסגד או לכנסייה. טוב, שמלבד משפחות הפליטים המעטות לא התיישבו ערבים ברובע, לא פיתחו ולא בנו את המקום. כנראה ידעו בתוך תוכם שאנחנו נשוב הנה...". "כן" אמרתי מעודדת מעט "הם ידעו. עתה נוכל לקומם את ההריסות באין מפריע. עכשיו נקום ונבנה את הרובע כולו, ואת בית הכנסת 'החורבה' בתוכו. כשם שהחורבן התקיים, כך יתקיימו כל נבואות הנחמה על בנין ירושלים". [75] במדרש איכה הסיום הוא: "ובלשון הזה אמרו לו, עקיבא נחמתנו תתנחם ברגלי מבשר". [76] כמדרש האומר: "כתיב "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ, א). למה שתי פעמים? רבי אומר: לפי שכל המכות שלקו בהן היו כפולות שכך אמר ירמיהו "שבר על שבר נקרא" (ירמיה ד, כ) "יורדה מים" (שם שם טז). וכל כך למה? שסרחו בכפלים שנאמר "כי שתים רעות עשה עמי" (ירמיה ב, יג). ולפי שחטאו בכפל לקו בכפל שנאמר "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה" (ישעיה מ, ב). ולפי שחטאיה כפולים מכותיה כפולות לכך נחמותיה כפולות שנאמר "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ, א). "עורי עורי לבשי עוז" (שם נב, א). "התעוררי התעוררי" (שם נא, ז). "קומי אורי כי בא אורך" (שם ס', א). "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (שם נא, יב). "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני" (שם מג, כה). "שוש אשיש בה" (שם סא, י). "סלו סלו" (שם סב, י). אמרה כנסת ישראל: הכל אתה נותן בכפל שנאמר "לכן בארצכם משנה יירשו" (שם סא, ז). "כי מכת אויב הכיתיך" (ירמיה לא, יד). מה עשית לאיוב? "ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה" (איוב מב, י). אמר להם הקב"ה מה לאיוב הוספתי משנה לבני על אחת כמה וכמה "לכן בארצכם משנה יירשו" (איכה רבה א). [77] כפי שמסביר ה"ערוך לנר": "הנה במעשה הראשון לא אמרו לו כלום שקבלו תנחומין ובשני כפלו לו...כשאמר להם ר"ע תנחומין במעשה השני דהחרבן בעצמו הוא עד שהקב"ה ישיב שבות ישראל ויבנה מקדשו, אמרו לו עקיבא ניחמתנו בכפלים, שמעתה נחמתנו גם בדבריך הראשונים...". [78] הרב נריה "על משכנות הרועים" עמוד 52-53. צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 26068
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|