icon קישור לגירסת הדפסה

אריאל אדלמן

ספרי שאול ודוד

        הקדמה

        חלוקת הפרקים

        חלק א': הלשנת הזיפים לשאול ויציאת שאול לחפש את דוד

        חלק ב': דוד תופס את שאול לא מוגן

        חלק ג': דו שיח בין דוד לאנשיו לגבי הריגת שאול

        חלק ד': שיחתם של שאול ודוד

        ניתוח ההקבלות על פי ההסבר המקובל

        אירוע אחד

        הכפילות בהגעתו של דוד אל שאול

        סיכום

הקדמה

וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה.

[שמואל א' כ"ה, א]

וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ[1].

[שמואל א' כ"ח, ג]

 

כפילות זו נראית מיותרת - מדוע מוזכרת מיתתו של שמואל פעמיים בשני זמנים שונים?

ניתן לומר, כי בפעם הראשונה מדובר בזמן מותו של שמואל, ובפעם השנייה מוזכרת מיתתו כהקדמה להמשך[2]. להלן שתי אפשרויות לבאר את הכפילות כהקדמה[3]:

  1. המשך הפסוק בפרק כ"ח: "וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ"; פסוק זה מהווה הקדמה לפרשיית בעלת האוב, ומוזכרות בו שתי עובדות המבהירות את הרקע לפרשייה: שמואל מת ולכן שאול לא יכול לגשת אליו, וכן ששאול השמיד את בעלות האוב, ולכן שאול נאלץ להסתיר את זהותו.
  2. הכתוב מדגיש ששמואל מת כדי להבהיר את המצב הירוד בעם.

אך קשה על שתי האפשרויות - מדוע מוזכרים בשנית הספדי העם וקבורתו של שמואל[4]?

כאשר בוחנים את הפרקים הקודמים לכל אחד מהאזכורים של מות שמואל, ניכרת כפילות מתמיהה.

חלוקת הפרקים

מפרק כ"ג פסוק ט עד פרק כ"ה פסוק א, ומפרק כ"ו פסוק א עד פרק כ"ח פסוק ג מופיעים סיפורים דומים:

סיפור ראשון

סיפור שני

תיאור

[כ"ג, יט - כ"ד, ב]

[כ"ו, א - כ"ו, ג]

הלשנת הזיפים לשאול ויציאת שאול לחפש את דוד

[כ"ד, ג - ה]

[כ"ו, ד - כ"ו, ז; כ"ו, יב]

דוד תופס את שאול לא מוגן

[כ"ד, ד - כ"ד, ז]

[כ"ו, ח - כ"ו, יא]

דו שיח בין דוד לאנשיו לגבי הריגת שאול

[כ"ד, ח - כב]

[כ"ו, יז - כה]

דו שיח בין שאול לדוד, בו דוד מנסה לשכנע את שאול שלא ירדפנו ושאול מכיר לדוד טובה

 

על פניו, הופעה בתנ"ך של שני סיפורים בעלי מבנים דומים היא שכיחה ביותר; אך כאשר בוחנים את הפרטים בתוך הפרשיות, ניתן אולי לראות שמדובר כאן ביותר מאשר פרשיות מקבילות, אלא בסיפורים זהים, בהם העיקרון, כלומר - הרעיון המרכזי, של הסיפורים זהה, אך חלק גדול מן הפרטים שונה. שינויים אלו יכונו להלן מסגרתו של הסיפור.

להלן נשווה כל חלק של הסיפורים (החלקים הזהים יודגשו):

חלק א': הלשנת הזיפים לשאול ויציאת שאול לחפש את דוד

[שמואל א' כ"ג]

[יט] וַיַּעֲלוּ זִפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ בַמְּצָדוֹת בַּחֹרְשָׁה בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר מִימִין הַיְשִׁימוֹן.

[כד] וַיָּקוּמוּ וַיֵּלְכוּ זִיפָה לִפְנֵי שָׁאוּל וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּמִדְבַּר מָעוֹן בָּעֲרָבָה אֶל יְמִין הַיְשִׁימוֹן.

[כה] וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו לְבַקֵּשׁ וַיַגִּדוּ לְדָוִד וַיֵּרֶד הַסֶּלַע וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר מָעוֹן וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי דָוִד מִדְבַּר מָעוֹן.

[שמואל א' כ"ד[

[ב] וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים.

[שמואל א' כ"ו]

[א] וַיָּבֹאוּ הַזִּפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.

[ב] וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר זִיף וְאִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד בְּמִדְבַּר זִיף.

[ג] וַיִּחַן שָׁאוּל בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן עַל הַדָּרֶךְ וְדָוִד יֹשֵׁב בַּמִּדְבָּר וַיַּרְא כִּי בָא שָׁאוּל אַחֲרָיו הַמִּדְבָּרָה.

 

 

הדומה

ניתן לראות, כי הסיפורים זהים כמעט לחלוטין:

  1. בשני הסיפורים הזיפים מודיעים לשאול שדוד נמצא בגבעת החכילה.
  2. בשני הסיפורים כאשר שאול מגיע, דוד כבר ירד אל המדבר.
  3. בשני הסיפורים שאול לוקח עמו שלושת אלפים איש.

השונה

  1. ישנם שני הבדלים לגבי מקום המצאו של דוד: אחד, הזיפים אומרים "עמנו" רק בפעם הראשונה, והשני, "מימין הישימון" לעומת "על פני הישימן". ההבדלים אכן יכולים להצביע על שינוי - בפעם הראשונה דוד היה מצוי עם הזיפים ממש, במקום מסויים על גבעת החכילה, ובשניה הסתתר מהם כי הבין שהסגירו את מקומו, ולכן עבר למקום אחר על הגבעה. אך מצד שני, לא ברור מדוע דוד הסתכן וישב בקרבת הזיפים לאחר שידע, כנראה, שהסגירו אותו לשאול בפעם הקודמת.
  2. ההבדל הבולט בין הסיפורים הוא, שבפעם הראשונה שאול הולך לקראת פלישתים כמתואר בהמשך הפסוקים, ולאחר מכן חוזר לרדוף אחרי דוד [כ"ג, כו - כט], ואילו בפעם השניה עניין זה אינו מופיע כלל. נראה, לפי פשט הפסוקים, כי פרשיית עזיבת שאול וכל סיפור "סלע המחלקות" [כ"ג, כה - כח] כלל אינם תלויים בנס כלשהו[5], ולכן אין הכרחיות מיוחדת בהופעת פרשייה זו. ממילא, אם אכן מדובר בסיפורים זהים, לא קשה במיוחד להבין את חסרונה של הפרשייה בפעם השניה.

חלק ב': דוד תופס את שאול לא מוגן

[שמואל א' כ"ד[

[ג] וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים.

[ד]... וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט.

[ה] וַיְהִי אחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל.

[שמואל א' כ"ו]

[ה] וַיָּקָם דָּוִד וַיָּבֹא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חָנָה שָׁם שָׁאוּל וַיַּרְא דָּוִד אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁכַב שָׁם שָׁאוּל וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָאוֹ וְשָׁאוּל שֹׁכֵב בַּמַּעְגָּל וְהָעָם חֹנִים סְבִיבֹתָיו.

[ז] וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל הָעָם לַיְלָה וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָיו וְאַבְנֵר וְהָעָם שֹׁכְבִים סְבִיבֹתָיו.

 

הדומה

בפסוקים אלו העיקרון דומה - דוד תופס את שאול במצב בו הוא יכול להרגו, ובמקום לעשות זאת הוא לוקח לו חפץ אישי כדי להוכיח לשאול שהיה יכול לפגוע בו אך לא עשה זאת.

השונה

אם אכן מדובר באותו סיפור, הרי הפרטים שונים באופן ניכר!

לגבי ההבדלים נדון בהמשך.

חלק ג': דו שיח בין דוד לאנשיו לגבי הריגת שאול

[שמואל א' כ"ד]

[ד] וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט.

[ו] וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא.

[ז] וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶך.

[שמואל א' כ"ו]

[ח] וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד סִגַּר אֱלֹהִים הַיּוֹם אֶת אוֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ.

[ט] וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה.

[יא] חָלִילָה לִּי מה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה' וְעַתָּה קַח נָא אֶת הַחֲנִית אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָיו וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם וְנֵלְכָה לָּנוּ.

הדומה

הרעיון של שני הקטעים הוא זהה: אנשי דוד מציעים לפגוע בשאול, ודוד מסרב מכיוון ששאול הוא משיח ה'.

השונה

ניכרים שני הבדלים:

         א.         בסיפור הראשון דוד פוגע בצורה כלשהי בשאול ובשני לא. עם זאת, ניתן לומר בהקבלה, שבסיפור השני פוגע דוד בשאול בלקיחת חפציו.

         ב.         בסיפור הראשון כוונת אנשי דוד היא שדוד יפגע בשאול, ובשני אבישי מציע שהוא עצמו יפגע בשאול. למרות ההבדל ניכר שהסיפורים עוסקים באותו מאורע וקיימים שינויים במסגרת הסיפור: בסיפור השני [פסוק יא] דוד אומר "חלילה לי" על אף שלא הוצע שיפגע בשאול בעצמו[6], ולמעשה זהו משפט השייך בצורתו המדויקת לסיפור הראשון, ובסיפור הראשון - בפסוק ז דוד לא נותן לאנשיו לפגוע בעצמם בשאול - משפט המתאים לסיפור השני.

חלק ד': שיחתם של שאול ודוד

[שמואל א' כ"ד]

[ט] וַיֹּאמֶר דָּוִד לְשָׁאוּל לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ.

[י] הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ וָאֹמַר לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא.

[יא] וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.

[יד] אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד.

[טז] וַיְהִי כְּכַלּוֹת דָּוִד לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הֲקֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיִּשָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.

[יז] וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה.

[יח] וְאַתָּה הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי ה' בְּיָדְךָ וְלֹא הֲרַגְתָּנִי.

[יט] וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה וה' יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי.

[כ] וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל.

[כא] וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בה' אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי אַחֲרָי וְאִם תַּשְׁמִיד אֶת שְׁמִי מִבֵּית אָבִי.

[כב] וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לְשָׁאוּל וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל אֶל בֵּיתוֹ וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עָלוּ עַל הַמְּצוּדָה.

[שמואל א' כ"ו]

[טו] וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אַבְנֵר הֲלוֹא אִישׁ אַתָּה וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ כִּי בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ.

[טז]... וְעַתָּה רְאֵה אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָיו.

[יז] וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד וַיֹּאמֶר הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיֹּאמֶר דָּוִד קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

[יח] וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה בְּיָדִי רָעָה.

[יט] וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה'...

[כ] וְעַתָּה אַל יִפֹּל דָּמִי אַרְצָה מִנֶּגֶד פְּנֵי ה' כִּי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת פַּרְעֹשׁ אֶחָד כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא בֶּהָרִים.

[כא] וַיֹּאמֶר שָׁאוּל חָטָאתִי, שׁוּב בְּנִי דָוִד כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד תַּחַת אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד.

[כב] וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְיַעֲבֹר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְיִקָּחֶהָ.

[כג] וַה' יָשִׁיב לָאִישׁ אֶת צִדְקָתוֹ וְאֶת אֱמֻנָתוֹ אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם בְּיָד וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'.

[כד] וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר גָּדְלָה נַפְשְׁךָ הַיּוֹם הַזֶּה בְּעֵינָי כֵּן תִּגְדַּל נַפְשִׁי בְּעֵינֵי ה' וְיַצִּלֵנִי מִכָּל צָרָה.

[כה] וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד גַּם עָשֹׂה תַעֲשֶׂה וְגַם יָכֹל תּוּכָל וַיֵּלֶךְ דָּוִד לְדַרְכּוֹ וְשָׁאוּל שָׁב לִמְקוֹמוֹ.

בין שני סיפורים אלו ניכרים מספר שינויים באופן התנהלות הסיפור הנגזרים ממסגרת הסיפור השונה.

הדומה

העקרונות העומדים מאחורי הסיפורים הם דומים:

בדברי דוד:

         א.         דוד מציג את יכולתו לפגוע בשאול ומסביר שנמנע מכך מכיוון ששאול הוא משיח ה'.

         ב.         דוד אומר לשאול לא להקשיב לאנשים המסיתים אותו נגדו.

          ג.          דוד אומר שהוא אינו ראוי לכך שמלך ישראל ירדוף אחריו.

בדברי שאול:

         א.         שאול מזהה את קולו של דוד בשלב מאוחר, לאחר שדוד מציג את הפריט שלקח משאול (רק בסיפור השני מאשר דוד את זהותו).

         ב.         שאול מודה שפעל באופן מוטעה.

          ג.          שאול מאחל לדוד טוב מאת ה'.

השונה

בדברי דוד אין כמעט שינויים (הוא מעט יותר תקיף בספור הראשון), אך בדברי שאול קיימים מספר שינויים:

         א.         בסיפור השני דוד אינו פונה לשאול בראשונה, אלא אל אבנר ואל העם, להם הוא מציג את הפריטים שלקח משאול בהתעלמות מופגנת מהמלך[7].

         ב.         בסיפור הראשון שאול אינו מבטיח לדוד מפורשות שלא ירדוף אחריו בעתיד, אלא רק מאחל לו טוב בעתיד ומודה במלכותו, אך בסיפור השני [פסוק כא] הוא מבטיח זאת מפורשות.

          ג.          בסיפור הראשון נאומו של שאול ארוך ורציף, לעומת הסיפור השני, בו דבריו כוללים בקושי שני משפטים, וזאת במסגרת של שיחה.

         ד.         בסיפור הראשון שאול מודה בפה מלא במלכותו של דוד, ובשני הוא מודה בכך במובלע (אולי בפסוק כה).

ניתוח ההקבלות על פי ההסבר המקובל

ההסבר המקובל להבנת הפרקים גורס שמדובר בשני סיפורים שונים שארעו בפרקי זמן שונים, ואשר מפרטים את שני המפגשים האחרונים בין שאול לדוד. יתרונותיה של שיטה זו:

         א.         ברור מדוע דווקא בסיפור השני מבטיח שאול שלא לרדוף אחר דוד לעולם, כאשר בסיפור הראשון שאול רק מאחל לדוד שה' יגמול לו טוב.

         ב.         היתרון העיקרי בהסבר זה: הפרטים של הסיפורים שונים למדי.

קיימות מספר קושיות על הסבר זה:

         א.         אי הזכרתו של האירוע שבסיפור הראשון בסיפור השני, אף לא במרומז, לא בפי שאול, לא בפי דוד ולא בדברי הנבואה.

         ב.         הודאת שאול במלכותו של דוד באה דווקא בסיפור הראשון, כאשר היה ניתן לצַפות לשינוי גישה קיצוני כזה דווקא בסיפור השני, שאחריו שאול כבר לא רודף אחר דוד. אמנם ניתן לומר כי שאול היה ממשיך לרדוף אחר דוד אילולא ברח דוד אל הפלישתים, והפסקת הרדיפות לא נבעה מכך ששאול שינה את דרכיו (אך בכך מאבדים את היתרון הראשון שצויין למעלה).

          ג.          הכפילות המדהימה בהתבטאויות ובהתנהלות הסיפור עצמו - הדמויות חוזרות על אותן הרעיונות, ובסיטואציות דומות. אמנם ניתן לומר בדוחק, כי כפילות זו הרי היא כשאר הכפילויות הקיימות בתנ"ך, וכל תפקידה הוא להדגיש, פעמים רבות, את היחסים בין הדמויות.

אירוע אחד

בעקבות כל הנאמר לעיל נראה לומר, כי מדובר באותו האירוע המסופר בצורה מעט שונה בשתי הופעותיו. על פי הסבר זה נצטרך להסביר:

         א.         מדוע מסופר בתנ"ך על אירוע אחד פעמיים[8]?

         ב.         מדוע פרטי האירועים כל כך שונים?

כדי להבין מדוע האירוע מסופר פעמיים נפנה לשני מקורות:

וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשֹׁנִים וְהָאֲחרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה וְעַל דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל דִּבְרֵי גָּד הַחֹזֶה.

[דברי הימים א' כ"ט, כט]

שמואל כתב ספרו. והכתיב: "ושמואל מת"[9]? דאסקיה ( = שהשלימוהו) גד החוזה ונתן הנביא.

[בבא - בתרא ט"ו ע"א]

 

ממקורות אלה עולה, כי את ספר שמואל כתבו שלושה נביאים, וכנראה שגד ונתן כתבו את חלקם במשותף. נראה, כי התפר בין הכותבים הוא במיתתו של שמואל (אשר אותה מן הסתם הוא חזה ולכן כתב על כך) ומשם גד ונתן המשיכו אותו[10]. עם זאת, נבואתם של גד ונתן החלה בשלב מוקדם יותר ממיתתו של שמואל, ולכן קיים חלק חופף בין שתי הנבואות, וזהו החלק המתחיל מעט לפני עליית הזיפים אל שאול. הנביאים גד ונתן, שככל הנראה השלימו את עריכת ספר שמואל, כללו בו את שתי הנבואות שנאמרו ביחס למאורע יחיד זה (ובאמת מקובל ששני נביאים יתנבאו על אותו נושא, למשל לגבי החורבן או ימות המשיח, וברור ששתי הנבואות נכתבו לדורות), מכיוון שהן מפגישות אותנו באופן עמוק יותר עם דמותו של שאול.

ייתכן שההבדל העקרוני בין הנביאים הוא שנבואת שמואל התמקדה יותר בשאול, ונבואת גד ונתן - בדוד. ההבדל מובלט כבר בתחילת כתיבתם של גד ונתן, בכך שהם פותחים בסיפור דוד ואביגיל - כנראה הסיפור הראשון בספר שמואל המתמקד בדוד ללא כל זיקה אל שאול.

לגבי ההתרחשויות החופפות, נראה כי נבואת כל נביא התמקדה באותם העקרונות, אך פירשה והבליטה במסגרת האירוע פרטים בעלי משמעות סמלית החשובים לתפקידו של אותו הנביא[11]. לפי זה, בנבואת שמואל, הובלטו ופורשו באירוע פרטים בעלי משמעות סמלית החשובים לתפקידו כנביאו של שאול, ונבואת גד ונתן התמקדה בדמותו של דוד.

מבלי להידרש לסוגיא סבוכה זו יותר מן הנדרש, נראה, כי כל הנביאים קיבלו את נבואתם באופן המתאים לאישיותם ולתפקידם, ולכן חלק מן הפרטים התפרשו והובלטו בנבואה של כל נביא באופן שהתאים יותר לתפקידו, וחלקם לא הוזכר כלל. כל זאת על - מנת להמחיש עקרונות עמוקים בהתרחשות ובדמויות המבטאים את רצון ה', והמלמדים אותנו בדרך 'מעשה אבות סימן לבנים'. הטענה, כי הנביאים היו מעין מכונה אשר תפקידה להעתיק את המאורע ההיסטורי אל הכתב, נראית לדעתי כמפחיתה מערכם של הנביאים שהיו בעלי אישיות שונה ומילאו תפקידים שונים. ברור לכולי עלמא שצורת פרשנות זו של פרשיות זהות איננה נכונה בכל סתירה או כפילות המופיעים במקרא, ושברוב המקרים כדאי לחפש תשובות אחרות, אך ישנם מקרים בהם התחושה שהכתוב מעביר לקורא היא שונה.

על פי כל האמור לעיל, ניגש כעת לניתוח האירועים החופפים:

  1. ברמה הכי פשוטה ניתן לראות ששמואל מתמקד בשאול [כ"ג, כה]: "וישמע שאול וירדף אחר דוד מדבר מעון", ואילו גד ונתן מתמקדים בדוד [כ"ו, ג]: "ודוד ישב במדבר וירא כי בא שאול אחריו המדברה". ובנוסף, כפי שהוזכר, הפרשייה הראשונה בספרם של גד ונתן היא פרשיית דוד ואביגיל.
  2. החפץ שדוד לוקח משאול מתפרש בנבואתו של שמואל כחלק ממעילו, בדיוק כפי ששאול קרע לשמואל את כנף מעילו. בכך שמואל, שמתמקד בשאול, מבליט את 'העברת המלוכה'. נבואת גד ונתן מפרשת את החפץ כחניתו של שאול - אותה חנית בה השתמש שאול כדי לפגוע בדוד, כדי להזכיר את רוחו הרעה של שאול.
  3. שמואל מבליט את העובדה ששאול מודה באופן בהיר בהעברת המלכות לדוד - ובכך מבטא את גדלותו. לעומתו, מדגישים גד ונתן ששאול מעולם לא הצליח לקבל בלב שלם את העובדה שהמלכות תעבור לדוד, ולכן הצליח לומר רק [כ"ו, כה]: "בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד גַּם עָשֹׂה תַעֲשֶׂה וְגַם יָכֹל תּוּכָל". לכן, בנבואת שמואל, כל ההתרחשות מקבלת אוירה הרבה יותר אישית ודרמטית, דוד מול שאול (במערה), בה מתוארת העברת המלוכה באופן רשמי, וכל אחד נואם נאום, בעוד בנבואת גד ונתן ההתרחשות מתוארת באופן סתמי יותר ופחות אישי - לעיני כל העם.
  4. אצל שמואל, שאול מוצג כדמות דומיננטית ובטוחה, ולכן נאומו ארוך ומסודר, בעוד אצל גד ונתן שאול מתבטא בשברי משפטים ומצוייר כדמות חסרת בטחון.

על פי הבדלים אלה מבוטאת ההתלבטות הקיימת בניתוח דמותו של שאול: שמואל, אשר בנוסף להיותו נביאו של שאול, היה גם החוליה המקשרת בין שני המלכים, התמקד בהעברת המלוכה משאול לדוד שהייתה אף בהסכמתו ובברכתו של שאול. שאול נשאר דמות מרשימה המבינה מהו הדבר הנכון ומהו רצון ה'. אולם בנבואת גד ונתן, המתמקדת בדמותו החיובית של דוד, שאול נותר דמות השרויה ברוח רעה, המצויה בהתמודדויות מורכבות בשל עלייתו של דוד המעוררת את קנאת שאול, ואשר מקבל בסופו של דבר את הגזירה עמוק בתוכו בלית ברירה.

לסיכום, שאול מוצג בפרקים אלה כדמות החיה בין שני קטבים: מצד אחד הוא מכיר בכך שדוד מתאים יותר ממנו למלוך על ישראל (סוגיית התאמתו למלוכה יותר משאול היא נושא למאמר אחר), אך מצד שני הוא נאבק ברגשותיו התובעים ממנו לדאוג להמשך מלכותו.

הכפילות בהגעתו של דוד אל שאול

בספר שמואל א' קיימת כפילות נוספת היוצרת קושי רב, אשר בעקבותיה היו שהציעו[12] למקם את התפר בין כתיבת שמואל לכתיבת גד ונתן במרכז פרשייה זו. מדובר בפרשיית הגעתו של דוד אל שאול, אשר קיימים בה שלושה קשיים מרכזיים:

         א.         כאשר דוד מובא אל שאול הוא מתואר כאיש מלחמה, אך כאשר הוא מציע להלחם בגלית, שאול אומר לו [י"ז, לג]: "לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו".

         ב.         בפרק י"ז [יב] מתוארת משפחת דוד מחדש כאילו לא הוצגה בפרק הקודם: "ודוד בן איש אפרתי הזה... ושמו ישי ולו שמונה בנים".

          ג.          כאשר דוד יוצא להלחם בגלית, שאול שולח את אבנר לברר את זהות אביו של דוד [שמואל א' פרק י"ז, נה - נח]:

וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי, אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא: בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר? אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר: חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם? וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי, וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל: בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר? וַיֹּאמֶר דָּוִד: בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי.

על פרשייה זו יש לשאול מספר שאלות:

  1. כיצד שאול איננו יודע מיהו אביו של דוד, הרי זהותו היתה ידועה לשאול בוודאות, כפי שעולה מהפרק הקודם, וקשה לומר שגם שאול וגם אבנר שכחו. ואף אם הם שכחו, מדוע כל כך חשוב להם העניין?
  2. מדוע אבנר לא שואל את דוד בעצמו כפי שצֻוה, אלא מביא את דוד בפני שאול?
  3. מדוע שאול מנחה את אבנר, דווקא בעצמו, לשאול את דוד: "שאל אתה", ולא על ידי שליח, או על ידי שאילת אדם אחר בזמן הלחימה?

בעקבות קשיים אלו, הועלתה ההצעה שפרשיית דוד וגלית התרחשה לפני הבאת דוד אל שאול. על פי הצעה זו, שמואל התמקד בפרשיית המנגן - בה המלוכה נקרעת סופית משאול, וגד ונתן התמקדו בסיפור עליית דוד לגדולה. ההסבר לכך הוא: שמואל דילג על פרשיית דוד וגלית והמשיך לספר את מה שרצה להדגיש, וגד ונתן השמיטו את פרשיית המנגן, משום שהם ידעו ששמואל כבר כתב אותה, ופתחו שוב במשפחתו של דוד כפתיחה לנבואתם המתמקדת בו.

ננסה לבחון את הפסוקים:

כאשר מבעתת את שאול רוח רעה והוא מבקש שיחפשו לו מנגן, אחד הנערים מציע את דוד בן ישי [ט"ז, יח]: "ידע נגן, וגבור חיל, ואיש מלחמה, ונבון דבר, ואיש תאר וה' עמו". ולאחר מכן [שם, כא] מתמנה דוד לנושא כליו של שאול.

לאחר היציאה למערכה מול הפלישתים ניתן לראות כי דוד עדיין משרת בתפקיד זה, אך רק בחלק מהזמן. בשאר זמנו הוא רועה את צאן אביו. את עיסוקו ניתן לראות בשני מקומות:

1)       בפרק י"ז, פסוק טז: "וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם".

2)       בפרק י"ז, פסוק כב: "וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים...".

לאחר הקרב עם גלית, דוד מפסיק לרעות את צאן אביו, ומקבל תפקיד קבוע בצבא שאול [י"ח, ב]:

וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו.

על פי פסוקים אלו, קשה לומר שפרשייה זו איננה ההמשך הישיר של הפרשייה הקודמת[13].

ננסה ליישב את הקושיות באופן אחר:

את הקושי בהצגת דוד כנער בפרשת גלית ניתן ליישב בנקל. ניתן להניח כי מפריזים בשבחו של כל אדם המובא לתפקיד אצל המלך (במיוחד כאשר נער הוא המציג אותו), ובכך, שיחסית לגלית דוד נער, יחס ששאול מביע בדבריו בפסוק.

את הקושי השני, על הצגתה מחדש של משפחת דוד ניתן לתרץ באופן הבא:

קיים הבדל מרכזי בין הצגת המשפחה בפרק זה לבין הצגתה בפרק הקודם [ט"ז, י - יא]:

וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל... וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן...

בפרק הקודם מוזכר כי לישי רק שבעה בנים, ולאחר מכן מוזכר דוד אשר לא נמנה בין השבעה; ואילו בפרק י"ז מודגש כי לישי שמונה בנים, כלומר, דוד נכלל בבני ישי. על פי הבדל זה, נראה כי מתחילה הייתה קיימת סיבה לפיה דוד לא נכלל בבני ישי, ולאחר פרשיית המשיחה ופרשיית המנגן, כאשר ניגשים לעסוק שוב בדוד, הוא מוצג כבן ישי לכל דבר ועניין[14].

בילקוט המכירי [קי"ח, כח] מובא שישי נתאווה לשפחה ורצה לבוא עליה, אך היא התחלפה מרצונה באשת ישי ללא ידיעתו. משום כך, כאשר דוד נולד חשבו שהוא ממזר, ושאינו מבני ישי. רק כאשר שמואל בא למשוח אחד מבניו של ישי ומשח את דוד הוכח כי דוד הוא אכן מבניו של ישי, ולכן הוא נכלל במניין השני[15].

אף אם לא נזדקק למדרש זה אלא לרוחו, ניתן לומר שעד משיחתו דוד לא הוכר כבן ישי, כי היה קטן ועדיין לא הוכיח את עצמו. לאחר המשיחה ולקיחתו של דוד לשאול הוכר ערכו, ולכן הוזכר בבניו של ישי[16].

על מנת ליישב את הקושי השלישי ואת השאלות הנובעות ממנו נתמקד בנקודה אחת המודגשת בנביא: שאול שולח במובהק דווקא את אבנר, ואפילו מבליט שהשאלה מתקשרת דוקא לאבנר [פסוק נה]: "בן מי זה הנער, אבנר?". על פי דגש זה עולה כי התשובה, גם היא, מיועדת לאבנר. שאול מנסה להבהיר לאבנר שיש לו מתמודד חדש על תפקיד שר הצבא, ולכן הוא מפנה את תשומת לבו של אבנר, בהצביעו על דוד, ובעיקר בהבלטת ייחוסו החשוב: "בן ישי בית הלחמי". אבנר, שמסרב להכיר במתמודד החדש, אינו שואל אותו לזהותו בעצמו. או באופן עמוק יותר - אבנר מכיר בתכונותיו של דוד ובייחוסו, אף יותר משאול, והוא מביא את דוד אל שאול כדי לרמוז לשאול שדוד מאיים אף על תפקידו של המלך[17].

אכן, דוד בסופו של דבר זוכה בשני התפקידים: בתפקיד שר הצבא [י"ח, ה]: "וישמהו שאול על אנשי המלחמה", ומיד לאחר מכן שאול מכיר באיום דוד על תפקיד המלך [י"ח, ח]: "נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים, ועוד לו אך המלוכה", וכידוע, דוד אכן מתמנה למלך על כל ישראל.

לסיכומו של חלק זה, ניתן לראות כי אין הכרח לפצל את הספרים בפרשייה זו, ואולי אפילו קשה ליישב הסבר כזה עם הכתובים, ולכן נראה כי מקום הפיצול התרחש במקום טבעי בהרבה - במות שמואל.

סיכום

לפי הפירוש שהוצע בגוף מאמר זה, שאול המלך מוצג כאדם יציב יותר. שאול אינו בוגד בדוד, ואינו רודף אחריו אחרי שהוא מגלה את תכונותיו הטובות, אשר היה יכול להרגו ונמנע מכך. אילו היינו תופשים שהמפגש ביניהם במחנה התרחש כאירוע נפרד, אחרי המאורע של העברת המלוכה (כפי שהדברים מוצגים על ידי שמואל), היה קשה מאד להבין מדוע המשיך שאול לרדוף אחר דוד. קושי זה מתחזק לאור העובדה שלא נראה כי חל שינוי כלשהו על פני השטח מאז המפגש הקודם: הזיפים מגיעים אל שאול, והוא יוצא ללא היסוס להרוג את דוד. לכן, נראה שמדובר באמת על אותו אירוע, אלא שהוא מתואר בשתי נבואות שונות.

רעיון אחר העולה מפירוש זה, המציג גם הוא את שאול באור חיובי יותר, ניתן למצוא בתפיסה העולה מנבואתו של שמואל המבטאת פן מסויים באישיותו של שאול: למרות כל מעשיו ותיאוריו השליליים, עדיין הוא מוכר כאדם הראוי למלוכה, אשר רוח הקודש ראויה להימצא בו. הצגת שתי האפשרויות להבנת דמותו של שאול המבוטאות על ידי הנביאים השונים מבליטה את ההתחבטות הפנימית החריפה בה היה שרוי שאול: מצד אחד הוא הצליח להבין שעליו להשלים עם מעבר המלוכה לדוד, אך מצד שני הוא נשאר בקנאתו בשל הרוח הרעה המבעתת אותו.



[1].      כל הפנייה לפרק ופסוק ללא ציון של שם הספר, היא לספר שמואל א'.

[2].      ואכן לשון 'וימת' מוזכרת ברגע המוות של האדם, ולשון 'מת' - לאחר מותו. אמנם, מצינו לשון 'מת' אף לרגע המיתה, לדוגמא אצל אהוד בן גרא ועגלון מלך מואב [שופטים ג', כה]: "נפל ארצה מת"; [שם ד', א]: "ואהוד מת".

[3].      תשובות אלו מביא המלבי"ם.

[4].      עיין במלבי"ם לתשובה מסויימת.

[5].      אף כי במדרש מופיע שהמלאך שבא לבשר לשאול על פלישת הפלישתים בא בדרך נס.

[6].      ניתן לתרץ שמכיוון שאבישי בא מכוחו, דוד מתבטא כך.

[7].      אולי לכך מכוון אבנר בדבריו [פסוק טו]: "מי אתה קראת אל המלך", כאשר הוא שומע שדוד מתעלם משאול.

[8].      בקרב אנשי ביקורת המקרא קיימת תמימות דעים שסיפורים אלו זהים, אך בניגוד להשקפתנו הם מסבירים שכל אחד מהם נכתב בתקופה אחרת, ועקב ריבוי בכפילויות לכל אורך ספר שמואל הם מחלקים אותו לשני כותבים. יצויין, כי דווקא על הכפילות בסיפור מות שמואל הם אינם מחילים הסבר זה.

[9].      מעניין שהגמרא בוחרת דווקא את הפעם השנייה שבה מתואר מות שמואל במקרא.

[10].    יודגש, כי קביעה זו, וכן זו שאחריה אינן עולות מהגמרא ומהמקרא. אולם בשאר ספרי התנ"ך בהם שואלת הגמרא כיצד הנביאים כתבו על מותם, ברור לכל כי נביאים אלו כתבו עד לרגע מותם, ומשם המשיכום אחרים.

[11].    באופן זה נראה להסביר למשל חלק מן ההבדלים בין דברי הימים לשאר ספרי התנ"ך.

[12].    ראה למשל את מאמרו של הרב מנחם ליבטאג בעלון שבות 122.

[13].    תגובתו של אליאב [פסוק כח] על כך שדוד היה צריך לשמור על הצאן במקום לבוא אינה קשה, כי דוד אכן נטש את הצאן בחלק היום אשר היה מיועד לרעיית הצאן.

[14].    יצויין, כי ניכרת בעייה נוספת בהשוואה לדברי הימים א' [ב', יג - טז], שם מוזכרים שבעה בנים ובתוכם דוד. מאוחר יותר מוזכר אליהו, האח השמיני [כ"ז, יח], ולפי המפרשים הוא לא הוזכר בתחילה משום שהיה בן אם אחרת, או כדי להציג את דוד כשביעי, משום ש'שביעין חביבין'. ניתן היה להציע פירוש בספר שמואל שיפתור סתירה זו, אך בחרנו בדרך אחרת.

[15].    מעין זה שמעתי מפי הרב אברהם ריבלין.

[16].    אפשרות נוספת לפיתרון הבעיה מופיעה בפירוש המלבי"ם: הנביא בא להסביר מדוע דוד לא משתתף במלחמה - מאחר שכל בית אב שולח רק את בניו הגדולים. האברבנאל מסביר באופן מעט שונה: זקנותו של ישי מובאת ומודגשת כדי להסביר מדוע הוא לא הצטרף לכוחות הלוחמים.

[17].    הצעה נוספת לפיתרון אשר צריכה הרחבה: שאול לא רוצה להודות שהיה בביתו גיבור מלחמה שלא ידע עליו, ולכן הוא מתנהג כאילו לא הכירו.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 6078

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer