חנן אריאל הודאה אישית בתפילת שמונה עשרהא. הצורך והחובה להודות ב. המקורות בגמרא 1. איסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים בברכות 2. איסור שאלת צרכים בשלוש ראשונות ובשלוש אחרונות 3.איסור להאריך בשבחיו של הקב"ה ג. דיוני הגאונים והראשונים שיטת הגאונים ופרשנותה אצל הראשונים שיטת הרמב"ם שיטת הרא"ה ורבינו יונה ד. פסיקת הטור, השולחן ערוך והרמ"א סימן קי"ב שיטת הגר"א סימן קי"ג ה. סיכום א. הצורך והחובה להודותבבוקר אחד ניגש אלי חבר יקר אחרי התפילה וסיפר לי: היום אמרתי תודה לה' בשומע תפילה. באותו יום הייתה סייעתא דשמיא גדולה, והייתה הצלחה רבה לכוחות הביטחון, והוא לא יכול שלא לבטא זאת בתפילתו. אי אפשר רק לבקש ולצעוק ולא להגיד תודה, הוא טען. במאמרנו ננסה לבחון את השאלה האם מותר להוסיף הודאה אישית בברכת ההודאה (שהרי ברכת שומע תפילה מיועדת לבקשת צרכים ולא להודאה)[1]. לא נעסוק במאמר בתוספות במקומות אחרים, כגון בקריאת שמע ובברכת המזון, אלא במקומות שיש להם זיקה ברורה לדיון על הוספות בתפילת העמידה. תחילה נביא את הסוגיות המרכזיות בגמרא. לאחר מכן נעיין בשיטות הגאונים והראשונים, ולבסוף נבחן את פסיקת ההלכה. מעניין לציין, שלא מצאתי בפוסקים האחרונים התייחסות לשאלה זו, שלדעתי מעסיקה מתפללים רבים. ב. המקורות בגמראהדיונים בראשונים סובבים סביב כמה סוגיות מרכזיות בגמרא. כדי שלא להאריך יתר על המידה בביאור דבריהם של הראשונים, נביא תחילה את אותן הסוגיות כלשונן, והקורא יוכל לשוב ולעיין בהן, אם יזדקק לכך בהמשך המאמר. לא נרחיב את העיון בסוגיות עצמן, ונצטמצם בהעלאת האפשרויות השונות להבנתן, משום שענייננו הוא בבירור שיטות הראשונים ופסיקת ההלכה בעניין תוספת הודאה, ולא בניתוח הסוגיות כשלעצמן.
1. איסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים בברכותהגמרא בברכות [מ' ע"ב] אומרת: "ועל כולן (פירות האילן ופירות האדמה) אם אמר שהכל נהיה בדברו - יצא". אתמר, רב הונא אמר: חוץ מן הפת ומן היין; ורבי יוחנן אמר: אפילו פת ויין. נימא כתנאי: ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה - יצא. ראה תאנה ואמר: כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה - יצא, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - לא יצא ידי חובתו. נימא, רב הונא דאמר כרבי יוסי, ורבי יוחנן דאמר כרבי מאיר! - אמר לך רב הונא: אנא דאמרי אפילו לרבי מאיר; עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם - אלא היכא דקא מדכר שמיה דפת, אבל היכא דלא קא מדכר שמיה דפת - אפילו רבי מאיר מודה. ורבי יוחנן אמר לך: אנא דאמרי אפילו לרבי יוסי, עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם - אלא משום דקאמר ברכה דלא תקינו רבנן, אבל אמר שהכל נהיה בדברו דתקינו רבנן - אפילו רבי יוסי מודה. בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר: בריך מריה דהאי פיתא. אמר רב: יצא. והאמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה! - דאמר: בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. והא בעינן שלש ברכות! מאי יצא דקאמר רב - נמי, יצא ידי ברכה ראשונה. מאי קמשמע לן - אף על גב דאמרה בלשון חול, תנינא [משנה, סוטה ז', א], ואלו נאמרים בכל לשון: פרשת סוטה, וידוי מעשר, קריאת שמע, ותפלה, וברכת המזון! אצטריך, סלקא דעתך אמינא; הני מילי - דאמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש, אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון קדש אימא לא - קמשמע לן. עולה לכאורה מהגמרא שהלכה כרבי מאיר ורבי יוחנן, שאם שינה ממטבע הברכה יצא. אולם גם אם יצא בדיעבד, אין פירוש הדבר שמותר לנהוג כך לכתחילה. כמו כן יש מקום לברר מה מוגדר כשינוי מטבע. הגמרא התייחסה לברכות קצרות, אך יש לברר מה יהיה הדין בברכות ארוכות: האם מותר יהיה לשנות את נוסח אמצע הברכה ולשמור על הפתיחה והחתימה? האם מי ששומר על נוסח הברכה המקורי ורק מוסיף מדיליה מעין הברכה גם הוא נחשב כמשנה ממטבע שטבעו חכמים?
2. איסור שאלת צרכים בשלוש ראשונות ובשלוש אחרונותהגמרא בברכות [ל"ד ע"א] אומרת: אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות. דאמר רבי חנינא: ראשונות - דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות - דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות - דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו. מלשון הגמרא נראה שהחידוש בדברי רב יהודה הוא האיסור לשאול צרכים בשלוש ראשונות ובשלוש אחרונות. לפי הבנה זו, נראה לכאורה שאדם רשאי להוסיף תוספות אישיות באמצע הברכה, ואין בכך משום משום שינוי מטבע הברכה שאסרו חכמים. האיסור הוא רק להוסיף תוספת שאינה מעניין הברכה. מובן מאליו, שלפי פרשנות זו, אין כל מקום לאסור תוספת שבחים והודאות בברכות אלו. אך ייתכן שהחידוש מובלע בדברי רב יהודה, והוא ההיתר לשאול צרכים באמצע הברכה. רב יהודה מחדש שלמרות שבדרך כלל אסור לשנות כלל מנוסח הברכות שתיקנו חכמים, מותר לשאול צרכים בתפילת שמונה עשרה. חכמים ראו חשיבות בכך שאדם יבקש את צרכיו הפרטיים בעצמו[2], ולכן התירו שאלת צרכים דווקא, והתירו זאת רק בברכות האמצעיות של שמונה עשרה. עניין שאלת צרכים עולה גם בגמרא בעבודה זרה [ח' ע"א]. הגמרא שם מביאה מחלוקת משולשת בין רבי אליעזר, רבי יהושע וחכמים. לדעת רבי אליעזר, שואל אדם צרכיו ואחר כך מתפלל. לדעת רבי יהושע, מתפלל ואחר כך שואל צרכיו. ולדעת חכמים, וכן לדעת נחום המדי, שואל אדם צרכיו בשומע תפילה, וכן הלכה. בעקבות מחלוקת התנאים, מובאות כמה מימרות של אמוראים: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אע"פ שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה - אומר. א"ר חייא בר אשי אמר רב, אע"פ שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם יש לו חולה בתוך ביתו - אומר בברכת חולים, ואם צריך לפרנסה - אומר בברכת השנים. אמר ר' יהושע בן לוי, אע"פ שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אבל אם בא לומר אחר תפלתו, אפילו כסדר יוה"כ - אומר. גם כאן יש מקום להתלבט האם ההיתר לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין אותה ברכה הוא היתר ייחודי לשאלת צרכים, או שהוא היתר כללי. גם אם ההיתר הוא כללי, יש לעיין האם הוא קיים בכל הברכות שתיקנו חכמים או שהוא היתר ייחודי לתפילת שמונה עשרה.
3. איסור להאריך בשבחיו של הקב"ההגמרא בברכות [ל"ג ע"ב] ובמגילה [כ"ה ע"א] עוסקת בעניין תוספות שאינן ראויות בתפילה, ומספרת: ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד. המתין לו עד דסיים, כי סיים אמר ליה: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי? אנן הני תלת דאמרינן - אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה - לא הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי ואזלת! משל, למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו! רבי חנינא אוסר להוסיף שבחים יותר ממה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. יש לברר האם יש הבדל בין השבחים בתחילת ברכת אבות (הא-ל הגדול הגבור והנורא) לבין השבחים בברכת גבורות (מחיה מתים, סומך נופלים, רופא חולים וכו'). אם גם שבחים כגון 'רופא חולים' אסורים, יש לברר האם מותר לאדם להוסיף הודאה אישית כשנרפא ממחלתו. האם יש הבדל בין השבח 'רופא חולים' לבין הודאה לה' על כך שריפא חולים? ההבדל בין שבח לבין הודאה אינו חד וברור כלל. גם חתימת ברכת ההודאה "הטוב שמך" נראית כשבח כללי, ולא רק כהודאה. סוגיא נוספת העוסקת באיסור לספר בשבחיו של הקב"ה נמצאת במגילה [י"ח ע"א]. הגמרא שם [י"ז ע"ב], מביאה את הברייתא המספרת ששמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. הגמרא מביאה ברייתא נוספת שמביאה את המקורות לסדר הברכות בשמונה עשרה, ואחר כך אומרת: מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא, דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו", למי נאה למלל גבורות ה' - למי שיכול להשמיע כל תהלתו. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: המספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא יותר מדאי - נעקר מן העולם, שנאמר: "היספר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבלע". דרש רבי יהודה איש כפר גבוריא, ואמרי לה איש כפר גבור חיל: מאי דכתיב "לך דמיה תהלה" - סמא דכולה משתוקא. כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא: מלה - בסלע, משתוקא - בתרין. הקושי בסוגיא זו הוא קושי תחבירי: למה מתייחסת הרמיזה "מכאן ואילך"[3]. ניתן לפרש שמכאן ואילך, שיש נוסח תפילה מתוקן, אסור לאדם פרטי לספר בשבחו של הקב"ה, כפי שהורה רבי חנינא. הדרך היחידה בה מותר לשבח את הקב"ה היא על ידי השבחים שתיקנו אנשי כנסת הגדולה[4]. אפשרות אחרת היא, שמכאן ואילך היינו משסיים תפילתו, ואסור לאדם לספר אחרי התפילה בשבחו של הקב"ה. אמנם אין זה מובן מדוע בתפילה מותר לאדם לספר בשבחו של הקב"ה ואחריה יאסר עליו לספר, ולכן הוסיף רש"י: "בקביעות ברכה", דהיינו שמותר לספר, אך אסור לחתום בברכה. ג. דיוני הגאונים והראשוניםהמקורות בדברי הגאונים והראשונים העוסקים ישירות בענייננו, דהיינו תוספות אישיות של הודאה בתפילה, מצומצמים מאוד. ברם, מתוך דיונים שעסקו בהם לגבי התוספות בעשרת ימי תשובה ולגבי אמירת פיוטים (קרובות[5]) בתפילת העמידה, ניתן ללמוד על עמדתם בעניין תוספות בשלוש אחרונות.
שיטת הגאונים ופרשנותה אצל הראשוניםהגאונים עסקו בעניין התוספות שאנו מוסיפים בעשרת ימי תשובה בשלוש ראשונות ובשלוש אחרונות: "זכרנו לחיים", "וכתוב לחיים טובים" ו"בספר חיים טובים". גאונים שאסרו להוסיף דבר יש מהגאונים שאסרו להוסיף דבר בשלוש ראשונות ובשלוש אחרונות. לדעת פירקוי בן באבוי [גנזי שכטר עמוד 544 ואילך] אסור להוסיף דבר בשלוש ראשונות ואחרונות[6]: ושנו חכז"ל: כל המשנה על המטבע שטבעו חכז"ל לא יצא ידי חובתו. שכך שנו חכ': מיכן ואילך אסור לספר בשבחו שלקב"ה. דאמר ר' אלעזר: מאי דכת' מי ימלל גבורות ה' ישמי'? - שיכול להשמיע כל תהילתו, שאפילו מלאכי השרת אינם יכולים להשמיע כל תהלתו. ופרשו חכז"ל: מאי מיכן והלן - הגורע ממטבע שטבעו חכ' אפילו אות אחת חייב מיתה. ושנו חכז"ל: כל המוסיף הרי זה מחרף ומגדף, וכל האומר הלל בלא עיתו הרי זה מחרף ומגדף. והלל הוא שבחו שלהקב"ה, אלא מפני שאמרו בלא עיתו הרי זה מח' ומג'. בא וראה ממי שהתפלל לשמנה עשרה בימות החמה ושכח והזכיר מוריד הגשם, בשביל שהזכיר והוסיף דבר אחד בעת שלא תקנו חכ' אין תפלתו תפלה וחוזר ומתפלל תפילה אחרת, בשביל שהוסיף דבר אחד בלא עת שתקנו חכז"ל. ואינה לא הזכרת השם ולא ברכה שאינה צריכה אלא מוריד הגשם, והקב"ה מוריד הגשם, אלא מפני שהזכיר אתו בלא עת שתקנו חכז"ל לא יצא ידי חובתו... ואמר רבא בר בר חנא אמ' ר' יוחנן, ואמרו ליה רבבהו א' ר' אלעזר: כל המספר בשבחו שלקב"ה יותר ממה שתיקנו חכז"ל נעקר מן העולם הבא... ההוא דנחית קמיה דר' חנינא, אמר הא-ל הגדול הג' והנו' והעזוז וג'. מיכן אתה למד שאסור להוסיף אפילו אות אחת בשבחו שלקב"ה ממה שלא תקנו חכז"ל, וכל שכן שאסור לשאול אדם צרכיו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות, וכל שכן שאסור לומר אסור והתיר והגדה בשלש ראשו' ובשלש אחרונות, וכל שכן מעשי מרכבה שאסור לומר בצבור, ואפילו ביחיד... וכל שכן שאסור לומר הא-ל הג' הג' והנו' ומפסיק שבחו שלקב"ה ומתחיל ומזמר ויבא עמלק ואיכה אבכה וכל כיוצא בו. ואתה למד קל וחו' מאדם שמתפלל שמונה עשרי ושמע בתוך שמונה עשרי שליח צבור ואומר קדוש קדוש או יהא שמיה רבא שאסור לו להפסיק תפילתו ולומר עם הצבור קדוש או יהא שמ' רבה, ואפילו לשתוק ולשמוע אסור עד שיגמור תפילתו שהיא חובה עליו... ואם אתה אומר: יחיד שאינו מפסיק, אבל שליח צבור מפסיק! גדולה תפילת שלוח צבור יותר מן תפילת יחיד, שיחיד מוציא את עצמו, ושליח צבור ירד ומוציא את הרבים... ואתה למד קל וחומר: לקדושה וליהא שמיה רבה אינו מפסיק, לאסור ולהתיר ולהגדה ודברים אחרים מפסיקין?! ועוד שני חכז"ל: אלו ברכות שאדם שוחח בהן, באבות תחילה וסוף, במודים תחילה וסוף וג'. וקל וח': ומה אם השתחואה שאינה לא ברכה ולא הזכרת השם נתנו לה חכז"ל שיעור וטבעו אותה, המברך ברכה שאינה צריכה על אחת כמה וכמה. ועוד שנו חכז"ל: היכא מנענעם. ומה ניענוע נתנו לו חכז"ל שיעור, המוסיף אות אחת על מטבע חכ' על אחת כמה וכמה שאסור להוסיף אות אחת. ועוד שנו חכז"ל: רב נחמן בר יצחק אמר העושה כדברי בית שמי חייב מיתה. דתנן: א"ר טרפון אני היתי בא בדרך והטי' לקרות כדב' בית שמי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים, אמרו לו כדיי הייתה לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל. אין בה ברכה ולא הזכרת השם, חייב מיתה מפני שעבר על דברי בית הלל וחכמים שקבעו הלכה כבית הלל. שכך כתוב: "וסביביו נשערה" ושאר. מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה, שכל המוסיף על דברי חכ' או פוחת אפילו כחוט שערה חייב מיתה. ושנו חכז"ל לכל נושא הקב"ה פנים חוץ ממוסיף על שבחו שלקב"ה אפלו אות אחת, שאין נושא לו הקב"ה פנים, שכך כת': "הא-ל הג' הג' והנו' אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", ואי אתה מוצא בכל התורה כולה שכתוב "אשר לא ישא פנים" אלא בפסוק זה, מפני שהוא שבחו שלקב"ה. וכן אמר רב יהודאי זכ' אד' וג לברכה, כל ברכה שאינה בתלמוד אסור לברך אותה, ואסור להוסיף אות אחת. בא ולמד באי לומר המלך הקדוש לאמר מלך הקודש כמה חכ' נחלקו בה עד שקבעו חכז"ל הלכה... וכן אמר רב יהודאי, שגזרו שמד על בני ארץ ישראל שלא יקראו קרית שמע ולא יתפללו, והיו מניחין אותן ליכנס שחרית בשבת לומר ולזמר מעמדות, והיו אומרים בשחרית מעמד, וקדוש ושמע במוסף, והיו עושים דברים הללו באונס. ועכשיו שכילה הקב"ה מלכות אדום וביטל גזרותיה ובוא ישמעלים והניחום לעסוק בתורה ולקרא קרית שמע ולהפלל אסור לומר אלא דבר דבור במקומו... ...וכל שכן לומר זוכרנו לחיים במגן שהיא בקשה, ולא מעין ברכה היא, דאפילו באמצעיות שאמרו חכז"ל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומ', במה דברים אמורים? רפואה בברכת רופא ופרנסה בברכת שנים, אבל רפואה בברכת השנים ופרנסה בברכת רפואה דלאו מעין ברכה היא הרי זה מגונה, וכל שכן בשלש ראשונות שלקב"ה, וכל שכן שאסור לשאול צרכיו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות וכל עיקר, מפני שמערב שבח בהודאה, והודאה בשבח והודאה בבקשה והודאה באמצעיות כולן הרי זה מגונה... כפי שמתבאר מהדברים, פירקוי בן באבוי תוקף את אמירת הפיוטים, שלדעתו מקורה בימי שמד, שאסרו לומר בהם קריאת שמע ותפילה, ועל ידי הפיוטים הצליחו בכל זאת לאמרם[7]. בדברי פירקוי בן באבוי יש משפטים שנראה מהם שדווקא שבח אסור להוסיף ("מיכן אתה למד שאסור להוסיף אפילו אות אחת בשבחו שלקב"ה ממה שלא תקנו חכז"ל"), ויש משפטים שנראה מהם שאסור להוסיף דבר ("שכל המוסיף על דברי חכ' או פוחת אפילו כחוט שערה חייב מיתה"). מכל מקום, בדבריו אפשר למצוא שלושה סוגי מקורות:
פירקוי בן באבוי מתייחס גם לאפשרות להבחין בין יחיד, שאינו רשאי להוסיף, לבין שליח ציבור, שמותר לו להוסיף, ודוחה זאת. להלן נראה, שעמדה דחויה זו אומצה כנראה על ידי התוספות. רב פלטוי גאון ורב האי גאון [דבריהם מובאים בספר הפרדס], כתבו, שיש שנמנעים לומר זכרנו לחיים, שאין ברכות הללו מקומות לשאול צרכים [מובא באוצר הגאונים לברכות, חלק התשובות, ל"ד ע"א][8]. היתר בגלל מועד התפילה - מסכת סופרים לדעת מסכת סופרים [י"ט, ח], יש היתר ייחודי לימים הנוראים בלבד: כשם שחתימתן של ראש השנה ויום הכיפורים משונה משאר ימים טובים, כך תפילתן. ואין מזכירין זכרונות בשלשה ראשונות ובשלשה אחרונות אלא בב' ימים טובים של ר"ה וביום הכיפורים בלבד, ואף באלו בקושי התירו. הנצי"ב [שו"ת משיב דבר ח"א סימן י"ג] מבאר את הביטוי "בקושי התירו", על פי דברי רבי חנינא בשבת [י"ב ע"ב], שבקושי התירו לנחם אבלים ולבקר אבלים בשבת. משמעות הביטוי היא שכשחכמים ראו צורך גדול, כגון להפיג את צערם של האבל והחולה, התירו לנהוג שלא על פי דין (וללכת למקום צער בשבת, על אף שאסור להצטער בשבת). אולם מאחר שבקושי התירו, אין ללמוד מכאן היתרים נוספים במקומות אחרים. בימים הנוראים יש צורך מיוחד להרבות ברחמים, ולכן התירו לבקש גם בשלוש ראשונות ובשלוש אחרונות. וכן מצינו בכמה מקומות שתיקנו חז"ל לפעמים שלא ע"פ דין, וכן הוא לתקוע בראש השנה בישיבה כדי לערבב השטן, ואף על גב שאינו על פי עומק הדין להקדים תקיעה לתפלת מוסף. צרכי רבים - היתר בגלל זהות המתפלל או בגלל אופי התוספת בתפילה? לדעת רב צמח גאון ורב כהן צדק [אוצר הגאונים, שם] שהתקבלה להלכה, הטעם להוספות בימים נוראים הוא אחר: כך מנהג בישיבה שאנו שואלים במגן זכרינו לחיים, ובמודים וכתוב לחיים כל בני בריתך, ובשים שלום ובספר חיים ברכה ושלום מראש השנה ועד יום הכיפורים. ואם תאמר, דאמר רב יהודה אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות... אלא כך הוא טעמא: כשאמר רב יהודא אל ישאל אדם צרכיו, בצרכי יחיד, כגון יחיד חולה או יש לו לבקש דבר הצריך לו... ראיה לדבר, שלא אמר רב יהודא אין שואלין, אלא אל ישאל אדם צרכיו, ביחיד שיש לו צורך, כגון חולה וצריך לפרנסה, שהן צרכיו של אותו יחיד, אבל צרכי צבור כגון זכרנו לחיים, שכל ישראל צריכין להן, שואלין[9]. הנימוק שבתשובת רב צמח גאון דורש הסבר. אם הטעם שאסור לשאול צרכים בשלוש ראשונות הוא, כדברי הגמרא בברכות ל"ד ע"א, שעבד שמבקש צרכיו מרבו צריך לפתוח בשבחו, מדוע צרכי ציבור שונים מצרכי יחיד? בדברי הראשונים ניתן למצוא שני הסברים שונים לעניין. א. התוספות [עבודה זרה ח' ע"א, ד"ה אם בא] מתייחסים לדברי הגמרא האומרת שאע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפילה, אם בא לומר אחר תפילתו אפילו כסדר יום הכיפורים, אומר. וכך הם אומרים: משמע, אבל באמצע תפלתו לא ומה שנהגו עתה בתעניות ב' וה' שנוהגין להאריך בפסוקי דרחמי ובסליחות בברכת סלח לנו, איכא למימר דציבור שאני, מידי דהוה אהא דאמרינן אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות, והא קמן שנהגו קרובץ בג' ראשונות, אלא לאו שמע מינה דצבור שאני. תוספות אינם אומרים שצרכי ציבור שונים מצרכי יחיד בכך שיש בהם הקדמה ראויה לבקשת הצרכים בברכות האמצעיות. ההבדל לפי דעתם אינו באופי התוספת אלא בזהות המתפלל. התוספת בתפילה מותרת, כי לציבור מותר לחרוג מדיני התפילה הרגילים[10]. וכתב הנצי"ב [שו"ת משיב דבר, שם] שלדעת התוספות אסור ליחיד לשאול בשלוש ראשונות ואחרונות אפילו צרכי ציבור, ולפי שיטת התוספות צריך לומר, שההיתר לומר "זכרנו" בעשרת ימי תשובה הוא בגלל אופיים המיוחד של ימים אלה, כפי שנאמר במסכת סופרים[11]. א. בשבלי הלקט [עניין תפילה, סימן כ"ח], וכן במחזור ויטרי, [סימן שכ"ה], ובטור אורח חיים [סימן קי"ב] מובאת תשובה ארוכה של רבינו תם בעניין אמירת קרובות בתפילה. בתוך התשובה מוסבר כמה פעמים ההיתר לשאול צרכי רבים: והא דאמרינן: אמר רב יהודה אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות... הנהו צרכי יחיד קאמר... אבל בשלש ראשונות צרכי רבים הם, לפיכך האריכו בהם יותר מבקדושת היום, שזהו שבח שכל ישראל צריכין לומר רחמים... ויכול לשאול צרכי רבים דהיינו שבח הרב שרבים צריכין לו, שכן מצינו בעבודה ובהודאה ושים שלום, כלם צרכי רבים נינהו[12]... וזה שבחו שמרבים בעניות של תורה ובצרכי כל ישראל, כגון ג' אחרונות רצה והודאה ושים שלום... נראה שהשבח הוא שכל ישראל הם עבדיו של הקב"ה ותלויים בו. בקשת צרכים למען כלל ישראל היא הכרה במלכותו על כולם, וזה השבח שבו פותחות כל הברכות: "א-לקינו מלך העולם". לפי הסבר זה, שאלת צרכי רבים היא הקדמה ראויה לברכות האמצעיות מפני שהיא שבח, ונראה שלפי דעה זו מותר יהיה לומר גם שבחים אחרים, ולא רק שאלת צרכי ציבור. וכן פסק הרא"ש [ברכות פרק ה' סימן כא]. וכך הבין כנראה הראבי"ה [ברכות, סימן צ"ב] שכתב: "אבל לשאול צרכי צבור וגם שבחות אפילו בשלוש ראשונות שפיר דמי"[13]. חופש בשינוי מטבע הברכה - רב נטרונאי, הרי"ף והר"י מיגאש בתשובת רב נטרונאי, [מהדורת ר"י ברודי, כרך א' עמ' 135, מובאת בתשובת רבינו גרשום מאור הגולה סימן א, וכן בשבלי הלקט שם, וכן כתב במחזור ויטרי סימן של"א], מתיר רב נטרונאי לשנות את נוסח הברכה, כל עוד הפיוט הוא מעין הברכה, ואומרים מעין חתימתה סמוך לחתימתה: האומרין פיוטים באבות וגבורות ובכל תפלה ותפלה ובכל רגל ורגל מעניינו, ומרבין בו דברי אגדה, ובט' באב ובפורים. אם אומרין בכל ברכה וברכה מעין אותה ברכה, ובראש השנה ויום הכפורים דברי ריצוי וסליחות, ובט' באב דברי חרבן הבית, הרשות בידן. ועיקר שאומרין בכל ברכה וברכה מעין פתיחתה ומעין חתימתה... וכן כתב הר"י מיגאש בשם הרי"ף בתשובה [סימן פ"ז, הובאה בברכי יוסף לחיד"א אורח חיים קי"ב, ס"ק ה]: וששאלת: הפיוטים שנהגו החזנים לומר ולהכניס אותם בכלל הברכה כגון מגן ומחיה ויוצר, אם זה מותר אם לא. יודיענו דעת רבינו יצחק, הרב ז"ל, בזה. תשובה: אם החזיר החזן ענין הברכה קודם החתימה, כדי שתבא החתימה עליה, הרי זה מותר, ואין אצלנו מי שימחה בזה... החופש הרב שניתן למתפלל לשנות מנוסח הברכה אם הוא שומר על עיקר הברכה, מובן היטב בעקבות דבריו היסודיים של שד"ל, במבואו למחזור בני רומא[14]: קדמונינו זכרונם לברכה קבעו לנו מטבע הברכות להודות לה' ולהתפלל לפניו, אך לא נתכוונו בתקנתם שיהיה נוסח תפלותינו קבוע כיתד בל תמוט, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. אבל היתה כוונתם לקבוע בקרב כל ישראל הענינים אשר עליהם נודה לאלקינו ונתפלל אליו, ולקבוע לנו סדר הברכות והתפלות, כגון: בשחר מברך שתים לפני קריאת שמע ואחת לאחריה, ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה, ושתהיה התפלה פתחת בשלש ברכות של הודייה, ראשונה אבות, שניה גבורות, ושלישית קדושת השם, ואח"כ שתים עשרה ברכות לשאלת צרכינו, ושתהיה תחלת הבקשות שנבקש מהא-ל שיחננו דעה בינה והשכל, ואחריה נבקש על התשובה, ואח"כ על הסליחה, ואחריה על הגאולה, ואחריה על הרפואה, וכן עד שומע תפלה, ואחר כן נסיים בעבודה והודאה ושים שלום. וכל זה כדי שיהיה עיקר התפלה ועניין כל ברכה וברכה וסדר הברכות וחתימתן שוה בקרב כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם. אך לא כתבו קדמונינו ז"ל הברכות והתפלות על ספר, ובהפך אמרו [שבת קטז ע"ב]: "כותבי ברכות כשורפי תורה", והניחו לכל יחיד ולכל שליח צבור שיאריך ויקצר כפי חכמתו. ולפיכך התקינו שמונה עשרה בלחש, כדי שיסדר שליח צבור תפלתו בינו לבין עצמו קודם שיאמרה באזני כל העם [ראש השנה לד ע"ב]. ור' אליעזר אמר [ברכות ד', ד]: העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים, וחברו ר' שמעון בן נתנאל היה אומר [אבות ב', יג]: אל תעשה תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. ופירוש קבע, שמתפלל במלות קבועות ואינו מחדש בהן דבר, כמו שפירשו רבה ורב יוסף [ברכות כט ע"ב]. ופירש רש"י: והיינו לשון קבע, כיום כן אתמול וכן מחר... כן היה הדבר נוהג כל ימי חכמי המשנה, ומפני זה היה שהוצרכו ללמדנו [ברכות ה', ג]: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים משתקין אותו - שאם היה הנוסח קבוע ממש, מהיכן יעלה על הדעת שיאמר אדם בתפלתו לשונות אלו שאינם בנוסח המקובל בידינו?... ונשוב לענייננו ונאמר כי גם בימי תלמידי חכמי המשנה מצינו [ברכות לג ע"ב]: ההוא דנחית קמיה דר' חנינא, אמר הא-ל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז וכו', ור' חנינא אמר לו: סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי? אנן הני דאמרינן, אי לאו דאמרינהו משה וכו', משל למלך בשר ודם וכו'. ולא אמר לו: 'מי הרשה אותך לזוז מהנוסח המקובל מרבותינו'? וגם אח"כ בימי רבה מצינו [שם]: ההוא דנחית קמיה דרבה ואמר: אתה חסת על קן צפור, אתה חוס ורחם עלינו... והנה נשאר נוסח התפלות והברכות בעל פה עד אחר חתימת התלמוד, כלומר עד שקם אחד ממלכי פרס, והרס בתי מדרשות, ונטל מישראל כח המשפט, וגזר על היהודים ללכת בערכאות של פרסיים אז שרו חכימיא למהוי כתלמידיא, וגם אם בהחבא היו חכמי ישראל דנים דיני ישראל, היו מוכרחים לקרוא עצמם תלמידים בעלמא, ואז נחתם התלמוד ונשלמה ההוראה, כלומר שלא היה עוד רשות לחכמי ישראל להורות ולדון. והחכמים ההם נקראו סבוראי, כלומר תלמידים [ירושלמי שבת ג', ג]: מה יעביד הדין סבורא דלא יליף ולא שמש (הכוונה מה יעשה אותו תלמיד). והם בראותם חרבן בתי מדרשות וביטול הישיבות ואבדן כבוד התורה, וקודם לכן כבר בטלו גם הנשיאים בארץ ישראל, ראו שלא היה אפשר עוד לתורה שבעל פה לעמוד שמורה וערוכה בלב התלמידים, לפיכך כתבו המשנה והתלמוד והתוספתא והברייתות והתרגומים והברכות והתפלות על ספר, והיה זה אחר שנת ר"ס לאלף החמישי (500 לחשבונם). ומאז והלאה נשאר נסח התפלות קבוע, ולא היו עוד שליחי צבור מאריכין אותו כרצונם. ומכל מקום עדיין לא חדלו גדולי הדורות וראשי הישיבות להוסיף ולגרוע כה וכה מלה או מלות, כנראה מחלופי נסחאות הנמצאים עדיין בין מנהג למנהג, וגם הוסיפו והכניסו בגוף הברכות קצת פיוטים. שיטת הרמב"םהדיון בשיטת הרמב"ם כולל עיון בשני סוגי מקורות: במשנה תורה ובתשובותיו הרבות העוסקות בעניין, שבאחת מהן נשאל הרמב"ם על פירושה של הלכה בהלכות תפילה. משנה תורה בהלכות קריאת שמע [א', ז] אומר הרמב"ם: ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם: [15] מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום, מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח, מקום שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח. כללו של דבר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע, וכל שאינו אומר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית לא יצא ידי חובתו. [16] הרמב"ם כותב שאסור לפחות מהברכות ולא להוסיף עליהן, ואסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים. לכאורה נראה, שאסור להוסיף מאומה, אולם מהדוגמאות שהרמב"ם מביא, נראה שהוא עוסק רק בפתיחת הברכות וחתימתן, דהיינו שאסור לגרוע פתיחה או חתימה בשם ומלכות, ואסור להוסיף פתיחה או חתימה בשם ומלכות. ייתכן, אם כן, שהשמטות והוספות באמצע הברכה אינן מוגדרות כשינוי מטבע. בהלכות תפילה, יש שתי הלכות העוסקות בתוספת על הברכות הראשונות והאחרונות, שיש לכאורה סתירה ביניהן. בפרק א' הלכה ט פוסק הרמב"ם: תפלות אלו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם, אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו. וכל אותן התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות, לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכות, ואם חידש אפילו בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה, ושלש ראשונות ושלש אחרונות לעולם אין מוסיפין בהן ולא פוחתין מהן ואין משנין בהן דבר. אולם בפרק ו' [הלכות ב - ג] אומר הרמב"ם: המתפלל עם הציבור לא יאריך את תפלתו יותר מדאי. אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו, ואם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר וידוי יום הכפורים אומר, וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה מוסיף. כיצד? היה לו חולה - מבקש עליו רחמים בברכת חולים כפי צחות לשונו, היה צריך לפרנסה - מוסיף תחנה ובקשה בברכת השנים, ועל דרך זה בכל אחת מהן, ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה שואל, אבל לא ישאול לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. מפרק א' משמע שאין להוסיף דבר בברכות הראשונות והאחרונות. ואולם מפרק ו' משמע שדווקא שאלת צרכים אסורה. (ולהלן נראה שהרמב"ם נשאל על הלכה זו, וביאר אותה). וכן כתב הרמב"ם שנהגו להוסיף בכל התפילות בעשרת ימי תשובה [הלכות תפילה סוף פרק ב', וכן בסדר התפילה]: יש מקומות שנהגו בעשרה ימים אלו להוסיף בברכה ראשונה זכרנו לחיים, ובשניה מי כמוך אב הרחמן, ומוסיפין בברכת שמונה עשרה זכור רחמיך, ומוסיפין בברכה אחרונה ובספר חיים. וכן יש מקומות שנהגו להוסיף בעשרת ימים אלו בברכה שלישית ובכן תן פחדך. אבל בראש השנה וביום הכפורים מנהג פשוט הוא להוסיף בשלישית ובכן תן פחדך. מה, אם כן, יחסו של הרמב"ם לתוספות בתפילה? נראה, שאפשר לעמוד על שיטתו טוב יותר מתוך עיון בתשובותיו. תשובות הרמב"ם יש בידינו שש תשובות של הרמב"ם בעניין שינויים והוספות בברכות קריאת שמע ובעמידה. נעיין בשלוש מהן (התשובות האחרות מובאות בשוליים[17]). התשובה המפורטת ביותר בעניין התנגדותו של הרמב"ם לפיוטים היא תשובה רנ"ד: שאלה בדבר מאמר המשנה [סוטה ז', א] "ואלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, וודוי מעשר, וקרית שמע, ותפלה, וברכת המזון", שנראה מלשונו הברורה, שסומכין על העניינים לבד ולא על על המלים, ושהפיוטים שחוברו למועדים, אם העניינים נשמרים בהם בכללותם, מוציאים ידי חובה, אף על פי שלא נזכר עניינו של כל פרט ופרט מן הפרטים זולתי חתימת הברכה לבד. ובאו בתלמוד מאמרים אחרים, שנראה מהם, שסומכין על הנוסח שקבעו ז"ל במלותיו העבריות. מהם מה שהקפידו על מלה אחת, והיא אהבת עולם ואהבה רבה [ברכות יא ע"ב], וכן [שם, יב ע"א] "כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו", ואומרם ז"ל [ברכות מ ע"ב] "כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - אינו אלא טועה", ואמרו גם כן [עבודה זרה ח ע"א] "אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה, אומר", וכן [מגילה יז ע"ב] "שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות על הסדר לפני רבן גמליאל". והחיובים אשר חייבו בקרית שמע, והדיוק אשר זכרו, והתנאים הנזכרים בברכת המזון, אשר אם הפר מקצתם או לא אמר מקצתם והקדים או איחר וסדר מן הסדר שהתקינו לא יצא ידי חובתו... התשובה: אסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים בברכות בשום פנים, וכל המשנה - טעה. ומה שהבאת ראיה מן "אלו נאמרין בכל לשון", אינו ראיה, לפי שהוא אינו מוסיף על העניינים ואינו גורע מהם, אלא משנה הלשון לבד. ואין זה כמו הפיוטים אשר הם תוספת עניינים, והבאת דברים הרבה שאינם מעניין התפלה, ונוספים לזה משקלם וניגונם, ויוצאת התפלה מגדר תפלה (ונעשית) לשחוק. וזו הסיבה היותר גדולה לחסרון הכוונה, ושההמון מקילים ראש לשוחח (באמצע התפלה), לפי שהם מרגישים שאלו הדברים הנאמרים אינם מחוייבים. ונוסף לזה, שאלו הפיוטים הם לפעמים דברי משוררים, לא תלמידי חכמים, עד שיהיו ראויים להתחנן בדבריהם ולהתקרב בהם לא-לקים, ושיסירו מן הדברים שחברו הנביאים ומי שבמדרגת הנביאים, על כולם השלום ורצון אלקים[18]... השואל שאל על אמירת פיוטים, שבאים כתחליף לנוסח הברכה המקורי, ומשמרים רק את חתימת הברכה. והוא מביא מקורות המדגישים את חשיבות השמירה על מטבע שטבעו חכמים. הרמב"ם מעלה ארבע סיבות להתנגדותו לאמירת הפיוטים: א. הם משנים, כאמור בשאלה, ממטבע הברכה. ב. הם מוסיפים דברים שאינם מעניין הברכה. ג. הם גורמים לזלזול בתפילה המתבטא בשיחות של ההמון באמצע התפלה[19]. ד. הפיוט אינו ראוי להחליף את דברי הנביאים ומי שבמדרגת הנביאים. מהי דעת הרמב"ם בעניין תוספות שהם מעניין הברכה, ואינן גורעות מנוסח הברכה המקורי? בעניין זה יש שתי תשובות: בסימן קפ"ד נשאל הרמב"ם: שאלה: ויורנו בדבר מה שהזכיר הדרתו בפרק ו' מהלכות תפלה (הלכה ג'): "אבל לא ישאל לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות". ונהגו, שיחיד יוסיף, כתפלת רשות, בעמידה, מאמר בזה הלשון: "בהר מרום ישראל שם נעבדך, ושם נעבדך ושם נדרוש את כל אשר ציויתנו. בריח ניחוח תרצה אותנו, ותחזינה עינינו". האם זה מותר, אם לאו, כי הוא פוגע בזה התנאי... התשובה: זו הלשון שמוסיפין בעבודה, אינה מזיקה, ואין בה רע, ואין זה שואל צרכיו, אלא זה עניין הברכה... אם המתפלל הרוצה להוסיף שומר על הנוסח המקורי, והתוספת היא מעניין הברכה - היא מותרת! בסימן קפ"א נשאל הרמב"ם תשובה באותו עניין, ויש בתשובתו התייחסות מאלפת לחשיבות מניעת המחלוקת כגורם בעל משקל הלכתי משמעותי: שאלה: ותורנו בדבר שינוי (לשון) הברכות בלילות שבתות ומוצאי שבתות, ושכרכם כפול. התשובה: לשנות אותן הברכות בשבתות וזולתן הוא טעות בלא ספק. אך הואיל ומחזיקים בזה הצבור, והדבר מביא לידי מחלוקת, ראוי להניחו, לפי שאין בו דופי גדול בדין, וזה השעור של הטעות יש אצל כל צבור מדה כפולה ומכופלת ממנו בעוונות במנהגות שנוהגים בהם ושחושבים אותם לדין, וקשה לבטלם. (לכן) הניחם להימשך. והואיל והם יישארו (קיימים), ואם לא תתפלל אותם אתה יתפלל אותם זולתך, הרי יותר ראוי שתתפלל אתה לפניהם. ואין חשש, אם תתקרב אל הלשון האמיתית ותתחיל בזו הלשון: בא"י אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים בחכמה, וכלה מעשיו ביום השביעי ויקראהו שבת. אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת ולמען כהונה עמוסים וכו'. (והברכות) שלאחר קרית שמע אין חשש גדול בהן. ובמוצאי שבת תתחיל אשר בדברו מעריב ערבים המבדיל בין קודש לחול וכו'. אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, ואותנו הבדלת להיות לך לעם קדוש וכו'. אמרו זאת, כי הוא האופן היותר טוב, ואין חשש בו. וכתב משה. גם בתשובה זו, רואים שהבעיה ההלכתית שהטרידה את הרמב"ם היא שינוי מטבע הברכה. והרמב"ם מיקל, ומתיר לשואל לשמור על רוב נוסח הברכה המקורי ולשנות את הנוסח המקורי של אמצע הברכה כדי למנוע מחלוקת. שינוי קטן כזה, הוא שינוי שאין בו חשש לדעת הרמב"ם. נראה, אם כן, שלפי דעת הרמב"ם, שינוי ממטבע הברכה הוא שינוי שמשנה את נוסח הברכה המקורית (או את עיקר הברכה המקורית), אך תוספת על נוסח הברכה, מעניין הברכה, שאינה ארוכה יותר מדאי, מותרת גם בשלוש ראשונות ושלוש אחרונות. וכתב הרב קאפח, (בביאורו להלכות תפילה, סוף פרק ב') שלפי עיקרון זה, ניתן להסביר שהרמב"ם התיר להוסיף הוספות בעשרת ימי תשובה מפני שהן מעניין הברכה. כגון: וזוכר חסדי אבות - זכרנו לחיים. שיטת המאירי - הוספה מעין הברכה מעוררת את הכוונה בחיבור התשובה [משיב נפש, מאמר ב', פרק ב] מביא המאירי את דעתם של הגאונים שאסרו להוסיף דבר בשלוש ראשונות ובשלוש אחרונות, ואת דעתם של הגאונים שהתירו לשאול מפני שצרכי ציבור מותר לשאול בשלוש ראשונות ואחרונות. אחר כך מביע המאירי את דעתו: וממה שנראה לי התר בתוספות אלו, שאין זה אצלי נקרא שאלת צורך כלל, לא צורך יחיד ולא צורך רבים, ולא היתה כונת האומר אל ישאל אדם צרכיו וגו' אלא על צרכי הגוף, והוא שהתירו שאלתם בברכות אמצעיות מעין כל ברכה וברכה, כלומר שאם היה לו חולה כוללו בברכת רפאנו והדומה לזה. אבל תוספות אלו אינם אלא תפלה על חיי הנפש, והערת השתדלם בתשובה עד שיגיעם עזר א-לקי להיותם דבקים בה' עד שיאמר עליהם "חיים כלכם היום", והוא אמרם זכרנו לחיים וכו', וזה משבחי השם. והוא אצלי מנהג נאה, מפני שטבע האדם מתעורר על כל חדוש, אם התחדשות זמן, אם התחדשות נסח דברים, יותר ממה שאינו מתעורר לדברים המורגלים. ומזה היה ראוי בזה הזמן, שצריך האדם להתעורר בו תכלית התעוררות, שיתחדשו בכל הברכות דברים מעוררים הטבע... לא רק שהמאירי מתיר להוסיף חידושים מעין הברכה, אלא שהוא גם רואה בכך מנהג נאה, המעורר את הכוונה. והנה מקום אתי להוסיף נופך על דבריו. חובת התפילה המוטלת על כל יחיד ויחיד מישראל, שתי פנים לה. מחד, התפילה היא כולה בלשון רבים, והיא מוטלת כחובת עבודה ואינה תלויה בהתעוררות הנפש. היחיד נדרש לשייך את עצמו לכלל, להתפלל בתוך עדה מישראל במקדש מעט, ולשמור על הנוסח שתיקנו חכמים. בכך הוא משמש ככהן, המעלה קרבן תמיד בשפתיו בתוך המקדש המעט שבו הוא מתפלל. הוא מייצג את כלל ישראל העומד כולו מאוחד מול הקב"ה, גם כשנידחיו נפוצים בכל קצוות תבל. מאידך, חובת התפילה המוטלת על כל יחיד ויחיד באופן אישי, דורשת מהמתפלל ליצור קשר בלתי אמצעי עם קונו. אין הוא יכול לסמוך על הכהנים, שלוחי דידן, שיקריבו את קרבנותיו. הוא נדרש לקיים קשר מתמיד, אישי וייחודי, עם הקב"ה. ומותר לו לפנות לקב"ה ישירות, ללא מתווכים, מדי יום ביומו. השילוב בין שתי פנים אלו מתבטא בשמירה על נוסח הברכה המקורי, ותוספת אישית המעוררת את הכוונה, שהיא מעין הברכה הכללית. שיטת הרא"ה ורבינו יונהבכל שיטות הראשונים שעסקנו בהן עד כה, לא ראינו התייחסות ישירה לשאלה האם מותר להוסיף שבחים בתוך ברכות השבח וההודאה. התייחסות לסוגיה זו עולה בדבריהם של הרא"ה ובעקבותיו רבינו יונה. הרא"ה מתייחס בחידושיו לברכות [ל"ג ע"ב] למעשה באחד שירד לפני רבי חנינא ואמר "הא-ל הגדול, הגבור והנורא, החזק והעזוז והאמיץ והיראוי". והוא אומר: ומיהו הני מילי באדכורי שבחא בדידיה דרחמנא ית', כגון יראוי ואמיץ, דאנן לית לן דעה לאדכורי שבחיה, הילכך שתיקותא מעליותא. אבל לספר נפלאותיו ונסיו וגבורותיו - כל המוסיף הרי זה משובח, וזהו כל ספר תלים ותושבחות הצדיקים. הרא"ה (וכן כתב הריטב"א) מצמצם את האיסור להוסיף בשבחו של הקב"ה רק לשבחים המתארים את הקב"ה עצמו. הרא"ה אוסר לומר 'שבחא בדידיה', דהיינו תוארי עצמות חיוביים, לפי הגדרתו של הרמב"ם במורה נבוכים [ח"א פרקים נ"א - ס'] (הרא"ה מזכיר בתחילת דבריו את הסברו של הרמב"ם בפרק נ"ט למשל שבדברי רבי חנינא), אך הוא מעודד שבחים על פעולותיו של הקב"ה. "כל המוסיף - הרי זה משובח"[20]! בעקבותיו של הרא"ה כתב רבינו יונה [על הלכות הרי"ף לברכות, כ"ג ע"ב]: "אמר הא-ל הגדול הגבור והנורא" וכו'. יש מפרשים דדוקא בשמות התואר כגון אלו אין לו להאריך, אבל בדברים של שבח, אם משבח למקום שעשה עמנו נסים ונפלאות ומספר אותם אינו אסור. ונראה שאפילו בזה הענין אין לו להאריך על מה שתקנו חז"ל יותר מדאי, דהא אמרינן [מגילה יח ע"ב]: "כל המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם". ואפשר לומר שלא אמרו זה אלא כשחותם בו בברכה, שכל הברכות הם תואר כגון: מחיה המתים, [21] רופא חולים, גואל ישראל, אבל כשאינו חותם על השבח בברכה אין בכך כלום. והנכון כדי לצאת מספק זה, שמי שירצה להאריך בשבח המקום ב"ה, שיאמר אותו בפסוקים, וכיון שאומר פסוקים אם הוא משבח למקום דרך קריאת הפסוקים אין בכך כלום. מפי מורי הרב נר"ו. נבאר את דברי רבינו יונה: א. האיסור להוסיף על שבחו של הקב"ה בתפילת העמידה הוא רק בשמות תואר, אך מותר לספר בניסים ונפלאות שעשה עמנו, (אך אין כאן העידוד והשבח שיש בדברי הרא"ה - "הרי זה משובח"). רבינו יונה מבחין בין שני סוגי שבחים. שבח אסור הוא שבח שבו האדם נוקט לשון כללית: "שם תואר", ושבח מותר הוא כשהוא מספר על ניסים ונפלאות מסויימים ומודה עליהם. ייתכן שהשבח המותר שבדברי רבינו יונה הוא הודאה. שבח כללי אסור, אך על ניסים ונפלאות מותר (ואולי אף ראוי) להודות. גם בסיפור ניסיו ונפלאותיו אין להאריך יותר מדי. ה. רבינו יונה כותב: "ואפשר שלא אמרו זה"... ניסוח הדברים מעורר שאלה תחבירית: איזה דין מצמצם רבינו יונה? האם הוא מתיר להוסיף שמות תואר כשאינו חותם בברכה או מתיר להאריך בסיפור ניסים ונפלאות כשאינו חותם בברכה? כן יש לברר מדוע יש להקפיד יותר כשחותם בברכה - האם יש כאן בעיה של שינוי ממטבע שטבעו חכמים בברכות, או שמא עדיין יש כאן בעיה תיאולוגית, של הארכה בשבחו של הקב"ה. לפי הנימוק שבדברי רבינו יונה, שכל הברכות הן תואר, נראה שהוא אוסר להאריך גם בסיפור נסיו ונפלאותיו אם הוא חותם בברכה. נימוקו הוא נימוק תיאולוגי: כשהוא חותם בברכה, הרי שהשבחים שהוסיף באמצע הברכה נכללים בחתימתה, ומאחר שהחתימה היא תואר, נמצא שהוסיף תארים בדברי השבח שלו. (ואם אינו מאריך כנראה שאין לחוש לכך)[22]. ו. כך משמע גם מסוף דבריו של רבינו יונה, שמי "שירצה להאריך" בשבחו של הקב"ה, ראוי שיאמר זאת באמצעות פסוקים. משמע שהוא עוסק בהיתר להאריך ולא בעניין תוספת תארים, שאסורה גם אם אינו מאריך כלל. מכל מקום, מדברי רבינו יונה יוצא במפורש שמותר להודות על נפלאותיו של הקב"ה בברכת ההודאה, אם אינו מאריך[23]. ד. פסיקת הטור, השולחן ערוך והרמ"אסימן קי"בבסימן ס"ח דן הטור באמירת יוצרות ופיוטים בברכות קריאת שמע. הטור פוסק שטוב ויפה לבטל את אמירת הפיוטים משני טעמים. הטעם הראשון קשור להכרעה מחלוקת ראשונים בפירוש המשנה שאומרת שאסור להאריך במקום שאמרו לקצר, ולא נדון בו. הטעם השני הוא: כי היא סיבה להפסיק בשיחה בטלה בדברי הבאי. השולחן ערוך [שם] פוסק שאין לומר פיוטים בברכות קריאת שמע משום הפסק, והרמ"א כותב שהמנהג לאמרם, והמיקל ואינו אומרם לא הפסיד (אך הדגיש את האיסור לעסוק בדברים אחרים בזמן אמירת הפיוטים). בסימן קי"ב פוסק הטור, שאסור לשאול צרכיו בשלוש ראשונות ובשלוש אחרונות. והוא מביא את דברי אביו הרא"ש בעניין אמירת פיוטים: ופירש בעל הלכות גדולות, וכן רבינו תם ור"י, דוקא צרכי יחיד אין לשאול בהם, אבל צרכי ציבור שרי, דהא כולהו אחרונות צרכי רבים נינהו. ועם מה שהעבד מסדר שבחו של רבו, יכול לשאול צרכי ציבור, שזה שבח וכבוד לרב שרבים צריכין לו. ועל כן נהגו לומר קרובץ בשלוש ראשונות. ועוד שאומר יעלה ויבוא בעמידה, אלא צרכי רבים שרי. בבית יוסף הביא סוללת פוסקים שסוברת שמותר לומר צרכי רבים בתפילה, אך בעניין הקרוב"ץ כתב שכבר נתבאר בסימן ס"ח שהמנהג הנכון שלא לאומרו. ונראה שחשש לטעם השני שהביא הטור, שהדבר גורם לשיחה בטלה. והרמ"א מתיר לומר פיוטים. ופסק בשולחן ערוך [סימן קי"ב]: שלא להפסיק לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות א. אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. ודוקא צרכי יחיד, אבל צרכי ציבור שרי. ב. אין לומר פיוטים ולא קרובץ בתפלה. גם כאן משיג הרמ"א, ומתיר לומר פיוטים. נראה לכאורה, שלאור ההבנה שהעלינו לעיל, שההיתר לשאול צרכי רבים הוא מפני שתוספת זו היא מעניין הברכה (שבח), מותר יהיה לדעת המחבר להוסיף גם הוספות אחרות שהן מעניין הברכה. וזאת לעומת הפיוטים שהם הפסקות ארוכות מדאי, ולכן הם גורמים להפסק.
שיטת הגר"אלפי העדות שבספר מעשה רב [הלכות שבת סימן קכ"ז] הגר"א אמר קרוב"ץ רק בארבע פרשיות ובשבת הגדול. אמנם בשו"ת משיב דבר [חלק א' סימן יג] כתב הנצי"ב שהגר"א הנהיג שלא לומר קרובץ אלא בימים נוראים, בתפילות טל וגשם ובפורים. הנצי"ב אומר שסמכו על ההיתר של מסכת סופרים, שבקושי התירו, בגלל ימי הדין, ולכן התירו לומר תפילות טל וגשם, שהם נאמרות בימים שנידונים בהם עליהם, וכן התירו לומר קרובץ בפורים משום פרסומי ניסא, כדרך שאומרים על הנסים. אמנם לא ברור שניתן לדייק משיטתו לענייננו, כי בפיוטים יש בעיות נוספות, כגון האריכות היתרה ושאלת צרכי רבים.
סימן קי"גבסימן קי"ג דנים הטור והבית יוסף על תוספת תארים. הטור מביא את מחלוקת רבינו יצחק והרמב"ם, האם מותר להוסיף תארים כשמתפלל בינו לבין עצמו. לדעת רבינו יצחק (המובא בטור): "דוקא בתפלה קאמר, שאין לשנות מטבע שטבעו חכמים בברכות", ולדעת הרמב"ם אסור להוסיף תארים גם בינו לבין עצמו. בבית יוסף מביא את דעת הרשב"א בשם רבינו האי, שבלי הלקט והרא"ש, שכשמתפלל בינו לבין עצמו יכול להוסיף תארים, ואומר שלא נהגו כדברי הרמב"ם. לאחר מכן מצטט הבית יוסף את דברי רבינו יונה והרא"ה, שדנו בהם לעיל בהרחבה. כיצד פסק בשולחן ערוך? האם קיבל להלכה את דבריהם של רבינו יונה והרא"ה, שאת דבריהם ציטט? נראה לי שקשה להשיב תשובה נחרצת בעניין זה. נעיין בדבריו בשולחן ערוך [קי"ג, ט]: אין להוסיף על תארי הקדוש ברוך הוא יותר מהא-ל הגדול הגבור והנורא. ודוקא בתפלה, מפני שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים, אבל בתחנונים או בקשות שאדם אומר מעצמו, לית לן בה. ומכל מקום נכון למי שירצה להאריך בשבחי המקום ברוך הוא, שיאמר אותו בפסוקים. המחבר מביא תחילה את הדין המוסכם שאין להוסיף על תארי הקב"ה. לאחר מכן הוא מביא את דברי רבינו יצחק, המתיר להוסיף תארים בינו לבין עצמו (בניגוד לכאורה, לדעתם של הרא"ה ורבינו יונה). ולבסוף הוא מביא את דברי רבינו יונה, שהרוצה להאירך בשבחי המקום, נכון שיאמר זאת בפסוקים. המחבר אינו מביע במפורש את דעתו לגבי תוספת שבחים על נסיו ונפלאותיו. אפשר אולי לדייק מתחילת דבריו, שדווקא תארים אסור להוסיף ונסים ונפלאות מותר להוסיף, אך דברי הרא"ה ורבינו יונה שהביא בבית יוסף ברורים הרבה יותר. במשנה ברורה [ק"ח ס"ק לח], כתב: ועיין בדרך החיים, שהוסיף עוד וכתב, דהני מילי אם הזכיר דבר שאינו שייך לאותו היום, כגון שאומר זכרנו וכו' וכתבנו וכו' (= בשאר ימות השנה) דאין זמן כתיבה היום, או שאמר יעלה ויבא עד לאחר יום ראש חודש שהוא שקר מוחלט, שהיום אינו ראש חודש, על כן דינו כשח באמצע תפילה, וכנ"ל. אבל אם לא אמר שקר, כגון שאמר זכרנו לחיים ולא אמר וכתבנו, או הבדלה בחונן הדעת שמזכיר מה שחנן לו השי"ת לב להבין ולהבדיל, וזה שייך בכל השנה לתת תודה להש"י שחלק לו לב להבין ומדע לידע, או שאמר יעלה יבוא עד ביום ראש חודש הזה (= ולא עד בכלל) דלא הוי שקר רק כמוסיף בתפלתו. ואף שאסור להוסיף בג' ראשונות ואחרונות, מכל מקום כשח לא הוי, עכ"ל. ייתכן שהמשנה ברורה אוסר כל תוספת. וייתכן לדחוק, שראה בתוספות לעשרת ימי תשובה וביעלה ויבוא צרכי ציבור שמותר לשאול אותם רק בשעה שהציבור זקוק להם. ה. סיכוםראינו קשת רחבה של דעות, מדעתו של פירקוי בן באבוי שאסר להוסיף דבר בשלוש ראשונות ושלוש אחרונות, ועד דעותיהם של הרא"ה והמאירי שראו בתוספות אלו מנהג נאה, ודבר הראוי לשבח. בעניין היכולת להוסיף בתפילה ראינו שלושה כיוונים מרכזיים: א. מותר להוסיף בגלל מועד התפילה (מסכת סופרים, הנצי"ב). ב. מותר להוסיף בגלל מעמדו המיוחד של הציבור (תוספות בעבודה זרה). ג. מותר להוסיף מעין הברכה (ראשוני אשכנז והשולחן ערוך שהתירו לשאול צרכי רבים מפני שזה שבח לרב, רב נטרונאי, הר"י מיגאש, הרמב"ם והמאירי, הרא"ה ורבינו יונה). ראינו שדברי השולחן ערוך והאחרונים בעניין אינם מפורשים. מכל מקום, נראה לעניות דעתי, שמי שרוצה להוסיף הודאה אישית בתפילה יש לו על מי שיסמוך[24]. כמובן, שעליו להוסיף את הודאתו לפי דין הרוצה להוסיף בברכות, שנתבאר בסימן קי"ט בשולחן ערוך אורח חיים. קטונתי מלפסוק הלכה, ולכן הדברים שנכתבו כאן הם להלכה ולא למעשה.
[1]. כלשון התוספות [ברכות כ"ט ע"א, ד"ה מפני שיכול לאומרה בשו"ת] "ודוקא צרכיו, כגון שיש לו חולה בתוך ביתו או שצריך שדהו מים, דהוא מעין תפלה, וכן שאלה, אבל הזכרה והבדלה ושאר שבחים אסור, שאינה מעין שומע תפלה". [2]. טעם הדבר יבואר להלן בהסבר לשיטת המאירי. [3]. שאלה נוספת היא האם "מכאן ואילך" הוא סיומה של הברייתא, או עניין חדש בגמרא. [4]. וכך מפורש במדרש הגדול [דברים, פרשת עקב, י', יז]: "אמר ר' אלעזר: כל המספר בשבחו שלמקום יתר ממה שתיקנו נביאים וחכמים נעקר מן העולם". יותר מדאי = יותר ממה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. [5]. כתב בבית יוסף [סימן ס"ח, ס"ק א]: הפיוטים שהיו נוהגים לומר באמצע ברכות קריאת שמע, היו קורים אותם קרוב"ץ, ושמעתי כי הוא ראשי תיבות של "קול "רנה "וישועה "באהלי "צדיקים. וכתב ר' דניאל גולדשמידט במבואו למחזור ראש השנה [מחזור לימים הנוראים לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם, ירושלים תש"ל, עמוד ל"ב] : הפיוטים לתפילת העמידה: הקרובה. הקרובה היא כנראה סוג הפיוט העתיק ביותר, ושמה מעיד על כך. השם 'קרובה' רומז לשליח הצבור המכונה גם קרובא [כגון ירושלמי ברכות א', ח]: "ר' זעירא היה סמוך לקרובא כדי לשוח תחילה וסוף". שם ד', ד: "זה שעובר לפני התיבה אין אומר לו בא והתפלל אלא בא וקרב, עשה קרבנינו עשה צרכינו", ומשמעו אותו החלק שאמר החזן. לפיכך מותר להניח, שהקרובה נולדה בתקופה שהחזן לא 'ירד לפני התיבה' אלא עם תפלת העמידה, בעוד שקריאת שמע וברכותיה נאמרו בלי הנהגתו של שליח צבור. [6]. במקור מסומנות ראשי תיבות בכל אחת מהאותיות ולא בגרשיים. לא ציינתי את סימני ההוספה של מילים מחוקות בכתב היד, המסומנות במקור בחצאי לבנים. הוספתי סימני פיסוק. [7]. לדעת שכטר, שם, גאוני סורא התירו לומר פיוטים, וגאוני פומבדיתא אסרו. [8]. למקורות נוספים עיין בהערותיו של ר"י ברודי [תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, ירושלים תשנ"ד, כרך א' עמודים 137 - 136, והערות 12 – 11[. [9]. ואין מקום לשאול מדוע לא תיקנו לומר זכרנו לחיים בברכות האמצעיות, ובכך לא לבוא למקום הספק, כי בראש השנה וביום הכיפורים אין ברכות של שאלת צרכים. ועוד, שרצו לזעוק על הכתיבה לחיים בכל מקום שאפשר לבקש עליה, ובפרט בברכות החשובות שבראש התפילה ובסופה. [10]. וכן מצינו שמבטלים מצוות עשה בגלל חשיבותו של הציבור. למשל, הגמרא בגיטין ל"ח ע"ב אומרת שהמשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר "לעולם בהם תעבודו". ואף על פי כן, כשנכנס רבי אליעזר לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה, שיחרר עבדו והשלימו לעשרה. הרשב"א [שבת ד' ע"א, ד"ה הא דאמרינן וכי אומרים לו לאדם] אומר שזאת "משום דמצוה דרבים שאני, שהיא גדולה". [11]. ולכן לא הביאו ראיה להיתר שיש לציבור לחרוג מדיני תפילה מ"זכרנו", אלא מקרוב"ץ. [12]. יש להעיר, שלכאורה ברכת העבודה הייתה בימי הבית ברכת הודאה, על כך שה' רצה בנו ובקרבנותינו, ורק משנחרב הבית הפכה לבקשה לחידוש העבודה. ברכת שים שלום אמנם יש בה בקשה - "ברכנו אבינו... באור פניך", אך נראה שסגנון הבקשה בא להדגיש שברכת הכהנים היא ברכתו של הקב"ה, ואין לכהנים כוח עצמאי משלהם, ולכן אנו חוזרים ומבקשים מהקב"ה שיברכנו. עם זאת, בתוך הבקשה מרובה ההודאה על הבקשה - "כי באור פניך נתת לנו ה' אלקינו תורת חיים ואהבת חסד וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום". [13]. וייתכן שאף התוספות מודים שמותר להוסיף שבחים, ולא באו לחלוק אלא בעניין התוספות לעשרת ימי תשובה שאינן נחשבות כשבח לפי דעתם. [14]. מחזור כמנהג איטלייאני, ליוורנו, תרט"ז, דפוס צילום ירושלים תשמ"ט; מהדורה חדשה של המבוא בלבד, מוערת בידי ר"ד גולדשמידט, דביר, תל אביב, תשט"ז. [15]. סימון הנקודתיים במקום זה יש בו, כמובן, משום נקיטת עמדה בפירוש ההלכה. [16]. הגר"א [אורח חיים ס"ח, א] טען שיש סתירה בין הלכה זו להלכות ברכות [א', ה], שם כותב הרמב"ם: "ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה... ואם שנה את המטבע, הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפילו בלשון חול - יצא". לפי הלכות ברכות, אפוא, אינו חוזר ומברך. לדעת הגר"א, הרמב"ם פסק בהלכות קריאת שמע כרבי מאיר, ובהלכות ברכות חזר בו ופסק כרבי יוסי [עיין בגמרא ברכות מ ע"ב שהבאנו לעיל]. אולם לפי הפיסוק שהצענו, לפיו הרמב"ם אומר שלא יצא רק כששינה בפתיחה ובחתימה, ניתן ליישב שבהלכות ברכות פסק שיצא כי שם מדובר על שינוי באמצע הברכה. וכן כתב בכסף משנה בהלכות ברכות. (הגר"א התייחס לדברי הכסף משנה וכתב שהם דחוקים ואינם נכונים). [17]. כל ההפניות בהערה זו ובגוף הטקסט הן על פי מהדורת בלאו. [סימן ק"פ] ויורנו הדרתו הקדושה, המותר למתפלל להפסיק בין הברכות שקודם קריאת שמע או שלאחריה בדבר מן הפיוטים החדשים... התשובה: להפסיק ביניהן בדבר מן הפיוטים הוא משגה וטעות גמורה, ואין פנים להתירו. [סימן ר"ז] מה יאמר הדרת מרינו ורבינו משה הרב המובהק, הפטיש החזק, יחיד הדור ופלאו, ממזרח שמש ועד מבואו, ירום הודו ויגדל כבודו ויהי אלקים מסעדו, בדבר מה שנהגו החזנין לומר דברי שיר וזולתם מן הפיוטים ממה שהוא שיר חזנות, או שבח לבורא, או שמחה לחתן או לבעל מילה, באמצע הברכות אשר קודם קרית שמע ולאחריה בשחרית ובערבית או בלילות המועדים. ובערבית בימי המועדים אין יכולים בני האדם להבדיל בין הברכות והפיוט. המותר לומר זאת באמצע הברכות או לאחריהן?... התשובה: הראוי שלא לומר דבר מדברי השיר האלה בתפלה. ואם אין ההמון רוצה אלא לאמרם ויד הבערות על העליונה, יהא זה קודם ברכות קרית שמע ולא יוסיפו דבר בשום פנים בעצם הברכות, ולא יפסיקו ביניהן ובין קרית שמע... [סימן ר"ס] ויורנו (בדבר מה) שנהגו באלכסנדריה בלילות שבתות ומוצאי שבתות לומר במעריב ברכות, שחיברו (המאוחרים) אשר מצאנון בסידור ר' סעדיה גאון ז"ל מקויימות והתיר לומרן, והן "אשר כלה מעשיו ביום השביעי" וכו' בליל שבת, ו"המבדיל בין קדש לחול" בליל מוצאי שבת. ושמענו מן הנוסעים הבאים אלינו, שרוב תושבי עיראק וסוריה וארצות אדום נוהגים בהן ואומרים אותן. ושמענו, שבמושבו הגדול יירומם הוא מגנה אותן ומונע לומרן בו. ולא ידענו הסיבה בזה, אם משום שאסור לומרן כלל ולכן הוא מונע אותן, או שזה מותר מעיקרו, אלא שהדרתו לא ראה בעין יפה להניח הברכות המפורמות, ומצווה לומר אותן לבד. יבאר לנו זאת באר היטב, כמו שהתרגלנו מחסדו... התשובה: אלו הברכות כולן יש בהן שינוי ממטבע הברכות והן מסוג החיזון המפורסם בכל הארצות. ועיקר זה המנהג שידבק בו הדבק לפי קביעת החזנים, לא לפי קביעת תלמידי החכמים. סוף דבר: אסור לשנות בברכות מן המטבע שטבעו חכמים בברכות ולא להחליפן באחד מן הפיוטים אשר חיברום המאוחרים. ואם יתפלל המתפלל באלו הברכות בליל שבת ומוצאי שבת, הרי יצא ידי חובת ברכות, כי כוונות הברכות שמורות בהן. וכבר התקנו זאת פעמים מספר בתשובות לשאלות... [18]. וכן כתב ר"ח מוולוז'יין בנפש החיים [שער ב', פרקים י' - י"ג], שהאריך בעניין הדקדוק והסודות שבכל תיבה מאותיות התפילה, שתיקנו אנשי כנסת הגדולה שהיו במדרגת הנבואה. [19]. עניין זה הפריע לרמב"ם עד כדי כך שהמליץ לבטל את תפילת העמידה בלחש, ולהתקין שהעמידה תיאמר רק פעם אחת במקביל, על ידי שליח הציבור בקול, ועל ידי הבקיאים בלחש עמו. וזו לשונו [מהדורת פריימן סימן לו, מובא בתשובות הרמב"ם להלכות תפלה בסוף ספר אהבה בהוצאת רמב"ם לעם]: ולכן הנני אומר שכך ראוי בזמננו מפני סיבה שאבארה, והוא שכשיחזור ש"צ להתפלל בקול רם, כל מי שהתפלל ויצא ידי חובתו, יהפוך פניו לספר עם חברו או לשיחה בטלה, ויחזור פניו מהמזרח, וירוק ויסיר כיחו וניעו, וכשיראה זה חברו שאינו בקי, יעשה גם הוא כן בלי ספק, ויחשוב שזה שאומר ש"צ אין לסמוך עליו, ואם כן יצא כל מי שאינו בקי. והוא לא יצא ידי חובתו, ותתבטל הכוונה אשר בעבורה חוזר הש"צ התפילה, שהוא להוציא את שאינו בקי. ואמנם כשלא יתפללו הקהל בלחש כלל אלא יתפללו הכל אחר ש"צ תפלה אחת בקדושה, כל מי שיודע להתפלל יתפלל עמו בלחש, והבלתי בקיאים ישמעו ויכרעו כולם עם ש"צ, ופני כל העם אל ההיכל בכונה, ויצאו כולם ידי חובתם, ויהיה הדבר הולך על נכון ויושר, ותמנע אריכות החזרה, ויוסר חלול השם שנתפשט בין הנכרים, שהיהודים רוקקים וכחים ומספרים בתוך תפלתם, שהרי הם רואים זה תמיד. וזה היותר נכון אצלי באלו הזמנים מצד הסבות שזכרתי. [20]. לפי דעתו, אולי אף מותר להוסיף שבחים בברכת גבורות. [21]. בניגוד לכאורה, לדעת הרא"ה שהסברנו בהערה לעיל, שאין אלו תארים אסורים, שכן הם אינם מתארים את עצמותו, אלא את פעולותיו. [22]. אמנם בטור [אורח חיים קי"ג, ט] ובבית יוסף [שם], הביאו סיעת ראשונים האומרים שמותר להוסיף תארים כשמתפלל בינו לבין עצמו: רשב"א בשם רבינו האי, רבינו יצחק, שבלי הלקט, הרא"ש ומהר"י אבוהב. בכל זאת, כפי שמבואר למעלה, נראה לי שרבינו יונה אוסר להוסיף תארים גם בינו לבין עצמו. [23]. יש מקום להתייחס כאן גם לשיטת חסידי אשכנז. כתב הטור [סוף סימן קי"ג]: "לשון אחי ה"ר יחיאל ז"ל: דורשי רשומות הם חסידי אשכנז, אשר היו שוקלים וסופרים מספר מנין תיבות התפילות והברכות וכנגד מה נתקנו. אמרו שבשלש ברכות הראשונות יש מאה ושבע תיבות לפי שיסודן במזמור הבו לה' בני אלים ובו תשעים ואחת תיבות...". הטור מונה כאן את מספר התיבות בברכות הראשונות, ומנסה להביא פסוקים שעל פיהם נקבע מספר התיבות. בבית יוסף [שם] מביא את דברי ר"ד אבודרהם: "יש אנשים שמנו התיבות שיש בכל ברכה וברכה מי"ח, והביאו פסוקים על כל ברכה מעניינה, שעולין תיבותיהן כמנין תיבות הברכה, וכן עשיתי אני בראשונה מנין בזה. ואח"כ נראה לי שאין לו יסוד ולא שורש, כי לא תמצא מקום בעולם שאומרים י"ח בענין אחד תיבה בתיבה, אלא יש מוסיפין תיבות ויש גורעין, ואם כן המנין הזה אינו מועיל אלא למי שעשאו ולא לזולתו, ולמה נטריח הסופרים לכותבו"? ר"ד אבודרהם כותב שמנו את התיבות בכל ברכה וברכה משמונה עשרה, ולא רק בשלוש ראשונות ואחרונות, ולכן לא נראה שקביעת מספר התיבות אוסרת בהכרח תוספות אישיות (שהרי בברכות האמצעיות לית מאן דפליג שמותר להוסיף). ועוד מסתבר, שחסידי אשכנז אמרו פיוטים, כשיטת רבינו תם, ולכן נראה שאין להוכיח מכאן לגבי דיוננו. [24]. בהסברנו לשיטת המאירי, הפלגנו בחשיבות העניין. Quote this article on your site | Views: 12509
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|