icon קישור לגירסת הדפסה

 

אושרי ורהפטיג

המשכה

מקור הדין

המשכת השאובים בפני עצמם

שאובה שהמשיכוה כולה

בסברת המחלוקת

רמת הפסול של המשכה בכולה

שיעור ההמשכה

מצע ההמשכה

המשכה בדבר שאינו מחובר לקרקע

המשכה שקדמה לרוב כשרים

שם פסול

סיכום

מקור הדין[1]

במשנה מקואות (ד,ד) מובא:

"מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר, ובעוקה, ועל מעלות המערה, אם רוב מן הכשר, כשר; ואם רוב מן הפסול, פסול; מחצה על מחצה, פסול. אימתי, בזמן שמתערבים עד שלא יגיעו למקוה. היו מקלחין בתוך המים, אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים, עד שלא ירדו לתוכו שלושת לוגין מים שאובין, כשר. ואם לאו, פסול".

כידוע, ג' לוגים של מים שאובים פוסלים את המקווה (אם אין בו מ' סאה),[2] וכפי שמופיע בסיפא של המשנה.

בכל זאת מחדשת המשנה, שיש אופן שבו אין מים שאובים פוסלים את המקווה. מפשט המשנה נראה, שישנם שלשה תנאים הנצרכים בכדי שֶמים שאובים לא יפסלו את המקווה:

א.       המים השאובים צריכים להגיע אל המקווה בעקיפין, מהחצר או ממעלות המערה וכדומה, אך אם נפלו ישירות למקווה, המקווה נפסל.

ב.       המים השאובים צריכים להתערב בחצר עם מי גשמים.

ג.        בתערובת מי הגשמים והמים השאובים, צריך שיהיה רוב ממי הגשמים.

הסברא שבריש דברי המשנה היא, מאחר שישנה תערובת של מים שאובים עם מי גשמים, ומי הגשמים הם הרוב, אנו רואים את המים השאובים כבטלים למי הגשמים[3].

 

הראשונים מבינים שהמשנה איננה עוסקת רק בביטול, אלא מחדשת דין עקרוני לגבי הכשר מים שאובים. אכן, יש מהם שמבינים שבנוסף לזה דורשת המשנה שהמים השאובים יתערבו עם מי הגשמים, אבל הדין הבסיסי נשאר.

המשכת השאובים בפני עצמם

הר"ש מבאר (על אתר, ד"ה אם רוב מן הכשר):  

"'אם רוב מן הכשר כשר' - כיון שנתערבו בחצר, דרך המשכה ירדו ונתערבו במקוה. 'היו מקלחין לתוך המים' - שלא נתערבו בחצר, אלא מהלכין[4] בפני עצמן למקוה אותן השאובין, וכן מי הגשמים בפני עצמן. 'ואם לאו פסול' - אע"פ שדרך המשכה ירדו אותן שלֹשת לוגים מים שאובין למקוה".

כלומר, המשנה מחדשת שאם מים שאובים באים במעורב עם מי גשמים, באופן שהם נמשכים למקווה (ולא בשפיכה), אין המקווה נפסל. אבל אם המים השאובים נמשכים בפני עצמם למקווה, הם פוסלים אותו כדין ג' לוגים שאובים.

 

הר"ש כותב, שרבי אליעזר בן יעקב חולק על משנה זו, וסובר שהמשכת מים שאובים מועילה גם בלי שנתערבו עם מי גשמים קודם לכן, וכמובא בגמרא בתמורה (יב ע"א):

"רבי אליעזר בן יעקב אומר, מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים, ממלא בכתף תשעה עשרה ופותקן למקוה, והן טהורין. שהשאיבה מטהרת ברבייה ובהמשכה".

מקור הדברים הוא בתוספתא (מקוואות ד,ב). ראב"י אומר שם שאם יש במקווה כ"א סאה, אפשר להשלים את המקווה החסר למ' סאה, אפילו על ידי מים שאובים. וזאת בתנאי, שישפוך את המים השאובים במרחק מה[5] מהמקווה, והם יימשכו אל תוך המקווה, וזו משמעות הביטוי 'פותקן' (עיין רש"י). ומוכח מכאן, שראב"י לא דורש שהמים השאובים יתערבו עם מי גשמים ורק אז יימשכו למקווה, אלא די בהמשכה של המים השאובים בפני עצמם כדי לטהרם.

 

אלא שהמעיין בתוספתא שלפנינו רואה לכאורה, שהיא סוברת כמשנה, שצריך שמי השאובים יתערבו עם מי הגשמים לפני שימשכו למקווה.

וכך נאמר בתוספתא (שם):

"ר"א בן יעקב אומר, גג שיש בראשו אחד ועשרים סאה של מימי גשמים, ממלא בכתף ונותן לתוכה י"ט סאה, ופותקן ומערבן ופוחתו נתערבו בחצר".

לשון התוספתא קשה, ונבארה על פי הגר"י אברמסקי (חזון יחזקאל שם, חידושים). מדובר שיש בגג כ"א סאה של מי גשמים, ואומרת התוספתא: ניתן לקחת י"ט סאה מים שאובים וליתנם דרך המשכה (פותקן), ולערבם עם מי הגשמים שבגג. 'ופוחת את הגג', כלומר, פותח את קרוי הגג והמים נופלים למקווה. וזה מועיל, כיון שנתערבו בחצר, וכשיש רוב כשרים והמשכה, המים השאובים מִטהרים.

מוכח אם כן, שהמשכת המים השאובים בפני עצמם אינה מטהרת, אלא כמובא במשנה, צריך שהמים השאובים יתערבו עם רוב מי גשמים לפני שממשיכם למקווה.

אולם הר"ש (שם) מסביר תוספתא זו לאור הגמרא במסכת תמורה, שהרי בברייתא בתמורה מפורש שדעת רבי אליעזר היא, שדי בהמשכה בפני עצמה, ומבאר הר"ש, שאין הכוונה בתוספתא שיתערבו בחצר ואז ירדו למקווה, אלא שטובל בחצר עצמה (שהמים התרכזו שם במקום אחד). ולכאורה קשה, שהרי מוכח מדברי התוספתא כהסברו של הגר"י אברמסקי, שהרי מדובר על כ"א סאה שבגג, ולתוכם נותן י"ט סאה שאובים, ואותם הוא מפיל לחצר. כלומר, ראשית ישנו ערוב בין השאובים והכשרים, ורק אז הם נמשכים למקווה?

אלא שישנו עניין אחד שאינו מתיישב עם ביאורו של הגר"י אברמסקי. התוספתא אומרת 'ופותקן ומערבם', כלומר, ממשיך ומערב את המים השאובים עם מי הגשמים, והלא הסדר אמור להיות הפוך – 'מערבם ופותקן', שקודם מערב את המים השאובים עם מי הגשמים, ואז ממשיכם יחדיו למקווה?

 

לאור זה מובן הסברו של הר"ש בתוספתא. התוספתא אומרת שאם יש על הגג כ"א סאה, ניתן להמשיך ('פותקן') י"ט סאה מים שאובים לכ"א סאה של מי גשמים ('ומערבם'), ולהשלים למ' סאה. אלא שעדיין ישנה נקודה אחת הזוקקת ביאור, מדוע יש לפחות את הגג ולהפיל את המים לחצר, ואין לטבול על הגג? לכאורה משמע, שיש לפחות את הגג משום שצריך הן עירוב והן המשכה (וכביאורו של בעל ה'חזון יחזקאל')?

אפשר לומר, שמבחינה טכנית אי אפשר לטבול בגג, שאין המים מרוכזים במקום אחד (ואי אפשר לטבול את כל הגוף בפעם אחת), ולכן הוא שופכם לחצר[6]. אם אנו אומרים כך, ממילא נופלת השאלה הראשונה ששאלנו, מדוע יש להפילם למקווה, שאין הכוונה למקווה מלא אלא מקווה ריק, ומפילם, כיון שאי אפשר לטבול בגג, כיון שאין המים מרוכזים שם.

אלא שמלשון הר"ש נראה שישנה 'התעלמות' מעירוב המים בגג, הר"ש מתייחס רק לחצר. ואכן, אומר הר"ש, שאין צורך שהמים בחצר ירדו למקווה, אלא טובל בחצר עצמה (שדי בהמשכה), וצריך בדיקה.

ואולי אפשר לבאר את הר"ש באופן אחר. המדובר הוא, שיש בגג כ"א סאה של מי גשמים, וממשיך לתוכם י"ט סאה מים שאובים. מן הדין, האדם יכול לטבול בגג, אלא, שאי אפשר לטבול בגג, לכן, הוא שופך את המים שבגג לחצר, שלא על ידי המשכה (אלא בקילוח). היוצא עד כאן, שיש בחצר כ"א סאה מי גשמים, שלתוכם המשיכו י"ט סאה מים שאובים. אם כן, הייתה רק המשכה אך לא היה גם עירוב (שהרי העירוב היה אחר ההמשכה). אומר הר"ש, אין צורך להוריד בהמשכה את המים שבחצר למקווה בכדי שיהיה גם עירוב וגם המשכה, שהרי לר"א די בהמשכה.

 

לפי ביאורו של הר"ש בתוספתא, אין אפוא צורך גם בעירוב המים השאובים עם מי הגשמים וגם בהמשכה, אלא די בהמשכת השאובים בפני עצמם.

 

הרא"ש (מקואות סימן ז) חולק על הסברו של ר"ש בתוספתא. לדעתו, התוספתא סוברת כמשנה, שצריך שהשאובים יתערבו עם הכשרים קודם ההמשכה (וכפי שביאר הגר"י אברמסקי)[7]. הרא"ש אומר שמהתוספתא משמע שצריך שיתערבו הכשרים והפסולים קודם שירדו למקווה. כלומר, לרא"ש ברור שהחצר איננה תחנה סופית וכפי שביאר הר"ש, אלא זו תחנת ביניים קודם המקווה. התוספתא איננה מזכירה מקווה, כיוון שאין צורך בכך, שהרי ברור הוא שהטבילה נעשית במקווה. מה שהתוספתא מזכירה, אלו התנאים שיאפשרו את הטבילה במקווה והם, עירוב כשרים והפסולים והמשכתם.

 יש לציין, שאם אכן אנו מבארים את התוספתא כרא"ש, מדובר על המשכת כל המקווה, כלומר, מערב י"ט סאה שאובים בכ"א סאה כשרים, וממשיך אותם לגומא או מקווה (ריק). אולם עד עכשיו דיברנו על מצב בו יש מקווה חסר, ואליו אנו ממשיכים שאובים המעורבים בכשרים ומשלימים אותו, אבל לא על המשכת מקווה שלם[8].

 

נסכם בקצרה: לפי הר"ש, ישנה מחלוקת בין המשנה ובין ראב"י שבתוספתא (ובגמרא בתמורה), האם המשכת המים השאובים בפני עצמם מועילה (ראב"י), או שצריך תנאי נוסף מעבר להמשכה – שיתערבו המים השאובים עם רוב מי גשמים (משנה). ולפי הרא"ש אין מחלוקת בין התוספתא והמשנה, וגם התוספתא סוברת שבעינן עירוב והמשכה, אלא, שהגמרא סוברת שדי בהמשכה ואין צורך גם בעירוב הכשרים עם הפסולים.

 

ראינו, אם כן, שתי דעות ביחס להמשכה: דעה אחת סוברת שאפשר להמשיך את המים השאובים בפני עצמם, ועל ידי כך להכשירם ולטהרם. ודעה שנייה סוברת שרק בתערובת עם כשרים, מועילה המשכת השאובים (וכשהרוב הוא מן הכשרים). להלכה נפסק כרוב הראשונים, שאין צורך בתערובת עם כשרים, ומועילה המשכת השאובים בפני עצמם.[9]

 

מה סברת המחלוקת? נראה שאין מחלוקת לגבי מנגנון ההמשכה (כלומר, מה אופן הפעולה של ההמשכה), אלא האם יש להחמיר גם בצורך בתערובת של שאובים וכשרים, קודם המשכתם למקווה. בהמשך המאמר ננסה להוכיח שהרעיון של המשכה הוא, ניסיון לבטל שֵׁם שאובים מהמים. שכאשר ממשיך אותם על הקרקע (ולהלן נעסוק בבסיס ההמשכה), הם מקבלים שֵׁם חדש, הם כבר לא שייכים לכלי שהיו שאובים בתוכו. והמחמירים סוברים שאין זה מספיק בפני עצמו, וצריך שתהיה תערובת עם מים כשרים, ואז יש יותר ביטול של המים השאובים.[10]

 

נעיין במחלוקות נוספות לגבי דין המשכה, הקשורות להבנת מנגנון וטעם ההמשכה, ולאורן ננסה לעמוד על טעם הדין.

שאובה שהמשיכוה כולה

הזכרנו לעיל, שמביאורו של הרא"ש בתוספתא משמע, שמדובר בהמשכת המקווה עצמו. כלומר, אם נתערבו כ"א סאה מים כשרים עם י"ט סאה מים שאובים, יכול לטהרם על ידי המשכתם למקווה (ריק).[11]  השאלה היא, האם גם המשכת מ' סאה מים שאובים תכשיר את המים. דבר זה נתון במחלוקת ראשונים.

לפי הגמרא בתמורה (שם), רבי אליעזר בן יעקב אומר: "שהשאיבה מטהרת ברבייה ובהמשכה". ומפרש רש"י (ד"ה מטהרת), שרק כאשר רוב המקווה הוא ממי גשמים, מועילה המשכת מיעוט השאובים (עד י"ט סאה). וכך פוסקים רוב הראשונים[12].

הרי"ף בשבועות (ה ע"ב מדפה"ר) כותב:

"והיכא דלית ביה מ' סאה ואייתי מים שאובים ואמשכיה מאבראי, שפיר דמי. דכי אתא רב דימי אמר, שאובה שהמשיכוה, טהורה".

הר"ן שם (ד"ה מלא) אומר, שמשמע מהרי"ף, שאף שהמשיך כולה (כלומר, שיש במקווה מ' סאה שאובים), כשרה. הר"ן מביא שני מקורות לדברי הרי"ף:

א.       המשנה (מקואות ב,ז) מביאה מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע, לגבי מניח קנקנים בראש הגג לנגבם, והתמלאו במי גשמים. רבי אליעזר אומר, שאם זו עונת גשמים, בה המים שנאספו בקנקנים נחשבים שאובים (כי ידע שצפוי לרדת גשם ולמלאם), אם יש מעט מים בבור, ישבור את הקנקנים והמים יימשכו לבור. לדעת הר"ן, משמעות הביטוי 'מעט מים' היא כ"א סאה מים כשרים, כלומר, 'מעט', לאפוקי ממ' סאה. ורבי יהושע אומר, שבין כך ובין כך 'ישבר', גם אם אין מעט מים בבור. עולה, לפי דעת הר"ן, שר"א ור"י חולקים האם המשכה בכולה כשרה, וכידוע, הלכה כר"י[13].

ב.       בגמרא בתמורה (שם) מובאת דעה החולקת על ראב"י: "כי אתא רבין א"ר יוחנן, שאובה שהמשיכוה, טהורה". ומכך שרבי יוחנן לא נותן שיעור, נשמע שאפילו המשיך כולה, כשרה. ועוד, שיש נוסחאות שבהם מופיע: "שאובה שהמשיכוה כולה".

 

הרמב"ן בב"ב (סה ע"ב ד"ה שאני) מסביר שהרי"ף סובר כנראה שמקווה שכולו שאוב פסול מדרבנן, ולכן הקל בהמשיכוה כולה. כמובן, צריך לטעון שגם רבי יוחנן וראב"י חלקו האם מקווה שכולו שאוב פסול מהתורה או מדרבנן.

מהתוספות שם (סו ע"ב ד"ה מכלל) משמע, שגם הסובר ששאובה כולה פסולה מדאוריתא, עדיין יכול לסבור שהמשכה בכולה כשרה. והראיה לכך, שאין המחלוקת בהמשכה תלויה במחלוקת בפסול שאובה כולה היא, שהרמב"ם (מקואות ד,ב) סובר ששאובה כולה מדרבנן, ובכל זאת פוסק שהמשכה בכולה פסולה. וכך פסקו הרשב"א והשו"ע (ע"פ הש"ך).

אפשר לומר, שהרמב"ן לא טען שזה שורש המחלוקת, וטענתו היא רק שאם הרי"ף פוסק שהמשכה בכולה כשרה, הוא סובר כנראה ששאובה כולה מדרבנן, אבל אין הכרח שמי שפוסל המשכה בכולה, סובר גם כן ששאובה כולה מדאוריתא. וכך משמע מהמשך דברי הרמב"ן: "אבל הגאונים ז"ל לא הכשירו אלא ברבייה והמשכה ואפילו לדבריהם משמע דשאובה דרבנן היא לגמרי".

בסברת המחלוקת

מה שורש המחלוקת?

הזכר יצחק (סימן נו) אומר שבפסול שאובים יש שני גדרים:

א.       מים שאובים פסולים מלטהר.

ב.       צריך שהמקווה ייעשה מאליו, ולא על ידי אדם.

 

לדעת בעל זכר יצחק, הגדר הראשון, שצריך שהמים לא יבואו מתוך כלי הוא מדרבנן, והגדר השני, שצריך שהמקווה ייעשה בידי שמים הוא מדאורייתא. לאור הקדמה זאת, הוא מבאר את דעת הראשונים הסוברים שהמשכה מועילה רק כשיש במקווה רוב מים כשרים. המשכה מועילה כדי להתמודד עם הגדר הראשון, שהרי כשממשיך את המים על הקרקע, שוב אינם באים למקווה מתוך כלי. אולם המשכה אינה מועילה כדי להתמודד עם הגדר השני, שהרי סוף סוף, המקווה נעשה בידי אדם (ההמשכה נעשתה בידי אדם).

לכן ברור, שאם כל מי המקווה באו כתוצאה מהמשכת מים שאובים הוא פסול מדאורייתא, מפני שלא נעשה בידי שמים. אך אם רוב המקווה הוא ממים כשרים, והמשיך לתוכו י"ט סאה מים שאובים, הרי שמדאורייתא אומרים שרובו ככולו, ונחשב כנעשה בידי שמים[14], וכשר גם מדרבנן כיוון שהמים לא באו מתוך כלי.

מה יטען הרי"ף? הזכר יצחק לא מבאר את שיטת הרי"ף, ונראה שאפשר לבאר אותה בשני דרכים:

א.       הרי"ף סובר שההמשכה מתמודדת גם עם הגדר השני, שעל ידי ההמשכה אנו אומרים שהמקווה לא נחשב נעשה על ידי האדם. והסברא לכך היא, שמאחר שהמשיך את המים אנו רואים זאת כמעין גרמא, ולא כמעשה ישיר של האדם[15]. 

ב.       הרי"ף מבין שאין שני דינים, אלא ישנו דין אחד - מים שאובים בכלי, והדין של נעשה בידי אדם, זהה לדין של מים שאובים. ולכן, אם ממשיך את המים, ואינו שפכם מכלי, נפתרה הבעיה של שאובים[16].

 

אפשר להציע הבנה אחרת בשורש המחלוקת. אולי המחלוקת נעוצה בתפקיד ההמשכה, האם ההמשכה מבטלת שֵׁם שאובים, או שהמשכה מבטלת את פסול השאובים. אם אנחנו אומרים שההמשכה מבטלת שם שאובים, ממילא גם המשכה בכולה תועיל, שכבר אין כאן מים שאובים. אבל אם ההמשכה מבטלת רק את פסול שאובים, יש כאן מקום לבוא ולומר שאם כל המקווה נעשה בהמשכה הוא נפסל, כיוון שעדיין יש על המים שם שאובים[17].  

רמת הפסול של המשכה בכולה

מצאנו מחלוקת באחרונים בדבר רמת הפסול של המשכה בכולה. הפרישה (ס"ק מח) טוען שאין דינם של מים שהומשכו כולם כמים שאובים רגילים. ולכן, אם ימשיך למקווה רוב שאובים, אינו צריך לרוקן את המקווה, אלא ימתין עד שירדו לתוכו מי גשמים (עד שיהיו רוב כשרים). הט"ז (ס"ק נה) חולק על הפרישה, ואומר שפסול המשכה בכולה הינו כפסול שאיבה. וכמו שכשנופלים ג' לוגים אין למקווה תקנה עד שניווכח שמי הגשמים הוציאו את המים הראשונים ועוד (כמובא בסעיף כב), כך הוא הדין אם המשיך בכולה.

מחלוקת הפרישה והט"ז שורשה במחלוקת ראשונים. שיטת הפרישה היא כשיטת השאילתות שהובא במרדכי בשבועות (סימן תשמה), שאומר ששאובה שהמשיכוה כולה, טהורה. כלומר, אין טובלים בה מצד אחד, ומצד שני איננה פסולה. אמנם מרוב הראשונים נראה כהט"ז, וכמובא בב"י (ד"ה וכדברי).

ובביאור המחלוקת נראה לומר, שהפרישה סובר כנראה שכיון שההמשכה פעלה על המים השאובים, והפקיעה את הפסול, ממילא אי אפשר לתת להם מעמד של שאובים, אלא אנחנו אומרים שהם מצד אחד לא פוסלים כשאובים, אך מצד שני גם לא מכשירים כמי גשמים.[18] והט"ז סובר, שאין שלב ביניים, ואם פסלנו המשכת כל השאובים, ממילא יש להם דין שאובים לכל דבר.

שיעור ההמשכה

ישנה מחלוקת ראשונים לגבי שיעור ההמשכה הנדרש. הריב"ש (סוס"י פג) ועוד ראשונים, סוברים שצריך המשכה של ג' טפחים. לעומתם הרשב"א (ח"ה סימן ס) וראשונים נוספים, מסתפקים בשיעור כלשהו. השו"ע (סעיף מה) פוסק שצריך המשכה של ג' טפחים.

מחלוקת זאת קשורה אולי למחלוקת נוספת לגבי מצע ההמשכה.

מצע ההמשכה

נחלקו הראשונים, מהו המצע שעליו אפשר להמשיך את המים השאובים. בעל ספר היראים (סימן כו) אומר:

"שמעתי הלכה למשה מסיני הוא, לא שנא המשכה על גבי קרקע, או על גבי רצפת אבנים. ולא נראה, דלא אמר ר' יוחנן אלא שהמשיכה על גבי מקום שהמים ראויות להבליע בקרקע. וטעמא, כיון שראויים להבליע, נתבטלו אגב קרקע. וכשזוחלת לגומא, נעשו כאלו באו מתמצית הקרקע,[19] כי נתבטל מהם שֵם שאובים. אבל המשיכה על גבי רצפת אבנים או נסרים, שאין ראויות להבליע, הוו כמו שמונחין בכל, ולא מבטל שם שאובים מנייהו, שהרי אינו יכול לדונם כאלו באו מתמצית מקום שהמשיכו עליו". 

דברי היראים ברור מיללו, שמטרת ההמשכה היא ביטול שם שאובים, ולכן בעינן המשכה על הקרקע בדוקה, כדי שייראה כאילו המים נובעים מהקרקע[20].

לעומתו סובר הרמב"ם (מקואות ד,ח), שניתן להמשיך גם על גבי סילון (צינור)[21].

ניתן להסביר את דבריו משני כוונים:

א.       בהמשכה אין אנו מבטלים שם שאובים אלא רק את פסול השאובים, ולכן אין צורך שייראה כאילו המים באו מתמצית הקרקע.

ב.       גם המשכה על גבי סילון ומצע שאינו בולע את המים, מבטלת שם שאובים.

 

הגרי"ז (תמורה עמוד לט) קושר בין המחלוקת לגבי מצע ההמשכה, ובין המחלוקת לגבי שיעור ההמשכה.

הסוברים שאפשר להמשיך גם על רצפת אבנים, בעצם טוענים שהמוקד הוא מעשה ההמשכה, ולכן צריך שיהיה שיעור להמשכה.

אבל הסוברים שהמשכה מועילה רק על גבי קרקע הבולעת, בעצם טוענים שהמוקד אינו מעשה ההמשכה, אלא עצם הבליעה בקרקע ולכן אין צורך בשיעור המשכה, כי לא שייך שיעור למעשה הבליעה.

לכאורה יכולנו לתלות גם את המחלוקת בהמשכה בכולה במחלוקת זו. הסוברים שהמשכה מועילה רק על גבי קרקע, סוברים שהמשכה מבטלת את שם השאובים, והמים הם מי תמציות, וממילא יכשירו המשכה בכולה, לפי שכבר אין כאן שם שאובים. אך הסוברים שהמוקד הוא מעשה ההמשכה, אינם טוענים שהמשכה מבטלת את שם השאובים, אלא את פסול השאובים, וממילא המשכה בכולה פסולה[22].

המשכה בדבר שאינו מחובר לקרקע

ישנה מחלוקת נוספת לגבי מצע ההמשכה. הרמב"ם (שם) כותב:

"בין שהיו נמשכים על הקרקע, או בתוך סילון וכיוצא בו מדברים שאינן פוסלין, הרי המקוה כשר".

משמע מהרמב"ם, שגם כשהסילון אינו מחובר לקרקע אפשר להמשיך עליו. ובלבד שלא יהיה מדברים הפוסלים את המקווה, כגון כלי, או דבר המקבל טומאה. 

הראב"ד בבעלי הנפש (סימן ג ה"ד) כותב:

"ואין השאובה מטהרת בהמשכה, אלא או דרך קרקע, או צִנור שקבעו ולבסוף חקקו, הואיל ולא היה עליו שם כלי בתלוש".

כלומר, הראב"ד דורש שני תנאים: שלא יהיה לצינור שם כלי בתלוש, ושיקבע את הצינור. זאת בניגוד לרמב"ם שאינו דורש שיקבע את הסילון בארץ.

הגרי"ז (שם) מבאר את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד: הרמב"ם סובר שפסול שאובים הוא רק כשהמים נופלים ישירות מהכלי למקווה, אבל המשכה בצינור שאין לו שם כלי כשרה, כיון שהמים לא באים ישירות מהכלי.

לעומתו סובר הראב"ד, שההמשכה היא המכשירה את המים, ולכן כל זמן שאין המשכה על גבי הקרקע המים נחשבים שאובים, ופוסלים.

(ובמילים אחרות: הרמב"ם מתייחס לפסול השאובים ומצמצם אותו. הראב"ד לעומת זאת מתייחס להכשר ההמשכה, ומצמצם אותו).

 

כאמור, הגרי"ז מבין שלפי הרמב"ם אין ההמשכה מבטלת שֵׁם שאובים, ולפי הראב"ד ההמשכה מבטלת שם שאובים. כלומר, לפי הראב"ד ההמשכה מכשירה את המים, היא מפקיעה אותם משם שאובים, ונותנת להם שם של מים כשרים. ומאחר שהיא משנה את שם המים, הגדרים שלה חמורים. אבל לפי הרמב"ם ההמשכה רק מפקיעה את פסול השאובים, כיון שאין כאן נפילה ישירה מכלי. הרמב"ם מסתפק בגדרים פחותים יותר כדי להכשיר המשכה, כי משמעות ההמשכה אינה כה חריפה ומהפכנית.

 

לפי הבנה זו, גם הראב"ד שאינו מצריך המשכה על גבי קרקע דווקא, סובר שההמשכה מבטלת שם שאוב מהמים. אלא שבכל זאת הראב"ד (בעלי הנפש) סובר שהמשכה בכולה פסולה. ולא כפי שהעלינו לעיל, שלסובר שהמשכה מבטלת שם שאוב, המשכה בכולה כשרה.

אולם בכל אופן, צריך לומר שהסובר שהמשכה בכולה כשרה, כנראה שסובר שהמשכה מבטלת שם שאוב.

המשכה שקדמה לרוב כשרים

בדברי הרמב"ם ישנה לכאורה סתירה – שהרי, בהלכה ח' (שם) כותב הרמב"ם:

"אין המים השאובים פוסלים את המקוה בשלשת לוגים, עד שיפלו לתוך המקוה מן הכלי. אבל אם נגררו המים השאובין חוץ למקוה ונמשכו וירדו למקוה, אינן פוסלין את המקוה אלא עד שיהיו מחצה על מחצה. אבל אם היה רוב מן הכשרים, הרי המקוה כשר. כיצד, מקוה שיש בו כ' סאה ומשהו מים כשרין והיה ממלא ושואב חוץ למקוה והמים נמשכין ויורדין למקוה... הרי הוא כשר. שהשאיבה שהמשיכוה כשירה, אם היה שם רוב מ' סאה מן הכשר".

הרמב"ם אומר שני דברים:

א.      אין צורך שהשאובים יתערבו עם כשרים קודם שיגיעו למקווה.

ב.       אין המשכה מטהרת אלא כשיש רוב מן הכשרים במקווה, אבל אינה מטהרת בכולה שאובה.

 

אלא שבהלכה י כותב הרמב"ם:

"מי גשמים ומים שאובין שהיו מתערבין בחצר, ונמשכין ויורדין לעוקה שבחצר אם רוב מן הכשר, כשר אימתי, בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה אבל אם היו הכשרים והפסולים מקלחין לתוך המקוה, אם ידוע שנפל לתוכו מ' סאה מים כשרין עד שלא ירדו לתוכו שלשה לוגין מים שאובין, כשר, ואם לאו, פסול".

הרמב"ם מביא בהלכה י' את דברי המשנה (ד,ד), ומשמע שרק אם מי הגשמים והמים השאובים נתערבו קודם שירדו למקווה ההמשכה מטהרת, בניגוד לדבריו בהלכה ח'.

הכס"מ מיישב את הסתירה בדברי הרמב"ם: בתיאור 'מקלחין לתוך המקוה' שבהלכה י', אין הכוונה לכך שהמים השאובים נמשכים לבד בלי שיתערבו בכשרים, אלא הכוונה, המים השאובים נשפכים מהכלי ישירות לתוך המקווה (וכך הבין הרמב"ם את המשנה). אלא שעדיין קשה, שברישא של הלכה י' נאמר במפורש שצריך שיתערבו המים הכשרים עם השאובים קודם שיגיעו למקווה. בעקבות כך הכס"מ נותן הבנה שונה בדברי הרמב"ם, ומחדש הגבלה בדיני המשכה. לפי חידושו, דין המשכה מועיל רק אם כבר יש רוב מים כשרים במקווה, אבל אם ימשיך למקווה כשיש בו רק כ' סאין כשרים, על אף שאחר כך יוסיף עוד מים כשרים, ההמשכה לא תועיל. על פי הבנה זו מובנים דברי הרמב"ם בהלכה ח כשהוא מביא דוגמא להמשכה: "כיצד, מקווה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים". כלומר, צריך שהמקווה יכיל רוב כשרים קודם שימשיך לתוכו את מי השאובים. ובהלכה י' אומר הרמב"ם, שאם נתערבו השאובים והכשרים קודם שבאו למקווה, אז אפילו אם לא היו במקווה רוב כשרים, ההמשכה מטהרת. והטעם, כיון שהשאובים לא ניכרים לעצמם[23].

השו"ע אינו מביא דין זה ויש לתמוה על כך. הרמ"א, לעומתו, (סעיף מד) כן מביא את הדין:

"אבל אם המשיך תחילה מים פסולים, ואח"כ הביא עליהם רוב מים כשרים, לא מהני".

לכאורה נראה, שהסוברים (רי"ף על פי הר"ן) שהמשכה בכולה כשרה, יחלקו על דינו של הכס"מ ברמב"ם. שהרי לשיטתם אפילו אם מילא את כל המקווה בשאובים על ידי המשכה, המקווה כשר. והסברנו, שהסוברים שהמשכה בכולה מועילה, זה משום שההמשכה מבטלת שם שאוב. אם כן, ודאי שהוא הדין כאן, כיון שכבר אין שם שאובים על המים, ממילא גם כשהמשיך אותם קודם למים הכשרים, אין זה פוגם, שהרי עכשיו במקווה יש מים כשרים.

אך אם אנו מבינים שההמשכה אינה מבטלת שם שאוב, אלא רק את פסול השאיבה, מובן מדוע אם המשיך את השאובים תחילה, אין זה מועיל, כיון שעדין יש עליהם שם שאובים. ניתן להסביר זאת בשני אופנים:

א.      שפיכת מים כשרים על שאובים, חמורה יותר משפיכת שאובים על כשרים. דבר זה אנחנו רואים במחלוקת במשנה (מקואות ב,ד): "רבי אליעזר אומר: רביעית מים שאובין בתחילה פוסלין את המקוה, ושלשה לוגין על פני המים. וחכמים אומרים: בין בתחִלה בין בסוף, שיעורו שלשה לוגין". אמנם חכמים חולקים על ר"א, אך אנו רואים שיש איזו חומרא בשאובים בתחילה. פרשני המשנה מבארים את דעת ר"א. לפי אחד ההסברים המובאים שם, ברביעית יש כבר שם מקווה (שהרי מדאורייתא ניתן להטביל ברביעית מחטים וצינוריות וכדומה), ואם כן, יש כבר שם מקווה פסול עליהם. כלומר, כשהשאובים נופלים תחילה, הם מחילים שם פסול על המקווה כולו, ואינם נחשבים רק כמים שנפלו למקווה חסר. הוא הדין כאן - כיון שעדיין יש שם שאובים על המים (רק שאינם פוסלים), אם המים השאובים נפלו תחילה לא יועיל שישפוך רוב כשרים, כי כבר יש כאן שם מקווה פסול. אבל כאשר המים הכשרים קדמו, המים השאובים שהומשכו אינם יכולים לפסול[24].

ב.       לעיל הבאנו מחלוקת האם צריך שיתערבו השאובים עם כשרים, לפני שממשיך אותם למקווה. והסברנו שהסוברים כך להלכה, מחמירים שגם יהיה ביטול מסוים של השאובים. אפשר לומר שזו סברת הרמב"ם כאן, שההמשכה מועילה רק אם יש כבר כשרים במקווה, כי אז השאובים שנמשכו אינם ניכרים בפני עצמם, ומתבטלים מיד במים. אבל אם ממשיך תחילה את השאובים, כיון שהם ניכרים ועומדים בפני עצמם, כבר לא מועיל מה ששופך עליהם אחר כך רוב כשרים. לכן כשנתערבו השאובים עם הכשרים קודם שנמשכו למקווה, אין צורך ברוב כשרים במקווה קודם שיפלו השאובים, שהרי השאובים כבר לא ניכרים בגלל עירובם עם הכשרים (כפי שהסביר הכס"מ).

 

יש לשאול מה דין אותם מים פסולים שהמשיך תחילה, האם דינם כג' לוגים שאובים, או שאינם פוסלים מצד אחד, ומצד שני גם אינם מכשירים?

נראה, שלכאורה הט"ז היה צריך לפסוק בהתאם לשיטתו בהמשכה בכולה, שדין המים השאובים שקדמו כג' לוגים שאובים שאין להם תקנה. אלא שהט"ז (כאן), לא מעיר מאומה על כך[25]. לעומתו רבי עקיבא איגר (כאן) מתייחס לשאלה זו, ולדעתו, אין למיעוט המים השאובים שהומשכו לפני הכשרים דין של ג' לוגים שאובים, והטעם: "כיון דהמשיכוה, לא מקרי שאובין ממש, אלא דאין מצטרפין".   

נראה, שרעק"א יכשיר גם בהמשיכה כולה, שהרי גם שם קיים הטעם, שכיון שהמשיך את המים  אין הם נקראים שאובים ממש. ואם כך, ברור שהט"ז חולק לפחות על טעמו של רעק"א. אלא אם כן נאמר שהטעם שרעק"א מביא, מועיל רק לגבי דינו של הרמב"ם, ולא לגבי דין המשכה בכולה, וצ"ע.

שם פסול

לעיל העלינו דיון האם המשכה בכולה כשרה, וראינו שמקרה זה נתון במחלוקת ראשונים. השאלה שיש לשאול היא, מה היחס בין המשכה בכולה להמשכת מים שאובים וכשרים שנתערבו? האם יש הבדל בין המשכת מ' סאה שאובים לבין המשכת מים שאובים המעורבים עם כשרים (שהרי גם מים מעורבים אלה פסולים לטבילה)?

הבאנו לעיל את שיטת הרא"ש והגר"א, לפיה המשנה והתוספתא עוסקות בהמשכת מ' סאה שמעורבים בהם מים כשרים עם מיעוט מים שאובים, וההמשכה מטהרת את התערובת. עולה מכאן לכאורה, שניתן לטהר מקווה חסר שנפלו לתוכו ג' לוגין על ידי המשכתו למקווה אחר.

כן ראינו, שהרא"ש סובר, שהמשנה מחמירה, שרק בכגון זה, שיש תערובת, ההמשכה מועילה, אבל המשכת שאובים למקווה חסר אינה מועילה לפי המשנה. זאת בניגוד לברייתא בתמורה שמכשירה גם המשכת שאובים בפני עצמם.  

אולם אפשר לטעון, שהמשנה איננה מחמירה כלל, ואדרבה, היא מחדשת קולא. המשנה אומרת, שכאשר התערבו מים שאובים עם מי גשמים, אין אומרים שהמים הכשרים נפסלו בג' הלוגין שהתערבו בהם ללא המשכה, אלא יש לתערובת תקנה על ידי המשכה. אם ימשיך את התערובת, יחזרו המים הכשרים להכשרם, ואם יש בתערובת רוב כשרים ומיעוט שאובים המקווה שיתמלא מתערובת זו יהיה כשר (לו היינו אומרים שהמים הכשרים שבתערובת נפסלו, והם נחשבים שאובים, המשכת התערובת לא הייתה מועילה, שהרי המשכת שאובים כשרה רק אם יש רוב כשרים במקווה).

היוצא, שעל פי דברינו המשנה איננה מדברת על המשכה למקווה חסר, אלא על מקרה מחודש יותר, וממילא, אין מקור במשנה שפוסל המשכת מים שאובים בפני עצמם (לזה יש מקור בתוספתא, ומקור נגדי בגמרא). המשנה עוסקת בהמשכת מקווה שלם, והיא סוברת כראב"י שצריך רוב כשרים במקווה, כדי שההמשכה תועיל. והסיפא של המשנה מדברת על שאובים ששפכם ישירות למקווה, ולכן הם פוסלים בג' לוגים.

 

נראה שהרמב"ם פירש את המשנה בהתאם להצעתנו, ואם כן, לפי הרמב"ם, הרישא של המשנה מדברת על המשכת כל המקווה, שיש בו תערובת שאובים וכשרים, והרוב כשרים. ומניין לנו אפוא דין המשכה למקווה חסר? דין זה לומד הרמב"ם מהסיפא של המשנה, 'היו מקלחים בתוך המים', שדווקא בקילוח ישנה בעיה של ג' לוגים, אבל אם באו בהמשכה, אינם פוסלים את המקווה. אלא, שאילו הייתה לפנינו רק המשנה, היה מקום לטעות ולומר שהמשכה מועילה רק כשנתערבו השאובים עם הכשרים. לכן באה הגמרא בתמורה ואומרת 'שאובה שהמשיכוה כשרה', שאפילו המשיך שאוב בפני עצמו, כשר.

כלומר, בעקבות דברי הגמרא, יש לפרש את המשנה באופן שונה, שהרישא איננה מדברת על המשכה למקווה חסר, אלא על המשכת המקווה עצמו. וממילא, בהמשכה למקווה חסר, אין דרישה שהשאובים יתערבו עם כשרים, אלא אפילו המשיכם בפני עצמם, הם מצטרפים להשלמת מ' סאה.

 

אלא שהגלות עליות במשנתנו (סעיף א), כותב שהן לר"ש והן לרא"ש, אין המשכה מועילה אם כבר נקרא שם פסול על המקווה. כלומר, אם ישפוך ג' לוגים למקווה חסר, לא תועיל לו המשכה  להוציאו מפסולו. והמשנה והתוספתא עוסקות במקרה שהכל נעשה בהמשכה, דהיינו שנמשכו י"ט שאובים בפני עצמם וכ"א כשרים בפני עצמם, ותוך כדי ההמשכה התערבו שני זרמי המים המשוכים (ויש תרתי לטיבותא: א. המשכה ב. תערובת). ולכן רבנו ירוחם והטור מדברים על מקווה של כ"א כשרים, שממשיך לתוכם י"ט שאובים. אבל אם נפסלו כבר הכ"א על ידי שאובים, שוב לא תועיל להם המשכה.

 

כפי שאמרנו, הרמב"ם חולק על הר"ש והרא"ש, ומתיר במפורש המשכה של מקווה שנפסל (הלכות מקואות ד,ח):

"וכן גג שהיה בראשו עשרים סאה ומשהו מי גשמים, ומלא בכתיפו ונתן לתוכו פחות מעשרים, שנמצא הכל פסול. ופתח הצנור ונמשכו הכל למקום אחד, הרי זה מקוה כשר, הואיל והיה שם רוב כשר".

מהו שורש המחלוקת בין הרמב"ם והר"ש? נראה שהמחלוקת איננה בדין המשכה, שהרי לגבי המשכה בכולה הרא"ש והרמב"ם סוברים כאחד, שאיננה כשרה.

נראה שהמחלוקת היא בהגדרת מקווה שנפסל בשאובים, האם אנחנו אומרים שהמקווה הוא בעצם שאוב, וממילא, לשאוב מועילה המשכה. או שיש כאן פסול חדש, ואין המשכה מועילה להפקיע פסול כזה.

הר"ש והרא"ש (על פי הגלות עליות), סוברים שמקווה חסר שנפלו לתוכו ג' לוגים שאובים שנפסל, אינו נחשב מקווה שאוב, אלא יש לו שם פסול אחר. ולכן, לא תועיל המשכה למקווה פסול, שהמשכה מועילה רק במים שאובים, אבל המקווה אינו נחשב שאוב, זהו פסול אחר[26]. הרמב"ם לעומת זאת סובר, שמקווה שנפסל על ידי מים שאובים, נחשב למקווה שאוב, הוא מקבל את אותו שם של השאובים (וכפי שיובא להלן). ולכן, אם ימשיך את המקווה למקום אחר, הוא יטוהר על ידי ההמשכה.

 

יש להעלות שתי שאלות בנדון זה:

א.       בשיטת הרמב"ם, במה שונה המשכה בכולה שפסולה, להמשכת המקווה כולו, הרי המקווה פסול בפסול שאובים (וכפי שהעלינו לעיל)?

ב.       מה יאמרו הר"ש והרא"ש אם ג' לוגים מאותו מקווה שנפסל, ירדו למקווה אחר על ידי המשכה. האם ההמשכה תכשיר אותם, או כיון שיש להם שם פסול, ההמשכה לא תועיל?

 

לגבי השאלה הראשונה, האחרונים התקשו בה גם כן, ולאור דברי הרמב"ם בפרק ה' ה"ה, שם הוא כותב:

"אבל מקוה שאין בו ארבעים סאה... שכל המקוה שנפסל כמים שאובין הוא חשוב וכאילו כל מימיו נשאבו בכלי".

מקשים האחרונים אם אכן כן, שמקווה שנפסל נחשב כאילו כל מימיו נשאבו, כיצד פוסק הרמב"ם שהמשכתו מועילה, הרי למקווה שכל מימיו שאובים לא מועילה המשכה?

אילו היינו אומרים שהמקווה שנפסל במים שאובים, לא הופך כולו להיות שאוב, אלא שיש בו מים שאובים, ולכן הוא נפסל. וכעין מה שמצאנו באיסורים, שיש סוברים שלא כל התערובת מקבלת שם איסור, אלא שיש בה איסור. מובן מדוע מועילה המשכת כל המקווה, שיש כאן גם המשכה וגם תערובת עם מים כשרים, ובכהאי גוונא, מועילה המשכה בכולה. אלא, שהרמב"ם אומר מפורשות שהמקווה נחשב כולו לשאוב.

אולם, על אף דברי הרמב"ם, עדיין ניתן לומר שמקווה שנפסל אינו במדרגת פסול של מקווה שכולו שאוב. אכן, לעניין טבילה במקווה אין הבדל ופסול שני המקוואות שווה, אך לעניין המשכה ישנו הבדל.

וכך מבאר גם הלחם ושמלה (סימן רא סעיף מט):

"הא ודאי אין לפרש דבריו שיהיו לאלו המים כל דין שאובין ממש, דהא ליתא שהרי עכ"פ כשרים להמשכה... אבל הרמב"ם בהמשכה לא קמיירי, ואינו אומר רק שאלו המים כאשר הם במקומם דין שאובים עליהם, ועכ"פ נראה מלשונו דלענין תערובת עם מים אחרים יש להם כל דין שאובים, ואפילו ג"ל מהם פוסלים את המקוה".[27]

הר"ן בחולין (מד ע"ב מדפה"ר) מביא את הרמב"ן שמבאר את מחלוקת רבי יהושע וחכמים במשנה במקואות (ג,א) בעניין פסול ג' לוגין, שזו בעצם מחלוקת האם אומרים חתיכה נעשית נבלה או לא. רבי יהושע סובר שהג' לוגין פוסלים לפי חשבון, וחכמים סוברים שכל המקווה נחשב שאוב כיוון שחתיכה נעשית נבלה. הר"ן לא מקבל את הסברו של הרמב"ן למחלוקת זו, וטוען הר"ן שכללי איסור והיתר אינם קשורים למקוואות.

(מד ע"ב מדפה"ר) מביא את הרמב"ן שמבאר את מחלוקת רבי יהושע וחכמים במשנה במקואות (ג,א) בעניין פסול ג' לוגין, שזו בעצם מחלוקת האם אומרים חתיכה נעשית נבלה או לא. רבי יהושע סובר שהג' לוגין פוסלים לפי חשבון, וחכמים סוברים שכל המקווה נחשב שאוב כיוון שחתיכה נעשית נבלה. הר"ן לא מקבל את הסברו של הרמב"ן למחלוקת זו, וטוען הר"ן שכללי איסור והיתר אינם קשורים למקוואות.

אילו היינו מאמצים את שיטת הרמב"ן, סביר היה לומר שדינו של מקווה שנפסל כמקווה שכולו שאוב, וכמו שהמשכה בזה איננה מועילה, כך המשכה בזה איננה מועילה. אם נאמץ את תפיסתו של הר"ן, על אף ששיטת חכמים (וכך הלכה) היא שכל המקווה נחשב פסול, עדיין יש מקום לחלק בין מקווה שנפסל ומקווה שכולו שאוב לעניין המשכה.

ולפי דברי הזכר יצחק שהבאנו לעיל, שברוב כשרים אנו אומרים רובו ככולו, ואין פסול של בידי אדם, אלא רק פסול שאובים מדרבנן, והפסול של המשכה בכולה, הוא משום שיש פסול של בידי אדם. אפשר להסביר ברמב"ם, שבמקרה של מקווה שנפסל, יש רק פסול שאובים, שהרי רוב המקווה כשר, וממילא אין פסול של בידי אדם, ולכן מועילה המשכה של מקווה כגון זה, שהרי ההמשכה פותרת את בעיית שאובים[28].

לגבי השאלה השנייה, לכאורה נראה שאם ייקח ג' לוגים מהמקווה הפסול, וימשיך אותם למקווה (חסר) אחר, שההמשכה תכשיר אותם. אלא שאם אנחנו אומרים שיש פסול חדש על המקווה, ההמשכה לא אמורה להועיל במקרה זה, וצ"ע.

סיכום

עסקנו במאמר זה בדין המשכה, שמשמעו, שישנה אפשרות להתיר מים שאובים מפסולם על ידי שממשיכם למקווה.

לאור חקירה מרכזית שהעלנו בדין זה ביארנו מספר עניינים השייכים לדין המשכה. החקירה היא, האם ההמשכה מבטלת את שם הפסול של השאובים, או שהיא מבטלת את שם השאובים בכלל. וראינו שבמספר מקומות עולה חקירה מעין זו. דנו אם כן, במספר עניינים:

א.       ישנה מחלוקת האם המשכה בפני עצמה מועילה אם לאו, הר"ש מבאר כך בדעת רבי אליעזר בתוספתא, הרא"ש אמנם לא סובר כך בתוספתא, אך בגמרא הדברים מפורשים וכך נפסק להלכה. אם מבינים שהמשכה מבטלת שם שאובים, קל לומר שהמשכה בפני עצמה מועילה.

ב.       מחלוקת נוספת, האם מועילה המשכה למקווה שלם (שאובה שהמשיכוה כולה). אם מבינים שהמשכה מבטלת שם שאובים, מועילה גם המשכה בכולה, אך אם ההמשכה מבטלת רק את הפסול, אין היא מועילה בכולה. הבאנו כאן גם את ביאורו של הזכר יצחק, שהבעיה בהמשכה בכולה היא, שאמנם התמודדה עם הבעיה של השאובים, אך לא התמודדה עם הבעיה של עשוי בידי אדם. בהקשר לזה, הבאנו מחלוקת אחרונים מהי רמת הפסול בהמשכה בכולה (לסוברים שפסול), האם כמקווה שאוב (ט"ז), או שזו רמת פסול אחרת (פרישה). והסברנו, שהפרישה מבין שכיוון שהייתה המשכה, ישנה איזו הפקעה מסוימת של הפסול, ולכן אין דינה כמקווה שאוב.

ג.        שתי מחלוקות נוספות: מהו שיעור ההמשכה, האם ג' טפחים (וכך פסק השו"ע) או כלשהו. מחלוקת נוספת, מהו מצע ההמשכה, האם קרקע (יראים) או גם סילון וכדומה (רמב"ם). הגרי"ז קושר בין המחלוקות, הסובר שדי בכל שהוא, סובר שמצע ההמשכה הוא הקרקע. וביארנו, ליראים יש ביטול שם שאובים, ולכן צריך קרקע, שאז נראה כאילו בא מתמצית הקרקע, ולרמב"ם יש ביטול פסול שאובים.

ד.       הכס"מ מחדש ברמב"ם, שאם קדמה ההמשכה לרוב כשרים - אין היא מועילה. והביאור, כיוון שהרמב"ם סובר שההמשכה אינה מבטלת שם שאוב אלא פסול שאוב, בכהאי גוונא ההמשכה פסולה, והבאנו שממספר אנו רואים שאם המים השאובים קדמו לכשרים, הדין חמור יותר.

 

בסוף הדברים עסקנו ביחס שבין המשכה בכולה ובין המשכת מקווה פסול. דייקנו מהמשנה שהיא עוסקת בהמשכת מקווה שלם וסוברת שצריך רוב כשרים במקווה כראב"י, וכך מפרש גם הרמב"ם. לעומת זאת הגלות עליות סובר שהר"ש והרא"ש פוסלים המשכת מקווה שנפסל, שכבר נקרא שם פסול על המקווה. והביאור, שהם סוברים שמקווה שנפסל מג' לגין אינו נחשב שאוב אלא מקבל שם פסול אחר, ולפסול זה אין מועילה המשכה.

ברמב"ם התקשו האחרונים, מדוע המשכה בכולה אינה מועילה ואילו המשכת מקווה שנפסל כן מועילה? ומיישבים, שמקווה שנפסל אכן נחשב מקווה שאוב, אך כל זה לעניין טבילה, אך לעניין המשכה אין לו שם שאוב. ולאור דברי הזכר יצחק העלנו הסבר אחר, שבמקווה שנפסל אין את הפסול של נעשה בידי אדם שיש בהמשכה בכולה, ולכן מועילה לו המשכה.

 

 



[1] הפניות סתמיות במאמר זה לטור או לשולחן ערוך, הן ליורה דעה סימן רא.

[2] עיין עדויות א,ג.

[3] בפרט שכל דין ג' לוגים הוא דרבנן, ואף במקווה שכולו שאוב, ישנם ראשונים הסוברים שפסולו מדרבנן עיין רמב"ם מקואות (ד,א–ה) ובתוספות פסחים (יז ע"ב ד"ה אלא). 

[4] לכאורה קילוח איננו לשון של המשכה, וכפי שמבאר הרמב"ם.

[5] מהו המרחק? נראה להלן.

[6] המאירי על המשנה במקוואות מסביר באופן אחר. המאירי מבין שהמים יורדים מהחצר למקווה. אמנם אין צורך בכך אליבא דר"א, שהרי לשיטתו אין צורך בעירוב, אלא שזה מה שקורה באופן הרגיל: "... וזו ודאי לאו דווקא שיצטרך שנתערבו בחצר, שהרי בלא עירוב דיין ברביה והמשכה... אלא שסתם גגות יורדין מגג לחצר ונמשכין משם למקוה". וצ"ע בדבריו, שהרי התוספתא איננה מדברת כלל על מקווה, אלא על החצר ותו לא.

[7] וכן סובר הגר"א (ס"ק עו).

[8] בהמשך נתייחס להמשכת מקווה שלם.

[9] כך פסקו הרמב"ם (מקואות ד,ח) והרא"ש (מקואות סימן ז), וכן השאילתות (אחרי מות שאילתא צו). וכן פסק השו"ע (סעיף מד).

[10] עיין בית ישי (סימן קלח) לרב שלמה פישר, בהסבר אחר.

[11] יש לציין, שאין משהו מהותי במקווה הריק, הוא פשוט מקום ריכוז המים אחר שהמשיכו אותם.

[12] הרמב"ם (מקואות ד,ט), הרא"ש (מקואות סי' ז), והרשב"א, וכן פוסקים הטור והשו"ע (סעיף מ"ד).

[13] כך ביארו גם הר"ש והברטנורא את המשנה, שמחלוקת ר"א ור"י היא לעניין המשכה. אולם הרמב"ם והרא"ש ביארו שהמחלוקת היא לגבי שאובים שלא מדעת, שהרי כאן הניח את הקנקנים על מנת שיתייבשו. והלבוש (סעיף מא) כותב שכיון שהניח לניגוב, אפילו הניח בשעה שיש עננים, אין זה נחשב שהתמלאו לדעת.

[14] ההנחה היא, שלגבי נעשה בידי אדם אנו אומרים רובו ככולו, ולכן, אם רוב המקווה נעשה בידי שמים אין אנו פוסלים את המקווה בגלל מיעוט שנעשה בידי אדם. אולם צ"ע על ההנחה הזו, מפני שרוב הראשונים (רמב"ן, רא"ש, הובאו דבריהם בב"י סעיף טו) סוברים שמים הבאים על ידי אדם פוסלים את המקווה, גם אם יש בו רוב (כמו פסול ג' לוגים), וקשה להניח שבעצם הם פוסלים משום שאובים, שאם כן הוא הדין בכולו נעשה על ידי האדם, ולמה לפצל לשני גדרים? ועוד, שמהמשנה אחרונה (ב,ו) משמע שאלו שני דינים שונים. אם כן מוכח, שיש פסול של בידי אדם גם אם יש רוב כשרים.

[15] ותהיה לזה השלכה לשיעור ההמשכה, וכפי שנראה להלן.

[16] הסבר זה קצת דחוק, שהרי אנו מוצאים הרבה דינים שנובעים מהפסול של נעשה על ידי אדם. אכן, הראב"ד (הובא בב"י סעיף טו) לא מקבל דין זה (רק בנעשה כולו ע"י אדם), אבל רוב הראשונים מקבלים דין זה.

[17] מצאנו חלוקה כזו בין שם הדבר ובין השלכותיו ההלכתיות בעניינים אחרים. כגון, לגבי 'עוסק במצוה פטור מן המצוה' (סוכה כה ע"א), ישנה חקירה האם הוא מופקע בכלל מן המצווה, או שזה רק פטור. ובמילים שלנו, האם הופקע שם מצווה, או הופקעה השלכתה ההלכתית, כלומר, חיוב המצווה. והנפק"מ: ישנה מחלוקת ראשונים האם פטור מן המצווה רק כשאינו יכול לקיים את שתי המצוות יחדיו (ריטב"א בסוכה שם, תוספות שם ד"ה שלוחי), או שפטור אף כאשר יכול לקיים את שתי המצוות יחדיו (רשב"א בברכות יא ע"א). ולכאורה מחלוקת הראשונים תלויה בחקירה הנ"ל, אם משמעות הפטור הוא הפקעת שם המצווה, סביר לומר שגם כשיכול לקיים את המצווה הנוספת הוא נפטר ממנה, שכבר הופקע שמה. אך אם משמעות הדין של 'פטור מן המצווה' הוא שהופקע החיוב, במקום שיכול לקיים גם את המצווה השנייה, אין אומרים שהופקע החיוב. וכן מצאנו בעניין שומרים. המשנה בב"מ (נו ע"א) אומרת ששומר חינם אינו נשבע על עבדים וקרקעות. ואומרים תוספות (נז ע"ב ד"ה שומר) שגם אינו משלם אם פשע. לעומתם הרמב"ם (שכירות ב,ג) סובר, שאם פשע ה'שומר חינם' הוא משלם, שכל הפטור הוא רק משבועה. ומסביר הרמב"ם, שכל הפטור של השומר בעבדים וקרקעות הוא רק מדין גניבה ואבידה וכו', אבל לא מפשיעה, שהפושע כמזיק, ואין הבדל בין המזיק קרקע ובין המזיק מיטלטלין. ומובא בשם הגר"ח שהרמב"ם מניח שתי הנחות: 1) השומר על עבדים וקרקעות מוגדר שומר. 2) פושע כמזיק (אילו לא היה שומר, לא הייתה הפשיעה מוגדרת כהיזק אלא כגרמא, וכך משמע מהנתיבות בחו"מ סימן שא סק"א). הגר"א ליכטנשטיין בשיעוריו (פרק השואל שיעור ראשון) אומר שהחולקים על הרמב"ם, חולקים על אחת משתי ההנחות. הראב"ד (שם) חולק על ההנחה שפושע כמזיק. והתוספות חולקים על ההנחה שהוא מוגדר כשומר. ואם כן, המחלוקת בין התוספות לרמב"ם היא שהתוספות סוברים ששומר חינם בעבדים וקרקעות הופקע משֵם שומר, אבל הרמב"ם סובר ששומר חינם בעבדים וקרקעות לא הופקע משם שומר, אלא הופקע רק מחיובי שומר (וכיון שפושע כמזיק, זו לא חובה שהוא נפטר ממנה). שוב, ישנה חלוקה בין שם הדבר עצמו, ובין החיובים - ההשלכות הנובעות ממנו.

[18] תבנית זו מופיעה בעוד מקומות. לגבי מקוה שאוב שקפא, ישנה מחלוקת בראשונים כיצד לבאר את התוספתא בטהרות (ב,ג). הרא"ש בתשובה (כלל לא סימן ב) מבאר שהמקוה נטהר מדין שאובים, ולכן כשחוזר ומפשיר אפשר לטבול בו (וכן סוברים רוב הראשונים, וכן פוסק השו"ע בסעיף לא). הסמ"ג (עשין רמח רמב) מסביר בתוספתא, שהמקוה אכן יוצא מדין שאובים, אבל אינו מקבל דין כשרים, אלא נשאר במצב ביניים, שאינו פוסל ואינו מעלה. את ההשראה לכך קיבל הסמ"ג מהשאילתות בדיוננו. (יש להעיר שהדרכ"מ שם סק"כ דוחה את פירושו של הסמ"ג בתוספתא, מפני שרוב הראשונים חלקו על השאילתות בעניין המשכה. וצ"ע, שהרי הסמ"ג רק לקח את השאילתות כדגם, אבל אין תלות בין פירושו בתוספתא ובין דברי השאילתות).

[19] החזו"א (סימן קכג סעיף א בסופו) כותב: "וצנור של מלט הנהוג, דינו כקרקע, שטבעו לבלוע מים". ולכאורה היה נראה שצריך דוקא קרקע, שרק בקרקע יש מושג של 'תמצית הקרקע', מעֵין מַעְיָן. אבל בצינור מלט אין מושג של 'תמצית צינור מלט', וממילא אין כלל חשיבות למים שכביכול נובעים מהצינור.

[20] מהתוספתא שהבאנו לעיל נראה להדיא שלא כיראים, שהרי התוספתא מדברת על המשכה על הגג, אלא אם כן נאמר שהגג עשוי ממלט (עיין הערה קודמת).

[21] וכן סובר השאילתות, וכן פוסק השו"ע (סעיף מו). אולם הרמ"א וכן הש"ך (ס"ק צז) חוששים לשיטת היראים.

[22] עיין בערוך השולחן (סעיף קנג) שדוחה את שיטת היראים, ואחד מהטעמים הוא: "ועוד, איזה טעם הוא, דאטו כשראויים לבלוע בקרקע, בטלו שם שאובים מינייהו?! ואם כן, נכשיר בהמשכה בכולה?"

[23] וכן בב"י (ד"ה ויש לתמוה).

[24] דוגמא נוספת להבדל בין שאובים בתחילה לבין שאובים שנפלו על גבי כשרים יש בדברי הר"ן. הר"ן בב"ב (סו ע"ב ד"ה לעולם), שהובאו דבריו בב"י (סעיף ג), מביא שר"ת מחלק בין ג' לוגים בתחילה שפוסלים את המקווה מדאוריתא, ובין ג' לוגים שנפלו למקווה חסר, שפוסלים רק מדרבנן.

[25] אולי ניתן לחלק  ולומר, שיש שם מקווה פסול דווקא על ארבעים סאה ולא על מיעוט מקווה (בשם חנן אריאל).

[26] וכעין הדברים שהעלינו, מביא גם הגר"ש פישר בבית ישי הנ"ל. הגר"ש טוען שהפסול בג' לוגים, הוא לא במציאות ג' לוגים שאובים במקוה, אלא נפילת הג' לוגים. כלומר, הנפילה היא שפוסלת את המקוה. והוא מביא ראיה מהתוספתא הזו שאנו דנים בה.

[27] ועיין שם שמביא שהגדולי טהרה חקר בעניין זה, האם אכן מקווה חסר שנפסל פוסל מקווה אחר בג' לוגים, ותלה זאת בדברי הרמב"ן שהובאו בר"ן.

[28] וכך מיישב באגרות משה (יו"ד סימן קכ ענף א), ואומר שם במפורש שדברי הרמב"ם בפרק ה, שנחשב כאילו כל מימיו נשאבו, מתייחס רק לפסול שאובים ולא לפסול על ידי אדם. עיין שם בתורף דבריו הדומים בתוכנם למובא בזכר יצחק שהבאנו לעיל.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3241

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer