יוסף ברמן ויוסי דובדבני השתתפות האב במצות המילההקדמה א. ברכת 'להכניסו' ב. חובת האב במילת בנו ג. חובת הפריעה ד. מהות הפריעה ה. שני אופנים במעשה הפריעה ו. השלכות מעשיות סיכום הקדמהגדרי השתתפות האב במצוות המילה הם כמיצר שדשו בו רבים[1]. מאמר זה אינו מתיימר לחדש בסוגיה מבחינה רעיונית או הלכתית, אלא ללקט ולסדר את עיקרי הדברים. עיקר החידוש שבמאמר הוא במסקנתו המעשית, העשויה לעודד השתתפות פעילה של האבות במילת בניהם. א. ברכת 'להכניסו'ישנן מספר ברכות המלוות את ברית המילה [שו"ע יו"ד רס"ה, א]: המל מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה ואבי הבן מברך בין חתיכת הערלה לפריעה אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו... ואבי הבן או המוהל או אחד מהעם מברך על הכוס בורא פרי הגפן... ואומר בא"י אלקינו מלך העולם אשר קדש ידיד מבטן וכו'. ושם [סעיף ז]: כשהאב עצמו מוהל את בנו הוא מברך שהחיינו, ואם המוהל הוא אחר י"א שאין שם ברכת שהחיינו ולהרמב"ם לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים. דעת הרמ"א [שם]: ובמדינות אלו נוהגים שלא לברך שהחיינו[2]... מבואר שברכת 'להכניסו' מוטלת על אבי הבן. "להכניסו" - האם דוקא על ידי האב.נחלקו הראשונים האם ברכה זו מוטלת דוקא על האב ולא על אחר. לשון הרמב"ם [הל' מילה פ"ג ה"א]: ...ואבי הבן מברך ברכה אחרת. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. מצווה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן. לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחריה ברכה זו. ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם. ואין ראוי לעשות כן. הראב"ד [שם] משיג: מסתברא כמ"ד ב"ד או מיוחד שבעם מברך. ונהגו אצלנו שהסנדקוס מברך. לכאורה יסוד מחלוקתם תלוי בהבנת הגמרא [קידושין כ"ט ע"ב]: דתנו רבנן האב חייב בבנו למולו... למולו מנלן? דכתיב: "וימל אברהם את יצחק בנו". והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא[3] למימהליה, דכתיב: "המול לכם כל זכר". והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה, דכתיב: "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה". באופן פשוט משמע מהגמרא שאותה החובה הרובצת על האב עוברת לבית דין במקרה שהאב לא מל. לפי זה יש לומר שכשם שהאב מברך ברכת להכניסו כך יברכו ברכה זו בית הדין, וכך סבר הראב"ד. אך הרמב"ם הבין שהחיוב של בית דין למול, במידה שהאב לא מל, שונה מהותית מחיובו של האב. ולכן דוקא האב יברך את ברכת 'להכניסו'. וכן מדויק מלשון הרמב"ם [הלכות מילה א', א]: ...ומצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדיו... עבר האב או האדון ולא מל אותם ביטל מצות עשה... ובית דין מצווים למול אותו הבן או העבד בזמנו, ולא יניחו ערל בישראל ולא בעבדיהן. וכן [שם ג', א]: ...מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן... וכן מפורש בברכת אברהם בדעת הרמב"ם [קידושין כ"ט ע"א, ד"ה והיכא]: ...מ"מ יש חיוב על בית דין שאינו קשור עם חיוב האב, וכלשון הרמב"ם שלא יניחו ערל בישראל ובעבדיהם, וזהו גדר החיוב המוטל עליהם, ולא קיום הציווי שעל האב.... וכן הסביר הרוגוצ'ובר בהסבר המחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד [צפנת פענח פ"ג ה"א]: ...ורבנו והר"א ז"ל פליגי אם החיוב על בית דין רק שלא יהיה ערל או שיהיה מהול. דרבינו סבירה ליה דהחיוב רק שלא יהיה ערל, ועל זה לא שייך הברכה ד'להכניסו' והר"א סבירה ליה דהחיוב מוטל על כל ישראל שיהיה מהול.... יש להעיר שמהירושלמי [קידושין פ"א ה"ז] משתמע כרמב"ם, מכיון שמובאות בו חובת האב למול את בנו וחובת הבן למול את עצמו כשלא נימול על ידי אביו, אך השמיט את החיוב על בית הדין. ויש לומר שטעם ההשמטה הוא משום שהחיוב על בית דין שונה מהחיובים שעל האב והבן[4]. 'להכניסו' - ברכת השבח או המצוות.מצינו מחלוקת בראשונים, האם ברכת 'להכניסו' היא ברכת השבח או ברכת המצוות[5]. מהרמב"ם, שכתב שמברכה לאחר המילה [הלכות מילה ג', א], משמע שהיא ברכת השבח, וכן כתב הכסף משנה [שם]. לפי זה יוצא שלדעת הרמב"ם ברכת 'להכניסו' היא ברכת שבח מיוחדת שמברך האב על כך שזכה לקיים את מצות המילה בעצמו. טעמו אולי דומה לדעת הלבוש [סימן רס"ה][6]: וי"מ דברכת להכניסו אינה כלל על המילה, רק האב משבח ומברך לה' שמיום ההוא והלאה מוטל עליו עוד מצוות אחרות הנגררות אחר המילה, והם שמצווה לפדותו אם הוא בכור וללמדו תורה ולהשיאו אישה. ונראה שזו אף כוונת העוללות אפרים [מאמר שצ"ב], הביאו ר' עקיבא איגר [שו"ת, מהדו"ק יו"ד מ"ב]: שמילה חיצונית היא סיבה למילה פנימית מעורלת לב, כשימול עורלת לבבו אז יהיו חדרי ליבו פתוחים להבין ולהשכיל. והוסיף ר' עקיבא איגר: ...א"כ מילה מבוא למילת הלב להבין ולהשכיל בתורה ומצוות... דהיינו, האב משבח ומודה לה' שזכה לקיים את מצות המילה, שהיא השלב הראשון במעלות הקדושה שעתיד להעלות בהם את בנו. על פי טעם זה מתאימה גם ההלכה, שאחר שמברך האב 'להכניסו' עונה הקהל ומחזק דבריו "כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים". אמנם מהרא"ש שכתב שיברך 'להכניסו' קודם הפריעה על מנת שיהיה עובר לעשייתן [שבת י"ט, י' ד"ה מל], משמע שהיא ברכת המצוות, ואף על פי כן כתב שיברכה דוקא האב ולא אחר [קידושין פ"א אות מ]. לפי זה יוצא שלדעת הרא"ש, חז"ל תיקנו שתי ברכות על מצוות המילה:
להלכה נפסק שברכת 'להכניסו' היא ברכת המצוות[8], ולדעת השו"ע והגר"א היא נאמרת רק על ידי האב, כדעת הרמב"ם והרא"ש[9]. זאת בניגוד לרמ"א, שמשמע שפסק כראב"ד. ב. חיוב האב במילת בנובגמרא [קידושין שם] מתבאר שיש חובה על האב למול את בנו. יש לברר מה כלול בחובה זו. דעה מיוחדת מצינו בדברי המהר"ח אור זרוע [שו"ת, סימן י"א]: ומעניין המילה נראה דאין אב חייב למול את בנו בידיו, אלא לעסוק שיהא נימול, דומיא דכל הני דחשיב התם: ללמדו תורה, ללמדו אומנות, להשיטו בנהר - וכי לא ישכור מלמד לבנו לתורה ולכל הני? בדברי המהר"ח מפורש שהחובה על האב היא לדאוג למילת בנו ולאו דוקא למולו בעצמו. בהמשך דבריו [שם] מפורש שדעתו קשורה בהבנתו שמצוות המילה היא להגיע לתוצאה שיהיה מהול, ולא מעשה המילה[10]. לפי דעה זו, שחובת האב לדאוג למילת בנו, ודאי שאם האב דואג למילה על ידי המוהל יצא ידי חובה זו באופן מלא, אף על פי שמעשה המילה נעשה על ידי אחר. אמנם מפשט לשון הגמרא בקידושין [שם] "האב חייב למולו" וכן ברמב"ם [הלכות מילה א', א]: "מצוה על האב למול את בנו" נראה שחובת האב היא למול את בנו בידיים. עדיין יש לעיין מה כלול בדרישה זו. בעניין זה דנו האחרונים. בשו"ע [חו"מ שפ"ב, א] נפסק: כל המונע הבעלים מלעשות מ"ע שהם ראויים לעשותה, וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים י' זהובים. הרמ"א [שם] הביא דוגמא לדבר: היה לו בן למול ובא אחר ומלו - חייב ליתן לו י' זהובים. אבל נתנו לאחר לימול, ובא אחר ומלו - פטור. בש"ך [ס"ק ד] הביא את דברי הרא"ש: וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו - כל ישראל חייבים למולו, ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצווה לחייב לאחר אם קדמו. ועל פי זה כתב: ומדברי הרא"ש שהבאתי מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו, וחייב הוא בעצמו למוהלו... וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול, ולדעתי הם מבטלים מצוה עשה ומצוה גדולה של מילה, ויש לבית דין לבטל הדבר הזה. המקנה [קידושין כ"ט ע"ב] וכן החיד"א [ברכי יוסף יו"ד רס"ד, שיורי ברכה א] הבינו שודאי גם לש"ך יכול האב למנות את המוהל כשליח ובכך לקיים את המצוה, שהרי שלוחו של אדם כמותו. טענותיו הן רק כלפי אותם אנשים שמכבדים אחרים למול את בניהם כשלא מונו לשליחים[11]. אולם, הסבר זה קצת קשה בלשון הש"ך שלא הזכיר כלל את האפשרות למנות שליח, ומפשט לשונו נראה שהוא דיבר על אנשים "שהם בעצמם יכולים למול", משמע בגופם ממש. וכן הבין קצות החושן [שם, ס"ק ב]: ולענ"ד דמדברי הרא"ש שפיר מוכח דלא מהני שליחות במצוות מילה שעל האב[12]... וכן הוא מסביר שם את טעם הדבר על פי דברי התוספות רי"ד בקידושין [מ"ב ע"א]: ...שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו, היאך יפטור הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום?! ...והיינו נמי טעמא דמילה דומה לתפילין וסוכה וציצית שאינו בשליחות... אם כן ראינו שלוש דעות בגדר חיוב האב למול את בנו:
על פי שתי הדעות האחרונות ברור שישנה עדיפות שהאב בעצמו ימול את בנו[15]. לדעות אלו כשהאב יודע למול אסור לו ליתן לאחר למול [עיין עוד חכמת אדם כלל קמ"ט, א; ובבינת אדם סימן ז'][16]. למעשה, מעטים מלים בעצמם את בניהם, מכיון שככלל הדבר דורש מיומנות רבה, ומילה לא מקצועית עלולה לסכן את התינוק[17]. כיום המוהלים משתמשים במגן החוצץ בין הגיד לבין עור הערלה כך שניתן לבצע את חיתוך הערלה באופן פשוט וללא סיכונים. ממילא חוזרת החובה (והזכות) המיוחדת על האב להשתדל למול את בנו בעצמו (כשתי השיטות האחרונות הנזכרות לעיל)[18]. ג. חובת הפריעהעדיין צריך עיון במה ישתתף האב במצוה, שהרי מצות ברית מילה מורכבת משלושה שלבים:
כשמשתמשים במגן, מתאפשרת השתתפות האב במעשה המילה (דהיינו חיתוך עור הערלה), אך פעולת הפריעה והמציצה נעשות עדיין על ידי המוהל. אם כן אנו צריכים לעיין ביחס בין שלבי המילה על מנת שנוכל לברר עד כמה משמעותית פעולת האב כשמשתתף רק באופן זה. שלב המציצהשלב המציצה הוא למעשה פעולת חיטוי. וכן מבואר בגמרא [שבת קל"ג ע"ב]: אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ועברינן ליה. בפרי משה חקר [בענייני ברית מילה, סימן ז' אות א]: ובאחרונים נדון אי הוה רק משום סכנה[19] ואין בו שום מצוה ממצות מילה, או דבאמת אף מציצה הוה חלק ממצות המילה[20] מדין הטפת דם ברית, אלא דרב פפא מחדש דאיכא ביה נמי סכנה לגבי שאם מוהל לא יודע למצוץ מעבירינן ליה[21]. אם המציצה הינה רק משום סכנה, באופן פשוט נראה שאין ענין מיוחד שתיעשה על ידי האב. ואף אם היא חלק ממעשה המצווה, נראה שלפיכך יש עדיפות שתיעשה על ידי האב, מכל מקום, למעשה, פעולה זו אינה פשוטה לביצוע לאב[22], ובוודאי שניתן לסמוך לעשותה על ידי המוהל. שלב הפריעהשלב הפריעה הוא גילוי העטרה, ומפורש במשנה [שבת קל"ז ע"ב] שהוא מעכב מלצאת ידי חובת המצוה: מל ולא פרע את המילה - כאילו לא מל. וחקר בפרי משה [שם סימן ו' אות ד]: דהנה יש לחקור בגדר מצות פריעה שהוא גילוי עור הדק שעל העטרה: האם הוא אותו גדר כמצות הסרת הערלה, דהיינו דמצות מילה הוא להסיר את עור הערלה ואת העור הדק שעל העטרה, או דאפשר דעיקר מצות מילה היא הפריעה דהיינו גילוי העטרה, אלא דכדי להגיע לזה בעינן להסיר את הערלה דעל ידי זה יכול לפרוע את העור הדק שעל העטרה ולגלות אותה. וכן כתב החכמת אדם [בסוף הספר בנשמת אדם, חלק רינה וישועה] דעיקר המצוה היא גילוי העטרה[23]... לדעות שמעשה המילה הוא הכשר מצוה בלבד, השתתפות האב במעשה המילה היא בעלת ערך מועט, שהרי העיקר הוא הפריעה. אמנם, הדעה המקובלת להלכה[24] היא שמילה ופריעה הם שני שלבים המהווים יחד את מצוות המילה, ואם כן בודאי מעשה האב משמעותי גם כשמל בלבד ולא פורע. ד. מהות הפריעההאחרונים ביארו את היחס בין מילה לפריעה גם מבחינה מהותית. בספר בית הלוי על התורה כתב [פרשת לך לך, ד"ה התהלך]: הנה בעיקר מצות מילה חקרו הראשונים ז"ל אם הוא בגדר הסרת החסרון, דהערלה הוא מום באדם הישראלי ובמילה מפרידים את החסרון ממנו, או אם הוא הוספת מעלה וקדושה כמו כל מצות עשה שהם בקום ועשה שהם להוסיף מעלה וקדושה לאומה הישראלית. ובאמת דיש בה הני שני עניינים אלו יחד וכמו שכתב בעל העקידה ז"ל בפרשה זו... וראייתו ברורה מהא דאיתא במשנה מסכת נדרים [ל"א ע"ב] מאוסה היא הערלה וכו' שנתגנו בה הכותים שנאמר [ירמיה ט']: "כי כל הגויים ערלים", הרי דהיא מום ודבר המאוס עד שמגנים בה לכותים. עוד איתא שם במשנה "גדולה היא המילה שנכרתו עליה י"ג בריתות" וכו', הרי דהוא עוד הוספת מעלה לישראל וגדולה היא... והנראה דנוכל לאמר דהני שני בחינות הם בחיתוך ופריעה. דהחיתוך הוא הסרת מעליו הערלה, ובזה הוציא עצמו מכלל הכותים שנקראו ערלים, כי כל הגויים ערלים ובחיתוך הוא מבדיל עצמו מהם, ואח"כ באה הפריעה והוא לאות ברית קודש להתקשר ולהתקדש בקדושת ישראל להיות עם אחד[25]. ועל זה אנו מברכים בברכות המילה "וצאצאיו חתם באות ברית קודש", דחותם של הברית באה ע"י הפריעה. באופן דומה ביאר הרש"ר הירש [המצוות כסמלים, מוסד הרב קוק, עמודים 50 - 49]: ...הפריעה היא גילוי העטרה ודחיפה אחורנית של הקרום שכיסה את העטרה גם אחרי חיתוך הערלה. כאשר נשווה פעולה זו עם פעולת המילה נראה שהן שתי פעולות מנוגדות. מילה מהווה - חיתוך, הגבלה וצמצום המעכבים משהו, זה מובנו של 'מול'... פריעה היא גילוי, שחרור מהגבלה, מכל כפיה, כך יש להבין את השורש 'פרע' במקומות שונים בתורה... המילה (חיתוך הערלה) מסמלת את צמצומם של החיים הגשמיים והפריעה מסמלת את ההתפתחות של החיים הגשמיים במסגרת הצמצום הזה, ואפילו דורשת התפתחות כזאת. שתיהן ביחד משלימות זו את זו, לקיים "והיה תמים". אחרי הצמצום יש לפתח בתוך המסגרת הנתונה את ההנאה מן החיים הגשמיים כפי המצווה. המילה מדגישה את הרחקת החיים הגשמיים הבלתי - מרוסנים מקרבת אלוקים, ופריעה מקדישה את החיים הגשמיים המרוסנים, הטהורים והקדושים, להיות מצוה לפני ה'. המילה מרחיקה את כל מה שרע בעייני ה', והפריעה מעוררת את הטוב שבחיים הגשמיים כדי לקיים בהם מצוות, 'עשה טוב'. בזה רואים, שהדרישה: 'היה תמים' מורכבת משני רעיונות, הסרת השלילי וקידום החיובי... המילה מסמלת את ההרחקה של כל רע מן החיים החושיים. אבל מי שמתגבר לחלוטין על חיי החושים ומזניח אותם או מתרחק מהם לגמרי, לא הגיע לתמימות. יש להשיג אותה רק על ידי ההכנעה של הטהרה בחיים החושיים למטרה שעבורה ברא הקב"ה את יצרינו ואת תאוותינו. לכן: "מל ולא פרע, כאילו לא מל". על פי זה מובן מדוע נתייחד עם ישראל בכך שנצטווה במילה ופריעה[26], שהרי יעודו הוא להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. דהיינו, עם ישראל אינו נסחף ומשועבד בתאוות החומריות (חיים ללא מילה) ואינו עדת נזירים פרושים מהחיים החומריים (חיים של מילה בלבד) אלא ממלכה המקדשת את חיי החומר (חיים של מילה ופריעה). כמו כן מובן מדוע נצטוו ישראל על הפריעה דוקא בכניסתם לארץ ישראל [יבמות ע"א ע"א] מפני שהוא הארץ המותאמת לגלות הרמוניה זו של חומר ורוח[27]. וכדברי הראי"ה קוק [אורות ישראל ח', ט]: האחדות המגולה של העולם המוסרי, הרוחני והשכלי, עם העולם החומרי, המעשי, הטכני והחברותי מתבטאת בעולם על ידי ישראל. וסגולתה של ארץ ישראל היא לכונן בעולם גילוי אחדות זו, הנותנת פנים חדשות לכל התרבות האנושית, לכל תפקידיה... על פי הדברים האלו מתחדדת המרכזיות של הפריעה. ממילא עולה גם חשיבות ההשתתפות של האב, אף במעשה הפריעה. אמנם, כנ"ל, מעשה הפריעה ככלל דורש מיומנות ועדיף שיעשה על ידי המוהל[28]. להלן יפורט, שתיתכן דרך נוספת של פריעה, בה ישתתף האב באופן פעיל אף במעשה הפריעה, וללא סיכון התינוק. ה. שני אופנים במעשה הפריעהעל מנת להבין את אופן מעשה הפריעה יש להקדים ולהביא רקע קצר: אבר המין הזכרי מורכב מהגיד עצמו ובקצהו העליון העטרה. העטרה מכוסה בשני עורות: עור דק צמוד, פנימי, הנקרא עור הפריעה, ועור נוסף, חיצוני, הנקרא עור הערלה. מצינו בקרב המוהלים שני אופנים שבהם הם מלים ופורעים למעשה:
האופן המקובל המוזכר ברוב הפוסקים הוא כשמתבצעים שני שלבים: שלב המילה, ואחריו שלב הפריעה. את שלב הפריעה נהגו לעשות בציפורן [ע"ע רמב"ם הלכות מילה ב', ב; ובטוש"ע יו"ד רס"ד, ג]. למעשה, המוהל מותח את עור הערלה ומעט מעור הפריעה, ותופס אותם על ידי מגן החוצץ בין העטרה לבין העור העומד להסרה. בשלב המילה חותך המוהל על ידי סכין, בצמוד למגן, את עור הערלה (בפעולה זו הוא חותך גם מעט מעור הפריעה, דבר שיעזור לפריעתו על ידי הציפורן בשלב השני). עם הסרת המגן נמצא שעור הערלה הוסר ונשאר רק עור הפריעה. בשלב הפריעה יקרע המוהל את עור הפריעה הדק על ידי הציפורן ויגלה את בשר העטרה.
יש מוהלים שנוהגים לבצע את המילה והפריעה בבת אחת על ידי חיתוך בסכין. למעשה, המוהל מותח את עור הערלה ואת עור הפריעה כאחד, ותופס אותם על ידי המגן כנ"ל. בשלב המילה חותך המוהל על ידי סכין, בצמוד למגן, את עור הערלה ועמו את עור הפריעה, כך שעם הסרת המגן נמצא שהוסרו עור הערלה ועור הפריעה, ובשר העטרה מגולה. כיוון שהאופן השני היה פחות נפוץ ומקובל, מצינו דיון בפוסקים האם להלכה ניתן למול ולפרוע באופן זה. ברמב"ם ובטושו"ע הוזכר האופן הראשון, אך כנ"ל ייתכן שדבריהם לא נאמרו בדוקא, אלא תיארו את המציאות הנפוצה. דיון הפוסקיםיש לציין שגם באופן הראשון ישנם מקרים שעקב טעות ומשיכת יתר של עור הפריעה, כשמסיר המוהל את המגן הוא מגלה שלא נשאר כלל מעור הפריעה, כך שלמעשה התבצעה מילה ופריעה כאחד. המהר"ם שיק [יו"ד סימן ר"מ] דן אם בדיעבד יצא ידי חובה באופן זה, ופשט שודאי שכן, וכן מוסכם בפוסקים[29]. לעניין לכתחילה נחלקו הפוסקים: ישנם פוסקים שאסרו לכתחילה למול באופן השני. עיקר סברתם הוא שהמנהג המקובל מאז ומעולם הוא האופן הראשון - ואם כן יתכן שיש עניין למול דוקא באופן זה[30]. וכן פסק המנחת יצחק [חלק ט', ק'] ושבט הלוי [חלק ד', קל"ג]. דעת האגרות משה [יו"ד חלק א' קנ"ה, וחלק ג' צ"ח] היא להתיר לכתחילה גם כאופן השני, והוא אף מצא סמך מהירושלמי שנהגו למול גם באופן השני: ...פשוט שאין שום חילוק באיזה אופן יעשה, אם בקריעה בציפורן או בחיתוך - המצוה היא שיגלה העטרה גם מעור הרך... עכ"פ שמעינן שבזמנם היו מקומות שעשו בחתיכה אחת גם הפריעה ולא בציפורן. והיו גם מקומות ואולי רובם שעשו בב' פעמים: תחילה הערלה, ואח"כ בקריעת עור הפריעה בציפורן, כדאיתא במדרש שוחר טוב אלמא דאין קפידא אף לעניין לכתחילה. היו שהוכיחו מתשובת הרב האי גאון[31] שנהגו בבבל מקדם אף באופן השני, ושם משמע שאף הקפידו למול דוקא באופן זה. וכן כתבו שכך היה מנהג סלוניקי[32], ואם כן אין בכך חידוש ושינוי המנהג. לסיכום, דעת הפוסקים: מילה ופריעה כאחד: בדיעבד - יצא ידי חובה. לכתחילה - מנחת יצחק ושבט הלוי - אסור, אגרות משה - מותר. ו. השלכות מעשיותהשתתפות האב במעשה הפריעה יכולה להיות תלויה בשני אופני הפריעה. באופן הראשון שהפריעה בציפורן - נדרשת מומחיות שאינה קיימת אצל רוב האבות. אך באופן השני הפריעה נעשית בצורה פשוטה של חיתוך העורות בצמוד למגן ומעשה זה שווה לכל נפש. בכל אופן מצאנו יתרון וחסרון בכל צד: באופן הראשון (מילה ואחר כך פריעה בציפורן) יש יתרון שכך הוא המנהג המקובל, אך יש בו גם חיסרון שבאופן זה יוכל האב לעשות את מעשה המילה בלבד ולא את מעשה הפריעה. באופן השני (של מילה ופריעה כאחד) יש יתרון שבאופן זה יכול האב לקיים בגופו את המילה והפריעה, אך יש בו גם חיסרון משום שהוא נתון במחלוקת הפוסקים. מעתה יש לשאול האם עדיף למול באופן הראשון המקובל ובכך ישתתף האב בגופו רק באופן חלקי (במילה ולא בפריעה); או למול באופן השני הנתון במחלוקת, אך בו ישתתף האב בכל מעשה המילה (מילה + פריעה)[33]. סיכוםבגמרא במסכת קידושין [כ"ט ע"ב] מפורשת חובת האב למול את בנו. מצינו שלוש דעות מרכזיות בהבנת חובה זו: 1. חובת האב לדאוג למילת בנו [מהר"ח אור זרוע]. 2. חובת האב למול את בנו בעצמו, ואף על פי שיכול לעשות שליח, מצוה בו יותר מבשלוחו [רמ"א, בכור שור, ועוד]. 3. חובת האב למול את בנו בעצמו, ומכיון שזו מצווה בגופו אינו יכול לעשות שליח. [קצות החושן, חכמת אדם ועוד]. על פי שתי הדעות האחרונות, שהן הדעות המרכזיות בפוסקים, מוטלת על האב חובת ההשתדלות למול את בנו בידיים. לפי הדעה השנייה, מצד 'בו יותר מבשלוחו', ולפי הדעה השלישית רק כך יקיים את המצווה המיוחדת המוטלת על האב. יש לזכור שלדעת הרמב"ם המצווה למול מתקיימת רק על ידי האב, וכשנעשה על ידי אחר נימול רק מצד חובת הציבור שלא יהיו ביניהם ערלים. למעשה, שלב המילה יכול להתבצע כיום אף על ידי אב שאינו מיומן באופן פשוט וללא סיכון התינוק. שלב הפריעה, שהוא מרכזי ביותר, שהרי הוא לעיכובא, וכן הוא עיקר ההכנסה לקדושת ישראל, יכול להתבצע (על ידי אב לא מיומן) רק באופן של מילה ופריעה כאחד. באופן זה יוצא בודאי ידי חובה בדיעבד, אך נאסר לכתחילה על פי שבט הלוי והמנחת יצחק. אולם, דעת האגרות משה היא שניתן לפרוע באופן זה אף לכתחילה. על פי דברים אלו יש לשקול האם עדיף שהאב ימול ויפרע כאחד בעצמו, או שהוא ימול בעצמו וימנה את המוהל כשליח לפרוע בציפורן[34].
[1]. לדוגמא ראה ספר הברית [עמוד ט"ז, סימן ו'], בינת אדם [סימן ז'], פרי משה [בענייני ברית מילה, סימן ב']. [2]. אמנם למעשה מנהג ארץ ישראל שגם האשכנזים מברכים שהחיינו. עיין עוד חכמת אדם [הלכות מילה כלל קמ"ט, סעיף כ']. [3]. במקנה [שם] מבואר שהכוונה ב"בית דין" היא לכלל ישראל. [4]. ניתן עוד לחקור בגדרי החיוב על בית הדין, האם חיובם הוא חיוב מיוחד במצוות מילה או קשור לחיובם הכללי לכפות על המצוות. יתכן שבכך נחלקו הבבלי והירושלמי. בבבלי נלמד החיוב על בית הדין מפסוק מיוחד: "המול לכם כל זכר", שמשתמע ממנו שיש חיוב מיוחד במילה על ידי בית הדין. בירושלמי הושמט החיוב על בית הדין, אולי בגלל שחיוב זה קשור לחיוב הכללי של בית הדין לכפות על המצוות, שאינו מיוחד דוקא במצוות מילה. [5]. עיין עוד פרי משה [בענייני ברית מילה, סימן י"א] שהוא מחלוקת רשב"ם ורבינו תם [שבת קל"ז ע"ב תוד"ה אבי הבן, פסחים ז' ע"א תוד"ה בלבער] האם יש לברך ברכת להכניסו דוקא לפני המילה על מנת שיהיה עובר לעשייתן או שניתן לברכה אף אחר המילה. [6]. דברים דומים מובאים בבית יוסף [רס"ה ד"ה כתב ה"ר דוד אבודרהם] בשם האבודרהם. [7]. יתכן שדעת הרמב"ם, שברכת 'להכניסו' היא ברכת השבח, נובעת גם מהעובדה שלדעתו יש ברכה ייחודית כשהאב מל בעצמו. האב, שלא כאדם אחר המברך רק על עצם המילה בלבד: "על המילה", מברך על המצוה ברכה שונה, שמבוטא בה גם שהאב מקיים את מצוותו המיוחדת: "למול את הבן" [הלכות מילה ב', א]. לכן לא סביר שישנה ברכה נוספת על המצוה המיוחדת לאב. [8]. א. בשו"ע [רס"ה, א] פסק כרא"ש שמברך לפני הפריעה. ב. הרמ"א [רס"ה, ב] פסק שאם בירך רק 'להכניסו' יצא ידי חובה, ואין צורך לשוב ולברך 'על המילה' קודם מעשה המילה. מפסקים אלו עולה שבברכת 'להכניסו' יש גם צד של ברכת המצוות, אולם יתכן שעדיין יש בה צד נוסף שמתבטא בו השבח על המצוה. [9]. השו"ע [רס"ה, א] סתם שאבי הבן מברך 'להכניסו', והשמיט את דברי הטור שציטט את דברי הראב"ד. ועיין עוד בבית יוסף [רס"ה, ד"ה וכתב הרמב"ם] שהביא כמה ראשונים שמחזקים את דעת הרמב"ם, ולכן משמע ממנו שפסק כרמב"ם. הגר"א [רס"ה ס"ק ב] ציין על הרמ"א שהביא את דעת הראב"ד, שהרבה חולקים. ובס"ק לה כתוב במפורש שפסק כרמב"ם. ועיין עוד בס"ק יד שהסיבה שבדיעבד יוצא ידי חובה כשבירך האב רק ברכת להכניסו "דברכת להכניסו היא תוספת על ברכת המילה שנצטווה אביו עליו יותר מאחר וברכת המילה נכלל בו, אלא דלכתחילה יברך קודם על המילה כמו בברכת הפרות בכולל ואינו כולל" והם כדברי הבית יוסף הנזכרים לעיל. [10]. דברים דומים מובאים בתוספות רי"ד [ע"ז כ"ו ע"א, ד"ה נימול ארמאי] עי"ש, שעל פי דעה זו הכשיר בדיעבד מילה שנעשתה על ידי גוי, ואפילו על ידי חבורה בעלמא. [11]. וכן כתב להלכה בעל התבואות שור [סימן כח] והדרכי משה, שודאי יכול האב למנות שליח ובכך יקיים המצוה בגופו, ששלוחו של אדם כמותו. [12]. וכן משמע בסידור יעב"ץ [הלכות מילה, אות ז] "האב שיודע, אינו רשאי לעשות שליח למול, והעושה כן מבטל מ"ע, רק ימול בחיתוך ופריעה". [13]. תבואות שור, מקנה, ברכי יוסף שהובאו לעיל, וכן בערוך השולחן [רס"ח, ד] ובגר"א [רס"ה, ס"ק לה]. [14]. עיין עוד שם, שדחה את דעת התבואות שור, שבכל מקום שפירשה התורה מי יעשה את המצוה אין אומרים שלוחו של אדם כמותו, ובמצוות המילה כתוב: "וימל אברהם את יצחק בנו". [15]. בטעם החיוב המיוחד של האב במילת בנו, ניתן להעלות כמה אפשרויות: הלידה הפיזית של הבן על ידי הוריו אינה נגמרת ביציאתו מרחם אימו, אלא במילתו על ידי אביו. דברים דומים מצינו בר' צדוק הכהן מלובלין [ישראל קדושים, הוצאת 'יהדות', תשל"ג, עמוד 121]: "וע"כ האב חייב למול את בנו ואין עיקר המצוה על האדם בעצמו כשיגדל שיהיה בהשתדלותו ככל המצוות, רק שהוא כן בתולדה מצד האב המולידו כי באמת הם בשורש כן מולים, והעורלה אינו אצלם אלא לבוש חיצוני ממשכא דחיויא דסביב רשעים יתהלכון...". א. האב הוא האחראי על לידתה הרוחנית של נפש בנו. הברית היא הקומה הראשונה שלה, והמשכה הוא בתורה, בחופה ובמעשים טובים. דברים דומים ראינו לעיל בדברי העוללות אפרים. ב. באופן טבעי הבן שייך לרשותו של אביו, ובמעשה המילה מוסר האב את בנו מרשותו הטבעית לרשות גבוה. ג. הבן אינו נכנס לברית רק מתוקף היותו חלק מכלל ישראל אלא יש בברית מימד ייחודי של כניסת הענף המשפחתי המיוחד לברית, שמצידו הבן הוא המשכו של האב. תודה לשי גניזי ואליעזר באומגרטן ששיתפו אותנו בהערות אלו. [16]. אמנם תיתכנה 'נפקא מינות' בין דעה שתים ושלוש: א. כשרוצה למנות שליח שהוא מוהל מכובד וגדול - עיין עוד בברכי יוסף [רס"ד, בשיורי ברכה ס"ק א] שכתב שיתכן ומועיל כנגד 'מצוה בו יותר מבשלוחו'. ב. כשהאב מתחיל במילה ונותן את הפריעה לאחר - עיין עוד אוצר הברית [פ"ג סימן ג', הערה יא] דעות הפוסקים שהקלו. טעמם הוא שכשעושה חלק מן המצוה יכול לתת לאחר לגמור את המצוה, ואין בזה 'מצוה בו יותר מבשלוחו'. [17]. עיין עוד במסכת שבת [קל"ה ע"א]: "רב אדא בר אהבה איתייליד ליה ההוא ינוקא שהוא מהול, אהדרי אתליסר מהולאי עד דשוויה כרות שופכה...". רש"י [שם]: "והוא עצמו מלו ועשאו כרות שופכה שחתך מן הגיד". ועיין עוד בפניני הלכה של הרב אליעזר מלמד [כרך ב', עמוד 132] שמילה לא מקצועית של האב עלולה לסכן את התינוק: "ולכן עדיף שהאב ימנה לשליח מוהל מקצועי ולא ינסה להדר במצוה זו על חשבון בנו הרך". בהקשר זה (עד כמה הקפידו שלא לסכן את הילד בעבור הידור במצות המילה) עיין עוד בדבריו הנפלאים של הרמב"ם [הלכות מילה א', יח] בעניין דחיית מילה עקב חולי: "אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי שסכנת נפשות דוחה את הכל ואפשר למול לאחר הזמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם". [18]. אלא אם כן מדובר במקרה חריג בו האב עלול להיתקף בחרדה שעשויה לפגוע בתפקודו ולסכן את הרך הנימול. אמנם אם מדובר בחרדה בעלמא שניתן להתגבר עליה: עיין באוצר הברית [פרק ג' סימן ג', הערה יג] בשם אות שלום ש"מכל מקום יאמץ ליבו ויאמן ידו למול בעצמו...". [19]. עיין שם בהמשך דבריו שכן דעת ערוך השולחן [או"ח של"א, ס"ק ב] ואבני נזר [יו"ד רל"ח] וקצות החושן [שפ"ב, ס"ק א], שאפילו לשיטתו שיש חיוב על האב למול את בנו ולא מועילה שליחות, מכל מקום יכול למנות שליח למציצה, מכיון שאין זה חלק ממצות המילה. ועיין עוד פוסקים נוספים המובאים באנציקלופדיה הלכתית רפואית לרב ד"ר שטיינברג [ערך 'מילה', הערה 233]. [20]. עיין עוד אור החיים [ויקרא י"ב, ג] בשם הזוהר, שעל ידי מילה פריעה ומציצה מסירים שלושת הקליפות, ע"ש. ועיין עוד בדעת כהן [קמ"א] שכתב שלמציצה יש טעם בנגלה ויש טעם בנסתר. ועיין עוד שדי חמד [כרך ט', מערכת מילה, בעניין המציצה עמוד 235, ד"ה על דבר], שכתב שוודאי הלכה למשה מסיני שמציצה היא חלק ממצוות מילה מלבד עניין הסכנה, וכתב שכן נראה על פי טעמו של הרמב"ם במורה נבוכים [חלק ג', פרק מ"ט] שעניין המילה הוא להחליש התאווה, שאף המציצה עוזרת לכך. ועיין עוד פוסקים רבים נוספים המובאים באנציקלופדיה הלכתית רפואית לרב ד"ר שטיינברג [ערך מילה, הערה 234]. אמנם, תיתכן דעה נוספת שתאחד בין שתי ההבנות הנ"ל ותסבור שהמציצה היא מחמת סכנה ולכן נקבעה כחלק מהותי ממצוות המילה. [21]. 'נפקא מינה' אפשרית היא היחס למציצה על ידי שפופרת שמוודאת שלא יעברו מחלות בעקבות המגע בין אבר הנימול ודמו לפי המוהל: אם המציצה היא משום סכנה, יש לומר שאדרבה דווקא מפחיתים באופן זה את חשש הסכנה, ואם כן אולי אף יש חובה למצוץ באופן זה. אך אם מציצה היא חלק מהמצוה, יתכן ויש עניין למצוץ דווקא בפה. [22]. אמנם מעשה המציצה אינו דורש מיומנות רבה, אך הוא מרתיע את רוב האנשים. [23]. 'נפקא מינות' אפשריות תהיינה כשאנוס ואינו יכול לפרוע: האם מכל מקום יש עניין למול, ואם מילה כזו דוחה שבת וצרעת, והאם מתחייב על ביטולה כרת. עיין עוד בכלי חמדה [פרשת לך לך, בעניין מילה אות ו]. [24]. כך הורה לנו מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א. [25]. עיין עוד בהמשך דבריו הנפלאים שם שהוכיח כן מדברי הזוהר הקדוש הרעיא מהימנא והמדרש, ואכמ"ל. [26]. עיין עוד במנחת חינוך [מצוה ב', אות א] שכתב שאף לדעת הרמב"ם שבני קטורה חייבים במילה בזמן הזה הכוונה דוקא למילה אך לא לפריעה. וכן כתבו שאגת אריה [הלכות מילה מ"ט], מאירי [יבמות ע"א ע"ב, ד"ה המילה, לשיטות אחרוני הרבנים] והמהרש"א [חידושי אגדות סנהדרין צ"ב ע"א]. [27]. עיין עוד ברש"ר הירש [שם עמודים 52 - 51] שמבאר שבמצרים נצטוו ישראל רק על המילה מכיוון שבשלב זה היו צריכים בראש ובראשונה להשתחרר מתאוות מצרים, אך קודם כניסתם לארץ ישראל נצטוו על הפריעה מכיוון שעתה הם מתקדמים צעד נוסף, והוא העלאת החיים החומרים וקידושם...". כמו שהיה אסור לאכול פסח מצרים בלי מילה, שנאמר וכל ערל לא יאכל בו [שמות י"ב, מה] כך היה מותר לאכול "מתבואת ארץ כנען" [יהושע ה', יב] רק אחרי מילה ופריעה...". [28]. עיין עוד אוצר הברית [פ"ג סימן ג', הערה יג], שיש אומרים שימול ולא יפרע כיון שדרושה מיומנות גדולה יותר בפריעה מאשר במילה. [29]. אמנם באנציקלופדיה הלכתית רפואית [הערה 229] הביא בשם הגרש"ז אויירבאך שבדיעבד צריך הטפת דם ברית. ברם, מעיון במקורו [נשמת אברהם ח"ב יו"ד רס"ד, ס"ק ד] כלל לא ברור אם דברי הגרש"ז התייחסו לענין מילה ופריעה כאחד, או שמא לעניין מילה על ידי גוי או מילה ללא כוונה המוזכרות שם. [30]. ואכן מובאים טעמים שונים על פי הקבלה. עיין לדוגמא בליקוטי הלכות [יו"ד הלכות מילה ב', ד]: "העורלה היא בחינת קליפה הטמאה לגמרי... ופריעה זה בחינת נגה... וע"כ יש כח לתקנה ולבררה... וזה בחינת פריעה שאין חותכין אותו העור כלל, רק קורעין ומגלין העטרה והעור נשאר אצל הברית קודש...". דברים אלו אינם מתקיימים כשהמילה והפריעה נחתכים יחד. ועיין עוד שם [אות ח] בטעם הפריעה על ידי ציפורניים דוקא. [31]. מובא באוצר הגאונים לר"מ לוין [שבת, עמוד 134]: "כי זה החוק יש בבבל מהיום שנים רבות, שמושך המוהל הערלה ומפסיק את הקליפה התחתונה בידו כדרך שהם יודעים, עד שהיא נפסקת ומחבר אותה עם הערלה וחותך אותה בבת אחת". האוסרים פקפקו באמינות תשובה זו, וציינו שמכל מקום עצם העובדה שהפוסקים לא הזכירו אופן זה מלמד שזוהי שיטה דחויה. עיין עוד בשבט הלוי [שם]. [32]. וכן מובא בספר הברית, ומצוטט בתשובת שבט הלוי [שם], והביא בספר הברית טעמים נוספים לעדיפות המילה והפריעה כאחד: 1. שממעטת נזילת הדם. 2. ממהר המילה. 3. ממהר להתרפא. 4. מבטיח שעור הפריעה לא יחזור ויכסה את העטרה. בשבט הלוי דחה טעמים אלו. [33]. כשהאב מל באופן זה יש לשאול מתי יברך את ברכת 'להכניסו'. שהרי להלכה קיימא לן כדעת הרא"ש שיברך ברכת 'להכניסו' בין מילה לפריעה, אך באופן זה אין שהייה ביניהם! באגרות משה [יו"ד חלק א' קנ"ה] כתב שכשהמוהל מל באופן זה יברך האב ברכת 'להכניסו' בין תחילת החיתוך לסיומו. אולם, במקום שמל האב בעצמו באופן זה יש לומר שמכיוון שהוא טרוד וכן מכיוון שהעיכוב עלול ליצור צער לתינוק, יברך את שתי הברכות לפני מעשה המילה, וכן כתב בחכמת אדם [כלל קמ"ט סעיף כ], ומקורו בט"ז [יו"ד רס"ה ס"ק א], וכן כתב בסידור יעב"ץ [סדר המילה עמוד 102, ברכת 'על המילה' אות א]. [34]. עיין עוד בהערה 16 שמצד 'מצוה בו יותר מבשלוחו' (הדעה השניה), יש דעות בפוסקים שאם התחיל במצוה יכול לגמור לכתחילה על ידי אחר. אולם לדעה שלא עוזרת שליחות למילת האב (הדעה השלישית), אף הפריעה צריכה להתקיים על ידי האב בגופו. Quote this article on your site | Views: 8546
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|