icon קישור לגירסת הדפסה

יוני כנרי

נזיר אחיו

        מבוא

        1. הקדמה

                א. האב הרביעי?

                ב. יוסף ויהודה

                ג. יוסף ועשו

        2. יוסף ועשו

                א. את אחינו אנחנו מבקשים

                ב. "מידי אביר יעקב"

                ג. מקור הברכה

                ד. "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך"

                ה. הניסיון

                ו. בל ידח ממנו נידח?

        3. יוסף ויהודה

                א. "כי כמוך כפרעה"

                ב. להכין להם הדרך

                ג. יסוד למלכות

                ד. לחם ויין

        4. הקלקול, התיקון והשורש

                א. בנימין

                ב. ירבעם

                ג. משיח בן יוסף

                ד. קין והבל

                ה. עץ הדעת ועץ החיים

 


מבוא[1]

סיפור יוסף ואחיו הוא מהסיפורים הסוערים והמרתקים בתנ"ך. במאמר זה ננסה קצת להעמיק בו. נבחן את הידוע לנו על יוסף בתורה ובחז"ל, וננסה להבין את מהותו של יוסף ואת מהות כח יוסף המופיע בעולם ובהיסטוריה.

הנביא עובדיה אומר [א', יח]: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם, וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר". במדרשים[2] ובגמרא מובא גם כן, שדוקא כחו של יוסף מסוגל לנצח את עשו ולהכניעו לגמרי.

אנו נַראה בעזרת ה', שהסיבה לכך שדוקא יוסף הוא שמסוגל לנצח את עשו היא, שמצד אחד יש דמיון גדול בין יוסף לעשו, ומצד שני ישנם כמה הבדלים משמעותיים. אנו נראה שההבדלים בין יוסף לעשו נובעים מכך שיוסף הוא בנו של יעקב, ולכן הוא מקושר אליו. בזכות הקישור של יוסף ליעקב, יוסף יכול להצליח להשתמש בכלים של עשו באופנים הראויים.

כמו כן, מתוך ההשואה בין יוסף לעשו נבהיר שעיקר תפקידו של יוסף הוא להצליח להכנע בענוה כלפי כח אחר, שמקומו נמצא מעליו, הוא כח יהודה. לאור זה, ננסה להבין את העימות בין יוסף ליהודה.

בחלק הראשון של המאמר תובא ההקדמה.

בחלק השני של המאמר נסביר את שורש ההבדל המהותי בין עשו ליוסף, אותו אחי יוסף לא הבינו. יוסף, בניגוד לעשו, נולד לאחר שיעקב כבר ניצח את עשו. יוסף מראש נולד כאחד משבטי י-ה.

בחלק השלישי של המאמר, ננסה בעזרת כמה מתכונותיו העיקריות של יוסף (הפרטי והכללי), ובעזרת מה שיתבאר בחלק השני של המאמר, להבין את תפקידו של יוסף ואת היחסים המתבקשים בינו לבין יהודה.

בחלק הרביעי של המאמר, ננסה ללכת אל העתיד ואל העבר, ולהבין את תיקון יחסי יוסף ויהודה, ואת השורשים הקדומים של כוחותיהם.

1. הקדמה

א. האב הרביעי?

על המילה 'אבן' בפסוק "מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" [בראשית[3] מ"ט, כד] בברכת יעקב ליוסף, דרשו נוטריקון: 'אב - בן' [רש"י ואונקלוס על אתר]. ניתן להסביר על פי דרשה זו, שיוסף היה גם אב מאבות האומה, וגם בן מבניו של יעקב[4]. לאור תפיסת יוסף כאב, ניתן להסביר את העובדה שיוסף זכה לכך שגם בניו הופכים לשבטים, ומקבלים ברכה ונחלה ישירות מיעקב.

הדברים מפורשים באור החיים הקדוש [מ"ח, ו]. האור החיים מבאר למה ניתנה ליוסף נחלה כפולה:

...כי יוסף הוא בחינת יעקב, ובמדרגת אב לשבטים יקרא, כרשום גם כן באומרו [תהלים ע"ז טז]: "בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף"... ולזה דקדק לומר [מ"ח, ה]: "שְׁנֵי בָנֶיךָ... לִי הֵם". פירוש: במדרגת בני יעקב, לא במדרגת בני בניו. ולזה הוסיף לבאר ואמר: "כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן". ומעתה, הרי יוסף במדרגת אב כיעקב, ואין האב נמנה עם הבנים בגדר אחד כמו שאין יעקב נמנה עם השבטים.

האם גילינו את האב הרביעי?

הגמרא בברכות [ט"ז ע"ב] אומרת: "אין קוראין אבות אלא לשלשה". יש משמעות לכך שרק אברהם יצחק ויעקב קרויים 'אבות'. ליצירת עם ישראל נדרשו שלוש רגליים, שלושה אבות (שלושת האבות מדומים להר, שדה ובית [עיין רש"י חולין צ"א ע"ב, ד"ה שהתפללו בו אבותי]. כל אחד משלושת האבות בנה נדבך חדש בקומת עם ישראל, והוסיף דרכים חדשות וכוחות נוספים[5] לעבודת ה'. שלושת האבות הם אלו שהכינו את התשתית להופעתו של עם ישראל, והבאים אחריהם הם רק 'בנים' שהולכים מכוחם, 'מעשה אבות סימן לבנים'.

באמצעות האבות התרחש בירור של הסגולה האלוקית, והתברר מי שייך לעם ה' ומי ה'פסולת' שנשארת בחוץ (הבירור הוא בעיקר בין אנשים, אך גם בין אומות, כוחות ואידאות). תחילה נבחר אברהם, 'איתנו של עולם'. מבניו של אברהם נבחר רק יצחק, ואילו ישמעאל נשאר מחוץ לעם ישראל [כ"א, יב]: "כי ביצחק יקרא לך זרע". בדור הבא יעקב נבחר ועשו נדחה [רש"י כ"ח, טו]: "ביצחק - ולא כל יצחק". ביעקב, בחיר האבות, הסתיים הבירור, כמאמר הכוזרי [א', צ"ה]: "ובני יעקב כולם סגולה, כולם ראויים לדבר האלוקי". יעקב עצמו הוא 'תמים'[6], לכל כוחותיו וילדיו יש משמעות, 'בל ידח ממנו נדח'. לכאורה, ברגע שהסתיים הבירור הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. אולם, "ביקש יעקב לישב בשלווה, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף" [רש"י על ל"ז, ב]. כנראה שנשאר עוד ענין לברר. על ידי יוסף מתברר שכעת, כשהבירורים הקודמים כבר הסתיימו, יש בסגולה האלוקית מקום גם לבנים ולכוחות שנראים פחות קשורים, שהרי כולם כבר חלק מסגולת ישראל[7].

אפשר לומר שמבחינה זו גם יוסף נחשב כאב, כי גם הוא מברר, למרות שבאופן בסיסי הוא נחשב בן[8].

ב. יוסף ויהודה

במדרשים על פרשת ויגש ישנם תיאורים מאלפים על העימות שהתרחש בין יהודה ליוסף, ועל איך שיהודה כמעט החריב את כל מצרים במהלך מאבק זה. מדרש בראשית רבה [צ"ג, ב]:

"כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו". כי הנה המלכים - זה יהודה ויוסף. עברו יחדיו - זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה.

במדרש תנחומא [ס', ד] מופיע:

בשעה שהיו יהודה ויוסף מתוכחין זה עם זה, אמרו מלאכי השרת זה לזה: בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה. בנוהג שבעולם שור מתירא מפני ארי, ועכשיו שור וארי מתנגחין ועומדין והקנאה ביניהן, עד שבא משיח.

מפתיע מאד, שאף על פי שיוסף היה המשנה למלך וכולם היו כפופים למרותו, ואף על פי שמפשט הפסוקים עולה שיהודה מתחנן ליוסף, מה שמפליא את מלאכי השרת, זו העובדה שיוסף מצליח לעמוד מול יהודה.

לפי המדרש, יוסף נקרא 'שור', ויהודה נקרא 'אריה'. יהודה מוגדר כאריה, ביטוי שמבטא מלכות, והוא זה שעתיד למשול בעם ישראל. יוסף מוגדר כשור, החיה העיקרית שהאדם משתמש בה לעבודת שדהו.

המדרש מניח כהנחת יסוד, שיוסף אמור להיות טפל ליהודה המנהיג. מתוך הנחה זו, מתאר המדרש איך נוצר מצב מפתיע של שוויון הדדי, מצב שגם המלאכים לא מבינים. מצב זה נמשך עד זמן ביאת המשיח, בו מהפירוד נוצר איחוד. בעזרת ה' נשתדל להסביר את מהותו של יוסף כטפל ליהודה, וכן את מציאות השוויון המתוארת במדרש.

ג. יוסף ועשו

בהמשך המאמר נבאר, שיוסף שייך לצד הכלכלי של ההויה ולחיבור עם העולם הזה. בכך הוא מזכיר מישהו: את עשו.

עשו ממצה את העולם הזה לגמרי ומתחבר אליו, בעוד שיעקב בפשטות שייך לעולם הבא[9], ושמו חקוק מעלה מעלה, תחת כסא הכבוד. יצחק תכנן שיעקב ועשו יפעלו ביחד. עשו יֵישר את הדרך לפני יעקב, שיעסוק בתורה. לכן היה צריך עשו לקבל את ברכות העולם הזה.

בהסתכלות הפשוטה על המציאות, תכנונו של יצחק לא היה מופרך כל כך. רק רבקה שהלכה "לִדְרשׁ אֶת ה'" [כ"ה, כב], ידעה שיש בעיה, "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ", מדובר בשני עמים שכל אחד מהם רוצה להיות עליון. הם נלחמים אחד בשני וכל אחד מהם מתגדל מכח ירידת השני. עוד בהיותם בבטן, יעקב היה צריך להיולד ראשון, אך עשו 'נדחף' ויצא ראשון. הסיבה לכך היא שעשו לא יכול היה להשלים עם תפקידו, ולכן דחף את יעקב בכח. אפשרות אחרת היא, שעשו יצא ראשון כי יעקב היה ראשון במחשבה, בהריון, ולכן במעשה עשו יצא קודם. בהמשך נראה, שבאמת ראוי שעשו יצא ראשון ויעקב אחרון, כי מבחינת החשיבות 'סוף מעשה במחשבה תחילה' (כלומר, דוקא בגלל חשיבותו, צריך יעקב לצאת אחרון). עשו לא הבין זאת, וחשב שהוא קודם גם בחשיבות.

ננסה להראות, שהחלוקה בנחלת שני העולמות (עולם הזה ועולם הבא), שיצחק חשב שתתממש בזרעו שלו (בין יעקב ועשו), יכולה להתממש בזרעו של יעקב. זוהי החלוקה שצריכה להיות בין יוסף ליהודה, שהרי עתה כולם בתוך הסגולה של יעקב. לאור חלוקה זו ברור גם למה יוסף הוא הטפל ליהודה.

2. יוסף ועשו

א. את אחינו אנחנו מבקשים

אחי יוסף, מגלים קמעא קמעא שאחיהם הצעיר, יוסף, מזכיר מאוד את דודם המוכר והאהוב, את עשו.

עשו היה שקוע כולו בחומר. למרות זאת הוא עשה עצמו כצדיק, ושאל: "היאך מעשרין את המלח ואת התבן" [רש"י כ"ה, כז]. עשו כביכול רוצה להביא לתיקון גם את החומר הנמוך ביותר, התבן, שהוא מאכל הבהמה. יצחק אכן מאמין לעשו. מדוע?

כנראה מפני שהיה בעשו כח אחד חיובי מאד, והוא כיבוד האב האמיתי שלו.

נסיונו של עשו להיות קשור לאביו, והקשר החזק והדו - צדדי ביניהם, היוו את המשענת שגרמה ליצחק להאמין שעשו יגיע ליעוד שהתווה לו. יצחק האמין שעשו ירצה להמשיך את השושלת, ובעתיד גם יחזור בתשובה, ויפיץ את תורת יצחק בעולם. אמונה זו נבעה מההבנה שלעיסוק בחומר יש מקום, כאשר הוא נעשה מתוך היצמדות למקור, לרוח (או בנידון דידן, ליצחק). כנראה שזה בכל זאת לא הספיק, כמו שידעה רבקה בנבואה.

אף עתה, רואים האחים שאותו מצב חוזר על עצמו. אביהם אוהב מאד, ואף מעדיף, דוקא את הבן שכפי שנראה בהמשך שקוע בחומר - "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו, (ולכן) וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" [ל"ז, ד]. האחים מניחים שיעקב מתכנן את אותה תכנית שהיתה לאביו, והם משוכנעים ש'זה לא ילך'. האחים חושבים: "כבר ניסינו זאת, ואנו יודעים שאין שום סיכוי שהמהלך הזה יצליח".

אחי יוסף יודעים, שגם יוסף, כמו עשו, צד את יעקב בפיו - "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" [ל"ז, ב], והם חושבים שאין תוכו כברו (וברו אכן יפה מאוד - "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" [ל"ט, ו]). דעתם של האחים על יוסף מתחזקת מאד כאשר יוסף מספר להם על חלומותיו. יוסף חולם שהוא יהיה הראש במשפחת יעקב, הטעות בה עשו טעה. האחים מוכנים להכיר (בקושי) בקיומו של כח אחר, כח יוסף, אך "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?", זה כבר מוגזם! בינתיים האחים 'מתפוצצים', כי אפילו אחרי שאביהם גער ביוסף על החלומות, יעקב אוהב את יוסף ואינו רואה את מה שהם רואים.

ב. "מידי אביר יעקב"

האמת היא, שלאחר שיעקב 'רימה' את יצחק, התברר שיעקב מכיל בתוכו גם את כוחו של עשו. ממילא הוא מסוגל למלא את היעוד שיועד לעשו, ולקבל גם את ברכתו של עשו[10] [כ"ז, כח]: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ...". מרגע זה יעקב מתפקד כביכול כאישיות כפולה[11], בעלת תפקיד כפול: להתאחד עם העולם הזה ולישרו, תפקידו של עשו, ולהיות מרומם מעל העולם הזה, אחוז בתורה הקדושה ובעולם הבא, תפקידו שלו. מבניו של יעקב, יוסף הוא שזוכה בתפקיד שלקח יעקב מעשו, ובכוחות לבצעו.

נמצא, שיוסף אמנם דומה לעשו בכך שהוא מחובר לעולם הזה ויש לו את הכוחות לפעול בו, אך את תכונותיו וכוחותיו הוא קיבל מיעקב. מכיון שיעקב הוא תם ושלם, כל הכוחות שהעביר ליוסף נדרשים לכינונו של עם ישראל, ויוסף מסוגל להוציא אותם אל הפועל בצורה ראויה כמו אביו, ולא כמו עשו דודו.

לאור כל זאת, ברור שאין 'לזרוק' את יוסף מעם ישראל להיות עבד בין האומות. למעשה, טעו האחים טעות הדומה לטעותו של יצחק, אך הפוכה ממנה. יצחק, שהיה עולה תמימה, חשב שהוא סיים את הבירורים, ושכל זרעו ירכיב את עם ישראל (או ליתר דיוק 'עַם יצחק'). לכן יצחק שאף לחלק את התפקידים והברכות בין בניו. האחים, שראו שיצחק טעה, חשבו שעדיין לא הסתיימו הבירורים, וצריך להוציא החוצה את מי שאינו דומה להם ממש[12].

גם יצחק וגם האחים לא הבינו שיעקב כולל בתוכו את כל הכוחות, ובזרעו צריכה להתבצע החלוקה הנכונה שלהם.

מתוך ההבנה שליעקב יש יעוד כפול, אפשר אולי לענות על בעיית שתי האחיות שנשא יעקב[13]. בתחילה, יעקב, האח הצעיר, היה אמור להתחתן עם רחל, האחות הצעירה. עשו, האח הבכור, היה אמור לשאת את לאה, האחות הבכירה, ולכן בכתה לאה [בראשית רבה ע', טז]. לאחר שקיבל יעקב גם את ברכתו ויעודו של עשו, הוא משמש במידה מסוימת גם כעשו, ועל כן מאת ה' היתה שתינתן לו גם לאה, שהיתה ראויה לעשו.

יוסף, שדומה בתכונותיו לעשו, הוא בנה של רחל, המיועדת ליעקב. דבר זה מקשה על הפיתרון שהצענו, שהרי מסתמא ירש יוסף את תכונותיו מרחל אמו, ואם כך כנראה שרחל מתאימה יותר לעשו מאשר ליעקב. נראה להסביר, שהאמהות תמיד השלימו את האבות - 'עזר כנגדו'. אברהם היה עמוד החסד בעולם, ושרה הוסיפה את מידת הדין, וידעה לגרש את ישמעאל כשהיה צריך. יצחק הלך בעקבות אמו והיה מלא דין וגבורה, אך אשתו ומשלימתו, רבקה, היתה אשת החסד, כפי שמגלה אליעזר עוד לפני השידוך. בכל דור האב הוא הכח הדומיננטי, והאם משלימה אותו. כך גם בדור שלפנינו. יעקב, בן העולם הבא, היה אמור בתחילה לשאת את רחל, שקשורה יותר ל'עלמא דאתגליא', העולם הזה המגולה, שיפיה ניכר מיד[14]. כשיעקב מקבל את חלק עשו, הוא נושא את לאה שדומה יותר לצד המקורי באישיותו של יעקב, העולם הבא, ומשלימה את הצד החדש באישיותו של יעקב - העולם הזה[15].

ג. מקור הברכה

ננסה להתעכב מעט על הדמיון בין הברכה הגשמית שלוקח יעקב מעשו, ובין הברכה הגשמית כפי שמקבל אותה יוסף מיעקב, ועל ההשלכות של מַעבר הברכה הגשמית דרך תחנת הביניים, יעקב.

יוסף הוא "אִישׁ מַצְלִיחַ" [ל"ט, ב], ו"כֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ", אדם עם מגע זהב, שכל דבר שהוא עוסק בו בעולם הזה מתברך. בעקבות זאת יוסף אף מקבל את טבעת המלך. יוסף אכן שייך לעולם הזה: הוא אמן כלכלי, שמצליח לכלכל את כל מצרים וכנען בשנות הרעב. הוא מקיים מערכת מסועפת של מיסים ומסחר בין העם למלכות, בה לכולם יש לחם בזכותו, אך כל רכושם משועבד לפרעה. יוסף אחראי על המסחר בכמות הכי גדולה שיש, ומגיע לרום הפרמידה במצרים. יוסף מצליח לשעבד את העולם הזה.

העובדה שיוסף מבורך בכל מעשי ידיו בעולם הזה, באה לידי ביטוי גם בברכות להן זכה. יעקב מברך את יוסף "מֵאֵ-ל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּ-י וִיבָרֲכֶךּ. בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת..." [מ"ט, כה]. גם בברכות משה, זוכה יוסף בברכה דומה [דברים ל"ג, יד - טז]: "מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת... וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָה". ברכותיו של יוסף דומות מאוד לברכה שיעקב קיבל במקום עשו [כ"ז, כח]: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ...". עולה מכאן, שיוסף מקבל ברכה חומרית: שליטה מסויימת בכל המציאות הגשמית, בשמים ובארץ. שליטה זו באה לידי ביטוי כבר בחלומותיו של יוסף. בחלומו הראשון, חולם יוסף על אלומות השדה המשועבדות לו. חלומו השני של יוסף מפתיע יותר, גם צבא השמים משתעבד לו. בהתאם, מבורך יוסף על ידי משה "מִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים", החמה והלבנה מחממים את פירותיו [רש"י על אתר]. שליטת יוסף בגרמי השמים יוצאת לפועל במשנה תוקף כשיהושע, מזרע יוסף, מעמיד "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" [יהושע י', יב], ובכך מצעיד את השליטה במציאות שלב אחד הלאה[16].

למרות הדמיון הרב שראינו בין הצד החומרי של עשו לזה של יוסף, יש הבדל מאוד משמעותי ביניהם, והוא ההבנה מה מקור ההצלחה. כשיעקב נכנס במרמה לקבל את ברכתו של יצחק, יצחק מפקפק תחילה אם זהו אכן עשו. חשדו של יצחק מתעורר כאשר יעקב עונה לשאלה איך מיהר למצוא ציד, במילים "כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנָי" [כ"ז, כ], ומייחס את ההצלחה בציד לה' אלוקיו[17]. בהמשך, כשיעקב פוגש את עשו בחזרתו מחרן, אומר עשו: "יֶשׁ לִי רָב" [ל"ג, ט]. יעקב לעומתו אומר: "כִּי חַנַּנִי אֱלֹקִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". מלבד ההבדל הידוע בין יעקב שאומר שיש לו 'כל', לעשו האומר שיש לו 'רב', ישנו הבדל נוסף. בניגוד לעשו, יעקב מצהיר על הגורם שבגללו יש לו כל - "כִּי חַנַּנִי אֱלֹקִים". כך גם יוסף. שלא כעשו, יוסף זוכר מאיפה מגיעה הברכה בעולם הזה. בפיתרון חלומו של פרעה אומר יוסף [מ"א, טז]: "בִּלְעָדָי, אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה". בדומה לכך, כשיוסף מציע לשר המשקים ולשר האופים שיפתור את חלומותיהם, הוא אומר: "הֲלוֹא לֵאלֹקִים פִּתְרֹנִים" [מ', ח]. באופן כללי, יוסף משדר כל הזמן "בַּאֲשֶׁר ה' אִתֹֹּו" [ל"ט, כג], ובלשונו של רש"י: "שם שמים שגור בפיו". בכל מקום אליו יוסף הולך, ברור לכולם ששורה עליו ברכה אלוקית מיוחדת. על רקע זה, בולט מאוד שדוקא בבקשתו של יוסף משר המשקים שיזכיר אותו לפני פרעה, אומר יוסף "וְהִזְכַּרְתַּנִי... וְהוֹצֵאתַנִי" [מ', יד], ולא מזכיר שזה יקרה בעזרת ה'. אולי בגלל זה נאלץ יוסף להישאר בבור שנתיים נוספות. האמירה: "בִּלְעָדָי, אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" מבטאת תיקון לפגם זה. יוסף מאפס עצמו לגמרי, ואומר שהוא רק כלי בידי אלוקים.

בניגוד ליוסף, עשו לא מכיר בכך שהברכה באה מה'. בספר דניאל [ח', כג - כה] מתואר ראש המלכות הרביעית (המייצגת את רומי ואדום):

יַעֲמֹד מֶלֶךְ עַז פָּנִים וּמֵבִין חִידוֹת (בדומה ליוסף שפתר חלומות). וְעָצַם כֹּחוֹ וְלֹא בְכֹחוֹ וְנִפְלָאוֹת יַשְׁחִית, וְהִצְלִיחַ וְעָשָׂה וְהִשְׁחִית עֲצוּמִים וְעַם קְדשִׁים. וְעַל שִׂכְלוֹ וְהִצְלִיחַ מִרְמָה בְּיָדוֹ וּבִלְבָבוֹ יַגְדִּיל וּבְשַׁלְוָה יַשְׁחִית רַבִּים. וְעַל שַׂר שָׂרִים יַעֲמֹד, וּבְאֶפֶס יָד יִשָּׁבֵר.

דניאל מתאר הצלחה עצומה ובלתי טבעית המגיעה מלמעלה, ומדגיש "וְעָצַם כֹּחוֹ וְלֹא בְכֹחוֹ". בפשט ניתן להסביר, שההצלחה שה' שולח לראש המלכות הרביעית לא נובעת מכוחו שלו, אלא היא משהו על טבעי לגמרי. למרות זאת, ראש המלכות הרביעית לא מכיר בכך שההצלחה היא מה', אלא בוטח בשכלו ("וְעַל שִׂכְלוֹ"), וחושב שההצלחה באה ממנו[18].

במדרש בראשית רבה [צ"ט, ב] מוזכרים הדמיון והשוני בין יוסף לעשו. המדרש מסביר שיעקב העמיד את יוסף כנגד מלכות אדום, כיון שאף על פי שעשו - אדום ויוסף דומים בכך שהם 'בעלי קרניים', ישנם הבדלים רבים ביניהם. יוסף פירש מן הערוה, חס על כבוד אביו, וכתוב בו: "אֶת הָאֱלֹקִים אֲנִי יָרֵא" [מ"ב, יח]. לעומת זאת, עשו בא על ערוה, לא חס על כבוד אביו, וכתוב בו: "וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים" [דברים כ"ה, יז][19]. גם במדרשים אחרים[20] רואים שבנקודות הבחירה בהם נפל עשו, הצליח יוסף לבחור נכון, להתרומם, ולכן הצליח להיות שונה מעשו, וממילא לנצחו.

ד. "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך"[21]

דמיון נוסף בין יוסף לעשו הוא ביחס שלהם לאומות העולם[22]. יוסף מאד מזכיר את עשו בכך שדוקא הוא, בשונה משאר בית יעקב, מסוגל למצוא נתיבות לליבם של אומות העולם. יוסף תומך בקירובו של כל אחד, וכבר בתחילת דרכו הוא רוצה להשוות את מעמד בני השפחות לזה של בני הגבירות. כשמגיע יוסף למצרים ישנה התאמה הדדית מסויימת בינו לבין המצרים. בניגוד ליעקב, שהצלחתו הגשמית בבית לבן גרמה לסכסוכים ומריבות[23], יוסף בכל מקום נושא חן בעיני רואיו. כולם רוצים להידבק ביוסף ולהתקרב אליו - "בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" [מ"ט, כב ורש"י]. גם יוסף מצדו מזין את כל האוכלוסיה, ונראה שבאמת חשוב לו לעזור לאנושות עד כמה שיכול.

שמעון ולוי מתייחסים אל האומות שמנסות להתחבר לבית יעקב בצורה עויינת. הם מציעים לאותן אומות למול את עצמן, ואז הורגים את כולן וכובשים את שכם[24]. יוסף אמנם מל גם הוא את כל מצרים [רש"י מ"א, נה], וכך אולי גודרם מעט מעריות ומקרבם לברית, אך בניגוד לשמעון ולוי, הוא עושה זאת על מנת ליצור קירוב אמיתי. מכיון שיוסף מסוגל להתמודד בצורה טובה עם האומות, דוקא הוא זוכה לקבל את שכם, המייצגת את האומות, כמתנה מיוחדת מיעקב.

נתבונן מעט בפסוק שמדבר על נתינת שכם ליוסף [מ"ח, כב]:

וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי.

רש"י על אתר מבאר ש"שכם אחד" זו "שכם ממש, היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך". בהמשך מביא רש"י פירוש נוסף: "דבר אחר: הוא הבכורה, שיטלו בניו שני חלקים, ו'שכם' לשון חלק...". ממשיך רש"י ומבאר: "אשר לקחתי מיד האמורי - מיד עשו שעושה מעשה אמורי". דברי רש"י מבוססים על שתי דעות במדרש בראשית רבה [סוף צ"ז]: "רבי יהודה אמר: (שכם) זו הבכורה ולבושו של אדם הראשון... "האמורי" זה עשו... רבי נחמיה אמר: ...(שכם) זו שכם ודאי... "האמורי" זה חמור...". נראה שרש"י מפרש "מיד האמורי - מיד עשו שעושה מעשה אמורי", רק לפירוש ששכם הוא חלק הבכורה, ולא לפירוש שהכונה לשכם העיר, שהרי שכם העיר נכבשה מיד חמור ולא מיד עשו. במיוחד לאור המדרש שעליו רש"י מתבסס, שרק למאן דאמר ש'שכם' הוא חלק הבכורה, 'האמורי' הוא עשו. למרות זאת, התפארת יהונתן[25] מבין שהפירוש "מיד עשו שעושה מעשה אמורי" ברש"י מתייחס גם לפירוש ש'שכם אחד' הוא העיר שכם עצמה. כנראה שהוא מבין שיש קשר פנימי חזק בין העיר שכם ובין עשו ויוסף.

כפי שהראנו, יש התאמה בין יוסף ובין שכם ומצרים, המייצגות את האומות[26]. את ההתאמה בין יוסף ומצרים אפשר לראות גם בדימויים משותפים. מצרים מכונה "עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה" [ירמיהו מ"ו, כ]. יוסף גם הוא מכונה שור [עיין דברים ל"ג, יז], מדרש תנחומא [ס', ד], וכן על אפרים, בנו של יוסף, נאמר שהוא "כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד" [ירמיה ל"א, יז]. יוסף הוא גם 'יפהפה', בדיוק כמו מצרים.

במדרש שהובא לעיל, דעת רבי יהודה, ש'שכם' הוא חלק הבכורה ובגדי אדם הראשון, דורשת הסבר נוסף. בזה שיעקב לקח מעשו את בגדי אדם הראשון ונתן ליוסף יש היגיון, אם כי צריך להבין מה זה מסמל, ואכמ"ל. אבל לא כל כך מובן מה הקשר בין חלק הבכורה שיעקב לקח מעשו לבין חלק הבכורה שיוסף מקבל על פני אחיו בתוך משפחת יעקב, שהרי נחלת יעקב כולה, כולל חלק הבכורה שנלקח מעשו, מתחלקת בין בני יעקב, ובה מקבל יוסף פי שניים. כנראה שהמדרש רומז שחלקו המיוחד של הבכור, וכוחותיו המיוחדים, עברו מעשו ליעקב ומשם ליוסף[27].

ה. הניסיון

מתוך אותה נשיאת חן גדולה של יוסף בעיני המצרים, הגיע נסיונו הגדול, שהעלה את יוסף למדרגת צדיק יסוד עולם[28].

רש"י [מ"א, מה] אומר שאדוני יוסף המצרי חמד את יוסף למשכב זכר. גם אשתו חומדת את יוסף, ובסופו של דבר יוסף אכן מתחתן עם בתם. אנו רואים רצון עצום מצד כל משפחת פוטיפר להידבק ביוסף, וכנראה ששרשו של רצון זה הוא עמוק ונכון. לפי רש"י [ל"ט, א], אשת פוטיפר ראתה באיצטגנינות שלה שהיא צריכה להעמיד ממנו תולדות[29], וכנראה שגם יוסף הרגיש את זה. כשדוד המלך הרגיש שהוא צריך להידבק בבת - שבע בשביל להוליד את המשיח, הוא נכשל ואכַלהּ פגה [סנהדרין ק"ז ע"ב]. לא כן יוסף, שמצליח לעמוד בניסיון למרות ששרשו של הרצון להידבק במשפחת פוטיפר הוא אמיתי.

דמיון נוסף בין יוסף לדוד הוא, שעל שניהם יש מדרש שאומר שה' ניסה אותם בעקבות בקשתם שלהם[30], אך דוד נכשל בניסיון, ויוסף התקדש והתרומם על ידי הניסיון.

ההשואה של יוסף לדוד מלמדת על גודל הניסיון בו יוסף היה נתון. ההשואה גם מלמדת שמבחינה מסויימת יש ליוסף יתרון על דוד בפרט, ועל שבט יהודה בכלל.

בזכות מה הצליח יוסף לעמוד בניסיון, אחרי שכמעט נכשל? יוסף הצליח בגלל שראה בעיני רוחו את דמות דיוקנו של אביו[31]. יוסף בעצם רואה את עצמו, כי דיוקנו של יעקב היה כדיוקנו של יוסף [רש"י ל"ז, ב]. כשיוסף רואה את עצמו, הוא נזכר מי הוא באמת. באמת הוא שייך ליעקב, ששמו ודיוקנו חרות תחת כסא הכבוד [מדרש בראשית רבה ס"ח, יב]. יכול להיות שזו כונת המדרש "באתה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון" [סוטה ל"ו ע"ב], על הפסוק "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל" [מ"ט, כד].

יוסף היה מקושר מאוד לאביו[32] (וכן להפך), ופעל מכחו של יעקב ומכח הסגולה שירש ממנו. הזכרנו כבר, שהתכונה הטובה של עשו היתה כיבוד האב. בגלל כיבוד האב היה נראה שעשו מקושר ליצחק וממשיך את דרכו, ולכן רצה יצחק לברכו. בעמידתו של יוסף בניסיון התברר שמה שאצל עשו התברר כטעות, אצל יוסף הוא נכון. יוסף עמד בניסיון מתוך הקישור החזק שלו ליעקב. בצורה יותר עמוקה, יוסף עמד בניסיון מעצם זה שנולד כאחד משבטי י-ה, אחרי שכל הבירורים כבר נעשו על ידי יעקב, ואף אחד כבר לא אמור להידחות.

נראה שבמיוחד בענין שמירת הברית היתה ליוסף עזרה מאת יעקב. כשיעקב נאבק עם שרו של עשו, המלאך נוגע בכף ירכו של יעקב, ולכן אומרים חלק מהפרשנים שהמאבק היה על גיד הנשה, המייצג את מקום הברית[33]. יוסף ידע שזה עניינו של יעקב, ומתוך כך גם שלו, ולכן כשבאו האחים לאכול אצלו צוה את הטבח [מ"ג, טז]: "וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן", כלומר, "טול גיד הנשה בפניהם" [חולין צ"א ע"א].

ו. בל ידח ממנו נידח?

בשעה שאשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף, אומרת התורה [ל"ט, י]: "וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ", ומסביר רש"י: "להיות עמה - לעולם הבא", וכן אומר מדרש בראשית רבה [פ"ז, ו]: "שלא יהיה עמה בגיהנום לעתיד לבא", וכן אומר בעל הטורים: "להיות עמה - בגימטריא 'אל תוך גיהנום'". מדרש תנחומא [וישב ח'][34] אומר על עמידתו של יוסף בניסיון: "וימאן - למה מאן? אמר רבי יהודה בר שלום: שראה אקונין של אביו ואמר לו: יוסף עתידין אחיך להכתב באבני אפוד. תרצה שתהא חסר מכללן?... לכך מאן". יוצא משני המדרשים הללו, שאם יוסף לא היה עומד בניסיון הוא היה יוצא מכלל ישראל והיה ראוי לדין גיהנום. מסתבר שדין גיהנום קשור ליציאה מכלל ישראל, וכל מי שהוא חלק מכלל ישראל זוכה לחלק כלשהו בעולם הבא. דין גיהנום שיוסף היה מקבל לולא עמד בניסיון קשור גם לחוסר שלמות כלשהו, וכישלון במילוי יעודו כאחד השבטים.

גם אצל עשו רואים קשר בין דין גיהנום, ליציאה מהמשפחה הנבחרת. כשעשו מגיע ליצחק לקבל את ברכתו, יצחק חרד חרדה גדולה. רש"י [כ"ז, לג] מפרש בשם המדרש שיצחק חרד מפני ש"ראה גיהנום פתוחה מתחתיו" (ומבואר בשפתי חכמים: "ר"ל מתחתיו של עשו"). כנראה שבשלב זה הבין יצחק שעשו לא שייך למשפחה, והוא לא ראוי לברכות. זו הסיבה שראוי לעשו דין גיהנום, וכשיצחק רואה את הגיהנום פתוחה תחתיו, הוא משאיר את הברכות אצל יעקב[35].

ננסה להראות שאילו יוסף היה נכשל, לא רק יוסף לא היה ממלא את יעודו. גם יעקב לא היה ממלא את יעודו, שהרי עניינו של יעקב הוא ליצור אומה שכולה סגולה, וכל זרעו אמור להוות את כלל ישראל יחדיו. ממילא אם אחד מבניו יוצא 'החוצה' מבית יעקב, יעקב נכשל.

לצורך כך נחזור מעט אחורה אל מכירת יוסף. כשהאחים מספרים ליעקב שיוסף איננו, תגובתו קשה [ל"ז, לג - לה]:

וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר: כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף. וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו, וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם. וַיֹּאמֶר: כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה. וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו.

רש"י במקום מפרש:

חיה רעה אכלתהו - נצנצה בו רוח הקדש: סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר.

וימאן להתנחם - אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי.

אבל שאולה - ...ומדרשו: גיהנם. סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי, מובטח אני שאיני רואה גיהנם.

להתנחם על המת פירושו להמשיך את החיים הלאה, 'להסתדר' בלעדיו. על החי אי - אפשר להתנחם. כשמת מת הוא מגיע ליעודו ולתכליתו, והעולם ממשיך הלאה. אך לאדם חי העולם זקוק ואי אפשר 'להסתדר' בלעדיו.

קל וחומר כשמדובר ביוסף. יעקב לא מוכן להתנחם על יוסף. הוא לא מוכן לקבל את העובדה שאפשר להסתדר בלי אחד מבניו. יעקב אמור להקים י"ב שבטים, ופתאום מת אחד מהם. זה אומר אחד משני דברים. או שהבן שמת לא נצרך, או, וזו אפשרות גרועה יותר, שהבן שמת נכשל, ופרש מיעודו כחלק מעם ישראל. ליעקב נרמז ענין אשת פוטיפר, אך הוא לא ידע אם יוסף הצליח לעמוד בניסיון או שהחיה הרעה אכן אכלתהו וטרדתו מן העולם.

הכלי - יקר [על רש"י ד"ה וימאן להתנחם] אומר שאם יוסף היה מת ומגיע לגן עדן, זה לא היה נורא כל כך, אך פשט הפסוק הוא שיוסף כבר נמצא בשאול וגם יעקב יֵרד אליו. רואים גם כאן, שמכיון שיעקב חושש שיוסף נכשל ומת, הוא חושש שגם הוא עצמו לא הצליח למלא את יעודו כ'תם'. יעקב חושב, שהוא דומה לאבותיו בכך שחלק מבניו ימשיכו הלאה וחלק יצאו החוצה. גם ביעקב עצמו יש חוסר שלמות ושייך בו דין גיהנום.

מכח זה שיעקב לא הסכים לקבל את זה שאחד משבטיו יצא החוצה - "וימאן להתנחם" - יוסף עומד בניסיון - תגובתו לאשת פוטיפר היא "וימאן" - הוא מסרב להתנתק מכלל ישראל. זוהי כנראה כונת מדרש תנחומא שראינו לעיל, שאיקונין של יעקב אומר לו שאם יחטא לא יהיה באבני האפוד עם יתר ישראל[36].

נראה שבשנים שיעקב לא ראה את יוסף, הוא היה שרוי בבלבול ועצב גדולים ובתחושה שנכשל. כשיעקב שומע שיוסף חי, אומר הפסוק [מ"ה, כז]: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". רש"י במקום מפרש: "שרתה עליו שכינה שפרשה ממנו". גם בהמשך, על הפסוק [מ"ו, ל]: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי", אומר רש"י[37]: "...ומדרשו: סבור הייתי למות שתי מיתות, בעולם הזה ולעולם הבא, שנסתלקה ממני שכינה, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך. עכשיו שעודך חי, לא אמות אלא פעם אחת". רואים ברש"י, שבכל אותם שנים שיוסף נעדר, יעקב חשב שאיבד את העולם הבא שלו, ושהוא יתַּבע על מיתת יוסף. לפי הסברנו, התביעה היא על כך שיעקב לא הצליח לברר בירור שלם, הוא לא הצליח להגיע למצב שלא יהיה שייך שאחד מבניו יצא החוצה.

חששו של יעקב היה גם חשש רוחני. כפי שהסברנו, החשש נבע מכך שלא ידע אם יוסף יעמוד בניסיון. מה שגורם לכך שיעקב מאמין שיוסף חי הוא [מ"ה, כז] "וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו", ומפרש רש"י: "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו - בפרשת עגלה ערופה". סימן זה החליף את הסימן הקודם - "סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם". אמנם אפשר לומר שהסימן בא רק כהוכחה לכך שזהו אכן יוסף ולא מתחזה, אך במדרש בראשית רבה [צ"ד, ג] נראה שתפקיד הסימן לברר מה מצבו הרוחני של יוסף:

ויאמר ישראל רב - רב כחו של יוסף בני, שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני, שחטאתי שאמרתי "נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה'" [ישעיה מ', כז], ובטוח אני שיש לי ב"מָה רַב טוּבְךָ" [תהלים ל"א, כ].

ומסביר רש"י על המדרש: "ובטוח אני שיש לי ב"מה רב טובך", מאחר שהשבטים שלמים", וכן מבואר במתנות כהונה על המדרש:

ודרש "רב" על עולם הבא (המילה 'רב' בפסוק "ויאמר ישראל רב" נדרשת על עולם הבא עליו נאמר "מה רב טובך")... והטעם... מאחר שראה שי"ב בניו היו שלמים, שעל דאגה זו אמר בתחלה "כי ארד אל בני אבל שאולה".

הדברים מפורשים באור החיים הקדוש [מ"ו, ל, ד"ה אמותה הפעם]:

...לזה כשהכיר בו, אמר אליו אמותה הפעם. פירוש, הפעם הזאת, בראייתך, ולא מקודם, כשנתבשרתי. והטעם, אחרי ראותי פניך והכרתי בהם שעודך חי, פירוש צדיק כמקודם ולא נשתנה דיוקנך מכמות שהיה (כפי שראינו, דיוקנו של יוסף זהה לזה של יעקב, וכשיוסף ראה דיוקנו של יעקב ניצל מהחטא), אלא עודך חי כי הצדיקים קרויים חיים. ונכון.

למרות סימן העגלות, ולמרות ראיית פני יוסף, כשיעקב רוצה לברך את בני יוסף הוא שואל [מ"ח, ח]: "מי אלה?" ומפרש רש"י:

וירא ישראל את בני יוסף - בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה.

ויאמר מי אלה - מהיכן יצאו אלו, שאינן ראוין לברכה.

בזה - הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה, ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקודש.

שוב רוח הקודש מסתלקת מיעקב. שוב יש חשש שבני יוסף לא כשרים, ושאם הם יצאו מיוסף, זה היה לא בכשרות. רק אחר כך נחה דעתו של יעקב, והוא מברך את בני יוסף.

גם לפני מותו של יעקב רואים שהדאגה שלו היתה שמשפחתו לא שלמה. מובא במדרש תנחומא [ויחי ח]:

כשהיה יעקב מסתלק מן העולם, הרהר בליבו ואמר: אברהם אבי הוליד יצחק וישמעאל, יצחק אבי הוליד אותי ועשו, שמא אני במיטתי פסולת? כיון ששמעו כך אמרו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"... מיד ענה הוא ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

יעקב שמח שהכל שלם. אם אכן הכל שלם, עם ישראל יוצא לדרך. שעון החול מתחיל לעבוד, ואפשר כבר לגלות את הקץ ואת סוף התהליך.

ואז פתאום (בפעם השלישית!) השכינה מסתלקת מיעקב, והוא כנראה עדיין חושש שיש בזרעו שמץ פסול, וממילא עדיין אין התחלה של עם ישראל. רק כשנשבעים ליעקב ואומרים "שמע ישראל...", הפרשה שיעקב אמר כשגילה שיוסף עדיין חי ועומד בצדקו, יעקב משתכנע סופית שתקוים גם הפרשה הראשונה בתפיליו של הקב"ה: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ"[38].

אמנם מכל מיני סיבות אי אפשר עדיין לגלות את הקץ, אך כיון שהתברר ליעקב סופית שכל הכוחות 'בפנים', אפשר להסביר לכל שבט וכח מה תפקידו ומה עניינו בכל התהליך עד לקץ, וכל אחד מקבל את ברכתו[39].

3. יוסף ויהודה

א. "כי כמוך כפרעה"

מוטיב נוסף שבולט אצל יוסף הוא, שיוסף הוא תמיד 'מספר שתים' ואף פעם אינו 'מספר אחת'. בתחילה, אחרי שנמכר לעבד, מגיע יוסף לבית פוטיפר, ומסופר "וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ... וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל" [ל"ט, ד - ו]. כלומר, על אף שיוסף אחראי על הכל, יש הבדל אחד בינו לפוטיפר - הלחם. את ההבדל הזה יוסף לא מוכן לפרוץ ולעבור, למרות כל ניסיונותיה של אשת פוטיפר.

לאחר מכן, מגיע יוסף לבית הסוהר, שכנראה היה תחת ידי פוטיפר שר הטבחים. גם כאן "אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ" [ל"ט, כג]. יוסף אחראי על הכל, ולמרות זאת ברור שיש מישהו מעליו שיכול ברגע אחד להוציאו משם. שוב יוסף אינו 'מספר אחת'.

מאוחר יותר, מגיע יוסף לפרעה, וגם הפעם נאמר לו: "אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא (המלכות) אֶגְדַּל מִמֶּךָּ" [מ"א, מ]. בהמשך אמנם נאמר "וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" [מ"א, מד], אך תחילת הפסוק היא "אֲנִי פַרְעֹה". המשמעות של האמירה 'אני פרעה' היא, שאף על פי שכרגע כל הסמכות ביד יוסף, המלכות תישאר אצל פרעה לעולמים, ובנו שלו ימלוך אחריו. ליוסף לעומת זאת אין המשכיות - "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" [שמות א', ח]. תפקידו של יוסף, על אף כל הגדולה שבו, הוא זמני בלבד, כי יוסף הוא תמיד רק המשנה, ולא זוכה להיות 'בעל הבית'.

בעצם, מרגע שיהודה מוכר את יוסף לעבד[40], יוסף תמיד נשאר 'עבד' שכפוף למישהו אחר, משנה, אפילו כשזה לאדם חשוב כמו פרעה. יוסף עצמו אף פעם אינו מנסה להשתלט על המעמד שמעליו. חשש להשתלטות כזו נוצר רק כשפרעה לא רצה לאפשר ליוסף לקבור את יעקב בארץ כנען. בעקבות סרובו של פרעה, הזכיר יוסף לפרעה שכמו שהוא נשבע לאביו שיקבור אותו בארץ כנען, כך גם נשבע לפרעה שלא יגלה שהוא יודע לשון עברית בנוסף לשבעים לשון (כנגד האומות וישראל) וימלוך תחת פרעה, ואם פרעה לא יתן לו לקיים את שבועתו לאביו, גם לא יקיים את שבועתו לפרעה [רש"י נ', ו בעקבות סוטה ל"ו ע"ב]. הסיבה לאפשרות ההשתלטות של יוסף על כסא פרעה היא שפרעה מנסה לפגוע בשרשו ומקום חיותו של יוסף. אך זהו יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. באופן עקרוני יוסף תמיד נאמן למי שמעליו, ותמיד הוא 'משנה'. כך גם בהמשך, במהלך כל ההסטוריה, יוסף הוא תמיד 'משנה', עד משיח בן יוסף, שהוא המשנה והקודם למשיח בן דוד.

על דברי יהודה ליוסף כשניגש אליו בעניין בנימין "כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" [מ"ד, יח], מסביר רש"י: "חשוב אתה בעיני כמלך, זהו פשוטו. ומדרשו: (1) סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה... (2) דבר אחר: מה פרעה גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן... (3) דבר אחר: אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדונך".

מדברי רש"י עולה, שיהודה אומר ליוסף שהוא ממש כמו פרעה ואין הבדל ביניהם, אך פרעה הוא עדיין אדונו. נראה, שבעומק יהודה אומר ליוסף: "איך אתה יכול להיות המשנה לפרעה ו'יסוד כסאו' (דהיינו "רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ") ולהידמות אליו, אתה הרי צריך להיות המשנה שלי! יסוד כסאי! דומה לי!!! ". אף על פי שזה בודאי לא מה שיהודה אמר, בטח שלא במודע, על כל פנים נראה שכחו של יהודה הרגיש כאן בכח אחר שצריך להיות כפוף תחתיו. לפי זה ברורה תמיהת המלאכים (במדרש בו פתחנו) איך זה שהשור עומד מול האריה ולא נכנע לו. בדומה לכך כותב המגלה עמוקות [ויגש פיסקה שלישית]: "כי כמוך כפרעה - כמו שאתה נגד פרעה רוכב במרכבת המשנה, הוא מלך ואתה שני לו, כן תהיה אתה לעתיד לבא נגדי, שאני הוא מלך ואתה תהיה משיח בן יוסף למשנה". כנראה שכך אפשר להסביר את מדרש בראשית רבה [צ"ג, ו] האומר: "ואם אני שולף את חרבי, ממך אני מתחיל ובפרעה אני מסים. אילו אמר 'מפרעה אני מתחיל' היה מניחו. כיון שאמר 'ממך אני מתחיל' רמז למנשה ורפש חד רפש וזעת כל פלטין". אילו יהודה היה מתחיל בהריגת פרעה, לא היה צורך בעימות בינו לבין יוסף, שהרי במקרה כזה יהודה היה נכנס תחת פרעה בשליטתו על יוסף.

ב. להכין להם הדרך

יוסף הוא תמיד זה שהולך בראש, לפני הדבר העיקרי שהוא 'משנה' אליו.

כשיוסף נולד, אומרת רחל [ל', כג]: "אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי". המובן הפשוט של האמירה הוא כינוס החרפה, אך יש גם מובן של סוף לחרפה. כאשר נולד יהודה, לאה מודה על הבן שניתן לה, ואף מבטאת זאת בשם שנתנה לו. ממילא "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" [כ"ט, לה], כי לאה כבר הגיעה לאן שרצתה, ואפשר כבר להודות ולעצור. רחל לעומתה, קוראת את שם בנה שנולד לה 'יוסף' "לֵאמֹר: יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" [ל', כד]. כלומר, יוסף מראש מהוה הכנה לדבר אחר מעבר לחשיבות שלו בפני עצמו.

גם באותיות שמו ניתן לראות עקרון זה. 'יוסף' או 'יהוסף' [תהילים פ"א, ו] מורכב מהאות ס', האות פ', ושם 'הוי-ה', אם כי לא בצורתו המלאה כמו 'יהודה'[41]. האות ס' היא בעלת צורה סגורה, והיא גם האות הראשונה במילים 'סגור', 'סתום', 'סיום' ו'סוף'. כמו כן, פרשיה סתומה בחומש מסומנת באות ס'. האות פ' אינה סגורה כמו ס', אלא יש בה פתח אחד. אות זו שייכת למושגי 'פתח', 'פתיחה' וכן לפרשה פתוחה. המילה 'סוף' דומה מאד למילה 'תוספת' או 'הוספה', ומהם נגזר השם 'יוסף'. תחילה יש האות ס' שמשמעותה סיום, ואחר כך האות פ' שהיא פתיחת שלב חדש[42]. כך גם ביוסף יש תמיד גם פתיחה לשלב החדש, שבא אחריו[43].

כבר בעצם היוולדו מכשיר יוסף את בואו של בנימין. אחר כך יורד יוסף למצרים לפני כולם, ומכין את גלות שאר עם ישראל. ההכנה היא גם במובן הפיזי, יוסף עושה במצרים הכנות רבות כדי שיהיה שם טוב לבית יעקב: מעביר את המצרים ממקום למקם, מל אותם, מכין את ארץ גושן ועוד. פעמיים אומר יוסף לאחיו שהוא לא נמצא במצרים בגלל מכירתם, אלא "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" [מ"ה, ז]. יוסף חייב לרדת ראשון למצרים כדי להכשיר את ירידת אחיו, אחרת אין להם קיום פיזי כלל. רק לאחר שיוסף מכשיר את הקרקע, "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו" [מ"ו, כח] - יהודה מצטרף אל יוסף ובונה בית תלמוד, ישיבה, במצרים.

במשך כל ההיסטוריה, בני רחל מכינים את הדרך.

בני אפרים יוצאים ממצרים מוקדם בגלל שזכרו את אמירת "פָּקֹד יִפְקֹד" [נ', כד] של יוסף (כמי שמתחיל את הגלות, יוסף הוא זה שאומר שהיא תסתיים ושיחכו לסיומה). בני אפרים עצמם אמנם נכשלים, ונהרגים על ידי אנשי גת [דברי הימים א' ז', כב], אך אולי משהו בהליכתם ה'קדם - נחשונית', מכשיר את הדרך ליציאת מצרים. ובאמת לפי אחת הדעות, המתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא [יחזקאל ל"ו] הם אותם אנשי אפרים שיצאו מוקדם. יחזקאל מספר על החיאת המתים הללו בתחילת הפרק שמדבר על משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

לקראת הכניסה לארץ, מופיע יהושע משבט אפרים, וגם הוא 'מספר 2'. כל כחו של יהושע נובע מזה שהוא משרת את משה - "וּמְשָׁרֲתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" [שמות ל"ג, יא], וכן נאמר ש"פני משה כחמה ופני יהושע כלבנה" [רש"י במדבר כ"ז, כ] - כחו של יהושע נובע ממשה (עליו נאמר בספרים הקדושים שהוא בחינה מסוימת של משיח בן דוד).

יהושע הוא זה שנלחם עם עמלק, הצד הרע של עשו, עוד קודם מתן תורה, והוא זה שמנחיל את הארץ מכח משה. אך גם על יהושע, כמו על שאול, נאמר שמלכותו, נשיאותו, היא זמנית ושאולה, וכשמסתיים תפקידו הוא מפסיק להנהיג - "וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ" [יהושע כ"ד, כח]. וכן במדרש [קהלת רבה ז', ד] נאמר שעם ישראל לא הספידוהו כראוי ורצה הקב"ה להגעיש עליהם ההר. השפעתו של יהושע גם היא זמנית. אמנם השפעה נמשכה מעט בתקופה שלאחר מותו - "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל" [יהושע כ"ד, לא] - אך לאחר מכן, בדומה ליוסף שלאחר שמת השפעתו נפסקה - "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא... וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" [שמות א', ו - ח] - כך גם אחרי מות יהושע הגיעה תקופת השופטים.

בהמשך ההיסטוריה, בשלב הופעת המלכות, אנו פוגשים את שאול ויהונתן. שאול, שגם הוא מבני רחל, וגם מלכותו שאולה, מכין את המלכות לדוד[44]. לאחר מכן אמור יהונתן להיות המשנה לדוד - "וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה" [שמואל כ"ג יז], אך מסיבה כלשהי הוא פתאום נהרג בקרב בו נהרג שאול אביו, בדומה למשיח בן יוסף. הרמ"ע מפאנו [מאמר חקור הדין ד', יז] מבאר שמשיח בן יוסף הוא נשמת יהונתן, ושכמו יהושע, גם יהונתן ושאול לא נספדו כהלכה, והמספד על משיח בן יוסף יכלול אותם. כן הוא מבאר, שמראש יהונתן אמור היה להיות המשנה של דוד המלך, אך בגלל קלקולים זה לא יצא לפועל[45].

ג. יסוד למלכות

יוצא מכל האמור לעיל, שלפני הכח המרכזי צריך איזה כח קודם בזמן אך פחוּת במעלה, שבלעדיו אין מקום לכח המרכזי. ללא יוסף, היסוד, מלכות יהודה לא יכולה לצאת לפועל, ולכן צריך קודם כל, כקומה ראשונה, להקדים את יוסף[46].

עניינו של יוסף הוא קודם כל 'עולם הזה', כפי שכבר ביארנו. כמובן, גם בעולם הזה יוסף פועל לעשות מוסר ויושר, אך הוא עושה זאת על פי מוסרו הטבעי ב'דרך ארץ' שקדמה ל'תורה'. על כן, כשאשת פוטיפר מנסה לפתותו, יוסף לא אומר לה שיש בזה איסור של גילוי עריות, אלא מסביר לה שפוטיפר "לֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹקים" [ל"ט, ט]. יוסף מסביר שזה עוול מוסרי כלפי פוטיפר כי יש דבר אחד שבו פוטיפר מעליו ולא יתכן שיוסף ישתווה לו בו. כיון שזה עוול כלפי פוטיפר, ממילא זה גם חטא כלפי אלקים[47]. יוסף קרוי צדיק ויסוד (=צדיק יסוד עולם). עניינו של היסוד הוא שהוא קודם, ועל גביו אפשר לבנות את הקומה הבאה. היסוד חייב להיות יציב, איתן (ואצל יוסף אכן נאמר "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ" [מ"ט, כד]). כל זמן שהיסודות חזקים, מה שבנוי עליהם יכול לפעמים להבנות ולפעמים להסתר, אך אם אין יסוד אין כלום.

בספר הכוזרי [ב', מז - מח] נשאל החבר על כך שהנביאים מדברים על אהבת חסד והצנע לכת עם ה' ולא על המצוות החוקיות. עונה החבר, שהנביאים דיברו על החוקים השכליים, שהם הצעות והקדמות לתורה האלוקית. בלי חוקים אלו אף חברה לא יכולה להתקיים. כמובן שלעם ישראל אין החוקים השכליים מספיקים, אלא צריך התגלות מלמעלה למטה.

יוסף נמצא בעולם הזה, והוא מצליח למצות אותו בצורה הישרה ביותר. זו הסיבה שליוסף יש קשר לאומות ולמצרים, המוסר הפשוט שייך גם בהם, וזה השיא שהם יכולים להגיע אליו[48]. האומות מסוגלות להגיע רק למדרגה זו, מדרגתו של 'עשו' במובנו החיובי, אותה קיבל יוסף. מעל מדרגה זו נמצאת מדרגת יעקב, אותה קיבל יהודה. כיון שיוסף קיבל את מדרגת עשו, הוא מסוגל להילחם בעשו, ותפקידו הוא להיות צדיק שנלחם תמיד ביצר הרע, כח עשו במובנו השלילי[49].

כדי שיוסף ימלא את ייעודו בצורה נכונה, הוא צריך להתבטל כלפי עולם הבא, כלפי התורה ויהודה, ולכן הוא תמיד משנה[50]. ובניגוד לעשו שרצה לשלוט, יוסף דוקא מודע למעמדו.

האחים כנראה לא קלטו זאת, ולכן אפילו אחרי המפגש המחודש עם יוסף ומות יעקב הם אומרים [נ', טו]: "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". כעין "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" [כ"ז, מא]. הם לא מבינים שליוסף ברור שכולו הכנה לקומה הבאה.

כשפרעה חולם את חלומו, יוסף לא רק ניצל מצרתו הפרטית בזכות החלום, אלא מבין שכל ירידתו למצרים היתה בגלל הרעב שבחלום זה. יוסף מבין בעקבות החלום שתפקידו הוא לכלכל את בית אביו. למעשה, מטרתו האמיתית של הרעב היא שכולם ירדו מצרימה, אך על כל פנים יוסף צריך לרדת לפניהם.

גם כשיוסף כבר שולט, האחים מתייחסים לשליטתו כשליטה זמנית - "תעלא בעידניה סגיד ליה" [מגילה ט"ז ע"ב] (=שועל בשעתו, היה כפוף לו).

באופן עמוק יותר[51], יוסף ויהודה מבטאים שתי צורות של עבודת ה'. יוסף הוא 'צדיק', נותנים לו משלו [על פי בראשית רבה צ', ג], ואין לו 'מתנות חינם'. יוסף מגיע בכוחות עצמו לכל מה שיש לו. יוסף עובד מתוך העולם הזה. ממילא כשיש חיסרון ביוסף או בזרעו הם נענשים בחומרה (שנתיים בבית המאסר לדוגמא), כי הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. זו גם הסיבה שאין ביוסף נצחיות. עבודה מתוך העולם הזה, מתוך האדם שנמצא כאן, גם אם כוחותיו עצומים כשל יוסף, היא זמנית ומוגבלת מעצם זה שהעולם הזה מוגבל וחומרי. אפילו יוסף שהוא 'חומר טוב', שייך בסופו של דבר למושגי החומר. יהודה לעומת זאת, הוא 'בעל תשובה', כי 'לית ליה מגרמיה כלום'. מצד עצמו יהודה נכשל. רק כשנאמר ליהודה על ידי מישהו מבחוץ[52] שהוא חטא, הוא מיד מתוַדה והופך גם את הרע שעשה לטוב. תשובה זו מגיעה מהמקום הגבוה מאד של 'תשובה שקדמה לעולם'. בבעלי תשובה קיימת מעלה שאין אפילו בצדיקים.

ד. לחם ויין

אצל יוסף חוזרת פעמים רבות המילה 'לחם' שמשמעה מזון, ושייכת היא לעולם הזה[53].

יש התפתחות ביחס ה'לחם' אל יוסף במהלך הופעותיו: בתחילה, כשאחי יוסף מוכרים אותו, מיד "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם" [ל"ז, כה], כרומזים לו שהם יכולים להסתדר גם בעולם הזה בלעדיו. אחר כך, כשיוסף עובד אצל פוטיפר, פוטיפר גדול מיוסף רק ב"לֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל" [ל"ט, ו]. לאחר מכן, כשאחי יוסף מגיעים אליו, אומר יוסף בעצמו: "שִׂימוּ לָחֶם" [מ"ג, לא], אך הוא, האחים והמצרים אוכלים בנפרד. בהמשך יוסף שולח לחם לאביו. אחר כך יוסף כבר מכלכל "אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף" [מ"ז, יב]. לאחר מכן יוסף מנהל את מצרים בלחם בכל מקניהם, ובסוף אף קונה אותם ואת אדמתם בלחם.

לחם הוא הקומה הראשונה, החומרית, המזון שבלעדיו אי אפשר להתקיים. באמצעות הלחם יוסף מחיֵה מעגלים יותר ויותר רחבים. אפשר לומר שהלחם מסמל את יוסף.

יהודה לעומת זאת, מתברך ב"אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ, כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" [מ"ט, יא]. גם בהמשך הדורות, לעתיד לבא, לפי המדרש [ילקוט שמעוני תהלים רמז תתע"ד] נותנים לכל אחד מהאושפיזין כוס של ברכה, ורק דוד הוא שיכול ומסכים לברך עליה. כנראה שמה שמסמל את יהודה זה היין, וזהו גם רמז לתורה[54].

הפסוק אומר [תהלים ק"ד, טו]: "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ... וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד". הלחם הוא הקומה הבסיסית, בלעדיו האדם רעב. אחרי הלחם יש מקום להוספת יין, שמוסיף שמחה וחכמה. ביין קיים יסוד השמחה, שכנראה שייך יותר לישרים ופחות לצדיקים - "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה"[55] [תהלים צ"ז, יא]. כנראה שיסוד השמחה שייך יותר למעלת יהודה מאשר למעלת יוסף. רש"י [מ"ג, לד] אומר על פי המדרש, שיוסף ואחיו לא שתו יין ממכירת יוסף עד שנפגשו מחדש ואכלו ביחד ("וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ" [מ"ג, לד]). כנראה שיוסף הבין שחסר משהו בפירודו מיהודה, בשונה מאחיו שאכלו לחם מיד אחרי המכירה.

לחם ויין נזכרו גם אצל מלכי-צדק מלך שלם, שהוציא אותם לקראת אברהם, וברכו "וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" [י"ד, יט]. האור החיים הקדוש מסביר שכונת המילה "וַיְבָרֲכֵהוּ" לברכות גופניות, שלא יפול ביד אויביו וכדומה. כונת המילים "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן", לברכה רוחנית, שיעבוד את ה' ובאמצעותו ה' יהיה "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". לפי הסברנו, הלחם שהוציא מלכי-צדק הוא כנגד הברכה הראשונה, והיין הוא כנגד השניה[56].

4. הקלקול, התיקון והשורש

א. בנימין

נראה שבנימין הוא המקשר והמאחד בין יוסף ליהודה. אפשרות האיחוד נוצרה בעקבות ערבותו של יהודה לבנימין. די ברור מהפסוקים ומהמדרשים [תנחומא ויגש ד' ועוד רבים] שליוסף היה קשר מיוחד וחזק עם בנימין. כשיוסף שואל את אחיו "הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח?" [מ"ד, יט], הוא רוצה לברר האם הם מקושרים ליעקב ולבנימין כמוהו. הפעם יהודה אכן מתקן את הטעות ומקבל ערבות לבנימין, כלומר מתערבב בו[57]. על אף שהאחים מאשימים את בנימין בַּדרך שהוא 'גנב בן גנֶבֶת' [בראשית רבה צ"ב, ח], יהודה מוכן להיות עבד תחתיו. יהודה גם מודיע ומודה ליוסף שבלי בנימין יעקב לא יחיה - "וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה" [מ"ד, כט], בלי בית רחל אין קיום ליעקב. רק בשלב זה יוסף מתגלה לאחיו, לאחר שנוכח שהאחים מקושרים ליעקב, ומתוך כך לבנימין, עד כדי מסירות נפש, וזהו תיקון חטאם.

ערבות זו יצרה סוג של תיקון וקשר מאד חזק בין בנימין ליהודה, ובזכותה התאפשרה בניית בית המקדש בחלקם של יהודה ובנימין. תפקידו של בית המקדש הוא לאחד את כל ישראל בינם לבין עצמם ובינם לאביהם שבשמיים[58].

מאוחר יותר יהודה ובנימין אמנם נלחמו קשות במלחמת 'פילגש בגבעה', אך זה היה בדיוק בגלל 'צואריו' של בנימין, בית המקדש שהיה צריך להיבנות בנחלת שניהם ועדיין לא נבנה [עיין בראשית רבה צ"ג, יב], ולעומתו פסל מיכה עמד על מכונו [עיין סנהדרין ק"ג ע"ב][59].

בהמשך, לאחר תקופת שאול ויהונתן, בנימין הופך לחלק מיהודה (כמו שיוסף יהיה לעתיד לבא), ולכן כשהממלכה מתפלגת, ברור שבנימין נשאר עם יהודה[60]. מצד אחד בנימין מכונה 'הצדיק' והוא המשלים של יוסף [עיין זהר חלק א' קנ"ג ע"ב], ומצד שני הוא חלק מיהודה.

בנימין נקרא אמנם "בֶּן אוֹנִי" [ל"ה, יח], שמשמעותו הפשוטה היא 'בן - צערי', אך השם שאביו קורא לו, 'בן - ימין', מגלה את המשמעות השניה של השם 'בן - אוני' - 'בן כוחי'. כך גם מפרש הרמב"ן שם, ש'אוני' משמעותו כמו "ראשית אֹני" [מ"ט, ג], ונקרא גם 'בנימין' "כי בו (=בימין) הגבורה וההצלחה". בהושע [י"ב, ד] כתוב על יעקב בנצחונו על שר עשו: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים". נראה שבנימין ירש את ה'און', יכולת ההתמודדות עם עשו, משום שהיה מזרע רחל (שהזכרנו שהיא כנגד עשו) והתבטל ליהודה[61].

ב. ירבעם

בניגוד ליחסי בנימין ויהודה, היחסים בין יוסף ויהודה סבוכים יותר, ועוד לא הגיעו לתיקון שלם, אף על פי שבימי יוסף עצמו נראה היה שהתיקון נגמר. לאורך ההיסטוריה בני - יוסף ניסו לשלוט ולהיות 'מספר אחת', ולכן נוצרה קנאה בין יוסף ויהודה.

בהמשך הפסוקים בהושע [פסוק ט] כתוב "וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי", כשהכונה כנראה לירבעם. הפרשנים שם מביאים מדרש שירבעם מצא שטר חוב בו כתוב שכל ישראל עבדים לו, שהרי אחי יוסף אמרו ליוסף "הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" [נ', יח], ולכן כל ממונם שייך לו. ירבעם עשה שני דברים חמורים. הוא חשב שאחיו עבדים לו וצריכים להתבטל אליו במקום שהוא יתבטל כלפי יהודה. בנוסף, הוא מנצל את זה לרעה, ללקיחת כספם, כמו עשו, שפשט ממונו בגזל ולא היתה לו אפילו את מדרגת המוסר הטבעי. ירבעם חושב שה'און' מיועד לשימוש כנגד אחיו, במקום כנגד שרו של עשו.

הגמרא אומרת [סנהדרין ק"ב ע"א]: "שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו: מי בראש? , בן ישי בראש, אי הכי לא בעינא". אמירה זו מדגישה בעוצמה, שבדומה לעשו, שלא הסכים להתבטל ליעקב כיון שנולד ראשון, גם ירבעם לא הסכים להתבטל לממלכת יהודה. חוסר הנכונות להתבטל גרם לכך שבניגוד לבנימין, ששייך במקדש המאחד את ישראל, ירבעם לא הסכים שיעלו למקדש. לכן הקים ירבעם את העגלים בדן ובבית-אל, כאשר העגלים הם הסמל של מלכות אפרים. יש בזה אמירה ש'הם' (ממלכת יהודה) 'אריה' ויש להם המקדש שלהם, ו'לנו' (ממלכת אפרים), ה'שור', יש השוורים שלנו. דבר זה הוא המשך לחטא העגל.

רש"י [שמות ל"ב, ד] אומר בשם מדרש תנחומא שבחטא העגל, יוצרי העגל השתמשו בלוח שמשה כתב בו 'עלה שור' כדי להעלות את ארון יוסף מים סוף, וכך יצרו את העגל מבחינה טכנית. כמו כן, המדרש [שמות רבה מ"ג, ח, ובצורה ברורה יותר בגור אריה שמות ל"ב, ד] אומר שהסיבה המהותית שיצרו דוקא עגל היא, שראו את דמות השור שבמרכבה. דמות זו מייצגת את כוחו של יוסף [מחשבות חרוץ ז']. הן היצירה הטכנית של העגל, והן הסיבה המהותית שיצרו דוקא עגל, מצביעות על קשר מאוד חזק בין חטא העגל לבין יוסף.

האברבנאל והמלבי"ם [מל"א י"ב, כח] עוסקים בהרחבה בענין עגלי ירבעם. האברבאנל כותב: "...אבל שעשה שני עגלים, כנגד אפרים ומנשה שהם שני השבטים שיצאו מבית יוסף. וכאילו העיד בזה ירבעם שהבכורה ניתנה ליוסף, והמלכות ראוי לזרעו ולא לשבט יהודה". ממשיך האברבאנל ומבאר: "...כאילו אמר: אל תחשבו שהאלוק יושב בירושלים, כי הכרובים העומדים שם אינם הא-ל העליון, כי הוא אינו מיוחד במקום מוגבל, ובכל מקומות ממשלתו והשגחתו". עולה מכאן, שביסוד העגלים יש אמירה שעשרת השבטים, לא צריכים את יהודה ואת ירושלים. הבכורה שייכת להם, ויש להם את העגלים שלהם, שדרכם ה' משרה עליהם את שכינתו.

בדומה לכך כותב המלבי"ם: "אל יראי ה' אמר שעשאם לשם הא-ל, שכמו שישכון במקדש על שני הכרובים הלקוחים מהמרכבה שהיא צורה אנושית מורה על החכמה, השיא אותם שישכון בבית אל ובדן אל פני השור שבמרכבה שמורה על ריבוי התבואות וכח שור". כלומר, ירבעם טען שבמרכבה יש צד המבטא עניין הדומה למה שיוסף מבטא, ריבוי התבואות[62] וכח השור. ירבעם טען שלממלכת אפרים מתאים יותר להשרות שכינה דרך צד זה, ואין להם צורך בכרובים[63].

אולם הכתוב מעיד שבאמת לירבעם אין כח עצמי, והוא צריך להתבטל לדוד. מעמדו האמיתי של ירבעם הוא [מל"א י"א, כו]: "וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי... עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה, וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ". כבר הזכרנו שמאז שיהודה מכר את יוסף לעבד יוסף תמיד נשאר כפוף למישהו.

הנביא אחיה השילוני פונה אל ירבעם ומבטיח לו [מל"א י"א, לח - לט]: "וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי... לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי... וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת נֶאֱמָן... וַאעַנֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת אַךְ לֹא כָל הַיָּמִים". כלומר, אחיה אומר לירבעם שאם יהיה צדיק כדוד, יזכה לבית נאמן, שעניינו כנראה שושלת מלכות[64], וכן יזכה לשליטה בבית דוד, ביהודה. אף על פי כן, המציאות הזאת זמנית בלבד - "אַךְ לֹא כָל הַיָּמִים" - והיא הייתה נשארת כזאת אפילו אם בית ירבעם לא היה חוטא. אפילו כשיוסף במצב טוב, כשהוא מורד ביהודה (מה שכנראה אמור לקרות, אף על פי שהמלאכים מתפלאים איך שור עומד לפני ארי), מצב זה לא קיים כל הימים, אלא זהו מצב זמני[65], עד שיוסף יכנע לעתיד לבא תחת משיח בן דוד. על המילים "אַךְ לֹא כָל הַיָּמִים" מביאים הפרשנים [רד"ק ועוד] את נבואת העצים ביחזקאל ל"ז (בהמשך נדון בנבואה זו יותר בהרחבה). נבואת העצים אומרת שלעתיד לבוא, 'עץ יהודה' ו'עץ אפרים' יתאחדו. אומרים הפרשנים, שמהפסוק הזה יש ראיה לכך שבסוף יבוא משיח בן דוד שיגאלנו במהרה, שהרי מובטח שהפירוד יהיה זמני ולא לכל הימים, והממלכות עדיין לא התאחדו. אנו רואים, שכבר כששלמה חטא וירבעם קיבל שלטון, היתה הבטחה שהמשיח האחרון יהיה מבית דוד.

ג. משיח בן יוסף

התיקון, האיחוד המחודש בין יוסף ליהודה, יגיע בזמן משיח בן יוסף.

בספר הזהר [כי תצא תרע"ו ע"ב] מובא, שמשיח בן יוסף יהיה מזרע ירבעם, ובכתבי האר"י [ספר ליקוטי הש"ס מסכת בכורות] מובא שהוא גלגול של נשמת ירבעם[66], ובו התיקון השלם.

תחילה יתאחדו כל שבטי ישראל תחת מלכותו של משיח בן יוסף. אחרי שמשיח בן יוסף יהרג על ידי ארמילוס הרשע מזרע עשו, יהיה כל עם ישראל מאוחד תחת מלכות משיח בן דוד.

בספר יחזקאל [ל"ז, טז - יט], מופיעה נבואה העוסקת באיחוד העתידי בין יוסף ליהודה:

וְאַתָּה בֶן אָדָם, קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ. וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר: הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ?. דַּבֵּר אֲלֵהֶם: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקִים: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי.

האברבנאל מפרש, שבתחילה יהודה יתאחד עם שאר השבטים תחת מלכות יוסף, ורק לאחר מכן המלכות תעבור ליהודה. המלבי"ם מפרש גם הוא שתחילה כל עם ישראל יהיה תחת דגל יוסף, ואחר כך כולם יתאחדו תחת דגל יהודה, ותסור הקנאה בין אפרים ליהודה. 'עץ יהודה' ו'עץ אפרים' הופכים לעץ אחד, כאשר יוסף יכלל ביהודה, ויהודה יפעל מכוחו[67]. כלומר, אחרי האיחוד לא רק 'עץ יהודה' קיים. גם 'עץ יוסף' ממשיך להתקיים, אלא שהוא חלק מ'עץ יהודה', ומהוה לו את הבסיס והיסוד.

במסכת סוכה [נ"ב, א] דורשים את 'המספד בירושלים' המוזכר בזכריה [י"ב, י - יא]. שתי דעות מובאות שם בשאלה על מי סופדים. לפי דעה אחת, המספד יהיה על משיח בן יוסף[68] שיהרג, ולפי הדעה השניה, המספד יהיה על יצר הרע שיהרג. לא כל כך ברור מה הדעות מבטאות, ובמיוחד לא ברור מדוע משיח בן יוסף צריך להיהרג, וכן מה הקשר בין מות משיח בן יוסף למות היצר הרע. כל האגדה נראית תמוהה מאד במבט ראשון.

דוקא מתוך נקודת האיחוד בין שתי הדעות שלכאורה נראות רחוקות ומנוגדות כל כך, אפשר להאיר את התמונה השלמה. בגמרא מוסבר, שלשיטה שהמספד הוא על יצר הרע שנהרג, הבכי במספד נגרם מכך שהצדיקים רואים על איזה הר גבוה התגברו כשנצחו את היצר הרע. תפקידו של כח יוסף הצדיק להכניע את היצר הרע, שהוא שרו של עשו[69]. כאשר כח עשו, היצר הרע, נכנע ומתבטל, כבר אין צורך בכח יוסף, שהרי כל תפקידו להכניע את היצר הרע[70]. כעת, כשהיסוד מילא את תפקידו בשלמות, מגיע תורה של המלכות.

נראה לומר, שכניעתו של כח עשו נגרמת בעקבות כניעתו של כח יוסף למלכות דוד ומה שהיא מייצגת - הרוח, עולם הבא וכו'. כשכח יוסף נכנע למלכות דוד מתוך רצון פנימי, הוא כופה גם את כח עשו להיכנע בעל כרחו ולהפוך לחלק ממגמת הטוב הכללי[71]. כשנבואת העצים מדברת על מצב האיחוד, היא אומרת: "וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי". במצב הזה, עם ישראל מסוגל להיות "גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" [שמ"ב ז', כג] - "וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶך, וְלֹא יִהְיֻה עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם". פסוק זה בא להזכיר את הפסוק "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ" [כ"ה, כג] שנאמר על יעקב ועשו. בהמשך אומרת הנבואה: "וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וֹרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם"[72]. והנבואה מסתיימת בחזרה כפולה על המילים "בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם". הסיבה להדגשת המקדש היא שמכח האחדות בין יוסף ויהודה תחת שלטון יהודה, יש חזרה למקדש, שבו מצויה נקודת האיחוד ועתה יש לו קיום תמידי (נקודת האיחוד שבמקדש, הנמצא בחלקו של בנימין, מנוגדת לעגלי ירבעם, כפי שהסברנו לעיל).

במילים אחרות: יוסף מצליח למלא את יעודו ולהוות הכנה למשיח בן דוד (בזה שהוא נלחם בעשו וכו') גם בעצם זה שתופס שהוא רק טפל והכנה לדוד[73]. על ידי זה שיוסף נכנע לדוד, נאלצים גם הכוחות המתנגדים להתבטל לדוד בעל כרחם, וממילא הכל מוכן ומזומן למלכות דוד[74].

ד. קין והבל

ננסה כעת להעמיק ולרדת לשורש המחלוקת בין יוסף ויהודה.

האהבת יהונתן על נבואת העצים ביחזקאל אומר שמשיח בן יוסף הוא מנשמת קין, ומשיח בן דוד מנשמת משה, שהוא מנשמת הבל[75]. האחים רצו להרוג את יוסף כנגד מעשה קין שהרג את הבל. קשר זה ניכר גם בזה שיהודה היה רועה צאן, כמו הבל, ובזה שיוסף חולם שמאלמים אלומים, שהם 'פרי האדמה' מגלגול קין. דברי האהבת יהונתן מוסברים לאור זה שבתחילה יוסף "רֹעֶה אֶת אֶחָיו" [ל"ז, ב][76] אך אחר כך הוא משביר אוכל לכולם, וסמלו הוא לחם. פרעה חושב שגם אחיו כמוהו, ויוכלו להשביר אוכל, עד שיוסף אומר לו שהם רועי צאן.

ננסה לבאר יסוד זה:

מי השילוח [וישב עמוד מ"ז] אומר שעל אף שיוסף פעל בצדקו, שליטתו זמנית - כפי שכתוב בירבעם "אַךְ לֹא כָל הַיָּמִים" - כי בניין עדי עד שייך רק ביהודה. ממשיך מי השילוח ומסביר:

ויוסף הצדיק היה תמיד בתרעומות: מדוע כל מעשה יהודה אחי אשר עושה ה' מצליח בידו, ועמי הקב"ה מדקדק עד השערה[77]? והראה לו השי"ת דוגמא במעשה דשר המשקים והאופים (כזכור, שיוסף ענינו לחם ויהודה עניינו יין) ...יוסף הוא נגד שר האופים כי אותו העמיד הש"י על מקום בהיר ונקי נגד עשו בכדי שלא יהיה לעשו שום מקום טינה, העמיד את יוסף נגדו מנוקה מכל... ולכן אם ניתן בו איזה דבר מחוץ, לפשע יחשב לו... ויהודה הוא נגד שר המשקה כי דוד המלך ע"ה נקרא בדחנא דמלכא... ומלאך הממונה על התאוה הכריחו, ולכן לא עליו האשם במה שלא היה יכול להתגבר על יצרו[78]...

אף על פי שלא מוזכרים כאן בפירוש קין והבל, נראה בבירור שאליהם רומז מי השילוח בדברו על כך שיוסף כל הזמן בתרעומת, ושתפקידו להכניע תמיד את היצר הרע (וזה מתאים גם לכך שעבודת יוסף שכנגד עשו שייכת לדין, ועבודת יהודה שמקבל השפע מלמעלה שייכת לחסד).

הכלי יקר על פרשיית קין והבל [ד', ג] מבאר[79], שקין והבל התוַכחו מה העיקר: העולם הזה או העולם הבא. קין אבה את קניני הזמן, העולם הזה, והבל ההבִילם, וטען שאינם חשובים. הכלי יקר מציע, שקין והבל ביצעו אותה חלוקה שיעקב ועשו חלקו - עשו נטל עולם הזה ויעקב עולם הבא. למרות החלוקה שביצעו קין והבל, לקראת מותו החליט קין להביא קרבן, אך כיון שחשב שהעיקר הוא העולם הזה, הביא מהחלק הרע. הבל התעורר להביא קרבן רק מכח זה שראה את קין, שהיה הראשון.

אפשר לראות בפירושו של הכלי יקר השוַאה ברורה ליוסף ויהודה, כאשר יוסף הוא תמיד הראשון וההכנה, ויהודה הוא הנצחי ש'מנחתו מתקבלת' והמקדש בתחומו. לפי כל האמור לעיל, עניינו של יוסף לתקן את חטא קין, הראשון שמוזכר לגביו יצר הרע. קין גם צווה [ד', ז]: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ", ויוסף אכן זוכה למשול ביצר הרע.

ה. עץ הדעת ועץ החיים

אם נלך עוד אחורה בזמן, נגלה שמעבר לתיקון חטא קין, יש ביוסף גם תיקון של חטא עץ הדעת. בנבואת העצים ביחזקאל מוזכרים 'עץ יוסף' ו'עץ יהודה'. הפרשנים משווים את שני העצים לשני עצי גן עדן, אולם יש מחלוקת איזה עץ מושווה לעץ הדעת, ואיזה לעץ החיים[80] (הסיבה לכך היא שיש הרבה בחינות מתחלפות ביוסף ויהודה).

האהבת יהונתן מפרש שקין שייך לעץ הדעת, והבל שייך לעץ החיים הנצחי[81]. לפי זה, יוסף, שהיה גלגול קין, שייך לעץ הדעת, ויהודה לעץ החיים. מבאר האהבת יהונתן, שעץ הדעת היה נחמד למראה וטוב למאכל, כמו יוסף, ושדוד המלך - חי וקיים, כמו עץ החיים.

לפי דברינו, האהבת יהונתן מתבאר יפה. עץ הדעת הוא רק הכנה לעץ החיים, וכאשר יתוקן חטא עץ הדעת, שזהו תפקיד יוסף, נוכל להגיע לעץ החיים. הקשר בין עץ הדעת ליוסף נאמר בפרי צדיק [חודש אדר שני, א'] בשם הזוהר [א' קפ"ב ע"ב]: "על ידי קדושת יוסף יכולים לתקן שורש הפגם להיות כמו קודם הפגם", וכן מובא במגלה עמוקות [פרשת ויחי] שיוסף הוא התיקון לחטא עץ הדעת. 'חיים' הם ביטוי לשפע שמושפע עלינו מלמעלה - 'נשמת חיים' - ולא דבר שאפשר להגיע אליו בעצמנו, ולכן 'עץ החיים' שייך ליהודה, ש'לית ליה מגרמיה כלום' והוא מושפע מלמעלה, כפי שבארנו.

בחטא עץ הדעת נתקלל האדם "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" [ג', יט] והאשה התקללה "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" [ג', טז]. האברבאנל [ד'] מפרש שקין והבל התוַכחו מה עדיף להיות, רועה צאן או עובד אדמה. קין אמר שמלאכתו עדיפה כי הוא "נותן לחם לכל בשר שכל זולתו יצטרך אליו והוא לא יצטרך אליהם", וזה מזכיר מאד את יוסף. והבל חשב שיש עדיפות לרעיית צאן, כי האדמה נתקללה והצאן לא, וכן "כי המנהיגים של ישראל קרויים רועי צאן". קין והבל החליטו שה' יכריע מה עדיף, וה' הכריע לטובת הבל. קין כעס, כי בעקבות ההכרעה הוא יהיה כעבד לפני אחיו הקטן למרות בכורתו, כי אומנותו של הבל טובה יותר בעיני ה'.

לאור זה, יוסף, שמשביר לחם, זוכה אף לתקן את חטא עץ הדעת. זהו תיקון קשה ויסודי, שאותו אנו צריכים לעשות כאן מלמטה 'בזעת אפינו'[82]. יוסף זוכה ל"מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ" [דברים ל"ג, ג], ובכך מתקן את "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" [ג', יז] שבאדם וקין [ד', יא][83].

לאחר שיוסף מסיים את תפקידו בעולם - תיקון חטא עץ הדעת ומלחמה ביצר הרע, הזוהמה שהוטלה בחוה, והשמדתם[84] - מגיע התיקון השלם. אחריו אפשר כבר לטעום מעץ החיים, שהוא מה שהקב"ה מרומם אותנו מלמעלה ובו זוכים לחיי עולם. בדומה לכך, אומרת הגמרא [סוכה נ"ב ע"א]:

משיח בן דוד... אומר לו הקדוש ברוך הוא: "...שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ" [תהלים ב', ח]. וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג, אומר לפניו: רבונו של עולם, איני מבקש ממך אלא חיים. אומר לו: חיים, עד שלא אמרת כבר התנבא עליך דוד אביך, שנאמר: "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לוֹ" [תהלים כ"א, ה].

נסיים בדברי ספר הזהר [ויגש ר"ו ע"ב] (על פי תרגום הסולם):

יהודה ויוסף היו צריכים להתקרב יחדיו, משום שיוסף הוא 'צדיק' ויהודה הוא 'מלך', ועל כן - "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" [מ"ד, יח]. משום שהקִרבה שלהם שנקרבו יחד, סבב הרבה טובות לעולם, סבב שלום לכל השבטים, סבב שלום ביניהם, סבב ליעקב שהרוח שלו חזר לתחיה כמו שנאמר [מ"ה, כז]: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". ועל כן קרבת זה בזה היה נצרך בכל הצדדים למעלה ולמטה[85].



[1].     המאמר מבוסס בעיקר על הספרים לוית חן - מבנים ותצורות בזמן על חנוכה, מתתיהו וינברג, הוצאת פלדהיים, ירושלים תשמ"ח, בית ישי, לרב שלמה פישר שליט"א, וטל חרמון (הרב שלמה אבינר, ספריית חוה, בית-אל תשמ"ה), ועל דברי רבותי (ראש הישיבה התיכונית שלי ורבותינו בישיבה).

        כאן המקום להודות לחברי הלל אורי שעמל רבות על מנת שהמאמר יהפך למובן ובהיר.

[2].     מספר דוגמאות:

        בבא בתרא [קכ"ג ע"ב]: "ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם, וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר"".

        תנחומא וישב [א']: "כיון שראה יעקב אלופי בני עשו נתיירא. אמר: מי יוכל לעמוד כנגד אלופים אלו? משל למה הדבר דומה? לגמלים הרבה שהיו טעונין פשתן. היה עומד הנפח ותמה ואמר: היכן יכנס כל הפשתן הזה? פקח אחד היה שם. אמר לו: מה לך לתמוה? ניצוץ אחד יצא ממפוח שלך ויכלה אותו! אף כך, כשראה יעקב אבינו עשו ואלופיו נתירא. אמר: מי יוכל לעמוד לי כנגד אלו? אמר לו הקב"ה: גץ שלך יכלה אותם. וזה יוסף, דכתיב: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם, וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר". לכך כתיב: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב... אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף"".

        תנחומא כי - תצא [י']: "ואמר רבי יוחנן: עומדים כל שרי השבטים להזדווג עם שרו של עשו ואינו נופל בידם... כיון ששרו של עשו בא ומזדווג לו (ליוסף), מיד נופל לפניו שאין לו תשובה להשיבו. הדא הוא דכתיב: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ"".

[3].     הפניה סתמית במאמר זה היא לספר בראשית.

[4].     ביטוי להיותו של יוסף גם אב וגם בן, הוא תיאור מותו. בחומש בראשית יוסף הוא היחיד מבין השבטים שמסופר על מותו וקבורתו, בדומה לתיאור מותם וקבורתם של האבות. בחומש שמות מותו של יוסף מוזכר יחד עם מות שאר האחים. אולי ההסבר לזה הוא שבבראשית, חומש האבות, מודגש יותר הפן של יוסף כאב. לעומת זאת בשמות, חומש הבנים, מודגש הפן של יוסף כבן.

[5].     בחכמת הסוד מכונים כוחות אלה 'חסד', 'גבורה' ו'תפארת'.

[6].     במובן של שלמות.

[7].     שוב ראיתי במי השילוח לפרשת וישב:

הנה בזאת הסדרה התחיל לברר הברורין שבין ישראל. דהנה אברהם אבינו עליו השלום היה שורשו מדות אהבה... ויצחק היה מבורר בזאת המדה כי הוא נולד מאברהם אבינו, אחר כל הברורים שברר אברהם אבינו, ומדתו היה רק לברר מדות היראה... ואצל יעקב אבינו היו אלו השנים מבוררים היטב, אך כל עסקיו היה מדות תפארת.... והנה בימי אברהם אבינו עליו השלום, לא יצא מפורש עומק יקרת אומה ישראלית, וכן בימי יצחק, ולכן היו צריכין להתברר ממדות האומות, ולהפריש עצמם מכחם. מה שאין כן יעקב אבינו עליו השלום, שהיה לו י"ב שבטי ישורן שכלם מתאימות ואין בהם שום נטיה מרצון השם יתברך, רק עסקיו היה בהם עצמם לברר איזה מהם מוקדם ואיזה מהם מאוחר. והנה גם מזה סבל יעקב אבינו, כי היה סבור שיוסף הוא המובחר, וגם יוסף סבור כן, ואלו הם ברורין דקין בין ישראל עצמם כמו שיתבאר.

        מודגש כאן שבשלב זה ברור שכל הכוחות שייכים, ומה שנשאר הוא לברר את סדר החשיבות שלהם. הבירור הוא מי קודם, יוסף או יהודה. יעקב ויוסף חושבים בשלב זה שיוסף חשוב יותר.

[8].     מפי הרב יאיר יעקובי שמעתי הסבר על כך שיוסף הוא גם אב וגם בן. בעצם בכל בכור יש צד מסוים שבו הוא אב, וזו הסיבה לכך שהבכור מקבל חלק נוסף.

[9].     ענין זה משמש כהנחת יסוד למאמר. להרחבה וביאור עיין נצח ישראל למהר"ל (בעיקר בפרקים ט"ו - ט"ז, בהם מבואר ענין זה באריכות).

[10].   יצחק מבין זאת, ולכן גם כשהוא מגלה שיעקב רימה אותו הוא לא שולל מיעקב את הברכה הכלכלית ומעבירה לעשו, אלא משאיר לעשו את ברכת "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ..." [כ"ז, מ] המרמזת על הקשר הניגודי בין האחים (כמובן שיעקב זוכה בנוסף לברכה הכלכלית גם בברכת הזרע והארץ, אותה בכל מקרה היה אמור לקבל, אם כי לא בהכרח לבדו).

[11].   בספר מדבר שור [דרוש כ"ט] כותב הראי"ה קוק, שהתכונות שאצל עשו היו בטבע פנימי נקנו ליעקב בקנין חיצוני, דבר שהתבטא בקניית הבכורה (לכן כבר בלידה אחזה ידו של יעקב בעקב עשו). על פי זה מסביר הראי"ה את דברי יעקב ליצחק "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ", שהתכונות שיצחק רואה בעשו, שבגללם הוא רוצה לברכו, נמצאות גם אצל יעקב. יצחק, שמבין זאת, מגיב מאוחר יותר ואומר על יעקב "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה", ולא שולל ממנו את הברכה.

[12].   כאן המקום לציין, שגם לאברהם היה קשה מאד לגרש את ישמעאל. רק לאחר התערבות השכינה - "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" [כ"א, יב], הבין אברהם שישמעאל לא יוכל להמשיכו.

[13].   עיין במהר"ל בגור אריה [מ"ו, י, ד"ה זו דינה], שמבאר שכמו שהקב"ה לימד את התורה לאבות עוד לפני שניתנה, כך הוא הודיע ליעקב שראוי שהוא ישא שתי אחיות כדי לבנות את עם ישראל בצורה הנכונה ביותר. כמו שנותן התורה יכול לאסור כך הוא יכול גם להתיר.

[14].   על הקשר הפנימי שבין רחל לעשו אפשר ללמוד מדברי מדרש בראשית רבה [צ"ט, ב] "מסֹרת הוא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל". במדרש זה, הדגש אינו על יוסף אלא על זרע רחל, שדוקא הוא מנצח את עשו. ממילא צריך להיות קשר בין רחל לעשו.

[15].   אם נרצה להרחיק ממש לכת, אפשר להוסיף שמעבר לתיקון עשו, יש בזרעו של יעקב גם כפילות נוספת, לתיקון ישמעאל. לכן, על כל אם שיעקב נושא, הוא נושא גם שפחה. בדומה לנישואי אברהם להגר, גם כאן המטרה היא שנשותיו של יעקב יִבָּנוּ מהשפחות' בזמן שהן עצמן לא יכלו ללדת. הפעם, הבנין הוא בתוך הזרע האלוקי, ואף אחד לא מגורש החוצה (לצערי לא מצאתי במקורות ביסוס מספיק לרעיון זה).

[16].   אולי ניתן גם לקשר בין החמה והלבנה, לבין הקשר של יוסף לישראל, שמונים ללבנה, מצד אחד, ולאומות, שמונים לחמה, מצד שני (לקמן נראה קשר זה).

[17].   בלשונו של רש"י על אתר: "אמר יצחק בליבו: אין דרך עשו להיות שם שמים שגור על פיו, וזה אמר כי הקרה ה' אלוקיך?!".

[18].   אמנם המפרשים מסבירים פסוק הזה בצורה קצת שונה, שעיקר הצלחת ראש המלכות נובעת מערמת לשונו, וגם זה מזכיר את עשו.

[19].   ברם, יש לשים לב לכך שהמדרש לא מתייחס ליחס לקב"ה כאל נותן הברכות דוקא, אלא ליחס לקב"ה בכלל. הנושא במדרש הוא למי יש יראה והבנה שיש דברים מעליו, ולמי לא.

[20].   עיין בתנחומא [כי תצא י'] וכן בפסיקתא רבתי [י"ב] (בגלל האריכות נמנעתי מלהביאם).

[21].   כ"ח, טו - מתוך ברכת ה' ליעקב בבריחתו לחרן, לאחר שלקח את ברכת עשו.

[22].   בספר מדבר שור [דרוש כ"ב], שם דן הראי"ה קוק ביחס של יעקב לאומות וביחסו של עשו אליהם (עיין שם באורך). בעמוד ר"ה, כותב הראי"ה קוק שכח ההתאחדות עם האומות הוא חלק הבכורה שלקח יעקב מעשו. לפי זה, בנוסף לברכה הגשמית, גם את היחס לאומות לקח יעקב מעשו והעביר ליוסף.

[23].   אף על פי שלבן הבין שהברכה הגיעה אל ביתו בזכות יעקב - "וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ" [ל', כז].

[24].   בדומה למצרים, גם שכם שייכת לחומר ולגשמיות, ואין כאן מקום להאריך.

[25].   במאמר מובאים פעמים רבות פירושי תפארת יהונתן על התורה, ואהבת יהונתן על ההפטרות, שניהם ליקוטים מפירושי רבי יהונתן אייבשיץ (נמצאים בתוך חמישה חומשי תורה עם פירושי רבינו יהונתן בהוצאת מכון ירושלים, ירושלים תש"ן).

[26].   את המשמעות של הקשר בין יוסף לאומות נסביר בהמשך, בינתיים אנו רק מצביעים על התופעה.

[27].   נקודה זו מוזכרת במהרש"א [סנהדרין י"ב ע"א]: "ולזה אמרו שאין זרעו של עשו נמסר רק ביד זרעו של יוסף, שנאמר: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ". והוא, לפי שבקניית הבכורה ונטילת הברכה נתן ליעקב להיות מושל באחיו עשו, וכל זה ניתן ליוסף שנאמר: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד".

[28].   כלומר, הסיבה שיוסף הגיע למדרגה זו היא עמידתו בניסיון. אפשרות עמוקה יותר היא, שיוסף תמיד היה במדרגת 'צדיק יסוד עולם', בגלל סגולתו הפנימית, והניסיון רק חשף זאת לעיני כל. לפי זה, ה'ניסיון' הוא מלשון נס שמתנוסס ומגלה משהו לעיני כולם.

[29].   עיין נתיבות שלום [עמודים רמ"ב ורנ"ז].

[30].   המדרש על דוד נמצא בסנהדרין [ק"ז ע"א]. המדרש על יוסף נמצא במדרש בראשית רבה [פ"ז, ד].

[31].   יש מדרשים בהם כתוב שראה גם את רחל. אפשר להסביר מדרשים אלו, שכמו שאסנת היתה ראויה ליוסף כן רחל היתה ראויה ליעקב, ומסתמא היא ויעקב הרגישו זאת. למרות זאת מסרה רחל את הסימנים לאחותה, ושניהם המתינו בסבלנות עוד שבע שנים. יוסף ראה את דמות דיוקנה של רחל וחיכה בסבלנות כמוה, וכך עמד בניסיון.

[32].   לפי מדרש תנחומא [וישב ח'] הניסיון הגיע ליוסף כעונש על שאמר בבית פוטיפר 'ברוך המקום שהשכיחני מבית אבי', אמירה שמאוד לא מתאימה ליוסף למרות הצרות שעבר בבית אביו.

[33].   בנוסף, ראיתי במגלה עמוקות שבאופן כללי עניינו של יעקב, ובהמשך גם של יוסף, היה לתקן את חטא גילוי עריות של אדם הראשון.

[34].   ובנוסח דומה בסוטה [ל"ו ע"ב].

[35].   עיין בהערה 10 לעיל.

[36].   עיין נתיבות שלום עמודים רמ"ד, רמ"ח ור"צ - העוד אבי חי.

        כמו כן בעמוד רנ"ח מביא שלכן וימאן בשלשלת, שרמז לה שלא רוצה להתנתק מהקשר לה' יתברך. ונראה אולי להוסיף על דבריו (לאור האמור לעיל) שלא רצה לנתק את הקשר ליעקב ולאבותיו הקדושים.

[37].   וכן מופיע בנוסח דומה במדרש תנחומא [ויגש ט'].

[38].   על פי הגמרא בברכות [ו' ע"א] שהיא המקור לתפיליו של הקב"ה: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד" ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"".

[39].   על פי זה נראה שאפשר להבין טוב יותר את מאמר חז"ל [תענית ה' ע"ב]: "אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת... מקרא אני דורש, שנאמר: "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, נְאֻם ה', וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל. כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם". מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

        נַפנה רק למספר מקורות נוספים בעניין:

[מגלה עמוקות וישלח]

...זהו שאמרו רבותינו ז"ל "יעקב אבינו לא מת", מאחר שהניח בנים שמילאו מקומו... אבל בדרגיה דיעקב הניח בנים כמותו ולא מת - "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

[שושן סודות אות רס"ב]

סוד "יעקב אבינו לא מת": ...המאמר הזה נפלא מאוד... ולביאור הסוד הזה, דע כי יעקב עליו השלום לא שלט בו היצר הרע, ולכן לא נתנסה בשום ניסיון... ובעבור שלא שלט בו היצר הרע, הוליד י"ב שבטים כולם חסידים, והיתה בידו הבטחה שאם לא ימות אחד מבניו בחייו שלא יראה נפשו שחת. כמו שדרשו רבותינו ז"ל בפסוק "כי ארד אל בני אבל שאולה". ולכן לא שלט בו יצר הרע מלאך המות... הנה מכל אלה המאמרים נראה כי לא שלט בו מלאך המות ודע זה.

[תקנת השבין אות ט"ו]

כי יעקב אבינו עליו השלום פסקה ממנו הזוהמא לגמרי, דעל כן לא מת, ועל כן בזרעו לא היה שום דופי. היינו, שכולם מוכנים ומעותדים גם כן להגיע למדריגת פסיקת הזוהמא. וזכו לה במתן תורה להיות כן בפועל בכל האומה.

[40].   אולי אפשר להסביר שיהודה ה'מלך' לא הרג את יוסף אלא מכר אותו לעבד כי הבין שהוא ניצב מול כח עצום שהוא לא יכול להרוג, ואולי אף הבין ברמה מסוימת את תפקידו של יוסף להיות 'משנה', וכן מפרש תפארת יהונתן [תחילת פרק ל"ח], שהאחים רצו להרוג את יוסף כי מרד במלכות יהודה.

[41].   על השם 'יהודה' כותב הבני יששכר [מאמרי כסלו וטבת, ב', כה]: "על כן מלכות ישראל הוא מן יהודה, שיש בשמו אותיות השם הוי"ה אחד, ועוד נוסף בשמו אות ד', להורות כי מלכות ישראל מאחדת בפרסום לכל באי עולם אחדות השם המיוחד, ומקרבת ומאחדת הפירוד סוד עלמא דפרוד שגרמו המלכיות יושבי קצוות הלא המה ד' קצוות". כלומר, האות ד' מבטאת פירוד, והיא כנגד ד' מלכויות שמפורדים לקצוות ומכחישים את אחדות ה'. מלכות ישראל, 'הנקודה האמצעית', מאחדת את כולם לקרוא בשם ה'.

[42].   ואולי זה קשור גם לכתונת ה'פסים', בה הפ' קודמת לס'. מקובל שלשם 'פסים' יש משמעויות נרחבות מעבר לתיאור הפרקטי של הכותונת. אולי אפשר להסביר שבאמצעות כתונת הפסים יעקב מעניק ליוסף מעין השלמה, ועדיין צריך עיון.

[43].   גם בחודשי השנה ניתן לראות עקרון זה. חודש אדר, חודש העיבור, מקושר ליוסף ושני בניו. חודש אדר הוא אחרון החודשים מצד אחד, אך מאידך הוא קשור מאד להתחלה החדשה של ניסן שאחריו, ומהוה הקדמה אליו. ניסן הוא החודש שכנגד יהודה, ויש קשר ניכר בינו לבין חודש אדר. בפרי צדיק לחודש אדר השני מוסבר שזה עומק דברי הגמרא במגילה [ו' ע"ב]: "מסמך גאולה לגאולה עדיף". השיוך של אדר ליוסף, וניסן לדוד מופיע גם כן בפרי צדיק. כמו כן, שמעתי מחברי דוד קיובק שאולי היותו של ניסן ראש השנה למלכים קשור לכך שהוא כנגד יהודה.

[44].   אחר כך ראיתי בפרי צדיק לראש חודש כסלו [א], ששאול עצמו יכול היה להיות 'משיח בן יוסף' אילו היה משמיד את עמלק במלחמה, וכן שיהושע היה הכנה של דוד מצד זה שהוא התחיל להוריש הארץ.

[45].   אמנם דוד הוא לא בדיוק כמו יהודה, ויש כמה הבדלים ביניהם. למשל, שדוד היה אדמוני כעשו. כמו כן, דוד בא מרות הגיורת, שהתברכה להיות "כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל" [רות ד', יא]. רחל מוקדמת בפסוק, ומכאן שהיא העיקרית יותר. כנראה שבין יהודה לדוד התרחש תהליך בו נוספו כמה 'תוספות'.

        מאידך, דוקא בגלל שכח יהודה הוא לא ב'אתגליא', אפשר להבין שדוד הוא הגילוי של מה שהיה עד עכשיו בהסתר, ואין כאן מקום להאריך.

[46].   וכן שייכות בזה בחינות של לב ומח, וכן תפילין של יד ותפילין של ראש, וגם כאן אין מקום להאריך.

[47].   וקשור לזה שיוסף תמיד מזכיר דוקא את שם 'אלוקים', מידת הדין: "וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים" [ל"ט, ט], "הֲלוֹא לֵאלֹקִים פִּתְרֹנִיםַ" [מ', ח], "בִּלְעָדָי אֱלֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" [מ"א, טז], "אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹקים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה" [מ"א, כה], "וּמְמַהֵר הָאֱלֹקִים לַעֲשׂתוֹ" [מ"א, לב], "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹקִים" [מ"א, נא], "אֶת הָאֱלֹקִים אֲנִי יָרֵא" [מ"ב, יח], "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם" [נ', כה] ועוד. זאת בניגוד ליהודה שכלול בו שם הוי-ה.

[48].   יוסף יכול למול את מצרים מפני שגם ברית המילה שייכת במובן מסוים למוסר הפשוט. על חטא העריות כתוב [ו', יב]: "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ", ומשמע שיש בזה יציאה ברורה מהסדר הטבעי שגם האומות מכירים בו.

[49].   המהר"ם שיף בסוף מסכת בבא קמא מקשר בין אבות הנזיקין לעוונות הידועים. אב ה'שור' קשור לחטא העגל (שבהמשך נבאר שהוא קשור ליוסף) - "וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב" [תהלים, ק"ו, כ]. אב ה'בור' קשור לשפיכות דמים - "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו... וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה" [ל"ז, כג - כד]. אב ה'אש' קשור לגילוי עריות ולתאוה - "נורא בי עמרם" [קידושין פ"א ע"א] ו"נורא דתמר" שיוסף מזכיר ליהודה בויכוח ביניהם [תנחומא ויגש ה'].

        אולי אפשר לקשור גם את האש ליוסף - עובדיה הנביא אומר שבית עשו יהיה לקש ובית יוסף לאש שמכלה אותו. אולי יוסף מקבל כח של אש לכלות את עשו מכח זה שהצליח להתגבר על אש תאוותו שהגיעה מהיצר, כוחו של עשו. לכן הוא זה שיכול להיות האש ששורפת את עשו.

[50].   לכן ברור כעת למה יהושע הוא זה שנלחם בעמלק לפני מתן תורה, כי אז עדיין אין התגלות מלמעלה.

[51].   הדברים מבוססים בעיקר על דברי רבי צדוק מלובלין בספרו מחשבות חרוץ.

[52].   משמים בחטא דוד ובת שבע, ומהארץ בחטא יהודה ותמר.

[53].   אף על פי שבכוחו של יוסף להפוך את השיבולים ל'מאכל אדם'.

[54].   עיין עוד באונקלוס ובפרשנים על ברכת יעקב ליהודה.

[55].   ועיין תענית ט"ו ע"א: "אמר רב נחמן בר יצחק: אף אני אומר לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה. צדיקים - לאורה, וישרים - לשמחה. צדיקים לאורה, דכתיב: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק", ולישרים שמחה, דכתיב: "וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה"".

        ובשפת אמת [ויחי תרנ"ג]: "אדוני מורי זקני ז"ל אמר, כי הגם שיוסף הוא הצדיק ועליו נאמר "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק", מכל מקום יהודה גבר באחיו, והוא בחינת "לְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה", ורש"י פירש: ישר עדיף מצדיק. וביאר כי יהודה בכוחו להעלות כל הנופלים ליישר אורחותם וזה "כָּרַע רָבַץ" [מ"ט, ט], אפילו בשעת נפילה".

[56].   בקדושת לוי לפרשת לך-לך מופיע גם כן שהלחם והיין כנגד הברכה הראשונה והשנייה, אך בהקשר קצת שונה לזה שלנו.

[57].   הגדרה זו לערבות נמצאת בשיחות הרב נבנצאל שליט"א לבראשית [שיחה ל'] בה הוא דן באורך במשמעותה של הערבות, ומסביר שמכוחה יהודה ובנימין מוגדרים ממש כגוף אחד מאוחד. עד כדי כך שהעובדה ששניהם נחלו את ירושלים, אינה הוכחה שעיר יכולה להתחלק לשבטים כיון שהם נחשבים לשבט אחד.

[58].   גם במדרש תנחומא הקדום והישן [סוף פרשת ויגש, עמוד 86 בהוצאת אשכול] מובא, שבזכות הערבות שיהודה ערב לבנימין זכה שבית המקדש יבנה בנחלתו ובנחלת בנימין (מובא שם גם שאחר כך דוד נלחם בגליָת מכח ערבות זו).

[59].   אמנם גם ליוסף היה משכן בשילה, אך הוא היה רק זמני, 'מנוחה', ותפקידו גם כן היה רק כהכנה ל'נחלה', בית המקדש.

[60].   מעניין לציין שבתחילה, כשכל האחים היו עם יהודה, רק בנימין היה מקושר ליוסף, ובהמשך, כשכל השבטים הצטרפו לממלכת אפרים, רק שבט בנימין נשאר עם יהודה.

[61].   וכן מרדכי שניצח את המן העמלקי נקרא גם 'איש יהודי' וגם 'איש ימיני' [אסתר ב', ה], ועיין מגילה י"ב ע"ב, ואכמ"ל.

[62].   כעין [דברים ל"ג, יד]: "וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ".

[63].   בנוסף לנקודה המשותפת בין האברבנאל והמלבי"ם אליה התייחסנו, ישנה נקודת מחלוקת ביניהם האם העגלים אלו היו 'אלוהות' או לא.

[64].   כך נראה בפשט הפסוקים, וכך מפרש רש"י על הפסוק "וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" [שמות א', כא] שנאמר על המיילדות העבריות.

[65].   מצב זמני זה אמור היה להמשך שלושים ושש שנים [רש"י מל"א י"א, לט]. לאחר שלושים ושש שנים אמורה היתה הממלכה להתאחד מחדש. בגלל קלקולים שונים נמשך מצב הפירוד בין יהודה ואפרים עד ימינו, והוא יתוקן בימות המשיח.

[66].   שני מקורות אלו לקחתי מהספר בית ישי. מומלץ מאוד לעיין בדרשתו באורך.

[67].   ואולי דבר דומה מופיע בדוד המלך. כמו שראינו, בדוד גם כן היתה כבר התכללות מסוימת של יהודה ויוסף, הן מצד שהיה אדמוני והן מצד זה שרות התברכה שתהיה "כרחל וכלאה".

[68].   מעניין לראות שבמסכת מגילה [ג', ע"א] ובמסכת מועד קטן [כ"ח ע"ב] כתוב שהמספד יהיה גדול כמו המספד על אחאב (שהוא מבית יוסף, מרחיב הכלכלה וכו') וכמו המספד על יאשיהו (שהוא מבית דוד, מקים עולה של תשובה ותורה וכו').

[69].   נרחיב מעט בעניין הזהות בין יצר הרע לשרו של עשו. בספר הזהר [א' ק"ע ע"א] מובא שהמלאך עמו נאבק יעקב הוא שרו של עשו, שהוא סמא"ל, השטן. עניין זה מבואר בהרחבה בכלי יקר ובמלבי"ם [ל"ב, כה]. הכלי יקר מסביר שמאבקו של יעקב עם המלאך הקיף צדדים פיזיים ורוחניים. בהקשר לכך, מצטט הכלי יקר את מימרת חז"ל [בבא בתרא ט"ז ע"א]: "הוא שטן הוא מלאך המוות הוא יצר הרע", ומכאן שהמאבק מול שרו של עשו היה גם מאבק רוחני מול יצר הרע.

[70].   ננסה להמחיש קצת את הרעיון שכאשר כח יוסף מתבטל לרוח, כח עשו נכנע ומתבטל מאליו.

        הזכרנו בתחילת המאמר שמצד אחד עשו היה שקוע בחומר, ומצד שני הראה עצמו כצדיק. נקודה זו מאפיינת גם את הנצרות שקשורה למלכות אדום ולעשו (בחז"ל מושווית מלכות אדום לחזיר שפושט טלפיו לומר שהוא טהור). במאמר 'אורות המלחמה לאור יחס הרב קוק לנצרות' [מישרים א'] מנתחים ראובן גנזל ועמית בלומברג תופעה זו, ומסבירים שהיא נובעת מכך שהנצרות דורשת מהאדם להיות נעלה ומוסרי למרות שאחד מיסודותיה הוא 'עיקרון הפרדת הרשויות', כלומר, ההפרדה בין שמים לארץ ובין הרוח לחומר. בעקרון זה, מניחה הנצרות שאי אפשר לתקן את האדם והעולם, ועל כן תביעתה מהאדם להיות מוסרי בעצם בלתי אפשרית. ממילא התוצאה היחידה שתביעה זו יכולה לגרום היא צביעות, כלומר חיים של פער מתמשך בין המצב המוסרי האמיתי למצב המוסרי כפי שהוא מוצג כלפי חוץ.

        תפיסת 'הפרדת הרשויות' של הנצרות גורסת, שהיחס בין הרוח לחומר הוא תמיד של ניגודיות ומאבק. החומר, העולם הזה, הוא רע מיסודו, ועל כן האדם שחי בעולם הזה ולא בשמים הוא מושחת מיסודו ואין לו תקנה (ועיין שם באורך).

        כח יוסף מוכיח, שאפשר לחיות בעולם הזה ולהתעסק רבות בחומר ובכל זאת להיות 'צדיק'. יתרה מזאת, בסופו של דבר כח יוסף מתבטל לכח יהודה. בזה הוא מוכיח, שלא רק שהחומר מסוגל שלא להיות מנוגד לרוח, אלא אף להפך - הוא מסוגל להיות היסוד לרוח, כשכל מה שמעליו צומח מתוך האחיזה ביוסף ובחומר. בכך מצליח 'יוסף' לשלול את התנהגות הנצרות ואת הנחות היסוד שעומדות מאחוריה. נראה לומר שמדינת ישראל, כשתופיע בצורתה המתוקנת, מסוגלת להוציא לפועל נקודה זו, ובכך הנצרות, (כח עשו) תוחרב מבפנים.

[71].   מעין זה מצאנו בברכת המלאך, כשיעקב לא הסכים לשחרר אותו, והמלאך נאלץ בעל כרחו לברך את יעקב. דבר זה קשור גם למלאך הרע שעונה אמן בעל כרחו בערב שבת [שבת קי"ט ע"ב]. מדובר במצב בו הרע נאלץ בעל כרחו להכיר בגדולת הטוב, ואף להידבק בו בשלב שני.

[72].   לקמן נראה למה נקרא דוקא 'רועה'.

[73].   לכן הרמח"ל ברזין גניזין מפרש בפסוק "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" [מ"ט, י] שכונת המילים "וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" למשיח בן יוסף, שנטפל למשיח בן דוד.

[74].   הבני יששכר [מאמרי כסלו וטבת, מאמר ב'] אומר בענין זה, שהאיחוד בין יהודה ליוסף הוא "היחוד הגמור, ועל ידי זה ישיבו לאחדות כל הנפרדים, (הכונה לארבע מלכויות) ויהיה ה' אחד וישראל עם קרובו גוי אחד". נקודה זו מופיעה בעוד מקורות רבים, ורמוזה גם כן בזהר שיובא בסוף המאמר.

[75].   ולפי זה מובן למה יהושע הוא מכח משה.

[76].   אם כי צריך להבין מה הכונה בביטוי "רועה את אחיו", ויכול להיות שיוסף עצמו לא רעה צאן.

[77].   ואפילו כשהוא צדיק אין לו קיום תמידי.

[78].   עיין שם באורך.

[79].   נמנעתי מלצטטו עקב אריכות הדברים, ורצוני להדגיש את הדברים הרלונטיים אלינו. מומלץ לעיין בפנים.

[80].   אם רוצים אפשר לתלות זאת במחלוקת האם עץ הדעת היה חיטה או גפן, ואכמ"ל.

[81].   ועיין בתקוני זהר תיקון ס"ט עמוד קי"ד.

[82].   תיקון זה כולל גם מוות, כמו שמופיע באור החיים [ג', כב], וזה מסביר גם למה משיח בן יוסף מת.

[83].   כנראה שיוסף תיקן גם בעיה של 'תאוה' שהיתה בחטא עץ הדעת. חלק מהמפרשים מסבירים ש'דעת' משמעותה עריות ותאוה, כמו בפסוק "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" [ד', א]. כלומר, חטא עץ הדעת נבע מתאוה. יוסף הצליח לתקן גם את חטא התאוה בהתגברו על ניסיון אשת פוטיפר, ולכן זכה לברכת פריון מיוחדת - "בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם" [מ"ט, כה], שבמובן מסוים מתקנת את קללת האישה.

[84].   כפי שכתבנו בהערה 83, דבר זה כרוך במוות, כי רק על ידי המוות אפשר לבער את הרע לגמרי.

[85].   אחד הדברים שאפשר ללמוד מכל האמור לעיל הוא, שלכל אדם יש היעוד שלו, התפקיד שלו, הכוחות שלו, וההתמודדויות שלו. כשיוסף מנסה להיות כמו יהודה ולשלוט, התוצאות עגומות מאד. כמו כן, היחס לנפילות של יוסף הוא לא כמו היחס לאלו של יהודה (כפי שביארנו בשם מי השילוח).

        לכן, לא שייך להשוות בין אנשים, או לדון אותם על פי ההסתכלות שלך, או לדון את עצמך על פי הסתכלות הסביבה. כמובן הכונה כאן לשיפוט של אנשים ('אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'), ולא לשיפוט של אידאות. כמו כן, אין כאן אמירה שאין שאיפה להשתפרות, אלא הבנה שזושא צריך להיות זושא, ולא משה רבינו, וכן החֶברה של זושא לא צריכה לחפש בו את משה אלא את זושא, והוא לא צריך לחפש בחֶברה את עצמו, את זושא, אלא להבין שאלימלך צריך להיות אלימלך וכן על זו הדרך.

        ויהי רצון שנזכה כולנו למלא את יעודנו, ושנזכה לראות בגאולה השלמה, היעוד השלם של עם ישראל, בקרוב בימינו אמן.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 5905

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer