icon קישור לגירסת הדפסה

אחיה בן - פזי ואברהם סתיו

ליקוטי צרורות

        פתיחה

        חלק א': לישנא קמא דרש"י

                      א.         קשיים בסוגייה

                      ב.          ההבנה העקרונית: צרורות - מעשה רגיל שתוצאתו משונה

                       ג.          הבנת הספקות לאור השיטה

                      ד.          הבנת הסוגייה לשיטת לישנא קמא דרש"י

        חלק ב': לישנא בתרא דרש"י

                      א.         קשיים בסוגייה

                      ב.          ההבנה העקרונית: צרורות - תולדה דרגל

                       ג.          הבנת הספקות לאור השיטה

                      ד.          הבנת הסוגייה לשיטת לישנא בתרא דרש"י

        חלק ג': רבינו חננאל

                      א.         ההבנה העקרונית: צרורות - נזק משונה

                      ב.          יתרונות לשיטת רבינו חננאל

                       ג.          קשיים בהבנת רבינו חננאל

        סיכום

פתיחה

למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס, והכניס לתוכו פועלים, וציוה אותן שיהו עוסקין במלאכתו, והיה בו מגדל גבוה, והיה המלך עולה לראש המגדל, ורואה אותן, והן לא היו רואין אותו. היה רואה אותן מקצתן מעדרין, ומקצתן מנכשין, ומקצתן מלקטין צרורות, ומקצתן מפנים בתים מלאים לתוך ריקנים. כלפי חשיכה אמר המלך... המעדרין והמנכשין והמלקטין צרורות יבואו ויטלו שכרן.

[שמחות דרבי חייה פרק ג', הלכה ו]

אמנם ארוכה היא סוגיית צרורות, וראשה מגיע השמימה; אך עם זאת, לא נמנענו מללקט מן הניתז ממנה ולאוספו לצרורנו.

דין צרורות מופיע במשנה[1] [י"ז ע"א]:

כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם חצי נזק.

לפי רש"י [דף י"ז ע"ב, ד"ה צרורות כי אורחייהו], כל נזק שנעשה מכוחה של הבהמה ולא מגופה, מוגדר כנזק 'צרורות'. לדעת רבנן, החולקים על סומכוס [י"ז ע"ב], על נזקי צרורות הנעשים על - ידי הבהמה משלם הבעלים חצי נזק, והמקור לכך הוא הלכתא, כדברי רבא [י"ז ע"ב]: "וחצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה".

רבים מרבותינו הראשונים והאחרונים עמלו לעמוד על מהותם של נזקי הצרורות. ננסה להציג שלוש מן השיטות העקרוניות בסוגייה, ובעיקר בשיטתו של רבא, אשר שאלותיו ואמירותיו מהוות חלק מרכזי ממנה. לצורך הבהרת העקרונות נתמקד בהבנת שלושה מתוך הספקות (האיבעיות), המופיעים בגמרא: האם נזקי צרורות משתלמים מגופו או מן העלייה; האם יש העדאה לצרורות, כך שישלמו עליהם נזק שלם לאחר שלוש פעמים; והאם יש שינוי לצרורות, כך שעל צרורות משונים ישלם הבעלים רביע נזק בלבד[2].

מסקנת הגמרא [י"ט ע"א] היא ששאלת רבא לגבי העדאה לצרורות מבוססת על צד אחד בבעיית רב אשי: "אם תמצי לומר אין שינוי, יש העדאה או אין העדאה". לכן, הקדמנו בגוף המאמר את העיסוק בשאלת השינוי לצרורות לשאלת ההעדאה. כמו כן, הקדמנו את הדיון בבעיית ההעדאה לצורך בהירות ההבנה של הספק "מגופו או מעלייה".

בכל אחת משיטות הראשונים ניסינו להציג את התפיסה העקרונית בדין צרורות על פי יסודותיה בפשטי הסוגיות ואת יתרונותיה על פני תפיסות אחרות. כמו כן, הצגנו קשיים עקרוניים בכל תפיסה, כאשר מטבע הדברים יתרונה של שיטה אחת מבטא קושי מסויים באחרות.

במאמרנו נקטנו כשיטת רבנן דרבי יהודה בברכות [פרק ו' משנה ד], וסידרנו את השיטות לפי חביבותן עלינו, ובסופו סיכמנו בקצרה את שלוש השיטות על סברותיהן.

חלק א': לישנא קמא דרש"י

א. קשיים בסוגייה

ספקו של רב אשי - רביע נזק מניין?

בעי רב אשי: יש שנוי לצרורות לרביע נזק, או אין שנוי לצרורות לרביע נזק?

[י"ט ע"א]

לכאורה, נראית שאלתו של רב אשי כחסרת בסיס - לא ברור מניין ניתן לחדש אפשרות של תשלומי רביע נזק, שהרי גובה התשלום היסודי על נזקי ממון הוא נזק שלם, ואפילו על נזקי קרן גובה התשלום אינו פחות מחצי נזק. לא ניתן לומר שעצמת השינוי בצרורות היא הגורמת לשלם רביע נזק בלבד, שכן לא מצינו חילוק בדין קרן בין שינוי גדול ושינוי קטן. אפילו כשהבהמה התנהגה בצורה משונה מאוד שאינה בגדר אונס הבעלים אינו משלם פחות מחצי נזק.

גם צירוף של שני שינויים שונים לא אמור לכאורה להביא לתשלומי רביע נזק. לדוגמה, על אף שכלב שאכל כבשים גדולים נחשב משונה ומשלם חצי נזק, וכן כלב שאכל בנימוס על השולחן משלם חצי נזק, כלב שאכל בנימוס כבשים גדולים שעמדו על השולחן לא יחייב את בעליו בתשלומי רביע נזק.

אם כן, מה ראה רב אשי להעלות אפשרות של תשלומי רביע נזק בצרורות משונים[3]?

העדאה לצרורות - מדוע דווקא בצרורות משונים?!

בעי רבא: יש העדאה לצרורות, או אין העדאה לצרורות?

[י"ח ע"ב]

בפשטות, שאלתו של רבא מוסבת על כל דין צרורות, אלא שרש"י בלשון הראשונה פירש אחרת [רש"י י"ח ע"ב, ד"ה אלא]:

בדשני בצרורות ואייעד שלשה זימני בהכי, דהדר הוה ליה כאורחיה.

רש"י עצמו מביא פירוש נוסף[4] לפיו שאלת רבא, האם יש העדאה לצרורות, מתייחסת לנזקי צרורות שבאו כתוצאה מהתנהלות של הבהמה כדרכה. רש"י מקשה על פירוש זה:

כיון דמעיקרא הוי אורחיה ואפילו הכי חצי נזק משלם, מה לי חד זימנא מה לי מאה זימני?

קושייה זו היא שגרמה לו כנראה להסביר את שאלת רבא בצרורות משונים בלבד.

אלא שכבר תירצו בעלי התוספות את קושייתו של רש"י [י"ח ע"א, ד"ה במועד]:

לאו פירכא הוא, כיון דדמייה רחמנא לקרן בחצי נזק שייכא ביה העדאה.

אם כן, מדוע לא קיבל רש"י את תירוצם? מה הביא אותו להעמיד את שאלת רבא דווקא בצרורות משונים[5]?

מגופו או מעלייה - תולדה דרגל וישלם מגופו?!

בעי רבא: חצי נזק צרורות - מגופו משלם או מעלייה משלם? מגופו משלם דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מעלייה, או דלמא מעלייה משלם דלא אשכחן כאורחיה דמשלם מגופיה?

[י"ח ע"א]

רב פפא [ג' ע"ב] הכריע שמשלם צרורות מן העלייה[6]. ואכן, התפיסה הפשוטה שרואה את צרורות כתולדה של רגל מובילה להכרעה זו[7].

רבא עצמו לא פשט את שאלתו כרב פפא. עם זאת, לא נראה שהוא חולק על כך שצרורות הם תולדה של רגל. יש להבהיר כיצד יכול רבא לראות את צרורות כתולדה של רגל, ובד בבד לתת מקום לאפשרות שמשלמים עליהם מגופו.

 

ב. ההבנה העקרונית: צרורות - מעשה רגיל ותוצאה משונה

לאור האמור, נראה שיש להבין את נזק הצרורות כמורכב משני צדדים שונים מהותית.

התנהלות הבהמה היתה כדרכה, ולכן דינים הקשורים למעשה הנזק דומים לדיני רגל, ואילו דינים הקשורים יותר לתשלום על הנזק דומים לדיני קרן, שכן התוצאה, הנזק, אכן היה בלתי צפוי ומשונה[8].

כל אחד משני המרכיבים בנזקי צרורות מוביל להכרעה שונה בשאלת מהותם של נזקי צרורות. הדיון בשאלה זו נעשה מתוך התמודדות עם שתי קביעות, שמצד אחד הן מוסכמות, ומצד שני הן סותרות לכאורה, של ההלכתא:

קביעה אחת היא שגובה התשלום על נזקי צרורות זהה לזה שבנזקי קרן תמה. למעשה, בכך מחדשת ההלכתא את מושג השינוי בתוצאה, ומלמדת שאף הוא מוביל להקלה בתשלום על נזקי ממון - חצי נזק.

אולם הקביעה השניה היא, שאותו תשלום חצי נזק נושא אופי שונה מזה של קרן תמה. אין כאן קנס אלא ממון. ההלכתא מצביעה על כך שעצם מעשה הבהמה, גם בנזקי צרורות, נעשה כאורחיה - כרגל.

יישום ההבנה

הדוגמאות הבולטות ביותר לאבחנה זו, שבין מעשה משונה ותוצאה משונה, הנן שתי ההלכות עליהן אין מחלוקת או ספק בין האמוראים: פטור צרורות ברשות הרבים, ועצם החיוב בחצי נזק בלבד.

      1.   פטור צרורות ברשות הרבים:

הגמרא [ג' ע"ב] מסיקה שקיים דמיון בין דין צרורות לדין רגל. הגמרא מעמידה בדעת רב פפא שהדמיון הזה הוא לעניין תשלומי נזק מן העלייה בנזקי צרורות כמו בשאר נזקי רגל. לעומתו, רבא מסתפק בדין זה, הגמרא מעמידה את הדמיון לשיטתו בכך שחל פטור על נזקי צרורות ברשות הרבים כמו על נזקי רגל. אמנם ניתן עקרונית לומר שרב פפא חולק על פטור צרורות ברשות הרבים, אך משמע מפשט הגמרא שזוהי הלכה מוסכמת[9]. וכך מפורש גם ברמב"ן [מלחמות ה' י"א ע"ב בדפי הרי"ף].

טעמו של פטור שן ורגל ברשות הרבים, כפי שהובא ברמב"ם [הלכות נזקי ממון א', ח] וברא"ש בדעת הרי"ף [פרק א' סימן א], הוא זכותו של הבעלים להניח לבהמתו ללכת כדרכה ברשות הרבים בלא שמירה צמודה[10]. במקרה של נזק על ידי צרורות, הבעלים לא חרג מזכות זו - הנזק נעשה תוך כדי הליכה רגילה של הבהמה, ועל כן אין סיבה לחייב אותו על נזקי צרורות ברשות הרבים יותר מאשר בכל נזקי שן ורגל.

     2.   עצם החיוב בחצי נזק:

הסבר פשוט לסיבת הפטור של קרן מנזק שלם הוא שבגלל חוסר היכולת של הבעלים לצפות את הנזק, ולשמור שבהמתו לא תזיק אותו, הוא יחויב בחצי נזק בלבד. היות הנזק משונה מפחית את אשמתו של הבעלים[11], אשר לא אמור היה לחשוב על מקרים רחוקים ונדירים כמו נגיחה, והוא הגורם להקלה בתשלומים.

טעם זה קיים באופן ברור גם בדין צרורות. גם כאן אין ביכולתו של הבעלים לצפות את נזקי הבהמה שאינם נעשים על ידה באופן ישיר[12]. ממילא, אמור גם הבעלים של הבהמה שהזיקה בצרורות לזכות בהקלה בתשלומים, ולשלם חצי נזק בלבד. אמנם ישנו הבדל מהותי בין השינוי שבנזקי קרן והשינוי בצרורות. בנזקי קרן מדובר במעשה משונה, ואילו בצרורות - בתוצאה משונה. עם זאת, לעניין חוסר היכולת של הבעלים להיזהר ולשמור על בהמתו, אין לחלק ביניהם.

 

ג. הבנת הספקות לאור השיטה

ספקו של רב אשי - היחס בין המעשה לתוצאה

בקרן תמה, מקור ההיזק הוא במעשה משונה, שהביא לתוצאה שניתן היה לצפותה לאור מעשה הנזק - כאשר נוגחים שור, ניתן לשער שזה יזיק לו. לעומת זאת, בצרורות, מקור ההיזק בתוצאה משונה שנגרמה ממעשה צפוי ורגיל של הבהמה. בכל אחד מן המקרים השינוי מוביל להפחתת התשלום לחצי נזק.

צרורות משונים כוללים בתוכם את שני הגורמים להקלה בתשלומים - מעשה משונה ותוצאה משונה אשר את ניתן לראות היחס ביניהם בשני אופנים: שתי סיבות שונות, אשר כל אחת מהן עומדת בפני עצמה, לחצייתו של התשלום; או ששני הגורמים מקורם בסיבת פטור אחת הנמצאת בכל נזק משונה: חוסר היכולת לצפות את הנזק.

רב אשי מסתפק האם המעשה והתוצאה יחצו כל אחד את התשלום ויהיה שינוי לרביע נזק, או סיבת הפטור היחידה היא חוסר היכולת לצפות את הנזק, וממילא אין מקום להחיל הקלה כפולה במקרה של שינוי על גבי שינוי.

העדאה לצרורות - מעשה מועד ותוצאה משונה

רבא מכריע בהסתפקותו של רב אשי שאין שינוי לצרורות לרביע נזק. [13] לפי דרכנו, מכריע רבא שסיבת הפטור בצרורות ובקרן תמה היא זהה, ולכן גם בצרורות משונים משלם חצי נזק.

לפי הלשון הראשונה ברש"י [י"ח ע"ב, ד"ה אלא], רבא מסתפק האם יש העדאה לצרורות משונים.

מצד אחד, ניתן לראות את סיבת ההקלה בקרן תמה ובצרורות בכך שהנזק אינו צפוי. התוצאה המשונה בנזקי צרורות, כמו המעשה המשונה בנזקי קרן תמה, גורם לחוסר היכולת לצפות את הנזק. ההעדאה בקרן תמה הופכת את מעשה הנזק לצפוי[14]. ממילא, קרן מועדת משלמת נזק שלם. בצרורות משונים, אף שההעדאה הופכת את המעשה לצפוי, אין היא משפיעה על היות התוצאה בלתי צפויה. ממילא, גם לאחר ההעדאה ישלם הבעלים חצי נזק בלבד.

מצד שני, ייתכן שבמקום בו הנזק נעשה במכוון, אין משמעות לכך שהתוצאה אינה צפויה, שכן כל תוצאה אפשרית וצפויה באותה מידה בשעה שהבהמה מתכוונת להזיק[15]. בעוד שעל נזקי צרורות משונים משלמים חצי נזק כדין נזק שאינו צפוי שנחשב תולדת קרן תמה, ברגע בו הופך מעשה הבהמה לצפוי בשל ההעדאה אין עוד מקום להקלה של תשלום חצי נזק בצרורות משונים.

על פי הבנה זו ברש"י, בדין צרורות רגילים אין מקום כלל להסתפק שמא תהיה העדאה, שכן צרורות רגילים הם תולדה של רגל, שאין כוונה להיזקה[16]. השינוי המביא להקלה בתשלומים בצרורות קשור לתוצאת הנזק, בעוד שההעדאה קשורה למעשה הבהמה, ואין מקום להעדאה על מעשה הבהמה, משום שמעשה הצרורות מועד היה מתחילתו [רש"י שם]: "כיון דמעיקרא הוי אורחיה, ואפילו הכי חצי נזק משלם, מה לי חד זימנא מה לי מאה זימני?".

אמנם השוותה התורה בין נזקי קרן תמה לנזקי צרורות וקבעה בשניהם תשלומי חצי נזק בגלל חוסר היכולת לצפות את הנזק, אך אין להשוות בין צרורות לקרן מועדת. קרן מועדת היזקה צפוי, בעוד שתוצאת הצרורות לעולם נשארת בלתי צפויה, ולכן רק כאשר הבהמה מתכוונת להזיק יש מקום להחמיר ולחייבה בנזק שלם כאשר תועד.

מגופו - דין בתוצאה לא צפויה או במעשה מכוון

שתי גישות מרכזיות נאמרו לגבי השאלה מדוע שור תם משלם מגופו:

  1. האחת רואה בכך הקלה לה זוכה הבעלים בנוסף לכך שהוא משלם חצי נזק בלבד. זוהי מעין הגבלה מסוימת לעצם החיוב הממוני המוטל על הבעלים (המוטל למרות חוסר יכולתו לצפות את נזקי שורו)[17].
    על פי גישה זו, ניתן להבין שאם הקלה התורה בדין צרורות לעניין חצי נזק כבקרן תמה, נלמד מכך להקל בתשלום מגופו כמו בכל נזק שמעשהו משונה (ולכן לא צפוי).
  2. הגישה השניה רואה את השור כאילו החובה לשלם מוטלת על השור עצמו. גישה זו מובאת לדוגמא בקונטרסי שיעורים [בבא קמא שיעור ט"ז, אות א]:

בתם כל החיוב הוא רק על השור גופו, ואין על הבעלים שום חיוב. וכמו שור הנוגח שפשוט הוא דחיובא דסקילה חיילא רק על השור, ואין לחיוב סקילה שעל השור שום שייכות להבעלים, הכי נמי בנזקי שור תם.

לפי גישה זו יוסברו באופן דומה דינים נוספים שנאמרו בשור תם: הבעלים אינו משלם כופר כשהרג אדם משום שאין צורך לכפר על הבעלים; יוחלט השור לדעת ר' עקיבא; חיוב בתשלומים אפילו כששמר שמירה מעולה לדעת ר' יהודה ועוד. כמו כן, ניתן לראות רמז לכיוון זה בכך שבפרשת שור תם מוצג החיוב כנובע ממעשה השור בעצמו [שמות כ"ב, לה] "וכי יגף שור איש את שור רעהו", בניגוד לפרשת שור מועד בה מוזכרת בפירוש פשיעת הבעלים שהובילה לנזק ולא נגיחת השור [שמות כ"ב, לו] "או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשם ולא ישמרנו בעליו".

בעוד שלפי הגישה הראשונה דין מגופו קשור לבעלים ומהווה הקלה בתשלומים המוטלים עליו, הרי שלפי גישה זו, דין מגופו קשור מהותית למעשה הבהמה שכוונתה להזיק. לכן, אין מקום להחיל דין זה גם על נזקי צרורות, אשר נעשו באופן רגיל ובלא כוונה להזיק.

אין ספק שנזקי צרורות הם תולדה של רגל. מובן שמעשה הבהמה, בצרורות כברגל, הוא מעשה שהיזקו מצוי, אלא שייתכן שהתוצאה המשונה של התנהלות הבהמה תביא להקלה על הבעלים, כך שלא ישלם מן העלייה. רבא מתלבט האם דין מגופו קשור יותר למעשה הנזק או לתוצאתו.

צדדי הספק רמוזים בלשונו של רבא [יח ע"א]:

מגופו משלם - דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מעלייה, או דלמא מעלייה משלם - דלא אשכחן כאורחיה דמשלם מגופיה.

הגמרא מדגישה שהאפשרויות השונות בספק הן:

  1. קישור של דין מגופו לתשלומי חצי נזק (שמקורם בצרורות הוא בתוצאה הבלתי צפויה של התנהגות הבהמה). לפי אפשרות זו, נזקי צרורות משתלמים מגופו.
  2. קישור של דין מגופו למעשה הבהמה, וכך - נזקי צרורות, שאינם נובעים ממעשה בכוונה להזיק, יישתלמו מן העלייה[18].

 

ד. הבנת הסוגייה לשיטת לישנא קמא דרש"י

כפי שהוזכר, על פי הבנת ספקותיו של רבא כהתלבטות ביחס בין משקלו של המעשה הרגיל לבין משקלה של התוצאה המשונה, מסתבר ששאלת רבא האם יש העדאה לצרורות מוסבת על צרורות משונים בלבד, כדעת הלשון הראשונה ברש"י [י"ח ע"ב ד"ה אלא].

הגמרא מנסה לכאורה לפשוט את ספקו של רבא ממחלוקת תנאים בנוגע להידוס [י"ח ע"ב]: "הידוס אינו מועד ויש אומרים הרי זה מועד". הגמרא שוללת את הבנת המחלוקת בברייתא כמחלוקת מציאותית בשאלה האם דרכו של התרנגול להדס ודינו כרגל, או שההידוס הוא מעשה משונה שיידון כקרן תמה. אין לה ספק שהידוס הוא חלק מהתנהלותו הרגילה של התרנגול. לכן, מעמידה הגמרא את מחלוקת התנאים במקרה בו התרנגול "הידס והתיז", כלומר - הזיק על ידי צרורות. מתוך הנחה שהמחלוקת אינה עוסקת בנזקי צרורות רגילים, מעמידה הגמרא את הברייתא בתרנגול שחזר על ההתזה שלוש פעמים, וממילא מחלוקת התנאים היא בשאלה האם יש העדאה לצרורות. כלומר, שאלתו של רבא נתונה במחלוקת תנאים.

אולם, לפי הלשון הראשונה ברש"י, קשה כיצד משווה הגמרא בין הברייתא העוסקת בצרורות רגילים, ובין שאלת רבא העוסקת בצרורות משונים.

שתי תשובות בדבר:

  1. העמדת הגמרא את הברייתא במקרה של "הידס והתיז" אינה מעבירה את המקרה בברייתא מתחום נזקי רגל לנזקי צרורות בלבד, אלא נעשה כאן שינוי קוטבי בהבנת הברייתא. אם בתחילה הבינה הגמרא שהברייתא עוסקת בתרנגול שהיזקו מצוי הן במעשה והן בתוצאה, הרי שכעת היא מבינה שמדובר בתרנגול שהתנהל בצורה משונה מתחילה ועד סוף, והזיק בצרורות משונים. אף שהידוס רגיל נחשב כדרכו של התרנגול, הידוס המסוגל להתיז אבנים בעצמה שיכולה לגרום לנזק הרי הוא משונה[19]. אם כן, ניתן לפשוט מן הברייתא את ספקו של רבא.
  2. רבא מסתפק דווקא בצרורות משונים, משום שפשוט לו שההעדאה בנזקי קרן הופכת את המעשה לצפוי, ועם זאת אין בכוחה להשפיע על מידת היכולת לצפות את התוצאה המשונה של נזקי צרורות. בכך שהגמרא מביאה דעה שיש העדאה לצרורות רגילים, כצרורות שהתיז תרנגול על ידי הידוס, נשמט בסיסה של שאלת רבא: מן הברייתא ברור שההעדאה יכולה להשפיע גם על היכולת לצפות את תוצאת נזקי צרורות[20].

לפי האמור, רבא מסתפק במהותם של נזקי הצרורות - האם המאפיין המרכזי הוא המעשה הרגיל, ויש לדונם כרגל, ואז בצרורות משונים תהיה העדאה; או שהמאפיין המרכזי הוא התוצאה המשונה ויש לדונם כקרן, ובצרורות משונים גם אם המעשה יועד, תישאר התוצאה משונה והבעלים ישלם חצי נזק בלבד. למעשה, נסיון ההוכחה של הגמרא מקשה על עצם בחירתו של רבא בשאלת העדאת צרורות משונים כמלמדת על היחס בין מעשה ותוצאה בכלל נזקי צרורות. הרי גם אם נראה את תוצאת הנזק כמרכזית, עדיין תיתכן בה העדאה מצד עצמה, ובין בצרורות רגילים ובין בצרורות משונים שהועדו יתחייבו בנזק שלם.

חלק ב': לישנא בתרא דרש"י

א. קשיים בסוגייה

יש העדאה לצרורות - כיון דאורחיה הוא מה לי חד זימנא מה לי מאה זימני?

לפי לישנא בתרא דרש"י, ספקו של רבא, האם יש העדאה לצרורות, הינו רק בצרורות רגילים, ואילו בצרורות משונים פשוט לו שתהיה העדאה[21]. רש"י עצמו מקשה על הבנה זו [י"ח ע"ב ד"ה אלא]:

כיון דמעיקרא הוי אורחיה ואפילו הכי חצי נזק משלם, מה לי חד זימנא מה לי מאה זימני.

קושיית רש"י מתורצת בתוספות [י"ח ע"א ד"ה במועד]:

לאו פירכא הוא. כיון דדמייה רחמנא לקרן בחצי נזק, שייכא ביה העדאה.

ר' אריה לייב מאלין בחידושיו [סימן ס"ו, ד"ה והנה] מפרש את דברי התוספות כתלויים בהבנה מסויימת של דין העדאה:

דדין העדאה האמור בכל מקום הוא לא רק לעשותו אורחיה שלא יהא משונה דהרי בעינן בהעדאה שיהא בפני בית דין... וממילא שייך לדמות לזה גם חצי נזק צרורות.

כלומר, לפי התוספות, ההעדאה יוצרת חלות מסויימת המחייבת את הבעלים לשלם נזק שלם[22]. נראה שמתוך פירושו של ר' אריה לייב בדעת התוספות ניתן להבין גם את שיטת רש"י. לפי רש"י, כל שעושה ההעדאה הוא להחשיב את הנזק המשונה לדרכה של הבהמה [פני יהושע י"ח ע"ב, ד"ה ומדקתני]. ממילא, שאלת רש"י על שיטתו בלישנא בתרא בעינה עומדת - יש להבין כיצד משפיעה ההעדאה על פעולה שעוד קודם לכן נחשבה כדרכה הרגילה של הבהמה[23].

יש להבין מדוע הביא רש"י את הלשון השנייה למרות קושייתו עליה, ואף פירש על פיה את כל הסוגייה וקבעה כעיקרית (לפי גרסתנו ברש"י)[24].

מגופו או מעלייה - מהם צדדי הספק?

על - פי לישנא קמא דרש"י, נזקי צרורות מורכבים ממעשה רגיל ותוצאה משונה, ושאלתו של רבא היא האם דין מגופו קשור למעשה המשונה בקרן וממילא הוא לא יחול בצרורות; או שדין מגופו קשור לעצם חוסר היכולת לצפות את הנזק, ולכן גם צרורות ישתלמו רק מגוף המזיק. אולם, להבנה זו לא תיתכן העדאה בצרורות רגילים, ממה נפשך - ההעדאה אינה משפיעה על היותה של תוצאת הנזק בלתי צפויה, ואילו מעשה הבהמה מועד מתחילתו.

לעומת זאת, לפי לישנא בתרא דרש"י, כל שאלת רבא על העדאה בצרורות היא רק במקרה של צרורות רגילים, ומובן שלפי לשון זו לא ניתן לחלק בין מעשה ותוצאה שהרי חלוקה כזו לא תאפשר העדאה בצרורות רגילים כפי שהסברנו. ממילא, עולה השאלה מהם צדדי הספק של רבא בשאלת 'מגופו או מעלייה'?

 

ב. ההבנה העקרונית: צרורות - תולדה דרגל

לאור השאלות שהועלו, נראה לומר ללישנא זו ברש"י, שצרורות הם עקרונית תולדה של רגל. גם ההלכתא לא באה להפקיע את הזיקה הישירה שבין האב והתולדה, אלא ללמד על קולא בתשלומי נזקי צרורות: חצי נזק. לכן, הנטיה הראשונית היא ללמוד את דיני צרורות מדיני רגל[25].

יישום ההבנה

האזכור הראשון של דין צרורות במסכת הוא בדף ג' ע"ב. הגמרא מנסה לברר האם תולדותיהן של אבות הנזיקין הינן 'כיוצא בהן' או 'לאו כיוצא בהן' ומסיקה שכל התולדות הינן 'כיוצא בהן', לבד מצרורות דרגל אשר הם 'לאו כיוצא בהן'. על כל פנים, הגמרא רואה עקרונית את נזקי צרורות כתולדה של רגל, אלא שמסיבה כלשהי, הלכתא, משלמים עליהם חצי נזק בלבד.

וכן משמע ברש"י [י"ז ע"א, ד"ה או שהיו צרורות][26]:

אף על גב דלאו שינוי הוא אלא אורחיה הוא, אפילו הכי חצי נזק ותו לא, דהלכתא גמירי להו.

כלומר, מתבקש היה שדין צרורות יהיה כדין רגל, שהרי שווים הם בכך שדרך הבהמה לעשותם, אלא שההלכתא קובעת שגובה התשלום מוגבל לחצי נזק.

עם זאת, לאחר שכבר חודשה ההלכתא, ייתכן והיא באה לדמות את דין צרורות לדיני קרן תמה בתחומים נוספים.

וכתבו התוספות [דף י"ז ע"ב, ד"ה לפוטרו]: "אתי הלכתא להקל ולא להחמיר". כלומר, נזקי צרורות מקבלים חלק מההקלות הנובעות מדימוים לנזקי קרן תמה, ללא החומרות המתלוות לכך.

לאור דבריו של התוספות ניתן להבין מדוע פשוט היה לרבא לפטור נזקי צרורות ברשות הרבים, שכן אין להוסיף חומרא לנזקי צרורות לאחר שההלכתא באה רק להקל עליהם. וכן משמע בתוספות [ג' ע"ב, ד"ה לפוטרו].

לאורך הסוגייה מתלבט רבא עד כמה בדיוק הקלה ההלכה בדיני נזקי צרורות ביחס לשאר דיני רגל.

 

ג. הבנת הספקות לאור השיטה

ספקו של רב אשי - אב חדש או תולדה דרגל

רב אשי מסתפק האם יש שינוי בצרורות לרביע נזק. לדעתו קיימת אפשרות שצרורות באשר הם, תמיד יהיו תולדה של רגל כפי שהיה פשוט לרבא, ולכן השינוי במעשה הנזק לא ישפיע על גובה התשלום[27]. עם זאת, ניתן לראות את דין צרורות כדין עצמאי, אשר בתוכו יכולים לחול גם דיני שינוי שיחצו בו את התשלום. למעשה, ההלכתא יצרה תחום נזיקין חדש שחצי נזק מוגדר בו כצד ההעדאה של הבהמה, ואילו בצד התמות של תחום זה יתחיבו רביע נזק בלבד.

אפשרות זו מוצגת ברש"י כך [י"ט ע"א, ד"ה יש שינוי לצרורות לרביע נזק]:

דהא אהעדאתן חצי נזק, הלכך תמותן רביע נזק.

רב אשי מתלבט האם צרורות הם מעין אב חדש שמשלמים עליו חצי נזק בכי אורחיה ורביע נזק במשונה[28], או שהם רגל כדעת רבא וצרורות הם צד תמותו[29].

'העדאה לצרורות' - כיצד ניתן לצמצם את חידוש ההלכתא?

ספקו של רבא האם יש העדאה לצרורות, מבוסס על ההבנה שאין שינוי לצרורות לרביע נזק. כלומר, דין צרורות איננו תחום חדש בדיני נזיקין, אלא תולדת רגל אשר טבעה בה ההלכתא הקלה מסויימת הדומה לדיני קרן תמה.

פשוט לרבא שיש לצמצם את החידוש הנלמד מן ההלכתא ככל שניתן - 'אין לך בו אלא חידושו', והוא מסתפק איזו מן האפשרויות תפקיע פחות את דין הצרורות מכלל דיני רגל:

"תולדה דרגל הוא" - ויש לדמות את נזקי צרורות לרגל לעניין היותם מועדים מתחילתם, ואין העדאה לצרורות. או שמא "לקרן מדמינן ליה" - כדי שדין הצרורות יהיה שווה לדין רגל לעניין חיוב נזק שלם, יש לדמות אותם לקרן לעניין העדאה[30].

ניתן לתלות התלבטות זו בשאלת מהותה של קרן מועדת - האם מקרבת ההעדאה את נזקי הבהמה המועדת לתחום האב רגל, או שבמהותם הם נותרים קרן כמקודם, אלא שמאפיין התמות נעלם[31]. אם העדאה מקרבת את הנזק לרגל, הרי שהעדאת נזקי הצרורות תחזיר אותם להיות נזקי רגל רגילים, וכך יצומצם חידושה של ההלכתא לתחום של צרורות שעדיין לא הועדו בלבד. לעומת זאת, אם נזקים משונים מהווים סעיף משנה של נזקי קרן גם לאחר העדאתם, אזי אפילו אם יתחדש דין העדאה בנזקי הצרורות, תשלומי הנזק השלם עליהם יישאו אופי של נזק משונה שהועד, ולא יתקרבו לנזקי רגל, כך שחידושה של ההלכתא לא יצומצם.

כאמור, לפי הלשון השנייה ברש"י, בנזקי צרורות משונים אין מקום כלל לספק האם יש העדאה, אין הם תולדה של רגל ופשוט שדינם ככל קרן - בתמותם ישלמו חצי נזק, ובהעדאתם נזק שלם. ההלכתא לא נאמרה לגביהם כלל.

תוספות נוקטים שרבא מסתפק האם יש העדאה לצרורות בין בצרורות כדרכם ובין בצרורות משונים, ויש להבין מהו שורש המחלוקת.

ניתן לומר שגם תוספות מסכימים עקרונית עם תפיסתה של הלשון השנייה ברש"י. גם לפי תוספות צדדי ספקו של רבא הם האם לדמות צרורות לרגל כך שלא תהיה בהם העדאה, או שמכוח הַזִּיקה שיצרה ההלכתא בין צרורות ובין נזקי קרן ניתן ללמוד גם את דין ההעדאה, כך שייווצר דמיון בין צרורות ובין רגל בגובה התשלום (החל מן הפעם הרביעית שבו תזיק הבהמה על ידי צרורות, אם היתה העדאה).

עם זאת, חולקים התוספות על רש"י בהבנת דין קרן. רש"י מוכן לראות את נזקי הקרן המועדת שנעשו בכוונה להזיק כחמורים מנזקי האבות המועדים מתחילתם, ולכן נותן מקום לאפשרות שדווקא צרורות משונים שהועדו ישלמו נזק שלם. לעומתו, מבינים התוספות שאין בכוחה של הכוונה להזיק להחמיר את דין קרן מועדת יותר מדיני שן ורגל[32]. ממילא, לשיטתם לא ייתכן שבצרורות משונים, אשר הם תולדה של קרן תמה, תיצור ההעדאה חומרה שאינה קיימת בצרורות המועדים מתחילתם. כל משמעותה של ההעדאה היא הפיכת המעשה המשונה לרגיל, ולכן מסבירים התוספות שספקו של רבא לגבי העדאה בצרורות, מוסב גם על צרורות משונים, שהרי דין צרורות משונים לאחר ההעדאה שווה לדין צרורות כדרכם.

'מגופו' - נספח לתשלומי חצי נזק או דין עצמאי

מלשונו של רבא נראה שהיה לו פשוט שצרורות הינם תולדה מוחלטת של רגל אשר ההלכתא חידשה רק שמשלמים חצי נזק, אלא שהתלבט האם דין חצי נזק כולל גם את דין מגופו בתוכו[33], או שדין מגופו תלוי במאפייני הקרן ובהיותה משונה.

וכן נראה מפשט לשון הגמרא [י"ח ע"א]:

בעי רבא: חצי נזק צרורות - מגופו משלם או מעלייה משלם; מגופו משלם דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מעלייה, או דלמא מעלייה משלם דלא אשכחן כאורחיה דמשלם מגופיה.

מכל מקום, דין צרורות מתייחס מהותית לנזקי רגל, אלא שייתכן שנזקי צרורות ישתלמו מגוף הבהמה, משום שלא ניתן לנתק בין דין 'חצי נזק' שנלמד בהלכתא לנזקי צרורות לדין 'מגופו'.

 

ד. הבנת הסוגייה לשיטת לישנא בתרא דרש"י

לפי הלשון השנייה ברש"י, שאלת רבא על העדאה בצרורות מתייחסת רק לנזקי צרורות שמקורם בהתנהלות של הבהמה כדרכה. לשיטה זו קיים קושי מסויים בסוגיה, המובא גם בתוספות [י"ח ע"א ד"ה במועד]. המקור השני אותו מביאה הגמרא כניסיון לפשוט את ספקו של רבא, עוסק במעשה משונה של הבהמה [י"ח ע"ב]:

בהמה שהטילה גללים לעיסה - רב יהודה אומר: משלם נזק שלם, ורבי אלעזר אומר: חצי נזק.

כלומר, הגמרא מנסה לפשוט את ספקו של רבא לגבי צרורות רגילים בעזרת מקור העוסק בצרורות משונים!

קושי זה הוא אחד מן הגורמים שהביאו את התוספות לפרש את ספקו של רבא כמתייחס לצרורות בכלל, בין שנעשו כדרכם, ובין שנעשו בשינוי. אולם, נראה שניתן ליישב את שיטת רש"י לפי הדרך שהוצעה לעיל. הסתפקותו של רבא בדין העדאה בצרורות מבוססת על הנחה שצרורות רגילים הם תולדה של רגל, ואילו צרורות משונים הם תולדה של קרן ופשוט שיש להם העדאה. הגמרא באה לערער את הנחתו של רבא, ולהעלות אפשרות שיש לתפוס את דין צרורות באופן אחר. אם קיימת דעה שגם לצרורות משונים אין העדאה, הרי שיש מקום לתפוס את חצי הנזק כדין מוחלט ומהותי בצרורות, אשר חל בלא תלות בשאלה האם התזת הצרורות נעשתה באופן רגיל, משונה או מועד.

כלומר, הקושיה היא שאין לראות את צרורות כתולדת רגל, המאופיינת בכך שמעשה הנזק שבה הוא כדרכה של הבהמה, וכל שפעלה לגביה ההלכתא הוא לקבוע שבמקרים מסויימים משלמים עליהם חצי נזק. אלא אפילו על נזקי צרורות משונים לאחר העדאה, אשר הובנו על ידי רבא כתולדת קרן מועדת, משלמים חצי נזק. השפעתה של ההלכתא על דין צרורות רחבה יותר מכפי שהניח רבא, ופשוט שאין העדאה לנזקי צרורות הנעשים כדרכה של הבהמה[34].

 

חלק ג': רבינו חננאל

א. ההבנה העקרונית: צרורות - נזק משונה

ר"ח כותב [י"ט ע"א]:

בעי ר' אבא בר ממל: היתה מהלכת במקום צרורות שאי אפשר לה אלא אם כן מנתזת, ובעטה והתיזה - מהו; כיון דלא אפשר לסגויי אלא אם כן מנתזת, אורחה הוא, ורגל ברשות הניזק נזק שלם משלם, או דלמא השתא מיהת מחמת ביעוט נתזן, וצרורות נינהו. ועלתה בתיקו.

שיטה ייחודית בהבנת הסוגייה, ובהבנת דין צרורות בכלל, נלמדת מדברי רבינו חננאל. לשיטתו, צרורות מאופיינים כנזק משונה ודינם דומה בשל כך לדין קרן[35].

כלומר, לפי רבינו חננאל מתפרש ספקו של ר' אבא בר ממל כשאלה האם צרורות שבהמה מבעטת במקום שאי אפשר לה בלא להתיז, נחשבים נזקים כדרכה או נזקי צרורות, בעוד על פי רוב שיטות הראשונים צרורות עצמם הם דרכה של הבהמה!

כך הקשה גם מפרשו על הדף של רבינו חננאל, בעל החשק שלמה:

פירוש רבינו בבעיא זו אינו מובן לכאורה דהרי כל צרורות גם כן הוי אורחיה ומכל מקום הלכה למשה מסיני דאינו אלא חצי נזק... והדבר צריך עיון[36].

לכאורה, כבר באזכור הראשון של נזקי צרורות בגמרא עולה שהם דרכה של הבהמה כתולדה של רגל [ג' ע"ב]. הסוגייה פותחת בשאלה [ב' ע"א]: "מדקתני אבות, מכלל דאיכא תולדות; תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן?". המשך הסוגייה עוסק בברור דבריו של רב פפא [ב' ע"ב]: "יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן". גם רבינו חננאל מבין במסקנת הסוגייה [ג' ע"ב]: "ואוקימנא כי קאמר רב פפא בתולדה דרגל בחצי נזק צרורות, דהלכתא גמירי לה". אם כן, מוסכם גם על רבינו חננאל שנזקי צרורות הינם תולדה דרגל, וצריך להבין כיצד הוא מסביר שהם אינם 'אורחיה'.

שני סוגי תולדות: דמיון מהותי והמשכה מציאותית

נראה שרבינו חננאל מבין את היחס בין צרורות לרגל, שמקורו בזיקת התולדה לאב, באופן שונה מן המקובל. נעמוד על ההבנה המחודשת הזו דרך דברי הנחלת דוד בפירושו לסוגייה הראשונה במסכת:

קא מיבעיא ליה אי תולדות דנזיקין דמיין לאבות מכל צד, ולכך הויין כיוצא בהן... או דהם נמשכים מהאבות [ומשכחת לה גבי נזיקין דצרורות], ולכך לא הויין כיוצא בהן.

כלומר, הגמרא מתלבטת בין שתי אפשרויות להבנת אופי תולדותיהם של אבות הנזיקין:

דמיון מהותי, המתבטא בכך שהמאפיינים של התולדה זהים לאלו של האב, כבתולדות אבות המלאכות האסורות בשבת; או קשר מציאותי, שמקורו בכך שהתולדה היא תוצאה של האב בלא דמיון מהותי, כתולדותיהם של אבות הטומאה.

מסקנת הסוגיה אם כן היא שתולדות נזיקין דומות באופן מהותי לאב, למעט נזקי צרורות הקשורים לאב רגל בקשר של סיבה ומסובב. ולכן, בדומה לתולדות אבות הטומאה, דין הצרורות כתולדה קל בהכרח מזה של האב, וההלכתא מלמדת שחייבים עליהם חצי נזק.

נמצא שאין מאפייניהם המרכזיים של נזקי צרורות דומים בהכרח לנזקי רגל. ניתן לדמות מהותית את נזקי צרורות לנזקי קרן, וללמוד מהם גם דינים נוספים שאינם ידועים לגבי צרורות.

לאור הבנה זו מתורצת ממילא קושיית בעל החשק שלמה - העובדה שמקורם של נזקי רגל בהתנהלות של הבהמה כדרכה, אינה מחייבת שכך הוא גם בנזקי צרורות, וניתן להגדיר שני צדדי ספק - אורחיה או צרורות, בלי ששני צדדי הספק יהיו זהים.

 

ב. יתרונות לשיטת רבינו חננאל

ספקו של רבא: צרורות - בין מהות דקרן למציאות דרגל

על פי שיטת הנחלת דוד בצרורות, ניתן לפרש את צדדי ספקו של רבא בדין העדאה לצרורות כפשט לשון הגמרא [י"ח ע"ב]:

לקרן מדמינן ליה, או דלמא תולדה דרגל הוא.

ההתלבטות היא האם דין צרורות הוא כדין קרן מחמת הדמיון המהותי ביניהם, או שהעובדה שנזקי הצרורות מקורם באב רגל מביאה לכך שדינם הוא כרגל.

"ואמאי קרי לה תולדה דרגל" - שהרי מהותם כקרן

כמו כן, לשיטתו מובנת יותר שאלת הגמרא בסוף הסוגייה הראשונה במסכת [ג' ע"ב]:

ואמאי קרי לה תולדה דרגל?

על פי השיטות שהבאנו לעיל נתקשה להבין את שאלת הגמרא, שהרי דין צרורות הינו רגל במהותו, ופשוט שהוא ייקרא "תולדה דרגל". אך על פי שיטתו של רבינו חננאל (על פי הסבר הנחלת דוד) ניתן להבין שהגמרא שאלה מדוע נקרא דין צרורות על שם הגורם הסיבתי שלו, רגל, ולא על שם האב הדומה לו מהותית - קרן.

תשובת הגמרא היא שגם מבחינה מהותית דומים נזקי צרורות לרגל במידת מה, ואף שהם קרובים יותר לנזקי קרן, הם נקראים "תולדה דרגל" מכיוון שנוצרו על ידי רגל וגם קיים קשר דיני מהותי מסויים ביניהם: פטור ברשות הרבים.

מבעטת וצרורות - "כיצד הרגל" באופן מציאותי

המשנה כותבת [י"ז ע"א]:

כיצד הרגל מועדת... היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם חצי נזק.

רבים מן הראשונים[37] תמהו על הופעת דין בהמה המבעטת במשנה העוסקת בנזקי רגל, בעוד שבעיטה היא אחת מתולדות הקרן [ט"ז ע"ב]. לפי שיטת רבינו חננאל, יש לתמוה גם על הופעתם של נזקי צרורות אשר מהותם היא כשל קרן תמה במשנה זו. אך לפי דרכנו ניתן להבין שהמשנה הביאה את כל התולדות הנוצרות על ידי הרגל גם אם אין הן דומות לה במהותן, ועל כן הובאו בה נזקי צרורות הניתזים מרגלי הבהמה כמו גם נזקי בעיטת רגליה[38]. כך נראה שיש גם להבין את דברי רבינו חננאל [דף י"ז ע"ב] לגבי היחס בין נזקי הרגל ובין פעולת הבעיטה המופיעים במשנה: "גבי רגל מפרש בעיטה והיא תולדה"

 

ג. קשיים בהבנת רבינו חננאל

ניתן להקשות מספר קושיות על פירוש זה:

1. פטור צרורות ברשות הרבים:

הפטור מנזקים ברשות הרבים נלמד בתורה רק לגבי שן ורגל. זהו המקור היחיד ממנו יכול להילמד פטור זה גם לנזקי צרורות. לכאורה, לשיטת רבינו חננאל שצרורות דומים במהותם לנזקי קרן, לא ניתן ללמוד שפטורים על צרורות ברשות הרבים.

אמנם, ניתן ליישב שלמרות היות נזקי הצרורות משונים כקרן, שייך בהם פטור שן ורגל ברשות הרבים המבוסס על הזכות להוליך את הבהמה ברשות הרבים (כפי שהסביר הרא"ש בפרק א' סימן א' את שיטת הרי"ף), כשנעשו בלי כוונה להזיק[39].

2. לשונו של רבא:

נימוק הגמרא לאפשרות שצרורות ישתלמו מן העלייה הוא שלא מצאנו נזק הנעשה על ידי הבהמה כדרכה המשתלם מגופו [י"ח ע"א]:

מעלייה משלם, דלא אשכחן כאורחיה דמשלם מגופיה[40].

צרורות מאופיינים בפירוש "כאורחיה"[41]. אם כן, קשה להבין כיצד ניתן להציג את הצרורות כאפשרות השונה מאורחיה בשאלה אחרת בגמרא[42].

ועדיין היא צריכה תלמוד.

סיכום

ניסינו להציג שלוש גישות עיקריות בהבנת דין צרורות, ובעיקר בשיטתו של רבא. לצורך הבהרת הגישות התמקדנו בשלושה מן הספקות המובאים בגמרא: מגופו או מעלייה; העדאה לצרורות; ושינוי לצרורות.

  1. לישנא קמא ברש"י מבחינה בין שינוי במעשה לשינוי בתוצאה. הספיקות בצרורות נובעים מהגדרתם כמעשה רגיל שתוצאתו משונה.
    לפי הבנה זו ניתן להבין את הסברה העומדת ביסודו של פטור צרורות ברשות הרבים, וכן את עצם החיוב בחצי נזק בלבד: בעוד פטור רשות הרבים נובע מהמעשה הרגיל, ההקלה בתשלום חצי נזק נובעת מהתוצאה המשונה.
    לאור שיטה זו ניתן להבין את ספקו של רב אשי כהתלבטות האם היות המעשה משונה משפיע רק על חוסר צפיות הנזק (ואין שינוי לרביע נזק), או שהוא סיבה נפרדת להקלה העומדת בפני עצמה (ויש שינוי לרביע נזק).
    לרבא פשוט שהמעשה המשונה אינו סיבה עצמאית להקלה, ומקורו של דין חצי נזק הוא בחוסר צפיות הנזק המשונה בלבד. ספקו של רבא הוא האם העובדה שלאחר ההעדאה מעשה הבהמה היה מכוון וצפוי, תחמיר על המזיק והוא ישלם נזק שלם, או שבכל מקרה בו התוצאה היתה משונה, לא נחייב את הבעלים לשלם יותר מחצי נזק.
    ספקו של רבא בתשלום מגופו או מעלייה נעוץ בשתי הדרכים להבין את דין 'מגופו' - דין בתוצאה לא צפויה (שמיושם גם בצרורות) או במעשה מכוון (ושייך לדיני קרן תמה בלבד).
  2. לישנא בתרא ברש"י רואה עקרונית את נזקי הצרורות כתולדה של רגל, אשר ההלכתא חידשה בה דין חצי נזק.
    הבנה זו נאמרת בפירושו של רש"י לספקו של רבא, המבוסס על כך שאין שינוי לצרורות לרביע נזק, בעוד רב אשי מטיל ספק בהנחת היסוד של רבא, ומסתפק האם דין צרורות הינו מעין אב נזיקין חדש, אשר בתמותו, צרורות משונים, ישלם רביע נזק.
    לרבא, כאמור, ברור שנזקי צרורות הם תולדה של רגל, והוא ניסה לצמצם את חידושה של ההלכתא ככל שניתן. דין העדאה מצמצם את ההלכתא מצד אחד, בכך שהוא מגביל את תשלומי חצי הנזק לשלוש הפעמים הראשונות בלבד. מצד שני, הוא מרחיב את חידושה של ההלכתא בכך שהוא מדמה את נזקי צרורות לנזקי קרן תמה בתחום נוסף - ההעדאה.
    אם נבין את דין מגופו כחלק מדיני קרן, לא תהיה סיבה ליישמו בנזקי צרורות, אך רבא מסתפק שמא אין הוא דין עצמאי כלל אלא סעיף בדין חצי נזק אשר קיים בצרורות מכוחה של ההלכתא.
  3. הבנתו העקרונית של רבינו חננאל היא שנזקי צרורות נתפסים כנזק משונה לכל דבר. אמנם מבחינה נסיבתית - מציאותית הם אמנם מוגדרים כתולדה של רגל, אך אין בזה כדי ללמד על מהותם.
    הצגנו מספר יתרונות לשיטת רבינו חננאל בהבנת פשטי הסוגיות, ולעומתם- קשיים גדולים על שיטה זו ממקומות בהם צרורות מוגדרים בפירוש כ'אורחיה'.


[1].      הפניה סתמית במאמר זה היא למסכת בבא קמא.

[2].      יש שראו את כל הספקות כתלויים זה בזה, ואב אחד לכולן - השאלה האם צרורות הם תולדת רגל או שהם מעין תולדת קרן. עיין ים של שלמה [פרק ב' סימן ד]. וכן אבן האזל [נזקי ממון ב', ו, אות ד], ותלה דבריו במאירי [י"ח ע"ב], ועוד בחידושי ר' אריה לייב [סימן ס"ו ד"ה וכן]. אולם, נראה שעצם העובדה שהגמרא מביאה כל ספק בפני עצמו מעידה על כך שאין השאלות תלויות זו בזו, ולכן ניסינו למצוא פן ייחודי בכל אחת מהן.

[3].      ניתן לומר שספקו של רב אשי הוא האם נאמר דין צרורות בקרן, וכן מובא בחזון איש [בבא קמא סימן י"א, ס"ק יב, ד"ה והנה] ובבינת ראובן [סימן ט"ו, ד"ה לכן], אך ריב"א בשיטה מקובצת [י"ט ע"א, ד"ה יש שינוי] הניח שלא ניתן לפרש כך את צדדי הספק. וכן דחה הבנה זו בחידושי ר' אריה לייב [סימן ס"ו, ד"ה והנה].

[4].      דיון מפורט בשיטה זו יערך בהמשך המאמר.

[5].      רבי אריה לייב מאלין אמנם מפרש בדרך שונה מעט את תירוץ התוספות ומדוע רש"י לא קיבלו, ועיין להלן בחלק ב' אות א, אך השאלה עצמה בעינה עומדת - אם דימתה התורה את נזקי צרורות לקרן, מדוע לא תהיה בהם העדאה?

[6].      כך מבינים רוב הראשונים. לדוגמה, הרא"ש [פרק א' סימן א]. אמנם, הרמב"ן חולק על כך במלחמות ה' [י"א ע"ב מדפי הרי"ף], וסובר שלמסקנת הגמרא גם רב פפא מסתפק כרבא.

[7].      להלכה, הפסיקה המוסכמת היא כרב פפא, שנזקי צרורות משתלמים מן העלייה - רי"ף, רמב"ם, רא"ש, שולחן ערוך [ש"צ, ג]. עם זאת, ייתכן שלפי הרמב"ן ניתן היה לפסוק כרבא, אף שהוא עצמו לא העמיד את דבריו להלכה.

[8].      ניתן לראות הגדרת תוצאה כמשונה בשלטי גיבורים [י' ע"א מדפי הרי"ף]. הוא אמנם אומר זאת לגבי אש בלבד, אך ניתן להרחיב את דבריו לכלל נזקי צרורות, וע"ש.

[9].      אולם, דעת ר' לעזר בירושלמי [פרק ב' הלכה א] היא שמתחייבים על נזקי צרורות בין ברשות הניזק ובין ברשות הרבים.

[10].    הרא"ש שם מביא את דעת ר' יצחק בר' שמואל שחולק על טעם זה, ומובא בפלפולא חריפתא [אות ט] שגם הרא"ש עצמו פסק במקום אחר שלא כרי"ף.

[11].    כמובן, אין השינוי נחשב כאונס הפוטר בנזקי ממון, אך מכל מקום הקלה התורה בתשלומי נזק שהיכולת לצפותו פחותה מבנזקי שן ורגל.

[12].    בדרך שונה מעט ניתן להבין שההקלה בתשלומי נזקי צרורות נובעת מכך שקיים ניתוק מסוים בין מעשה הבהמה למעשה הנזק, וכן משמע ברש"י [י"ז ע"ב, ד"ה צרורות כי אורחייהו]: "כלומר, אף על גב דאורחייהו להתיז צרורות משלם חצי נזק... דכל מה שהוא כחו ולא גופו קרי צרורות". אלא שרבא הכריע באופן מוחלט [י"ז ע"ב] שכוחו כגופו, ולא סביר שההלכתא תערער קביעה זו במקרים בודדים. לכן, נראה שיש למצוא את הסברה העומדת ביסודה של ההלכתא בתחום אחר.

[13].    הרמב"ם אינו מכריע את ספקו של רב אשי להלכה [נזקי ממון ב', ו], על אף ששיטתו היא ש'כל אם תמצי לומר הלכתא היא'. שער המלך [אישות ג', י] מסביר שכלל זה אינו חל בסוגייתנו מפני שרבא לא הציג את ספקו במפורש כמבוסס על הכרעת ספקו של רב אשי.

[14].    הבנה שונה במהות ההעדאה תובא לקמן בחלק ב' סעיף א.

[15].    חזון איש [בבא קמא סימן י"א ס"ק יב, ד"ה והנה].

[16].    לחם אבירים מהדורה בתרא [י"ח ע"ב ד"ה גמרא].

[17].    סיכומי שיעורים בבבא קמא, תלמידי הרב יאיר יעקובי, ירוחם תשס"ד [עמוד 48].

[18].    אמנם, הקישור המפורש בגמרא הוא בין "אורחיה" ובין תשלום מן העלייה, וניתן לומר שאין קישור הכרחי בין "משונה" ובין תשלום מגופו.

[19].    בעל הנחלת דוד [בבא קמא י"ח ע"א, ד"ה ומה] מאריך להוכיח מהסוגייה בדף י"ט ע"א שאכן קיים הידוס שנחשב משונה, על מנת ליישב את קושיית התוספות על לישנא קמא דרש"י. מדברי תוספות [י"ז ע"א, ד"ה דרסה] מוכח שבמשנה מדובר על הידוס שאינו משונה, אך אין להשליך מכך על הברייתא המובאת בגמרא.

[20].    קיימת גישה המסבירה את ההעדאה כמבטלת את הפטור על חצי הנזק, אך שיטת רש"י אינה כן כפי שמובא לקמן (חלק ב', אות א).

[21].    אמנם כתב הצל"ח [י"ח ע"א, ד"ה והנה] שגם רש"י סובר כתוספות ששאלת רבא לגבי העדאה בצרורות מוסבת בין על צרורות רגילים ובין על צרורות משונים, אך מכיוון שרש"י חזר מספר פעמים על כך שספקו של רבא נאמר לגבי צרורות "כי אורחייהו", מסתברת יותר שיטת הלחם אבירים [י"ח ע"ב, ד"ה גמרא] והפני יהושע [י"ח ע"א, ד"ה תא שמע], שהסבירו את ספקו של רבא אליבא דלישנא בתרא דרש"י בצרורות רגילים בלבד.

[22].    כך הסביר הגרי"ד את הלישנא בתרא דרש"י [רשימות שיעורים על מסכת בבא קמא, דף י"ט ע"א, ד"ה לפי"ז]. אלא שנראה יותר מתוך קושייתו של רש"י שלדעתו אין מקום להעדאה בנזקים כאורחיה.

[23].    ניתן אולי לומר שהדיה של המחלוקת העקרונית בין רש"י ותוספות בהבנת ההעדאה נשמעים בפירושיהם לסוגיית שור מועד. הגמרא שם [כ"ד ע"א] מסתפקת האם מטרת הדרישה להעיד בשור בשלושה ימים נפרדים היא העדאת השור או העדאת האדם. תוספות [כ"ד ע"ב, ד"ה אלא] מבינים שאין הכרעה בסוגייה, וייתכן שההעדאה נועדה להחיל שם מועד גם על האדם, כדי שניתן יהיה לחייבו בנזק שלם על נזקי בהמתו המועדת. תוספות מחזיקים בכך בשיטתם שגם בנזקי צרורות אשר הם מועדים מתחילתם, תיתכן משמעות להעדאה, כמשלימה את המרכיב של העדאת הבעלים. לעומתם, מבין רש"י [כ"ד ע"ב, ד"ה ה"ג וד"ה רב אשי] שהסוגייה הכריעה שההעדאה משפיעה על מעמדו המשפטי של השור ואין צורך בהעדאת האדם, ולשיטתו אין לחלק בין בהמה שהתנהגה כדרכה פעם אחת ובין בהמה שהתנהגה כדרכה מאה פעמים כפי שעולה גם בסוגייתנו.

[24].    אמנם, קיימת גרסה אחרת שאינה קובעת לשון זו כעיקרית, אך בעל התפארת שמואל דוחה אותה, מכיוון שאת המשך הסוגייה מפרש רש"י על פי לישנא בתרא.

[25].    זו שיטת רוב הראשונים, וכך מובא בשיטה מקובצת בשם תוספי שאנץ [ג' ע"ב]: "כולי עלמא מודו דצרורות דהוי דרך הלוכה הוי תולדה דרגל דהוי נמי דרך הלוכו כי אורחיה, ולא דמי כלל לקרן". וכן ברשב"א [ג' ע"ב, ד"ה הא].

[26].    מקורות שונים בהם מתייחס רש"י לחידושה של ההלכתא נראים כסותרים, ועיין במאמר צרורות, אמיר גלטר ואילן דנינו, בתוך במשכיות כסף, הוצאת ישיבת ההסדר 'מעלות יעקב', עמוד 65.

[27].    וכן ביד דוד [י"ח ע"ב, ד"ה והא]: "דכל צרורות באיזה אופן שיהיה הוה תולדה דרגל".

[28].    צד זה בספקו של רב אשי מובן בקהלות יעקב [סימן י"ז ד"ה ונוכל] באופן שונה מעט. לשיטתו, דין צרורות חל על כל אחד מאבות הנזיקין ומפחית לחצי את התשלום. אולם פשט דברי רש"י נוטה לאפשרות הראשונה שהזכרנו.

[29].    באופן דומה מוסבר ספקו של רב אשי בחידושי בתרא בבא קמא, עמוד קמ"ד, דפוס מ. ספרא ירושלים, תשל"א.

[30].    לכן, על אף שלשיטתו הכללית של רש"י העדאת נזקי שן ורגל משונים מחשיבה אותם כשן ורגל ולא כנזקי קרן מועדת [עיין רש"י מ"ח ע"ב, ד"ה דחזא], העדאת נזקי צרורות רגילים תוכל לחייבם נזק שלם כקרן מועדת.

[31].    הגרי"ד [רשימות שיעורים, בבא קמא ב' ע"ב] מבין ששאלה זו עומדת ביסודה של מחלוקת ראשונים בסוגיית חיות הטרף [ט"ז ע"ב]; תוספות סוברים שקרן מועדת דומה לרגל מחמת היותה מעשה רגיל של הבהמה, ואילו הרמב"ם סובר שקרן מועדת שונה מהותית מנזקי שן ורגל בכך שכוונתה להזיק. עיין שם בדבריו, כיצד הוא מסביר את חיוב קרן מועדת ברשות הרבים, בשונה מדין רגל.

[32].    וכן כתב הגרי"ד [שם].

[33].    וכן כתב בעל הדברות משה [בבא קמא חלק ב' סימן פ"ט, הערה מא, ד"ה והנה]: "והנה עצם הבעיא דרבא בצרורות אם מגופו או מעלייה, מסתבר לעניות דעתי שהוא אם דין חצי נזק ודין מגופו תלוין זה בזה".

[34].    בדרך זו מתורצת קושיה דומה מהניסיון לפשוט את ספקו של רב אשי לגבי צרורות משונים מספקו של רבא (העוסק בצרורות רגילים, על פי לישנא בתרא דרש"י). וכן מיישבים בעל הפני יהושע [י"ח ע"ב, ד"ה תא שמע] ובעל הקהלות יעקב [סימן ט"ז, אות ב] את הלישנא בתרא ברש"י.

[35].    הדים לשיטתו של רבינו חננאל ניתן לראות בדברי הרמב"ם, מתלמידי תלמידיו, בפירוש המשניות [בבא קמא ב', א]: "ושלא כדרכה הוא שיהיה אותו הדבר שעשתה, תעשה אותו על המיעוט, או שבא ממנה באמצעות מעשה אחר, ולא היתה הבהמה היא הפועלת אותה הפעולה פֹעל ראשון, על זה יתחייב חצי נזק, וזה הוא החצי נזק המחייב בצרורות". לפי גרסתנו, גם הרי"ף [ח' ע"א מדפי הרי"ף] נוקט בשיטת רבינו חננאל וכן הבין בעל החשק שלמה על הדף, אמנם הב"ח [ח' ע"א מדפי הרי"ף, אות א] והנחלת דוד [י"ט ע"א, ד"ה ולענין הלכה] משנים את הגרסה ברי"ף, כך שתתאים לאחת מן ההבנות המקובלות בהבנת צרורות.

[36].    הבית יחזקאל [סימן ט"ו, ד"ה נמצא] מסביר שלשיטת רבינו חננאל צרורות אינם 'משונים', שכן הם נובעים מהתנהגות טבעית ורגילה של הבהמה (אורחה), ויחד עם זאת אינם 'כדרך הילוכה' של הבהמה כרגל, מפני שנזקי הצרורות נגרמים על ידי אמצעי ולא באופן ישיר מהילוך הבהמה. כך הוא מיישב את שיטת רבינו חננאל שצרורות הם כקרן עם דברי הגמרא שצרורות הם אורחיה. אולם, נראה שפשט דברי רבינו חננאל אינו כן, שהרי צרורות מוצגים לדבריו כאפשרות הנגדית למעשה הבהמה כ'אורחה', בעוד שלדברי הבית יחזקאל נזקי צרורות נעשים על ידי הבהמה כאורחה.

[37].    לדוגמה, תוספות [י"ז ע"א, ד"ה היתה] ורשב"א [י"ז ע"א, ד"ה היתה].

[38].    וכן הציע גם הרשב"א [שם].

[39].    עיין חידושי ר' אריה לייב [סימן ס"ז]: "אם יצוייר רגל משונה דיהיה שייך בו הפטור דאורחייהו באמת היה פטור ברשות הרבים".

[40].    עיין מקורות ומסורות מסכת בבא קמא, פרופ' דוד הלבני, הוצאת י. ל. מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"ג [עמוד י'], שסובר שקביעה זו שנויה במחלוקת.

[41].    הנצי"ב [מרומי שדה י"ח ע"א, ד"ה ולי נראה] וכן בעל הפני יהושע [ג' ע"ב, ד"ה שם] סוברים שמקורם של נזקי צרורות אינו בדרכה הרגילה לחלוטין של הבהמה, והם מהווים דרגת ביניים בין השינוי לדרך ההילוך של הבהמה. לכן, מוגדרים נזקי צרורות 'כאורחיה' רק ביחס לנזקי קרן.

[42].    ניתן לומר שכל דברי רבינו חננאל הם לדעתו של רבי אבא בר ממל בלבד, אשר בהצגת ספקו הגדיר רבינו חננאל את דין צרורות כמשונה, אך מפירושו לדברי רבי יוחנן בדף כ"ב ע"א ("ור' יוחנן אמר... ") נראה שקיבל הבנה זו למסקנה.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2869

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer