icon קישור לגירסת הדפסה

 

ניר רוזנברג

כוונה במצוות

הקדמה

חלק א – הסוגיה העיונית

הסוגיה בתלמוד – המחלוקת

הגדרת המושג כוונה

סברת כל שיטה

הסתייגויות אליבא דכל שיטה

דעות ראשונים להלכה

פסיקת הלכה

חלק ב – דיונים מרכזיים בהלכה

מוכח לפי העניין

מצוות התלויות בלב

מצוות שבין אדם לחברו

מצוות לא תעשה

סיכום הלכה למעשה

הקדמה

"פיקודי ה' ישרים משמחי לב, מצוות ה' ברה מאירת עיניים" (תהילים יט,ט).

פיקודי ה', מצוותיו, הם בקשת הקב"ה מכלתו, כנסת ישראל. דבר אחד יחיד ומיוחד מבקש הוא ממנה - שמרו מצוותי כדי שאוכל להריק לכם ברכה עד בלי די. "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי... ונתתי מטר ארצכם בעתו" (דברים יא,יג-יד).

מטרת הדברים שלהלן, לעסוק בסוגיה משמעותית מאוד לכל המקיים את מצוות ה' - סוגיית הכוונה. אופי הדברים הוא הלכתי (אם כי לא מנענו עצמנו מלשלב לעתים את הרעיונות העומדים מאחורי פרטי ההלכה), ומטרתם אחת - להביא לקיום מלא יותר של מצוות ה'.

לכן, חילקנו את המאמר לשני חלקים. הראשון - עיוני, והוא מבוא שאי אפשר בלעדיו. השני - הלכה למעשה, הוא המטרה העיקרית של כתיבתנו. מתבקש הקורא לשים על ליבו את הדברים האלה, ואם יגרמו הם ולו לאדם אחד לקיים את המצוות בצורה שלמה יותר (בחלק הכוונה בו אנו עוסקים) - והיתה זו משכורתנו.

כמובן שבסוגיה מרכזית כזו נכתבו דברים רבים, ולכן הננו רק מראי מקום ופותחי פתח של מחט, לדברים שהם כגודלו של אולם.

וזאת למודעינו, שבדברים הבאים הננו עוסקים רק בסוג אחד של כוונה - הכוונה לצאת ידי חובת המצווה. לאפוקי כוונות נוספות (כמו פירוש המילים ועוד) שיש לקבוע להן מקום בפני עצמן.

למרות שרוב הנאמר כאן לוקט מפי סופרים וספרים, אנו תפילה שלא נכשל בדבר הלכה, ואם נכשלנו - ה' הטוב יכפר.

חלק א - הסוגיה העיונית

הסוגיה בתלמוד - המחלוקת הבסיסית

הסוגיה המרכזית בנושא נמצאת במסכת ראש השנה (כח-כט):

"שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאו ואכל מצה – יצא... אמר רב אשי: שכפאוהו פרסיים. אמר רבא, זאת אומרת: התוקע לשיר - יצא. פשיטא, היינו הך? - מהו דתימא: התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא - זכרון תרועה כתיב, והאי מתעסק בעלמא הוא, קא משמע לן. אלמא קסבר רבא: מצוות אין צריכות כוונה. איתיביה: היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא, אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא. מאי לאו - כוון לבו לצאת? לא, לקרות. - לקרות? הא קא קרי! - בקורא להגיה.

... אמר ליה רבי זירא לשמעיה: איכוון ותקע לי".

דעת רבא בגמרא היא שמצוות אינן צריכות כוונה (ולכן התוקע לשיר יצא, אכל מצה בכפיה יצא, וקורא בתורה בפרשת שמע יוצא ידי חובת קריאת שמע). דעה מרכזית נוספת היא דעת ר' זירא המובאת בסוף הציטוט לעיל.

נחלקו המפרשים אם חולק ר' זירא על רבא וסובר שמצוות צריכות כוונה, או שאינו חולק וסובר שמצוות אינן צריכות כוונה, ודוקא במשמיע ושומע צריך כוונה, להוציא ידי חובה מישהו אחר (עיין בטורי אבן על אתר שמביא את המחלוקת).

הגדרת המושג כוונה

על איזו כוונה נחלקו? ניתן ללמוד מדברי הרשב"א (שו"ת א,שדמ):

"ועוד דמה שאמרו מצוות צריכות כוונה אינו אלא שיכוין לבו לצאת ולא יעשה כמתעסק בעלמא וכענין שאמרו בתקיעת שופר ובכפאוהו ואכל מצה".

עולה מהרשב"א שסוגיית מצוות צריכות כוונה לא מדברת על כוונה מיוחדת אלא על הבעת רצון בסיסי לצאת ידי חובת המצווה. כוונה זו שייכת בכל המצוות[1].

כאן המקום להזכיר אלו כוונות אחרות ישנן:

יש מצוות שבציווי המפורש עליהם בתורה נאמר גם טעמן. הסיקו הפוסקים שבמצוות אלו יש בנוסף לכוונה לצאת ידי חובה, לכוון גם לטעם המצווה: כאלה הן מצוות ציצית ("למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי"), סוכה ("למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי..."), ותפילין ("למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה...")[2].

כמו כן יש פעמים שצריך גם את כוונת פירוש המילים - ברכת אבות של שמונה עשרה ופסוק ראשון של ק"ש. מדוע דוקא באלו? אומר הרשב"א (ברכות יג ע"ב)

"אלו שהן קבלת מלכות שמים או סדור שבחים אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים, וזו היא שחלקו בין ברכה ראשונה לשאר הברכות או בין פסוק ראשון לשאר, שאם הדברים תלוין במצוות צריכות כוונה או אין צריכות מה לי ברכה ראשונה מה לי שאר הברכות".

כאמור למעלה, במאמר זה אנו עוסקים רק בכוונה לצאת ידי חובה המצווה ולא בכוונות האחרות.

יש לציין שהמחלוקת אם מצוות צריכות כוונה אינה במישור של לכתחילה. לכתחילה, גם מאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה מודה שעדיף לכוון. המחלוקת היא האם הכוונה היא לעיכובא בדיעבד. כדברים האלה כותב המאירי במפורש (הקדמה למסכת נדרים):

"דעת כלם שוה שאם עשה המצוות בלי כוונת עשי', רק כדרך מי שמתעסק בדבר או בבלתי הרגשה וכו' שלא יצא לדברי הכל. והוא ג"כ שאף למי שאמר מצוות אין צריכות כוונה ל"א זה אלא בדיעבד. וכבר גלו אמתת הענין התוספתא (ברכות רפ"ג) שהכל תלוי בכוונת הלב שנאמר תכין לבם תקשיב אזניך, נמשך למה שאנחנו בו ונאות אליו, להודיע על העושה בדרך זה (בלי כוונה גמורה) שאינו נגמל עלי', ר"ל שאינו מקבל גמול על עשייתה (אבל גם לא יענש כי עכ"פ יצא יד"ח)".

סברת כל שיטה

לכאורה, מובנת יותר השיטה שאומרת מצוות צריכות כוונה. שהרי כיצד אפשר להעלות על הדעת שמי שעשה מעשה ובכלל לא כיוון לעשות מצווה, יחשב לו הדבר למצווה? הרי כלל לא פנה אל רבונו של עולם בעשותו את המצווה? אדם אכל בערב יום כיפור וכלל לא ידע שערב יום כיפור היום ואכל סתם כי היה רעב. מדוע לומר שקיים מצוות אכילה בערב יום כיפור?

אשר על כן, עלינו להסביר בעיקר את השיטה שמצוות אינן צריכות כוונה. בעניין זה מצינו שלושה כיוונים:

1.    כוונה היא לא עיקר קיום המצווה. עיקר המצווה הוא המעשים שצריכים להעשות ולהתקיים במציאות. אפשר לומר שפעולת המצוה אינה בעולם הזה - ה' רצה שישמעו קול שופר - והרי היה. ה' רצה שתאכל מצה - והרי אכל. לפי זה הפעולה פועלת בעולמות עליונים מבלי שאנו מבינים כיצד.

(בחלק מהמקרים אפשר גם לומר יותר מזה: בכך שנעשו, המצוות משיגות מטרה לא רק בעולם העליון ובצורה בלתי מובנת לנו, אלא גם בעולם הזה. כמו למשל אדם שתוקע לשיר, הרי השמיע את קול השופר. אם סיבת המצווה היא הפסוק: "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", העם נחרד גם אם כוונת התוקע לשיר...).

 

כדברים האלה מצינו בליקוטי שפת אמת על הש"ס (ר"ה כח):

"מצוות אין צריכות כוונה, וכן גם בקריאת שמע ותפלה אף שעיקרו העבודה וקבלה בלב, מכל מקום יוצאין בלי כוונה, וגם בכל מצווה נודע שעיקר רצונו יתברך רצון האדם לעשות בלב שלם ואף על פי כן יוצאין ומברכין ברכת המצוות אף בלי כוונה, ונראה שבאמת בכל מעשה המצווה גופה בלי כוונת העושה נעשה מזה ענין גבוה שכך תלה הקב"ה דברים עליונים במעשה התחתונים, אך להיות נקרא על שם העושה וודאי אינו בלי כוונה ורצון והכנה לעשותה כרצונו יתברך, ומצוות אין צריכות כוונה לשלימותן בעצמם, אבל להאדם נצרך הכוונה להיות נדבק להש"י על ידי המצווה שזה עיקר תכלית המצוות".

כלומר, העשיה אפילו בלי כוונה פועלת, כי ה' תיקן את העולם כך שפעולות מסוימות גוררות אחריהן תגובות בעליונים. אמנם, השפת אמת מסביר כי למרות זאת צריך כוונה, בשביל האדם - על מנת לקשור אותו לרבש"ע, שזו לדעתו תכלית המצוות[3].

 

2.    הסבר אחר מצאנו בשו"ת אפרקסתא דעניא[4] (ח"ב או"ח סימן קב) שמסתמך על הרב בעל התניא. נביא תחילה את דבריו:

"הנה מדבריו ז"ל כאן ובפרקים הקודמים והמאוחרים (כוונתו לבעל התניא) מבואר לדידי דכל בר ישראל כ"ז שאינו מן המתים שלא דברה בהן תורה, יש בתוכיותו אהבה ויראה המסותרת בלב כללות ישראל (ואתיא ע"ד שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' גרושין בדין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ע"ש) ואף אם עושה המצוות בלי כוונה ודעת, מכל מקום יוכל לעשותו מעומקא דלבא בכח אלקיי היושב בסתרי לבבו אף שאינו בהתגלות".

כלומר לפי הסברו ודאי שהכוונה היא העיקר, אלא שניתן להסתפק בכוונה המסותרת. אדם מכוון גם אם אינו עושה זאת באופן מודע, נשמתו היא המכוונת. זהו אחד הביטויים של הקשר הנצחי שאינו יכול להתנתק, בין האדם מישראל לאביו שבשמים.

 

3.    הסבר שלישי מצוי בפתיחתו של המאירי לספרו בית הבחירה. המאירי מסכים עם בעל האפרקסתא דעניא שהכוונה נצרכת, אמנם מסביר בצורה אחרת כיצד יש כאן כוונה. תחילה הוא מקדים הקדמה חשובה ואומר שהתורה ומצוותיה באו "להדריך בני אדם בדרכים ישרים על צד נאות לכלל, והם הדרכים הממוצעים מבלי שיביטו לזר לעולם ולדבר רחוק". כלומר אין התורה באה להציב דרישות מוזרות ורחוקות מהתנהלותם הרגילה של אנשים. על בסיס זה הוא טוען:

"ואחר זה הנה רחוק עד כמעט שלא יצויין ולא ישוער למי שיעשה מעשה אחד והוא מצווה עליו אלא שלא יעשהו מצד הציווי, אחר שהוא מרגיש בעשייתו ומתכוין לעשותו עם זכרו שהוא מחוייב ומצווה לעשותו, שלא יתעורר טבעו מעט על זה".

המאירי טוען שרחוק מאוד הוא שאדם יעשה מעשה שהוא מצווה עליו (אף על פי שלא כיוון לשם מצווה) ולא יתעורר ליבו מעט על הצווי שהוא עושה. זה מה שקורה בנוהג שבעולם וכוונה כזו היא המספיקה לצאת ידי חובה.

הסתייגויות אליבא דכל שיטה

א. למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה

כשיש כוונה הופכית

הגמרא בברכות אומרת (יב ע"א) - "היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, פתח ובריך אדעתא דחמרא, וסיים בדשכרא, מאי? בתר עיקר ברכה אזלינן, או בתר חתימה אזלינן"?

הגמרא מתלבטת מה הדין כשאדם אמר "ברוך אתה" כיון על יין וחשב לסיים "בורא פרי הגפן", ולבסוף הכיר שיש כאן משקה שברכתו "שהכל" וסיים "שהכל". האם מחשבתו הראשונה פוגמת בברכה?

תוספות שם (ד"ה לא) מקשה - "והקשה הר"ר יעקב מקינון מאי קא מבעיא ליה והא ודאי מצוות אינן צריכות כוונה[5]? והיה אומר הר"י דהיינו בשומע תפלה אחורי בית הכנסת ולא נתכוין לצאת. אבל היכא דנתכוין לברך על היין ונמצא שכר לא מהני".

כלומר לדעת ר"י יש הבדל בין מקום בו אין כוונה כלל שם למאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה - יוצא ידי חובה, למקום בו יש כוונה הופכית שם גם הוא יודה שלא יוצא (וכן דעת ר' שמואל והביאו ר' יונה שם וכן פסק הרשב"א (תשובות חלק א סימן תנח[6])[7].

במצווה שאין בה מעשה

תירוץ אחר על קושית תוספות מתרץ ר' יונה - "וי"ל דאפילו מי שסובר אין צריכות כוונה, ה"מ בדבר שיש בו מעשה, שהמעשה במקום כוונה, כגון נטילת לולב דאמרינן מדאגבהי' נפק בי', אבל במצוות שתלוי' באמירה לבד ודאי צריכות כוונה, שהאמירה היא בלב".

כלומר, אם יש מעשה שנעשה, הוא מספיק חזק כדי לכסות על חוסר הכוונה, אבל אם לא נעשה מעשה, החיסרון של הכוונה מעכב[8]. לכן במקרה של כוס היין כיון שאין מעשה - גם מאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה מודה שהכוונה קובעת ולכן יש צד לומר שאזלינן בתר הפתיחה ולא יצא ידי חובה.

ב. למאן דאמר מצוות צריכות כוונה

חיוב הכוונה מדרבנן או מדאורייתא

בשו"ת יביע אומר (חלק א או"ח סימן ט"ו), מביא שנשאל האם יש להמשיך את המנהג שנהגו לקדש בליל שבת לאחר התפילה בבית הכנסת. בעבר היו אורחים שהיו נשארים ללון בבית הכנסת ובשבילם זהו מקום סעודה, אך בימינו אין מציאות כזו, ושמא יש לבטל בעקבות זאת את המנהג?

ועונה שכבר המליצו האחרונים לקיים את המנהג וזאת בשל העובדה שחלק מהמתפללים בא רק לתפילה ולא הולך אח"כ לביתו לקדש במקום סעודה. אם ישמעו מתפללים אלו קידוש בבית הכנסת, יצאו לפחות ידי חובת מצוות קידוש מדאורייתא, שהרי החיוב במקום סעודה הוא רק מדרבנן!

אמנם לאחר מכן מקשה מדברי המגן אברהם שאומר שידי חובת המצווה מדאורייתא, יוצאים כבר בנוסח הקידוש שאומרים בתפילה. אם כן הדרה הקושיה לדוכתא - לשם מה לקדש על היין בבית הכנסת? כאן מביא דברים הקשורים לעניננו:

"...לפע"ד האי מילתא תליא בפלוגתא דרבנן בתראי, אי הא דקי"ל מצוות צריכות כוונה הויא מדאורייתא או רק מדרבנן, וכמו שהארכתי בעניי בזה בס' חזון עובדיה (סי' כט), והבאתי שם דעת כמה אחרונים דס"ל דמצוות צריכות כוונה - מדרבנן דוקא, וע"ע שם (סי' יז עמוד פה), שכן דעת הרב קול אליהו ח"א (סי' לד). והרב יד אלעזר (סי' כט). וכן דעת הגרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (סי' קכז) בד"ה והנה. ואכמ"ל. וא"כ בודאי שיוצא י"ח קידוש מה"ת בתפלה אף בלי כוונה ...משא"כ לדעת האחרונים דס"ל דמצ"כ מה"ת, שפיר קאמר התו"ש דאינו יוצא י"ח קידוש מה"ת בתפלה בלי שיתכוין לכך. והנה כעין דברי התו"ש כתב הגאון חת"ס (חאו"ח סי' טו). וכ"כ עוד שם (בסי' יז ו-כא). ע"ש. ותשו' החת"ס (סי' כא) היתה אל הגאון רעק"א, וכנראה דקיבלה מניה, וכמ"ש סברא זו בחי' רעק"א (סי' רעג בט"ז סק"ב). ע"ש. וכ"כ בשו"ת הד"ר ח"ב (סי' יז). ובשו"ת דברי מרדכי פרידבורג (סי' יז)".

כלומר, מצאנו מחלוקת אחרונים אם החיוב בכוונה הוא מדאורייתא או מדרבנן. יש לכך גם נפקא מינה לשאלה שעמדה בפני הרב בעל 'יביע אומר' - האם יש לקדש לאחר התפילה, כדי להוציא ידי חובה מדאורייתא את הציבור שלא יקדש במקום סעודה. שאם חיוב הכוונה הוא רק מדרבנן הרי שיצאו ידי חובה מדאורייתא כבר בקידוש שבנוסח התפילה, ואם חיוב הכוונה הוא מדאורייתא הרי שלא יצאו בתפילה ויש ענין לקדש בשבילם בסוף התפילה על היין.

האם במצוות דרבנן צריך כוונה

הברכי יוסף[9] (אורח חיים סימן תפט ס"ק יג) מתייחס להוראת השו"ע (שם סעיף ד) למי ששואלים אותו בין השמשות כמה היום לעומר, שיענה כמה היה אתמול, כיון שאם יענה כמה היום לא יוכל לספור בברכה:

"הקשה הרב פר"ח דמרן לעיל סי' ס (סע' ד) ובסי' תקפט (סע' ח) פסק דמצוות צריכות כוונה, וא"כ בשגם הוא אמר לחבריה, הא לא כיון. ואיהו מפרק לה דסבר מרן בש"ע דאין צריך כוונה במצוות דרבנן. וכתב עליו מופת דורנו הרב מהרח"א במקראי קדש, וליתא, דמרן פסק סי' תר"ץ (סע' יג) לענין מגילה דאם לא כיוין לצאת לא יצא, והשיג שם על הטור. הרי דגם במגילה דרבנן הצריך כוונה לצאת. ואף שהמ"מ (הל' מגילה ב,ה) כתב אולי הכל מודים במגילה. מ"מ הב"י שם תלה דין זה במחלוקת אם מצוות צריכות כוונה. א"כ לדעת מרן אין חילוק, עכ"ל".

מהדיון שמביא הברכי יוסף מהפרי חדש בנושא ספירת העומר, עולה שיש מחלוקת נוספת בין האחרונים האם במצוות דרבנן צריך כוונה לצאת. זו גם מחלוקת בדעת השו"ע להלכה, שבספירת העומר משמע שסבר שלא צריך, ובהלכות מגילה משמע להיפך.

מה יכולה להיות סיבת המחלוקת?

מאן דאמר שגם במצוות דרבנן צריך כוונה, יגיד כי רבנן כעין דאורייתא תיקנו. בנוסף, מסתבר כי הצורך בכוונה נובע מאותה סיבה - אם אין משמעות לקיום מעשה מבלי לכוון שהמקיים מצווה, מה לי מצוות דאורייתא ומה לי מצוות דרבנן...

לעומתו, מאן דאמר שבדרבנן לא צריך כוונה יכול לומר שחכמים הקלו בדבריהם ולא הצריכו כוונה. בנוסף, יכול הוא להרחיב ולומר שהאופי של מצוות דרבנן הוא אופי אחר ממצוות דאורייתא. למשל, שמצוות דאורייתא יש בהן חיוב מהותי ולכן צריכות כוונה, אבל מצוות דרבנן אינן חיובים מהותיים אלא סיוגים והרחבות בלבד ולכן לא צריך בהן כוונה. נציין שחילוק זה הינו קשה בסברה, קשה לטעון שמצוות כמו מצוות חג הפורים (שכולן מדרבנן) אינן מהותיות. ושמא יש חילוק אחר ואכמ"ל.

 

דעות הראשונים להלכה

רי"ף

הרי"ף במסכת ראש השנה על הסוגיה שהבאנו לעיל, הביא רק את דברי ר' זירא שאמר לשמשו לכוון ולתקוע לו. מסיק מכאן הרא"ש (פרק ג אות יא):

"רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רבה אלא רק דברי ר' זירא משום דס"ל דהכי הלכתא. אע"ג דרבה ורבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דמצוות אינן צריכות כוונה הלכתא כר' זירא".

לאחר מכן מנסה הרא"ש לנמק מדוע הכריע כך הרי"ף. מדבריו עולים שני טעמים מרכזיים. האחד הוא שר' יוסי סובר כך (כך מעמידים שם בהמשך הגמרא), וידוע שר' יוסי נימוקו עמו ונהוג לפסוק על פיו הלכה. השני הוא שבירושלמי[10] משמע הכי. ומסיים הרא"ש ואומר שכן פסק גם בעל הלכות גדולות.

אמנם הר"ן סובר, שלא בהכרח שר' זירא חולק על רבא. אם כן, יכול להיות שהרי"ף מסכים שמצוות אינן צריכות כוונה, ולא הביא זאת מפני שלמעשה לא צריך לעשות דבר, והביא רק את ר' זירא כדי להורות שכשרוצים להוציא מישהו אחר כן צריך כוונה.

רשב"א

בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן תנח) מתייחס לשאלה הבאה:

"שאלת עוד, כשהחזן מקדים לברך והקהל עונין אחריו אמן. מי שחזר וברך לאחר מיכן אם היא ברכה לבטלה?

תשובה: אם דעת היחידים שלא לצאת בספירת שליח צבור צריך לחזור ולברך. ואע"ג דקיי"ל דמצוות אין צריכות כוונה כתבו חכמי הצרפתים דדוקא מן הסתם אבל אינו רוצה לצאת בו לא".

כלומר, דעת הרשב"א היא שמצוות אינן צריכות כוונה.

רמב"ם

סתירה

בדברי הרמב"ם נמצאות שתי הוראות סותרות:

בהלכות שופר (פרק ב הלכה ד) משמע שמצוות צריכות כוונה:

"המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא, נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע".

אמנם, בהלכות חמץ ומצה (פרק ו הלכה ג) כתב שלא צריך כוונה:

"אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו גוים או לסטים לאכול יצא ידי חובתו..."

תירוצים

יש שלושה כיוונים עקרוניים: הראשון הוא לומר שסובר שלא צריך כוונה ולתרץ את דבריו בהלכות שופר. השני הפוך – לומר שסובר שמצוות צריכות כוונה ולתרץ את דבריו בהלכות חמץ ומצה. והשלישי – למצוא חילוק שיסביר מדוע בחלק מהמקרים צריך כוונה ובחלק לא. נראה שני מקומות בהם באו כיוונים אלה לידי ביטוי:

מגיד משנה (שם בהלכות שופר)

"לא מצאתי בזה תירוץ נאה לדעתי רק שנאמר שרבנו סובר דאינו דומה אכילת מצה לתקיעת שופר שבתקיעת שופר אינו עושה מעשה אלא השמיעה ואפילו התוקע עיקרו הוא השמיעה לפיכך צריך כוונה מה שאין כן באכילת מצה ורבה הוא שהשוה דינם והאריך שם ובסוף דבריו כתב עם כל זה אני מסתפק שלא תהיה נוסחת הרמב"ם ז"ל אמתית שם גבי מצה לא יצא במקום יצא ויבואו שופר ומצה שניהם דינם שוה וכן נראה מן ההלכות".

המ"מ מציע שני כיוונים: הראשון הוא לחלק בין מקום שיש בו מעשה (כאכילת מצה) שבו כוונה לא מעכבת, לבין מקום שאין בו מעשה (כשמיעת קול שופר, שזו המצווה ולא מעשה התקיעה), שם צריך כוונה כי מעשה המצווה חלש יותר (חילוק שראינו לעיל בשיטת מצוות לא צריכות כוונה)[11].

הכיוון השני הוא לומר שיש טעות בגרסה בהלכות חמץ ומצה ובעצם דעת הרמב"ם בשני המקומות שמצוות צריכות כוונה (וכדעת הרי"ף הוא בעל ההלכות). 

שו"ת אפרקסתא דעניא (חלק ב או"ח סימן קב):

"וליישב כ"ז נראה דהרמב"ם ס"ל כדעת הר"ן בסוף מס' ר"ה בסוגיא דמשך בשני' כשתים, ז"ל: דנהי דאמרינן מצוות אין צריכות כוונה ותוקע לשיר יצא שהוא חול ואין כוונתו בו כוונה של כלום, ולפיכך אינה מעכבת לחול מצווה באותה תקיעה. אבל מי שמכוין תקיעתו למצווה אחרת כמתעסק שמכוין למצווה לחנך התינוקות, אין תקיעתו עולה לו למצווה אחרת".

כלומר הרמב"ם עקרונית סובר שמצוות לא צריכות כוונה. דבריו בהלכות שופר שמתעסק לא יצא, משמעותם שמתעסק נחשב כמכוון כוונה הופכית, שבה (כדלעיל) גם מאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, מודה שלא יוצאים ידי חובה. אולם עדיין יש להסביר את החלק השני של הלכות שופר, מדוע צריכים המשמיע והשומע לכון לצאת?

"ברם דאחת נשאר לנו לפי דרכנו, דקשה דאם ס"ל לרמב"ם ז"ל דמצוות אין צריכות כוונה, אמאי פסק דצריך המשמיע לכוין להוציא השומע וכן השומע לצאת?

וי"ל דאע"ג דהרמב"ם פ' כרבא דמצוות אין צריכות כוונה ...מכל מקום פסק כר"ז דלהוציא אחד את חברו בעי כוונה לצאת ולהוציא. והוא עפמ"ש בלק"א פל"ב ז"ל: נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שבגופים מחולקים. ולכן העושים גופם עיקר ונפשם טפלה, אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמתית, אלא התלוי' בדבר לבדה, וז"ש הילל הזקן על קיום מצווה זו זהו כל התורה כולה עכ"ל. הנה כי כן דאחוות ישראל תלוי' בהתגברות הנפש, אם כן ממילא גם דין הערבות שהוא תולדת קרבות הנפשות ג"כ תלוי באהבה ואחוה אמתית והיא תלוי' בהתגברות הנפש. אשר לזאת שפיר י"ל דבעושה המצווה בעצמו שפיר יוצא דאדם אוהב את עצמו, ועי"ז מתעוררת האהבה המסותרת לעמת המעשה, והי' מעשה המצווה שלם. משא"כ לצאת ע"י חברו אין מתעוררת הנקודה הפנימית, כי אם ע"י כוונה לצאת ולהוציא שעי"ז הנפש מתגברת וממילא הנפשות מתקשרות והערבות על שלמותו. בקיצור נימא דכיון דהוא רק מטעם ערבות בעינן כוונה".

נסכם את דבריו: כוונת המשמיע נצרכת רק כדי להחיל את דין הערבות. זהו דין ייחודי ואין להסיק מכאן דבר לעניין מצוות צריכות כוונה או לא[12].

פסיקת הלכה

הטור (או"ח סימן ס) מביא את דברי רב האי שפסק שמצוות אין צריכות כוונה. אחר הביא את דברי בעל הלכות גדולות ואת דברי הרא"ש שפסקו שמצוות צריכות כוונה.

הבית יוסף על אתר מביא את שיטות הראשונים ולבסוף מסכם שכיון שהרי"ף הרמב"ם והרא"ש פוסקים שמצוות צריכות כוונה - כך הלכה (הוא מפרש את הרי"ף והרמב"ם בכיוון הזה. לעיל הראנו שניתן לפרשם אחרת). וזו לשונו בשו"ע (שם, סע' ד):

"י"א שאין מצוות צריכות כוונה, וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצווה, וכן הלכה[13]".

המשנה ברורה (שם, ס"ק ח) מתייחס לשתי ההסתייגויות שמנינו לעיל בשיטת מצוות צריכות כוונה:

ביחס לדיון האם הכוונה מעכבת מדאורייתא, פוסק המשנה ברורה:

"אם לא כיון לצאת ידי חובתו בעשיית המצווה לא יצא מן התורה וצריך לחזור ולעשותה. ואפילו אם ספק לו אם כיון אם הוא מצווה דאורייתא ספיקא לחומרא כ"כ הפמ"ג בסימן תקפ"ט[14]".

כלומר החובה לכוון היא מן התורה.

וביחס למצוות דרבנן פוסק המשנה ברורה:

"כתב המ"א בשם הרדב"ז דזה דוקא במצווה דאורייתא אבל במצווה דרבנן א"צ כוונה. ולפ"ז כל הברכות שהם ג"כ דרבנן לבד מבהמ"ז אם לא כיון בהם לצאת יצא בדיעבד אך מכמה מקומות בשו"ע משמע שהוא חולק ע"ז וכן מבאור הגר"א בסימן תפ"ט משמע ג"כ שאין לחלק בין מצווה דאורייתא למצווה דרבנן".

כלומר נראה שמכריע שאף במצוות דרבנן מעכבת הכוונה.

 

חלק ב - דיונים מרכזיים הלכה למעשה

מוכח לפי העניין

עד כאן היה הדיון במקרים רחוקים כמו תוקע לשיר, קורא להגיה וכיו"ב. נראה שמקרים כאלה לא קורים למקיים המצוות הרגיל. לפי"ז, לכאורה, אין כמעט השלכות מעשיות לסוגיית מצוות צריכות כוונה.

אמנם אם נביט היטב, נראה שברבות מהמצוות שאנו מקיימים, אין אנו מכוונים שיהא קיום זה לעשיית מצווה שציוונו הבורא יתברך. לדוגמא, אדם שבא לתפילה בבוקר לרוב אינו מכוון לצאת ידי חובת מצוות התפילה. גם לפני הנחת התפילין שלו (שנעשית במהירות כדי לא לאחר את התפילה), לא תמיד הוא מכוון שהוא הולך לעשות עכשיו את מצוות הבורא. האם גם בכאלה מקרים (שהם שכיחים מאוד במקומותינו) דיברה ההלכה של מצוות צריכות כוונה? האם אדם שלא כיוון עכשיו בדיוק על עשיית מצווה, אבל באופן עקרוני הוא יודע שיש כאן מצווה (אחרת לא היה מניח תפילין) לא יוצא ידי חובה?

כותב המשנה ברורה (סימן ס ס"ק י)

"ודע עוד דכתב הח"א בכלל ס"ח דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצווה היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא היתה לשם מצווה כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו וכדומה אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אע"פ שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אע"פ שאינו מכוין עכ"ל ור"ל היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת אע"פ שלא כיון בפירוש יצא... וכ"ז לענין בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר לכוין קודם כל מצווה לצאת ידי חובת המצווה".

המשנה ברורה מביא מהחיי אדם שבדיעבד גם אם לא כיוון לקיים מצוות בוראו, אם מעשיו מוכיחים עליו שלכך עשה זאת - יצא ידי חובה[15]! (ונכון הוא במצוות עם מעשה אקטיבי, או שהכין אליהן גם אם אינן במעשה - עיין מקור חיים השלם פ"ו ס"ג).

אמנם:

א.       כל זה בדיעבד, אך לכתחילה יש לכוון גם במעשי מצוות כאלה.

ב.       עיין בערוה"ש (שם סק"ח) שנראה שלא מסכים לחידושו של החיי אדם!

לתוספת חיזוק בעניין זה ליקטנו כאן ממעשי גדולי האחרונים:

נודע ביהודה קמא (יו"ד צג) - מעיד על עצמו שלפני כל מצווה (אם אין עליה ברכה[16]) הוא אומר - "הנני עושה דבר זה לקיים מצוות בוראי".

תשובות והנהגות (לגר"מ שטרנבוך ח"א סי' קכב) - "לכן נראה שיאמרו לפני כל תפילה כפשוטו: הריני בא להתפלל תפילת שחרית שתיקן אאע"ה".

מנחת חינוך (סוף המצווה הראשונה) - למאי דקיימא לן שמצוות צריכות כוונה ולמאן דאמר שבגמר ביאה הוא קיום פו"ר, צריך כוונה למצוות פו"ר בסוף הביאה (אמנם אח"כ מחדש שלדעתו מצוות שהקיום שלהם הוא בתוצאה אין צריך לכוון במעשה). ובהערות שם מעידים על בעל המנחת חינוך עצמו שכשסידר קידושין הזהיר לחתן שיכוון לקיים מצוות פו"ר כשמקדש כיוון שחלק מקיומה של פו"ר הוא קידושי אשה[17].

לסיכום סעיף זה נאמר: ההלכה של מצוות צריכות כוונה דורשת מודעות לעשיית המצווה. מודעות זו יכולה להיות בכמה רמות - לכתחילה המודעות למצווה צריכה להיות מלאה. כאשר היא כוללת כוונה לפני המצווה ש'הנה אנו הולכים לקיים מצוות הבורא' ואולי אפילו לאורך כל שלבי עשיית המצווה. בדיעבד, אדם יוצא י"ח גם אם המודעות שלו למצווה היא מעטה. גם אם מעשהו מוכיח עליו שרצה לקיים מצווה, אם כי לפני ותוך כדי מעשה, עשה אותו כמצוות אנשים מלומדה וללא תשומת לב למעשיו - יצא י"ח, אך אין זה הקיום המלא[18].

לא נוכל שלא לתת לזה ביטוי רעיוני ולו הקטן ביותר: בהנחה שמצוות מקשרות אותנו לרבונו של עולם, יש רמות שונות של התקשרות. יש מי שדבוק בה' יתברך כל רגע ורגע, ויש מי שמקושר אך באופן רופף יותר. הדברים מקבילים למי שמכוון לפני המצווה ובזמן עשייתה, לעומת מי שרק מעשהו מוכיח עליו.

בהקשר הזה נביא את לשון ספר העקרים (מ"ג פכ"ז):

"כלל גדול יהי' בידך בעשיית המצוות שהכל הולך אחר כוונת הלב כמ"ש חז"ל רחמנא לבא בעי (סנהדרין דף ק"ו ע"א. ע"ש דשם איתא הקב"ה ליבא בעי). ולפי"ז יש מי שעושה מצוות הרבה ואינם עולות לו כלום, או בשיעור שיספיקו להקנאת השלמות האנושי ולא לחלק ממנו שיהי' מורגש. ויש עושה מצווה אחת תספיק יותר ממצוות הרבה כפי כוונת העושה אותם לקנות חלק גדול מהשלמות..."

כלומר, לפי שלמות כוונת הלב - השגת השלימות מן המצווה.

כיוצא בזה אומר בעל החסד לאברהם (מעיין ד נהר יח) -

"ולזה כאשר לא תהיה למצווה כוונה הרי היא כגוף בלי נשמה, וכפי שעור הכוונה כן יגדל רוחניות המצווה ותעלה מעלה מעלה, ולכן ארז"ל מצוות צריכות כוונה".

מצוות התלויות בלב

מצוות התלויות בלב אי אפשר לומר עליהן את חידושו של החיי אדם, שהרי כל הענין בהם הוא כוונת הלב, ואם לא היה בליבו הרי לא נעשתה המצווה[19].

כך למשל, מצוות זכירת יציאת מצרים (עיין פניני הלכה א עמ' 143), האמונה במציאות ה', ייחוד ה', אהבת ה' ויראתו (עיין דברי הביאור הלכה השני על השו"ע סי' א), ותפילה.

באשר לתפילה, המנחת שלמה (ח"א סי' א סק"ב) מביא בשם ר' חיים על הרמב"ם, שמי שלא כיוון בתפילה שהוא עומד מול בורא עולם ורק שפתיו ממללות את המילים, לא יוצא ידי חובת מצוות תפילה. הוא אף מוסיף עליו, שאפשר שבניגוד לשאר המצוות שאם כיוון בתחילתן מועיל גם להמשך אפילו שכבר לא מכוון, בתפילה אין זה כך.

אמנם, בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן שדמ) כתב:

"ועוד דמה שאמרו מצוות צריכות כוונה אינו אלא שיכוין לבו לצאת ולא יעשה כמתעסק בעלמא וכענין שאמרו בתקיעת שופר ובכפאוהו ואכל מצה. וזה שהתפלל הרי נתכוין לצאת... וכאותה שאמרו בירושלמי זימנא חדא בעיתי כווני ומניתי אפרחייא. דמכל מקום הרי נתכוין להתפלל ולצאת ידי חובה"

 - כך שנראה שחולק על ר' חיים הנ"ל ואומר שגם בתפילה קיים המושג של מעשהו מוכיח עליו.

מצוות שבין אדם לחברו

שאלה שהעלו האחרונים היא, האם יש לכוון במצוות שבין אדם לחבירו לצאת ידי חובת מצווה (הלוואה, כיבוד הורים, צדקה)? מקרה רווח הוא שאדם נותן צדקה מתוך רחמים על העני אך אינו מכוון למצווה. אכן מצוות שבין אדם לחבירו הן מצוות שכליות, כלומר אנושיות. לכן, עשיה מתוך רחמנות במקרה הזה, היא בדיוק כוונת התורה.

אמנם, לעומת זאת יש לומר שלהיות רחמן זה רק חלק מהמצווה. המצוות נועדו גם לקשר את האדם לרבונו של עולם, ואם עשית מעשה מתוך רחמנות, יצאת ידי חובת ה'בין אדם לחבירו' שבמצווה, אך לא ידי חובת ה'בין אדם למקום' שבה. לא התקשרת על ידי מצוות צדקה ברבש"ע.

נראה שלפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (סוף פ"ח) צריך כוונה גם במצוות שכליות:

"כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם".

לעומת זאת, הנצי"ב (מרומי-שדה חגיגה כז; הרחב-דבר בראשית כז,כז) בבארו את דרשת ריש לקיש על הפסוק "כפלח הרימון רקתך" כותב:

"אל תיקרי רקתך, אלא ריקנין שבך - אלו פושעי ישראל שמלאין מצוות כרימון: היינו צדקה וגמ"ח הנעשות מדעת אנושית... דמצווה אינה צריכה כוונה".

כלומר, פושעי ישראל מלאים מצוות, כיון שמקיימים מצוות שבין אדם לחבירו שאינן זוקקות כוונה[20].

בעל הכלי חמדה (פרשת כי תצא אות יא) דן בדברים אלה. בתוך דבריו הוא טוען טענה שמבטלת את הדיון מעיקרו, והיא שאין אנו יודעים איזה מצווה היא בין אדם לחבירו ואיזו בין אדם למקום. יותר מזה, מצאנו מקורות שמצביעים על כך שכל המצוות הן בין אדם לחבירו (כדוגמת מאמרו של הלל הזקן לאותו גר - ואהבת לרעך כמוך זוהי כל התורה כולה וכל השאר הוא פירוש בלבד), ולחילופין מקורות שמצביעים על כך שכל המצוות הן בין אדם למקום (כדוגמת מאמר חז"ל על הפסוק: "ללכת בדרכיו ולדבקה בו" - "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון", שעולה מכאן שגם מידות שנהוגות בין אדם לחבירו הינן מצווה של דביקות בקב"ה)[21].

בנו של הכלי חמדה בהוספות שלו בסוף הספר אומר כי למאן דאמר שמצוות שבין אדם לחבירו אינן צריכות כוונה, מובן מדוע אין מברכין עליהן. מדבריו עולה שהברכות נועדו כדי לכוון את הלב למצווה, וכבר הזכרנו שהמודעות היא הנדרשת בחיוב הכוונה במצוות. הברכה היא, אם כן, תקנה שנועדה לכוון ולהביא למודעות למצווה[22].

מצוות לא תעשה

בעל האגרא דכלה כותב על פי דברי האר"י, שצריך כוונה גם במצוות לא תעשה וגם בעשין שקיומם בשב ואל תעשה. הכוונה בהם תהיה בזמנים קודמים (בשב ואל תעשה) או תוך כדי האפשרות לעבור עליהם (בלאוין, כמו שמביא מהאר"י מה שנהג בשעת תספורת) (אגרא דכלה עמוד רלט):

"והנראה, דהנה רוב הפוסקים פסקו מצוות צריכות כוונה, אפילו בדיעבד אינו יוצא בלא כוונה. ואפילו הסוברים אינן צריכות כוונה, מודו דלכתחילה בעי כוונה. והנה גם במצוות ה' אשר לא תעשנה כתב מרן האר"י ז"ל דצריכות כוונה, וכתב בכתביו הקדושים כשהיה מסתפר שערות ראשו והניח הפאו"ת והזק"ן, היה מכוין בגלוחו שאינו מגלח יותר כדי לקיים מצוות בוראו, כי בזולת זה לא יקרא מצווה כיון שהוא רק שב ואל תעשה. והנה אם זה הוא כך במצוות הנקראים לאוין במנין תרי"ג, מכל שכן באותן המנויים לעשין במנין תרי"ג והם בשב ואל תעשה, האיך יחשבו למצוות עשה כגון שביתה ממלאכה בשבת ושביתה מעבודת השדה בשביעית? זה לא יחשב לעשיה זולת בהצטרפות העשיה הקודם לה בימים המותרים, ובעת העשיה יחשוב בלבבו היום אני עושה מלאכה זו כי עדיין לא נאסרה בגזירת הבורא, וכשיגיע יום האסור אשבות, הנה עשיית המלאכה הלזו למצווה יחשב תיכף כאלו עשה מצוות עשה מעשיות בפועל ממש, ונגמרת המצווה כשיגיע יום האסור וישבות ממלאכה".

אנו אין לנו עסק בנסתרות ולכן נאלץ לנסות להבין את הדברים עפ"י סברה. יכולה להיות סברה נכוחה מאחורי דברים אלה, והיא שלא יכול להיות שכל הזמן מקיימים שס"ה מצוות לא תעשה. רחוק הוא לומר, שכל רגע ורגע אדם מקיים את הלא תעשה של לא להאמין בעבודה זרה למשל. יותר מתקבל על הדעת לומר שכאשר יש אפשרות שאדם יאמין בעבודה זרה (לדוגמה - כשמנסים לשכנע אותו) והוא עומד בפרץ ודוחה את הניסיון מעליו, אז מקיים הוא את הלאו. על רקע הסברה הזו מובנת דעתו של האר"י.

אמנם, אפשר לדחות ולומר, שמצוות לא תעשה אינן מצוות שמקיימים. מצוות לא תעשה הינן גבולות שאדם יודע שאותם הוא לא עובר. אין קיום שלהן, כי אם המנעות מעשייתן.

כך נראית דעתו של בעל המנחת שלמה (חלק א סימן א) -

"היה נלענ"ד דכמו שהעושה מעקה לגגו ולא נתכוין למצווה אע"ג שמסתבר דלא חשיב כמקיים עשה הואיל ומצוות צריכות כוונה, אבל מ"מ כמו שאינו עובר על הלאו של לא תשים דמים בביתך כך אינו עובר גם על העשה של עשיית מעקה".

מתוך דבריו משתמע שאדם שהקים מעקה אך לא כיוון למצוות מעקה, אמנם לא נחשב כמקיים מצוות עשה, אך את הלאו של לא תשים דמים בביתך הוא כן מקיים (ומתוך כך מסיק שגם לא עובר על העשה) כיון שיש לו מעקה. כלומר לקיום הלאו אין צורך בכוונה, אלא רק בהימצאות בתחום הרצוי, ואי מעבר לתחום האסור.

כך נראה גם בספר ערבי נחל (פרשת בראשית):

"ועם דברינו יובן, כי כל המצוות שהם בקום ועשה קי"ל מצוות צריכות כוונה ואם עשאן בלי כוונה לא עשה כלום ואין נמשך שפע קדושה כלל ע"י מעשה ההוא, משא"כ כל מצוות שהוא בשב ואל תעשה אין צריך כוונה דהא לא נצטוה רק לישב בטל. וע"ז ארז"ל (קידושין לט ע"ב) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצווה, ולכאורה מאי קמ"ל הא ודאי גם בקיום שס"ה לא תעשה יש שכר כמו בקיום רמ"ח מצוות עשה, אלא דקמ"ל אף דבמצוות עשה בעי כוונה וזה אינו מתכוון כלל רק יושב ואינו עובר אפילו הכי נותנין לו שכר כעושה מצווה שהוא בכוונה".

בעל ה'דרך פיקודיך' (בהקדמה) מסביר בטוב טעם את דעת האר"י, מדוע יש להבין שקיום לא תעשה הוא בדיוק כקיום עשה. הוא מסביר שהנשמה יורדת לעולם כדי להאיר את כל אברי וגידי הגוף. היא עושה זאת ע"י מצוות עשה (שמאירות את רמ"ח האיברים) וע"י מצוות ל"ת (שמאירות את שס"ה הגידים). אם כן, הוא אומר, כיצד אפשר לומר שמצוות ל"ת הן רק מקומות שאין להגיע אליהם? לפי דבריו הן צריכות להיות מעשים בפועל, כמו מצוות עשה, שכל אחת מהן מאירה גיד אחר.

סיכום הלכה למעשה

1.       מצוות צריכות כוונה לצאת ידי חובת המצווה. הכוונה המדוברת היא מודעות למצווה, ויש אומרים שלכך נתקנו ברכות המצוות. לפי המשנה ברורה דין זה הוא גם במצוות דרבנן (אם כי יש שחילקו) וזה גם לעיכובא (אם כי, אם חוזר על המצווה, אינו צריך לחזור על ברכתה).

בדיעבד, יוצא ידי חובה גם אם לא כיוון, אם מעשהו מוכיח עליו שרצה לצאת ידי חובה (כמו בציצית ותפילין). אמנם, לכתחילה יש לכוון גם במצב שמעשהו מוכיח עליו. הסברנו לפי זה שיש רמות שונות של מודעות למעשה המצווה, ובהתאמה - רמות שונות של קישור לה' יתברך.

2.       במצוות שכל קיומן הוא בלב - ודאי שהכוונה מעכבת (זכירת יציאת מצרים למשל).

מצוות שבין אדם לחבירו ומצוות לא תעשה, יש מחלוקת אם כוונה מעכבת בהן. נראה שלהלכה, במצוות שבין אדם לחבירו, חסר בקיום המצווה את הפן  של ההתקשרות לרבש"ע, אך חלק ממנה ודאי מתקיים. ביחס למצוות לא תעשה ההחמרה בכוונה בהן כמעכבת היא בדברי המקובלים, הפוסקים לא הזכירו זאת.

 

 


[1] לכאורה אין כמעט משמעות מעשית לסוגיה זו לפי הגדרה זו, שהרי כמה מקרים יש בהם אדם תוקע לשיר ורוצה אח"כ שיחשב לו כמצווה? הרי רוב האנשים שרוצים לצאת ידי חובת מצוות שופר - תוקעים כדי לקיים המצווה... להלן, בחלק המעשי, נראה שגם בקיום הפשוט של כל מצווה ומצווה, פעמים רבות אנו עושים את המצווה מתוך הרגל וללא שום מודעות לכך שאנו מקיימים מצווה, ושמא יש בכך בעיה לאור סוגית מצוות צריכות כוונה...

[2] עיין שו"ע או"ח ח,ח ומשנה ברורה שם.

[3] סוגיית תכלית המצוות נושקת פעמים רבות לסוגיית הכוונה, כמו שאפשר לראות כאן. כיון שתכלית המצוות היא דביקות בבורא ית', קשה לומר שעשיית מצוות ללא כוונה להשי"ת משיגה את מטרת המצווה.

[4] ר' דוד ב"ר ברוך קלונימוס שפרבר היה מגדולי רבני רומניה בדור הקודם. נולד בשנת תרל"ה (1875). שימש כרבה של ברשוב, העיר השניה בגודלה ברומניה. אחרי השואה הפך למעשה לראש רבני רומניה, ועסק הרבה בהתרת עגונות. בשנת תש"י עלה לארץ, ונפטר בה בשנת תשכ"ב (1962).  ספרו שו"ת אפרקסתא דעניא כולל תשובות ובירורי הלכה בכל חלקי שו"ע, וכן כמה בירורי סוגיות.

[5] כלומר אם מצוות אינן צריכות כוונה מה הפגם במה שחשב בתחילת הברכה בטעות? הרי אין משמעות למחשבה רק למעשה...

[6] נביא את לשון התשובה לקמן כשנבקש לראות את דעת הרשב"א להלכה.

[7] בית יוסף (סימן תקפט) מביא כנגד הדברים האלה את שיטת הרא"ה: "והרא"ה אומר שאפילו צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצווה יצא וחיזק סברא זו בראיות בפי' פסחים גבי כפאוהו פרסיים ואכל מצה ע"כ. וכבר כתבתי שה"ר יונה הביא דברי רבנו שמואל משמע דס"ל כוותיה וכיון שכן לא חיישינן לדברי הרא"ה בזה".

שיטת הרא"ה יכולה להיות נפק"מ בין שני הכיוונים שהצענו לעיל בטעם השיטה שמצוות אינן צריכות כוונה: אם הטעם הוא שפעולת המצווה צריכה להעשות בעולם, הרי צודק הרא"ה שגם אם כיון כוונה הופכית – סוף סוף הפעולה נעשתה. אמנם אם הטעם הוא שבעומק הלב יש רצון לכל אדם מישראל לקיים המצווה, נראה שאפשר לומר כן אם עושה ללא כוונה, אך אם מכוון בפירוש הפוך - קשה לומר כן.

[8] גם כאן יכולה להיות נפקא מינה בין שני הכיוונים להסברת מאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה - אם ההסבר הוא שבפנימיות האדם מישראל יש כוונה כל הזמן לקיום המצוות, לא ברור מה ההבדל בין מצוות שבדיבור למצוות שבמעשה. אך אם ההסבר הוא שהעיקר הוא המעשה והוא פועל בעולמות עליונים - יכול להיות שרק לגבי מעשה ניתן לומר כן, אבל דיבור לא פועל בעולמות ללא כוונה, משום שהכוונה היא מרכיב הכרחי כדי לתת משמעות לדיבור.

[9] רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), צאצא למשפחה מפוארת שמקורה בקשטיליה ובמרוקו, נולד בשנת תפ"ד (1724) בירושלים. ביהדות המזרח ובאיטליה נחשב הרחיד"א כגדול רבני דורו. אישיותו היתה רבגונית - פוסק ומקובל, איש תלמוד והלכה, ביבליוגרף, עסקן ציבורי ומחבר פורה להפליא. הוא נסע הרבה בעולם, והשאיר רישומיו מנסיעותיו הרבות והארוכות בכתובים. לרגל שליחות היישוב בארץ ישראל הוא יצא לחוץ לארץ כשד"ר (שלוחא דרבנן) פעמים מספר וביקר במצרים, בצפון אפריקה וברוב ארצות אירופה. בין ספריו המרובים מצויים ספרי שו"ת, פירושים לתנ"ך ולתלמוד, ספרי קבלה, ספרי ביבליוגרפיה, יומני נסיעות ועוד.

[10] הקרבן נתנאל מעיר שבירושלמי שלפנינו אין את הדברים שהרא"ש מצטט משם.

[11] גם ר' אברהם בן הרמב"ם שנשאל על הסתירה בדברי אביו השיב בחילוק זה. אמנם, הטעים אותו בצורה קצת אחרת - מעשה ודאי מתייחס לעושהו ולכן הכוונה לא מעכבת. אך, שמיעת קול שיצא ממקום אחר לא מתייחסת לשומע באופן ישיר, ולכן יש בעיה לקשור את המצווה אליו והכוונה מעכבת (הכוונה היא הקושרת את המקיים למצווה הנעשית).

[12] הסבר זה נאמר לעיל כאפשרות בדברי ר' זירא, והזכרנוהו בשיטת הרי"ף. אולם, באפרקסתא דעניא מקבלים הדברים הרחבה משמעותית ע"י המובאה מדברי בעל התניא.

[13] בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן קצט) מעיר שהכשר מצווה לא צריך כוונה - "עד השתא נמשכתי אחרי הבנת הגאונים הנ"ל שגם אצל יבום וחליצה שייך ענין כוונה לצאת אבל נראה דאין הדבר ברור כ"כ דעד כאן לא מצאנו מצוות צריכות כוונה אלא במצוות שבחובה כגון שופר לולב ומגילה שהחיוב עליו לצאת א"כ בעינן כוונה לצאת ובלא"ה לא יי"ח אבל במצוות כגון גיטין וחליצה וטבילה שאין חיוב לצאת, רק הוא הכשר מצווה כמו שחיטה, בזה לא שייך כלל כוונה".

[14] אך לעניין לחזור ולברך עליה מכריע כמו המג"א שאין לחזור ולברך, שכאן אנו חוששים לשיטת מאן דאמר א"צ כוונה, וספק ברכות להקל.

[15] בהקדמת ספר דרך פיקודיך מביא אופן נוסף בו יוצאים בדיעבד ידי חובה והוא מצוות שהגוף נהנה בהן. ולכן הוא אומר שלהלכה פוסק השו"ע שכפאוהו לאכול מצה (אם ידע שפסח היום) יוצא י"ח, כי גופו נהנה.

[16] שאם יש, הרי דרכה הוא מכוון, ונראה שאנן יתמי דיתמי גם בברכות לפעמים לא מכוונים...

[17] הרב שלמה לוי מישיבת הר עציון אמר לי שכשהוא מסדר חו"ק הוא אומר לחתן לכוון לצאת ידי חובת מצוות קידושי אשה. והוסיף להסביר שהיכא שאדם יודע בברור שהוא הולך לקיים עכשיו מצווה (כמו ציצית ותפילין בבוקר) ברור שכוונתו לצאת ידי חובת המצווה, אך היכן שאדם כלל לא יודע שהמעשה שהוא הולך לעשות עכשיו הוא מצווה - אם אינו מכוון בפירוש, לא יצא. וכך הוא הענין לדעתו במצוות קידושי אשה שלרוב החתן כלל אינו יודע שמצווה לפניו ולכן לא יוצא בה.

[18] כל זה לפי החיי אדם והמשנה ברורה, לדעת ערוך השלחן קיום כזה אינו קיום!

[19] עיין בהקדמת ה'דרך פיקודיך' שמביא את הדברים.

[20] בשו"ת יביע אומר (חלק ו יו"ד סימן כט) כותב ג"כ להלכה שלא צריך כוונה וכך מסיים את תשובתו: "וכן בכל מצוות שבין אדם לחבירו שעיקרן מפני תקנות העולם שרצה הבורא יתברך להיטיב לברואיו לא איכפת לן בכוונת העושה כלל... וא"כ אף במקום מטונף אפשר לקיים מצוות צדקה. ודו"ק". וכן בכיוון זה הולך הרב אברהם כהן אור במאמר שכתב בתחומין חלק כ' עיי"ש שהרחיב במקום בו קצרנו.

[21] לעצם המחלוקת טוען הכלי חמדה לבסוף שלמאן דאמר מצוות צריכות כוונה, לא ראה אף אחד שמחלק בין כל מיני מצוות, ומובנים דברים אלה על יסוד מה שהבאנו בגוף המאמר, שכל המצוות כולן הן גם בין אדם לחבירו וגם בין אדם למקום.

[22] דא עקא שגם את הברכות לעיתים קרובות מברכים כמצוות אנשים מלומדה, ואם כן לא הביאה הברכה לכוון את הלב למצווה...


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 6766

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer