icon קישור לגירסת הדפסה

 

נדב אנסבכר

התייחסות אמונית לשואה

הקדמה

פתיחה

מדוע

האם

כיצד

הצגת השאלה

השאלה

ייחודיות השואה

גישות שונות

קבוצה ראשונה – "חטא ועֹנשו"

קבוצה שנִיַה – כפירה

קבוצה שלישית – שילוב

גישות 'עוקפות'

מכֵיוַון שאי אפשר לסכם

 

במאמר רגיל, ישנה פתיחה המסבירה ומגדירה את הנושא, ואת הגישה אליו. עיסוק בנושא השואה דורש התייחסות שונה, ולכן הפתיחה ארוכה, ומהווה סוגיה נרחבת כשלעצמה. הפתיחה מחולקת לשלושה חלקים, המבוססים על שלֹש שאלות - מדוע [בכלל צריך להתעסק בנושא], האם [ביכולתנו, האם מותר לנו], וכיצד [לבסוף אנו ניגשים לנושא]. לאחר הפתיחה, נציג את השאלה המתעוררת אצל האדם המאמין לנֹכח השואה, כאשר כחלק מהותי ממנה ומהנושא בכלל, נעיין בנושא 'ייחודיות השואה'. לאחר הצגת השאלה נציג גישות שונות, המתמודדות עם השאלה, ונראה נקודות קֹשי העולות בכל אחת מהן. לבסוף לא נסכם - אינני מרגיש שאפשר ושייך לסכם, מכל מקום אין ביכולתי לעשות זאת. 

הקדמה

ראשית, אפתח בשתי רגשות שליוו ומלוים אותי לאורך כל לימוד הנושא ומתחזקים בכל קריאה ולימוד נוספים. הראשון - עד כמה אין ביכולתנו, וקרוב לוודאי שגם לא יהיה ביכולתנו להבין. (מעבר לדיון ולוויכוח מדוע, האם וכיצד, המובא בפרק הבא). והשני - הכרת תודה  לה' על שזיכני לחיות בארץ ישראל ובמדינת ישראל, לשרת בצבא ההגנה לישראל, וללמוד תורה ללא דאגות.

מטרתי העיקרית בכתיבה היא סקירת הנושא וסידור הדברים בצורה ברורה ככל האפשר. לכן, אין לראות בדברים  יומרה לחידוש או אמירה ברורה וכדומה.

במהלך הדברים, אנסה להמעיט בציטוטים, ואפנה את המעוניין להרחיב אל המקור עצמו.

הדברים מתייחסים כמעט ורק לכותבים יראי שמיים, ומובן מדוע.

אני מקווה ומבקש מהקב"ה שיהיו הדברים לרצון לפניו. יהיו הדברים לעילוי נשמת סבתי מיכל בת שלום ומרים ע"ה שנלב"ע ב-ו אב התשס"ג. ולעילוי נשמת ששת מיליוני קדושי השואה, ובתוכם הורי סבתי קלמן בן נחמן ובלומה, וחיה בת משה ודבורה הי"ד, שעלו על המוקד באושוִיץ, ואיני יודע על מה לקחם הקב"ה אליו.

פתיחה

בגשְתנו אל נושא השואה עולות, עוד טרם העיסוק עצמו, מספר שאלות בסיסיות מאֹד, המַציבות את עצם העיון בנושא בסימן שאלה.

סימן שאלה ראשון המוצב לפנינו הוא מדוע. ישנה תחושה פשוטה שמוטלת עלינו חובה להתעסק בנושא השואה, עלינו להבין מדוע מוטלת עלינו חובה כזאת.

לאחר שנבהיר לעצמנו מדוע חשוב לגשת ולעסוק בנושא. ניצב בפנינו סימן שאלה שני - האם. האם מותר לנו לנסות להבין, להתעסק עם נושא כל כך טעון ונורא? האם מותרת עצם הגישה? אולי צריך להִשָמר מְעלות בהר, שהרי 'הנוגע בהר מות יומת', ו'הר' זה שבפניו אנו עומדים, משליך בצורה משמעותית על רבים מיסודות האמונה.

סימן שאלה שלישי, ולדעתי החשוב יותר, הוא כיצד. נניח שנִצלח את שתי השאלות הראשונות; נבין מדוע, ונגיע למסקנה שיש לנו רשות לנסות להבין. השאלה הגדולה היא כיצד עושים זאת; כיצד אני, הקטן, יכול להיכנס ולו על ידי צעד קטן בשערי הבנת נושא גדול ונורא שכזה. כלומר, האם צורת הגישה צריכה להיות של חיפוש הסבר וצֹרך בהבנה, או שאין לנו להתעסק במידותיו של הקב"ה, ועלינו להתמקד בנסיון 'דיעבדי' של הבנת משמעויות לגבינו.

מדוע

בנושא זה אין בכוונתי להרחיב. ברור לי שלכל אחד ברורה התשובה, גם אם אינה מוגדרת ומסודרת, לפחות בתור תחושה פנימית. למען הסדר הטוב, אמנה מספר סיבות לחשיבות העיסוק בשואה -

א.      השפעתה הרבה של השואה עלינו. מהבחינה הקיומית-מציאותית, הַשיבה לארץ, הקמת מדינת ישראל, הקמת צה"ל, ועוד. ומהבחינה האמונית, כאשר השואה מהווה מוקד וגורם השפעה משמעותי על שאלות אמוניות רבות: שכר ועֹנש, ישראל והעמים, קידוש השם, ארץ ישראל, מקום הרע בעולם, צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ועוד.

ב.       ייחודיותהּ של השואה. אין לנו את הלגיטימציה ואת האפשרות להתעלם מהשואה. הנושא גדול מכדי שנוכל להתעלם מכך. (אגע ספציפית בייחודיותהּ של השואה בהמשך).

ג.        קרבתנו ההיסטורית והרגשית. אנו קרובים מאד לשואה על ציר הזמן, עובדה שכמעט מכריחה אותנו להתעמת עם הנושא, ועובדה שיוצרת כאב משפחתי ופרטי אצל כל אחד. אין כמעט יהודי שאין מישהו מקרוביו שחווה, ניצל, או חלילה נספה בשואה.

ד.       הנחלת לקח השואה לדורות הבאים. אנו מצויים בנקודת-תפר הִסטורית, בהּ הניצולים מתמעטים והולכים, ושימור השואה כזכרון חי תלוי ברמת הלימוד והעיסוק בה, בייחוד אם נעשַה החיבור ההכרחי לעולמות האמוניים והמהותיים.

ה.      נקודה נוספת שראוי להזכיר: אנו רואים בשנים האחרונות עיסוק ציבורי הולך וגובר בנושא השואה, ונראה שאין זה נכון להזניח את ההיבט הדתי-אמוני.

 האם[1]

שני מישורים – א. מישור היכולת. האם ביכולתנו להבין ?

 ב. מישור ההיתר. האם מותר לנו לנסות להבין? כלומר, בהנחה שיש ביכולתנו להבין, האם מותר. ובלשון חז"ל – (ברכות י ע"א) "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"[2].

כאן אנו נפגשים בסוגיית "קריאת ההִסטוריה"[3], ובמסגרתהּ עלינו להיכנס למעבה מה שנראה לכאורה כסתירה. סתירה בין חֹסר יכולתנו להבין את דרכיו הנסתרות והנעלמות של הקב"ה, לבין יכולתנו להבין, ולעיתים אפילו הדרישה מאיתנו להבין. סתירה, לכאורה, שמתחילה בין שתי קבוצות-פסוקים, ממשיכה בדיון בדברי חז"ל השונים, ומסתיימת באחרונים בני הדורות האחרונים, עד ימינו אנו ממש, המתייחסים לסוגיה זאת.

מצד אחד אנו רואים פסוקים המדברים במישור הראשון, על חֹסר-יכולתנו להבין, בשל המרחק הגדול שבין דעתנו הקצרה לדעתו הרחבה של הקב"ה  - (משלי כ כד) "וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּו"'[4], (ישעיהו נה,ט) "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם",  (קהלת ה,א) "...כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים". ובמישור השני, פסוקים שאינם מתירים נסיון הבנה – (דברים לב,ד) "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט..."

ומצד שני (כמובן בהתבסס על שני המישורים כאחד), פסוקים הדורשים מאתנו להבין, או לפחות מאפשרים לנסות – (תהִלים כה,ד) "דְּרָכֶיךָ ה' הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי", (דברים לב,ז) "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר", (איכה ג,מ) "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה' ". ואם נרצה לצעוד בדרכו של אברהם אבינו, נוכל לראות שאברהם נִסה בכל כֹחו להבין את הקב"ה[5] - (בראשית יח,כה) "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"[6].

 

בדברי חז"ל אנו רואים את המשך הסתירה/התלבטות.

מצד אחד – אמירות שנראות שעוסקות במישור השני (חגיגה יג ע"א) "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות"[7], (מדרש תהִלים, מזמור ט ד"ה 'דבר אחר') 'גזירה גזרתי, חוקה חקקתי ואין להרהר אחריה'[8].

ומן הצד השני – אף כאן במישור השני (ברכות ה ע"א) "אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו", (ברכות ז ע"א) "בִקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא.... אמר לפניו: רבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו".

 

שתי התייחסויות מפורסמות של ראשונים מכוונות אותנו לכך שמותר ואף צריך לנסות להבין. הרמב"ם[9] מלמד אותנו שכאשר מתרגשת עלינו צרה, עלינו לברר ולתור אחר הסיבה לצרה. והרמב"ן[10] קורא 'כסילים מואסי חכמה' לאלו שמשליכים הכל על ההנחה ש'אין לפניו לא עולה ולא שכחה', הוא דורש מהאדם 'לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי שידו משגת', ועיין שם.

בדורות אלו. ידועים דבריו של הראי"ה קוק[11], שאומר שביכולתנו להבין, אך מסייג זאת בהדרכת תלמידי חכמים שבדור. דברים דומים אומר גם ר' אלחנן וסרמן[12].

הרב אורי שרקי אומר שעמדה התובעת את בירור הדין איננה עמדה 'דיעבדית', אלא אף 'לכתחילאית' ביהדות. וכלשונו "...עמידתנו על דרישות הצדק כלפי הנהגת ה' היא זו שעשויה להביא את הופעת הצדק הא-לקי, ולא ההשלמה בכל מחיר, המתחפשת לאמונה גדולה, ואינה אלא אמונה קטנה"[13]. כדוגמא הוא מביא את דרכו המיוחדת של ר' לוי-יצחק מברדיטשוב, "...שדוקא מפני אמונתו הגדולה יכול היה לתבוע את הקב"ה למשפט, על מנת שתיגלה צדקתו, ולא הצדיקו מלכתחילה מתוך גישה דתית נכנעת ובינונית"[14].

הרב יהודה שביב[15] מסביר שבהימנעות מעיון בנושא קיימת סכנת כניעה לשטחיות, וייתכן שאף חמור מכך, כניסה למצב כהות חושים. ובאותה מגמה, אם כי בצורה חריפה יותר אומר הרב זייני[16], שיש בהתייצבות מאחורי 'אי-הבנה' לסוגיה השונים, משום רדידות אינטלקטואלית ואמונית, ומשום פחד מהתמודדות אמיתית.

הרב אלימלך בר-שאול[17], מנמק את ניסיון ההבנה בסיבה פחות מהותית, בשל מצב הדור. אין הדור יכול להסתפק בתשובה המדברת להגיון הקר בלבד, הוא צריך התייחסות ללב.

 

לעומתם, שואל האדמו"ר מפיעסצ'נא[18] בדם ליבו, איך אפשר בכלל להקשות על הקב"ה על מעשים גדולים כל כך, בעוד קלח קטן בבריאתו של הקב"ה איננו מסוגלים להבין.

ר' נחמן מברסלב[19] אף נותן מימד 'לכתחילאי' למצב שבו יש קושיות על הקב"ה, מפני שבמצב כזה ברור לאדם שאין דעת הקב"ה כדעתנו. מעבר לכך שאין יכולת הבנה, גם טוב שאין יכולת כזאת.

 

הרב סולובייצ'יק[20] חש בבעיה והעמיד כל צד מצדדי הסתירה בדמות יהודי אחר. הוא מחלק בין היהודי הגורלי ליהודי היעודי, כלשונו. היהודי הגורלי הוא סביל, וככזה הוא יחסו לרע, הוא איננו שואל ומחפש, אלא נשאר בקטנותו. לעומתו, היהודי היעודי הוא פעיל, וככזה הוא שואל ומחפש, הוא מבין שיש סיבה ותכלית לרע, ואותן הוא מחפש. ייתכן שאכן, לכל יהודי יש לשיֵיך את דרך ההתמודדות המתאימה לו לפי אופיו ודרכו בעבודת ה'.

לחידוד ולהבנה טובה יותר של צדדי הסתירה נוכל להגיע  בהצגת שתי שאלות -

ניתן להסתכל על מצב של התחמקות מהסבר בשתי צורות, חיובית ושלילית. בצורה שלילית, כביטוי ל'אמונה קטנה בתחפושת' (הרב שרקי). ובצורה חיובית, כביטוי לאמונה חזקה בלתי מעורערת (ר' נחמן).

מה פירושהּ של אותהּ 'אמונה תמימה', שוודאי נדרשת מהאדם ? האם תמימות, נאיביות, הליכה בעיניים מכוסות ? או שלמות האמונה במובן הרוחני יותר ?

 

למסקנה חד-משמעית כמובן שאין ביכולתי להגיע, ונראה לעניות דעתי שעצם ריבוי הדעות והמחלוקות מורה על כך שאין תשובה והכרעה ברורים. בלימוד הנושא נראה שאין מנוס מהליכה בדרך האמצע, המקשרת בין שני הצדדים. אולי כך מכוון אותנו ירמיהו – (ירמיהו יב א) "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה..." מסביר ה'מצודת דוד' שם – "אמר הנביא, ידעתי ה' שאתה צדיק בדבר אשר אריב אליך. אך אדבר עמך דברי ויכוח, וכאומר עם כל זה אתווכח למען דעת את הטעם והסבה, לא על היותי מסופק אם צדיק אתה בדינך". דרך סדורה להבנת העניין ייתכן ונוכל ללמוד מר' יהודה הלוי[21], ששׂם בפי החבר תפיסה המורכבת משלושה סייגים - אין מה להשוות בין הבנתנו להבנת הקב"ה. אפשר לנסות להבין לאחר בקשת מחילה. צריך להיות ברור לאדם שכלל לא וודאי שהבנתו אמיתית היא, ומכל מקום היא איננה מלאה.

כיצד

כהמשך ל'האם', ברור לכולי עלמא שיש שני צדדים. גם מי שהכריע לצד שאפשר לנסות ולהבין, צריך להסביר כיצד עושים זאת. אנו פוגשים אמירה כמעט חד - משמעית שצורת הגישה צריכה להיות מתוך הבנה אמיתית וכנה שלעולם לא בטוח שנרד באמת לעֹמקהּ ושלמותה של הבנת העניין, ונראה שאכן בצורה כזאת ניגשים אנשי התורה אל הנושא.

 

מעיון בדברי הכותבים, ניתן לראות שתי התייחסויות עיקריות בשאלת ה'כיצד'.

התייחסות ראשונה גורסת שעלינו לגשת מתוך כוונה להבין ככל שביכולתנו, כלומר, לנסות להבין את ה'למה'. כמובן, מתוך ידיעה והכרה שלעולם לא נשיג את דעתו של הקב"ה[22].

לעומת זאת, ההתייחסות השנייה מסתייגת יותר, ומכוונת לגשת מתוך מגמה ללמוד איזשהו מסר[23]. לא בכיוון של הבנה או השגה, אלא מה אני יכול לקחת מזה להתקדמות בחיים הרוחניים שלי, של עם ישראל?[24].

ייתכן ניתן להסתכל על שתי התייחסויות אלו כמתבססות בעיקרן על שני הצדדים שהצגנו קודם בסתירה. ההתייחסות הראשונה נוקטת יותר את הצד המכוון אותנו להבנה. ואילו ההתייחסות השנייה נוקטת בצד המניח סייג בין הבנתנו להבנת הקב"ה, ומכוונת אותנו ללימוד לקח מהשואה לחיים.

הצגת השאלה

השאלה

בניסוחהּ הפשוט, כפי שכולנו שומעים לא אחת – 'איפה היה א-להים בשואה'?

בהצגתה הפשוטה ביותר - מצד אחד, ישנה את האמונה שהקב"ה הוא טוב ומֵטיב לברואיו, (במדבר יד,יח) "אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד". מן הצד השני אנו רואים את הצרות והייסורים הגדולים שבאו עלינו בשואה.

לאמִתו של דבר השאלה רחבה יותר, ובעצם כוללת שלֹש שאלות[25]

1.       לפני - למה הביא ה' את השואה?

2.       תוך כדי - איך ה' נתן לשואה להתרחש?

3.       אחרי - כיצד אנחנו, כאנשים מאמינים, צריכים לתפוס את אמונתנו לאחר השואה?

 

ייתכן שבבסיס השאלה, ניצבת שאלה אמונית-מחשבתית בסיסית הרבה יותר. אם הקב"ה אחדותי, כיצד בכלל אנו רואים במציאות ניגודים הפוכים, של טוב מול רע[26]?

שאלה כזאת ניצבת למול פני המאמין בכל מפגש עם רוע וצרות, אף הזעיר ביותר. שהרי אנו מכירים בעולמנו ובאמונתנו מצבים של 'צדיק ורע לו'. אם כן, על מה הפלא הגדול ? מדוע גרמה  השואה לרבים שבר גדול כל כך באמונה עד כי לא הצליחו להמשיך להחזיק באמונתם, ולרבים אחרים שלא איבדו את אמונתם, תהיות ושאלות בלי סוף.

כלומר, לצערנו עם-ישראל הוא עם למוד-סבל ויסורים רֹע ופורענות המכיר היטב את שאלת ההתייחסות לרע. מדוע ההתייחסות העקרונית לנושא השואה שונה מההתייחסות המוכרת לסוגית הרע בעולם ?

נראה שיש בה, בשואה, משהו ייחודי, חריג. ולשם הבנתו ובירורו עלינו להיכנס לסוגיה שאני מכנה אותה 'ייחודיות השואה'.

 

ייחודיות השואה[27]

כפי שאמרנו, בלי שום ספק, השואה היא אירוע חריג. ובלשונו של האדמו"ר מסלונים "כל פגעי העולם-הזה יש מהם קטנים, יש גדולים ויש המגיעים לשיא, יש רשעות, יש אכזריות ויש התעללות שטנית עד לשיא - ואולם כל מה שהתרחש בתקופת השואה הוא ענין שלמעלה מכל מציאות, מיום ברוא א-להים אדם בצלמו"[28]. אפשר להשליך על כך את הפסוק בדניאל (יב,א) "וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא". על מנת לחדד עוד את ההבנה, ניתן לצייר זאת כך - אין מדובר בנקודת שיא על גרף הצרות והפורענות שידע עם ישראל לאֹרך כל הדורות. אלא זהו דבר אחר, גרף אחר, 'פלנטה אחרת'[29], מאורע שלא עומד כמעט בכל יחס למאורעות אחרים.

נקודה זאת כמעט[30] והפכה לקונצנזוס בקרב הכותבים היהודים על השואה, אנשים מאמינים, ושאינם מאמינים, חוֹוי השואה על בשרם, וכאלה שנולדו לאחריה.

במה שונה השואה באופן מהותי כל כך ממאורעות אחרים שעברו על עמנו לאורך ההיסטוריה?

אנסה להביא בקצרה את הקטגוריות, שהצלחתי לברר לעצמי מתוך עיון בדברי הכותבים על השואה, שבאמצעותם מאופיינת השואה כמאורע כל כך ייחודי:[31]

א.      כוַונת הזדון[32].

ב.       אמצעים טכנולוגיים מודרניים שאפשרו השמדה בצורה שיטתית[33].

ג.        כמות הנספים, היקף האסון[34].

ד.       שתיקת העולם[35].

ה.      עם קם על עם אחר להרגו, על בסיס אידיאולוגי[36].

ו.        מטרה עליונה (אף במחיר פגיעה במאמץ המלחמתי)[37].

ז.        מגמת השמדה מוחלטת שלא נשארה בגדר מזימה בלבד, אלא החלה לצאת מהכח אל הפועל[38].

ח.      הכללת כל סוג וצורה של סבל[39].

ט.      ביצוע על ידי מדינה מהמתורבתות בעולם[40].

י.        הנרצחים לא חטאו לרוצחים בשום צורה. ההשמדה הייתה על בסיס מניעים אידיאולוגיים 'טהורים'[41].

יא.   אין לנו שום דרך להבין למה זה קרה לנו[42].

יב.    צירוף הקטגוריות כולן. כלומר, השואה היא מימד של שיא, מבחינת התכנון, מבחינת האידיאולוגיה, מבחינת הביצוע, וכו'[43].

לעומת רֹב הכותבים, נוקט הרב זייני בגישה אחרת, במאמרו[44] הוא טוען שהגדרת השואה כייחודית, מגיעה ממקום פסול[45]. לטענתו, זוהי השפעה משני מקורות חיצוניים לעולמנו התורני - החילוניות והנצרות. החילוניות חיפשה דרך 'להכשיר' את עזיבתם של רבים את האמונה והדת בעקבות השואה, ומצאה שנֹח לעשות זאת דרך הגדרת השואה כייחודית. שהרי אם נאמר שהשואה ייחודית, אין לנו מה לומר לאדם שעזב את האמונה. השפעה שנייה היא נוצרית. הנצרות כידוע, מקדשת את הייסורים ואת הסבל, טוענת שייעודו של עם ישראל הוא לסבול בשל היותם 'רוצחי האל', ורואה בשואה חלק מסבל זה.

עם ההגדרות השונות שהבאנו לייחודיות השואה, מתמודד הרב זייני כך - מבחינת הסבל, אין למדוד סבל מול סבל[46] , מבחינת היקף היו עוד ארבעה מאורעות בהיקפים אדירים - חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, מרד בר-כוכבא, פרעות יוסטיניוס (כתום היישוב היהודי בארץ ישראל). לקטגוריות אחרות אין משמעות או השפעה על הדיון.

 

למסקנה: וודאי, אם כן, שיש השפעה מכרעת לייחודיות השואה על שאלת האמונה והשואה. למעשה, בלימוד רציני ומעמיק של סוגיה זאת ניתן למצוא מספר רב של מסקנות שהוסקו מהגדרת השואה כייחודית, מסקנות אמוניות-דתיות, מסקנות כפירה, מסקנות פסיכולוגיות-חברתיות, מסקנות היסטוריות, וכו'. מכיוון שלא זו מטרת כתיבת המאמר, אסתפק במה שפרטתי עד כאן.

כפי שראינו, ייחודיות השואה מעמיקה ומחריפה את השאלה שבפניה ניצב היהודי המאמין, בפרק הבא ננסה לבחון את הגישות השונות המתייחסות לעניין.

גישות שונות

נזכיר בקצרה את השאלה/סתירה. מן הצד הראשון עומדת האמונה בטוב ה'. ומן הצד שני מציבה ההיסטוריה, המציאות,  את השואה כארוע חריג וייחודי ברוע שלו. כיצד מסתדר הרוע המתגלה בשואה עם טוב ה' ?

 

כבהתייחסות לוגית לכל סתירה, ישנן שלֹש גישות עקרוניות שניתן להציגן, ועוד גישות 'עוקפות'.

גישה ראשונה היא העדפת צד אחד בסתירה תוך הסבר, דחייה או התעלמות מן הצד השני. גישה שנייה היא בחירה בצד השני, תוך התעלמות מן הצד הראשון. גישה שלישית משלבת בין הצדדים. בגישות 'עוקפות' כוונתי לגישות שמציבות את הסתירה כולה כלא רלוונטית, או שבוחרות לא להיכנס לנבכי הסתירה מתוך הבנה שאין באפשרותן למצוא לכך פתרון.

בקבוצה הנוקטת בגישה הראשונה[47] יהיו בעיקר הגישות החרדיות, שמלכתחילה תופסות את האמונה התמימה בלבד. כאשר מול האמונה התמימה עומדות שאלות ותהיות העולות כתוצאה מהמציאות, נוקטות גישות אלו באימוץ האמונה בלבד. יש לציין, שנמצא בקבוצה זאת גם דעות לא-חרדיות, בעיקר בחטא השני, ההתנגדות לציונות.

בקבוצה הנוקטת בגישה השנייה יהיו כמעט אך ורק אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. אפילו אם היו דתיים לפני השואה, באה השואה וטרפה את אמונתם. הם לא הצליחו להמשיך ולהחזיק באמונתם, לנוכח השאלות הנוקבות שעוררה בהם השואה. אין ברצוני להתמקד בקבוצה זאת במסגרת זאת.

בקבוצה הנוקטת בגישה השלישית, ולמעשה העיקרית מבין הקבוצות נמצא את הדעות שמנסות, בצורה זו או אחרת, לשלב בין האמונה התמימה לבין השאלות הנוקבות שמעוררת השואה.

 

אסקור את הגישות השונות, ואת נקודות הקושי המעוררות למחשבה ולהמשך ברור בכל אחת מהן[48]. 

קבוצה ראשונה

בקבוצה הראשונה נמצא את השיטות הדוגלות ב'חטא ועונשו'. כלומר, בהתייחסות לצדדי השאלה שהצגנו, שיטות אלו מקבלות בצורה מוחלטת את טוב ה', ומסבירות את הרוע, את השואה כעונש שהביא הקב"ה על עם ישראל בשל חטא מסוים שחטאו. מהו חטא זה? אנו מוצאים שלֹש דעות, המונות שלֹושה חטאים שונים. לפני שאפרט את תוכן הדעות עצמן, אציג נקודות קושי כלליות על גישה זאת:

1.    אמנם נכון שמעִיון פשוט בתורה עולה הנהגת שכר ועונש, אך מקובְלנו שאין זו ההנהגה היחידה. אנו מכירים דרכי הנהגה אחרות – 'רשע וטוב לו', 'הנהגת הייחוד', 'הנהגת המשפט' לרמח"ל[49] וכו'.

2.    העונש איננו פרופורציונאלי לחטא, בהסתמך על טענת ייחודיות השואה שהזכרנו. איזה חטא דורש עונש חמור כל כך ?

3.    מן הגמרא למדנו שאונאת דברים היא לבוא לאדם שבאו עליו צרות, ולומר לו מדוע הם קרו[50].

4.    איזה חטא מאפשר להכליל את כל אלו שנרצחו בשואה בקבוצה אחת, שמשותף לה חטא אחד מסוים?

5.    עצם העובדה שיש הסברים שונים ואף הפוכים לחלוטין לשואה, מטילה ספק בנסיון לראות בשואה עֹנש על חטא ספציפי.

הציונות

בהתבסס על הגמרא בכתובות – (כתובות קיא ע"א) '...אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה - מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה', טוענת גישה זאת שהפרת שלֹש השבועות ובתוכן 'שלא לדחוק את הקץ' הביאה לשואה[51]. כלומר, על עם ישראל להישאר בגלות עד שהקב"ה יגאלם. כל נסיון עצמאי לעלייה ארצה, הוא הפרה של שלוש השבועות, והעֹנש עליהן הוא 'אני מתיר את בשרכם...'.

נקודות קושי:

1.       לאֹרך כל התורה אנו רואים את המצב האידיאלי בישיבת עם-ישראל בארצו, ואכמ"ל.

2.       קושיות הלכתיות רבות כבר הוקשו על כך[52].

3.       כיצד דווקא אלו שהיו בארץ בתקופת השואה ניצלו ?

ההתנגדות לציונות

העם לא התעורר לאותות 'אתחלתא דגאולה'. במשך הדורות דיברו חכמינו על החטא שבהישארות בגלות, תוך אזהרה מפני צרות שיבואו מישיבת יתר בגלות. כאן החלה תנועה נרחבת של עלייה ואף על פי כן לא עלו. כך אומר לדוגמא ר' יעקב מעמדין "כמדומה לנו בהיותנו בשלוה בחוץ לארץ שכבר מצאנו ארץ ישראל וירושלים אחרת דוגמתה. על כן באו עלינו כל הרעות בשבת ישראל בארץ שׂפניא וארצות אחרות..."[53]

בגישה זו מחזיקים הרב יששכר שלמה טייכטל[54], הרב הרטום[55], הרב חיים דוד הלוי[56], הרב אליהו סלקמון[57], הרב עקיבא גלזנר[58], האדמו"ר מסדיגורא[59].

נקודות קֹשי:

1.       השואה במידה מסוימת גרמה לכך שהאו"ם התיר להקים מדינה בארץ ישראל, דבר שייתכן ולא היה מתאפשר ללא תחושת הצורך הבינלאומי 'לכפר' על שנעשה לעם ישראל.

2.       מציאותית, באותם ימים רק מיעוט היה יכול לעלות לארץ, בשל הפרעות ובשל השלטון הזר.

3.       העֹנש לא הועיל. מבחינה מציאותית של התהליכים שעברו על יהודי המערב לעומת יהודי המזרח, עולה תמונה עגומה. דווקא ממדינות המזרח, בהם לא הייתה שואה, עלו כמעט כל היהודים. ולעומת זאת ממדינות המערב, שבהן הייתה שואה, רוב היהודים חיים כיום בחו"ל. מה גם שתהליך הציונות החל כבר לפני השואה, ולמעשה, בשואה שכלנו חלק מרכזי בעמנו, ופוטנציאל אנושי עיקרי להגשמת הציונות.

ההתבוללות

תהליכי הכפירה וההתבוללות שהחלו בתקופת ההשכלה, הביאו לשואה. ייתכן ויש כאן אף אלמנט של 'מידה כנגד מידה', דווקא מאחת המדינות המשכילות ביותר, שבה התבוללו היהודים ביותר, צמחה הרעה[60]. אפשר להסביר זאת בתור הטראומה של מצב שעתיד היה להגיע: אם השואה לא הייתה מביאה על היהודים כליה פיזית, הייתה ההתבוללות מביאה עליהם כליה רוחנית.

בשיטה זו מחזיקים ר' חיים-עוזר גרודז'ינסקי[61], הרב הרטום הנ"ל, ר' אלחנן וסרמן[62], הרב צימרמן[63], הסטייפלר[64]. הרב ש"ך[65]. הרב דסלר[66].

נקודות קֹשי:

1.       אנו רואים שהעונש לא השיג את מטרתו. מציאותית, לאחר השואה, לא פסקה ההתבוללות.[67]

2.       רוב-רובם של הנרצחים לא חטאו בחטא זה. בין אם היו יהודים שומרי-תורה-ומצוות, ובין אם היו ילדים שוודאי לא חטאו בכך[68].  

3.       מדוע החורבן התחולל דווקא בדור זה, בעוד ההתבוללות החלה הרבה לפני כן?

 

קבוצה שנייה

כפי שציינתי, אין ברצוני להתייחס לקבוצה השנייה במסגרת זאת[69].

בהתייחסות לשני צדדי השאלה שהצגנו אציין כי גישות אלו רואות את הרע שבמציאות, ומסיקות מכך  מסקנות ברמה כזו או אחרת של חֹסר אמונה אמיתית.

קבוצה שלישית

בקבוצה השלישית אנו מוצאים מספר גישות המנסות למצוא דרכים לשילוב בין שני הצדדים שהצגנו לעיל.

 

א. נִיצול הבחירה החופשית.

השואה התאפשרה מכיוון שהקב"ה נתן באדם את הבחירה החָפשית. גם בחירה חָפשית לקום על עם אחר להורגו. כמובן שביכולתו של הקב"ה למנוע זאת, לעצור את הרוצח, אך הוא בוחר שלא לעשות זאת. אין מדובר על רֹע אקטיבי שבא מהקב"ה, אלא על חֹסר-מניעה של הרֹע, שאיננה סותרת את טוב ה'.

הדבר דומה למדרש חז"ל על הריגת קין את הבל (בראשית רבה כב,ט) "משל לב' אתליטין שהיו עומדין ומתגוששים לפני המלך אילו רצה המלך פירשן ולא רצה המלך לפרשן, נתחזק אחד על חבֵרו והרגו, והיה מצווח ואמר מאן יבעי דיני קדם מלכא"[70]

מחזיק בגישה זאת פרופסור אנדרה נהר[71].

נקודות קושי:

מנוגד ליסוד היהדות, שהרי הקב"ה משגיח ומנהיג את בריותיו כל העת.

גם לאחר הסבר זה נצטרך להבין מדוע הקב"ה אפשר לבחירה החָפשית שבאדם להביאו לשיא כזה של רוע (ייחודיות השואה).

 

ב. נקודת מבט היסטורית.

ישנה סמיכות אירועים הִסטורית שקשה להתעלם ממנה בין השואה ובין שיבת ציון הגדולה לארץ ישראל ששיאהּ הוא בהקמת מדינת ישראל. בהתייחס לצדדי השאלה שהצגנו, תופסות גישות אלו את הרע הנראה לעין כחלק ממהלך גדול ועמוק יותר המגלה בסופו של דבר את טוב ה'. כיצד להסביר יחס זה? כאן נמצא מספר תתי-גישות:

1.       השואה כמחיר ששִלם עם-ישראל תמורת מדינת-ישראל. בתהליך הגאולה יש עליות ומורדות, הירידה היא מהותית לצורך העלייה. השואה במידה מסוימת גרמה לכך שהאו"ם התיר להקים מדינה בארץ ישראל, דבר שייתכן ולא היה מתאפשר ללא תחושת הצורך הבינלאומי 'לכפר' על שנעשה לעם ישראל.

בגישה זו מחזיקים הרב יששכר יעקבסון[72] והרב חיים דוד הלוי[73].

נקודות קושי:  א. הציונות והצהרת בלפור (1917), החלו לפני השואה[74]. ב. אין הצדקה למחיר, וכדברי הרב עמיטל 'לא מדינת ישראל שבמציאות... אף לא מדינת ישראל שבחזון... יכולה להצדיק במשהו את מה שעבר על עם ישראל בשנות השואה...'[75]

2.       שיבת ציון הנוכחית כפיצוי שקיבל עם ישראל לאחר השואה; טוב שצמח מתוך הרע. כלומר איננו יודעים מדוע קרתה השואה, אך תשובה מספקת היא לראות את הטוב שצמח מן הרע.

בגישה זו מחזיקים האדמו"ר מסלונים[76] והרב זאב קרוב[77].

3.       ניתוח שהיה צריך להתבצע על מנת לנתק את עם ישראל מהגלות. משורה ארוכה של ראשונים ואחרונים שונים[78] אנחנו למדים שבמעבר מסוף הגלות לתחילת הגאולה, יהיו צרות גדולות לעם ישראל. מדוע יש צֹרך בכך ? אומר הרצי"ה "כשהוא [עמ"י] מתעכב מהבראתו בגלל דבקותו בארץ העמים, יש צֹרך בנִתוח א-לֹקי אכזרי... של ניתוק מהגלות"[79]

בגישה זו מחזיקים הרצי"ה קוק ותלמידיו[80], הרב יהודה שביב[81] והרב זייני[82].

 

ג. השואה כקונוטציה ל'עקֵדה'.

באֹפן עקרוני, גישה זאת מתייחסת לאלמנט 'מסירות הנפש', הקרבה של היחיד למען הכלל, ובכך מחברת בין הטוב והרע שבשני צדדי השאלה שהצגנו.

גוונים שונים בגישה זאת.

גישה אחת מתמקדת בעניין 'מסירות נפש' למען עם ישראל שהחלה בעקֵדת יצחק, ונמשכת אל נוראות השואה. כך האדמו"ר מפיעסצ'נא רואה בשואה השלמה בפועל לעקֵדה[83]. כך גם האדמו"ר מגראדזיסק, הרב ישראל שפירא, שאמר לקהילתו "זכינו שאפרנו, כאפר פרה אדומה יטהר את עם ישראל כולו..."[84] הרב אלימלך בר-שאול[85] משווה את השואה לנסיון היחיד, כדוגמת העקֵדה, שמתוכה עולה ומתחזקת האמונה, מכֹח הצרה נפרץ מעיין חדש של אהבה לקב"ה.

גישות אחרות[86] מתבססות על יסוד כפרה אוניברסאלי שהֻטבע כבר בפרשת העקֵדה[87], ביֵעודו של עם ישראל כלולה סגולה לכפר על חטאי האנושות.

נקודות קושי:

1.       האם ניתן בכלל לערוך השוואות בין השואה לעקֵדה? העקֵדה הייתה נִסיון בלבד, ובעקֵדה הקָרבן יכול היה לסרב.

2.       זֹהי גישה קרובה מאוד לנצרות, שמקדשת את הסבל. היהדות מכירה בייסורים אך ורק בתור כפרה בדיעבד.[88]

 

ד. הסתר פנים[89] .

התורה מכירה במצב של הסתר פנים (דברים לא,יח) "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה..."[90]  ובהתייחס לצדדי השאלה, גם במסגרת טוּב-ה' קיימת משבצת של רֹע, של הסתר. מהו הסתר פנים זה ?

פשט הדברים, שהסתר-הפנים הוא הסיבה לפורענות, הפורענות מגיעה מאחר שאין הקב"ה מגן[91].

מחזיק בגישה זו פרופסור אנדרה נהר[92].

הרב אלימלך בר-שאול מוסיף לכך רֹבד נוסף, הסתכלות הרואה בהסתרת הפנים עצמה את עצם הפורענות[93].

נקודות קושי: מדוע הסתיר הקב"ה את פניו (לגווני ההסבר השונים)?

 

גישות 'עוקפות'

כפי שציינתי, ישנן גם גישות 'עוקפות בעיה', אין הן מתמודדות עם הבעיה הגדולה שמציבה השואה, הן אינן מבררות את צדדי השאלה. גישות אלו יטענו, בדרך כלל, ש'גדול עלינו', אין ביכֹלתנו להכריע בסתירה כה חמורה. ולכן הן בוחרות בעמדות שלא מאלצות אותם להתמודד עם הבעיה. בגישות אלו נפָּגֵש במושג ה'שתיקה', לפי דעות אלו אין לנו אלא לשתוק לנוכח הבעיה הגדולה שמציבה השואה לאדם המאמין. עמדה כזאת יכולה להגיע משני מקומות שונים, מחֹסר-הבנה מחד ומאידיאולוגיה מאידך.

 

חֹסר הבנה – לפי גישה זאת, האדם הניצב מול בעית האמונה הגדולה אובד-עצות, הוא לא מבין כלום ממה שרואות עיניו ולא יודע מה מוטל עליו לעשות עכשיו. לכן הוא שותק, מחֹסר ברירה, וכי מה יש לו לעשות? אמנם, בתוככי-תוכו הוא מייחל להסבר מאת הקב"ה, אך בינתיים הוא פשוט שותק. הדוגמא המקראית הטובה ביותר לכך היא איוב, ששתיקתו היא שתיקה הנובעת משיתוק המחשבה[94].

מחזיקים בגישה זאת הרב עמיטל[95].

נקודות קושי:

1.       אם הבסיס הוא דגם איוב, שם מסתיים הסיפור אחרת. שם מתגלה הקב"ה לאיוב, תשובות אמנם איוב לא מקבל, אך הוא זוכה לקרבה לקב"ה, ולבסוף גם לעֹשר ובנים אחרים. וזאת לא ראינו בשואה.[96]

2.       אולי השתיקה הזאת היא התמודדותו של איוב בלבד עם הבעיה. אנחנו, שלא חווינו את השואה או שנולדנו אחריה,  עומדים ב'משבצת' של רעֵי-איוב. כיצד אנחנו צריכים להתמודד עם השאלה?

 

אידיאולוגיה - לגישה זאת, לכתחילה נכון - ואפילו צריך - לא להתמודד. מתוך מבט מופנה קדימה אל הנושא ולא מתוך ראש מורכן ומבט מתחמק, ניגשים המצדדים בגישה זאת מתוך מודעות מלאה ואמירה ברורה – אנו מבינים את מקומנו, את מִעוט הבנתנו. במפגש בנושא כל כך גדול, תחושתנו היא שהבעיה 'גדולה עלינו' בהרבה מאד מִספרים, ולכן אנחנו שותקים. 'שתיקת אהרֹן'[97], שביום חנוכת המזבח מתו בניו, ותגובתו הייתה 'וידום אהרֹן'. אהרן הבין שאל לו לשאול, אל לו לבכות, עליו לקבל את הדין. זוהי שתיקה שאדם גוזר על עצמו, שתיקה הבאה מתוך גבורה, לא מתוך חֹסר-אונים אל מול השאלות הנוקבות, כקבוצה הראשונה, אלא מתוך הבנה ומהכרה ברורה שאין להִכנס לבירור בסוגיה זאת. לעומת שתיקת איוב, שתיקה זאת לא באה לאחר נסיון נבירה ללא תוצאות בסוגיה, אלא זאת שתיקה שמוגדרת לכתחילה. 

המחזיקים בגישה זאת - הרב יששכר יעקבסון[98], הרב חיים דוד הלוי[99], האדמו"ר מסלונים[100], ד"ר דניאל שליט[101].

מכיוון שאי אפשר לסכם

אין אנו יודעים מה רצונו של הקב"ה מאִתנו; האם לנסות להבין, או לא לנסות להבין, האם להבין בצורה כזאת או אחרת, אולי בכלל ראוי לקחת צעד לאחור ולהתרחק, להתרחק מכל בֵרור בנושא, גם מבֵרור המעלה בסופו את 'הבנת אי- ההבנה'.

אני מקווה ומתפלל שהבֵרור שנִסיתי לעשות כאן יעזֹר לי ולכולנו, להתקרב אל הקב"ה ולעבדו מתוך אמונה גדולה יותר. אף על פי שאינני מבין את דרכיו, כעת ברור לי יותר עד כמה לא מובנות לי דרכיו, ועד כמה גבהו דרכי הקב"ה מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו[102]

 

 

 



[1] כאן נרצה תשובה יחסית ברורה, כן או לא. מותר או אסור.

[2] בתרגום חָפשי – מה לך עם סתריו של הקב"ה.כלומר, למרות שייתכן שיש לך יכולת להבין, מה לך עם סתריו של הקב"ה?

[3] להרחבה בעניין, עיין 'האל המתגלה בקורות העתים', ב'עולם בנוי וחרב ובנוי', הרב משה מיה. ושם הערה 69, לגבי שתי תפיסות שונות של "קריאת ההִסטוריה".

[4] ועיין עוד בישעיהו מד,ז.

[5] בראשית פרק יח. ועיין בדברי הרב יעקב בן סימון, בחוברת "אמונתך בלילות", לזכרו של נחשון וקסמן הי"ד. שמעמיד את נסיון ההבנה של אברהם על שלשה עקרונות או תנאים. אמונה שלמה בקב"ה, הבנת מקומך - "ואנכי עפר ואפר", ומסירות מוחלטת לכל החלטה ואפילו עמידה בנסיון כאברהם.

[6] ולא אברהם בלבד, גם משה, ירמיהו, חבקוק ודוד מקשים ומנסים להבין את דרכי הקב"ה.

[7] רש"י (שם) מפרש "במופלא ממך - במובדל ומופרש ממך, שלא רצה הקדוש ברוך הוא לגלות לך". נראה שכוונתו, לא רצה הקב"ה לגלות לך - אסור לך לנסות להבין.

[8] גם מכאן נראה שקיימת יכולת הבנה, אלא שאסור להרהר אחריה.

[9] '...אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות...' (הל' תעניות, פ"א, הל' א-ג). במקום אחר (מורה נבוכים ג,כג) אומר הרמב"ם שחשוב שהאדם יבין שאין ידיעתו כידיעתנו, וכך לא יוסיפו לו המקרים ספיקות, ויוסיף אהבה לקב"ה. ויש לעיין ביחס בין שני המקורות.

[10] '...וכן חובת כל נברא עובד מאהבה ומיראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי שידו משגת...' (שער הגמול, בסוף 'תורת האדם'. כתבי הרמב"ן, כרך ב, מהדורת שעוועל, עמוד רפא)

[11] הרב קוק, בשתי התייחסויות ידועות לעניין 'קריאת ההיסטוריה', אומר שיש לנסות ולראות את יד ה' הפועלת בהיסטוריה (אורות יג עמוד כט – 'בפרטיות מתגלה חזון העולמים בכל תקופה שהקב"ה מחדש בה את עולמו...וכל הטבע כולו המתגלה בכל תפקידיו...בדאגות החיים היומיים ובהתגדרות הלאומים והממלכות...בנכלי הפוליטיקה...'), אך יש צֹרך בהדרכת תלמידי חכמים ואנשי חמודות, לקריאת הכתב המטושטש של המאורעות (אגרות הראי"ה ב, אִגרת תשלז, עמוד שלד).

[12] '...צריך להתבונן בכל המאורעות הבאות לעולם ולמצוא יסודם...אלא צריך לשמוע להמקובל אצלנו בתורה שבע"פ'.  'זכור ימות עולם', בקֹבץ "מאמרי עקבתא דמשיחא", פרק א.

[13] 'שואה ושאלה', עמוד 17. דברים דומים אומר הרב שרלו: 'דרך האמונה המחייבת ביטול העצמיות אינה נכונה. מגדולי ישראל למדנו לאֹרך הדורות, ובעיקר בתנ"ך, כי דווקא המאמין הגדול שואל שאלות, מתפלל תפילות קשות, וטוען לפני הקב"ה על דרכי הנהגתו. אין אנו נתבעים לוותר על נפשנו ולעשות שקר בעצמנו...' (מתוך תשובה באתר האינטרנט 'מורשת').

[14] שם, עמוד 16.

[15] 'השואה והאמונה', 'מורשה', גִליון ה, עמוד 44.

[16] 'על השואה', ב'כלביא שכן', לעילוי נשמת גד עזרא הי"ד, עמוד 81.

[17] 'השואה', בתוך 'מצוה ולב' חלק ב. עמוד 216.

[18] הרב קלונימוס-קלמיש שפירא, 'אש קודש', חנוכה תש"ג, עמוד קלט. עיין גם פרשת 'שלח' ת"ש, לעניין הצֹרך באמונה טהורה ומוחלטת.

[19] ליקוטי מוהר"ן תניַנא, סב.

[20] בתחילת 'קול דודי דופק', 'איש האמונה' עמוד 36-71.

[21] בעניין הבנת נושא טומאות וטהרות. "אמר החבר: כבר אמרתי לך שאין ערך בין שכלנו ובין העניין האלוהי, וראוי שלא נטרח לבקש עילת אלה הגדולות והדומה לזה. אבל אני אומר אחר בקשת המחילה מבלתי שאגזור שהוא כן..." (כוזרי מאמר שני אות ס)

[22] הרב אבינר נוקט בגישה זאת, ודוחה בצורה חד-משמעית את גישת ההתייחסות השנייה. 'שואה וגאולה', ב'עם כלביא', חלק ב, עמוד 163. 

[23] עיין בדברי הרב יעקב אריאל '...איננו מצפים אפוא לקבל סיבה לשואה. לכל היותר יכולים אנו לצפות לאיזשהו לקח, איזושהי משמעות עבורנו...". 'הסתרת פנים ומשמעותה', בתוך הספר 'חזון למֹעד', עמוד 424. וכן הרב חיים דוד הלוי, 'השואה, הקמת המדינה וחזון קבוץ גלויות', בספר 'דת ומדינה', עמוד 13. האדמו"ר מסלונים, 'זכרון קדוש', עמוד כד. הרב ליכטנשטיין, 'השואה - עיונים ולקחים', ב'חזון למֹעד', עמוד 429.

[24] רק לשם הדגמה: אומר האדמו"ר מסלונים, שהשואה מטילה עלינו את החובה לגדל יחידי סגולה בעם, ולחנך כל יהודי לנאמנות לקב"ה ותורתו. (קונטרס 'ההרוגה עליך', עמוד כד). מכיוון שאפשרות זאת פותחת פתח לאין-ספור לקחים ומסרים שניתן ללמוד מהשואה, אין ברצוני להתעכב על הבאת סוגי מסרים שונים שניתן ללמוד.

[25] עיין הרב פינחס פלאי, שם, עמוד 133.

לגבי שתי ההתייחסויות שהצגנו ל'כיצד', הראשונה מתייחסת לשאלה הראשונה, והשנייה לשאלה השלישית.

חשוב לציין, שבפירוט הגישות שנביא לקמן, יש לשים לב כיצד כל גישה מתמודדת עם שלֹש השאלות הללו. ועיין על כך הערה 116.

[26] עיין בהרחבת העניין אצל הרב זאב קרוב, 'הרע בעולם והיחס לשואה' בספרו 'דע מה שתשיב לעצמך', עמוד 43.

[27] מכֵיוַון שבאופיו נושא 'ייחודיות השואה' הוא הִסטורי יותר מאשר מחשבתי-רעיוני, אף כי יש לו השלכות משמעותיות על היבטים כאלה, התייחסתי בפרק זה לכלל הכותבים בעניין זה, ולא רק לאנשי תורה ואמונה.

[28] קונטרס 'ההרוגה עליך'. וגם בספר 'זכרון קדוש', עמוד 11.

[29] הביטוי המפורסם שטבע יחיאל די-נור, 'ק.צ'טניק', בעדותו במשפט אייכמן, לפני שהתמוטט. (מן היֹשר, ראוי לציין שבספרו האחרון ובסוף ימיו, חזר בו 'ק.צטניק' מהגדרתו, והגיע למסקנה שצריך להכיר בכך שהשואה אֵרעה ב'פלנטה' שלנו).

[30] עד כמה שידוע לי, בודדים הגורסים שהשואה איננה מאורע ייחודי. לדעתו של אליעזר שביד ניתן לעשות חלוקה ברורה בין חוקרים יהודים, שתפסו כמוסכמה את השואה כייחודית. לבין חוקרים לא יהודים, שהתייחסו לשואה כאל אחד מן הפשעים המתרחשים בדרך כלל במלחמות ועל ידי משטרים עריצים. (ועיין עוד במאמרו 'האם השואה היא מאורע חסר תקדים', ב'עיון', כרך לז, תשמ"ט). מקרב הכותבים היהודים, ידועים לי הרב זייני, ולגביו ארחיב בהמשך. פרופסור ישעיהו ליבוביץ', הנוקט בגישה שמכיוון שהרע טבוע בטבע, אין השואה ייחודית, לדעתו, ולכן משמעות הדבר היא שעם ישראל לא הושפע מהשואה בצורה משמעותית.

[31] חשוב לי לציין, שקשה לי וצורם מאד לדון בשואה בצורת נימוקים והגדרות לכאן ולכאן, השוואות כה קטנוניות בנושאים כה כואבים. אך תחושתי היא שבעיסוק בנושא הזה, הרגש מוסט מעט ממרכז הדיון, דווקא על מנת שנוכל להבין כיצד עלינו להתמודד עם הנושא בצורה הטובה ביותר.

[32] כלומר, מראש היה תכנון קר-רוח להשמדה, אין זה פוגרום של התלהטות רוחות. הרב פינחס פלאי, 'חיפוש אחר לשון דתית לשואה', בתוך הספר 'פרקים במחשבת מדינת-ישראל", עמוד 131. פרופסור אליעזר ברקוביץ', 'אמונה לאחר השואה', עמוד 71.

[33] הרב פינחס פלאי, שם, עמוד 131. מאמר מערכת 'גישות לפשר השואה וללקחה', בתוך חוברת 'שֹרש' מספר 2 עמוד 11. ישראל גוטמן,  'על ייחודה ואופיה האוניברסלי של השואה', ילקוט מורשת, מספר כח, עמוד 92. הרב יעקב אריאל, 'הסתרת פנים ומשמעותה', בתוך הספר 'חזון למועד', עמוד 424. אליעזר שביד (שם, עמוד 276) בהצגת הגישה.

[34] הרב יעקֹב אריאל, שם. הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), 'ויהי באחרית הימים', בחוברת הנ"ל, עמוד 23. האדמו"ר מסלונים, הרב נח-שלום ברזובסקי, 'קונטרס ההרוגה עליך', עמוד 16, וגם בספר 'זכרון קדוש', עמוד כ"א. אליעזר שביד (שם, עמוד 276) בהצגת הגישה.

[35] ישראל גוטמן, שם, עמ' 92.

[36] מאמר מערכת בחוברת 'שֹרש' הנ"ל, שם. ישראל גוטמן, שם, 91. פרופסור יהודה באואר, 'מבטו של היסטוריון', בחוברת שֹרש' הנ"ל, עמוד 34.

[37]  מאמר מערכת בחוברת 'שֹרש' הנ"ל, שם. הרב עמיטל, 'עולם בנוי וחרב ובנוי'.

[38] הרב יהודה אשכנזי, שם, עמוד 22. הרב איתמר כהן, בתוך הספר 'קדיש אחרון', עמוד 19-22. אליעזר שביד (שם, עמוד 276) בהצגת הגישה.

[39] הרב יעקב אריאל, שם. הרב איתמר כהן, שם. יונה בן-ששון 'משמעותה הדתית של השואה'. בחוברת 'אמונה בשואה', עמוד 47. האדמו"ר מסלונים, שם, עמוד 16. הרב יהודה אשכנזי, שם, עמוד 23.

[40] פינחס פלאי שם, עמוד 131. הרב איתמר כהן, שם.

[41] אמיל פאקנהיים: "דברי הימים מלאים וגדושים סבל בלתי צודק, אך מונח זה אינו יכול לבטא את אשר קרה באושוִיץ..." (מובא במאמרו של  אלכסנדר דונאט המצוטט בחוברת 'שֹרש' הנ"ל). אליעזר שביד (שם, עמוד 276) בהצגת הגישה.

[42] האדמו"ר מסלונים, שם, עמ' 9. לעומת חורבן הבית, שאז היו לנו נביאים שיכלו להסביר לנו על מה באה הצרה, בשואה אנו עומדים ללא כל יכולת להבין.

[43] אליעזר שביד (שם, עמוד 276) בהצגת גישתו של פרופסור יהודה באואר.

[44] 'על השואה', ב'כלביא שכן', לעִילוי נשמת גד עזרא הי"ד, עמוד 85-87.

[45] על פניו, טענה זו כלל וכלל איננה פשוטה. כלומר, מעבר לכך שיש ריבוי בולט של קטגוריות המצביעות על ייחודיות השואה כפי שראינו, ישנן סיבות נוספות שבשלהן אנו מגדירים את השואה כייחודית, סיבות אמוניות וסיבות כלליות. נסתפק כאן בנגיעה בכמה מהן בלבד: 1. בנושא עצם הגישה וצורת הגישה לשואה, יש הבדל עצום בין התמודדות עם השואה כ'עוד צרה', לבין התמודדות עם השואה כייחודית (עיין לדוגמא בסיבה השנייה בפרק 'מדוע' לעיל). 2. טשטוש ייחודיות השואה עלול להיראות כנסיון להבין, ואף לסלוח (אליעזר שבייד, שם, עמ' 274-275).  

[46] בשיחה טלפונית אמר לי הרב זייני "מי מחליט האם מות תינוקות שנחנקו ונשרפו בשואה קשה ונורא יותר מתינוקות שמוחותיהם נופצו על הסלע במרד בר-כוכבא? איך אפשר למדוד דבר כזה?" (הציטוט איננו מדויק), ועיין שם, עמ' 86.

[47] עלי לציין שחלוקה זאת כלל וכלל אינה חד משמעית. חילקתי כך רק למען הנוחות והסדר, וודאי שניתן להסתכל על כלל הגישות בצורה שונה לגמרי, לדוגמא: את שיטת הרב צבי יהודה, לקמן, שייכתי לקבוצה השלישית, אם כי הגיוני מאד לשייכה לקבוצה הראשונה.

[48] יש להעיר, שפעמים רבות נוקט כותב אחד במספר גישות, ואין בכך כל תימה, גם מכיוון שלא בהכרח יש בכך סתירה, וגם מכיוון שרוב הכותבים לא נוקטים בגישה חד משמעית, אלא מעלים השערות, ואף מגדירים זאת כך.

[49] אינני בקי בנושאים אלו, להרחבה עיין 'חטא ועֹנשו', 'קדיש אחרון', הרב איתמר כהן, עמוד 32. וברמח"ל.

[50]  'אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו  רעי איוב לאיוב (איוב ד ו-ז) "הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ: זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד" ' (בבא מציעא נח ע"ב).

[51] בדעה זו מחזיק כמעט אך ורק האדמו"ר מסאטמר, ר' יואל טייטלבוים, עיין בהקדמתו לספרו 'ויואל משה'.

[52] לדוגמא; הרב אבינר, בחוברת 'בֵרורים בענין שלא יעלו כחומה', תדפיס מתוך 'נֹעם', כרך כ'.

[53] סִדור ר' יעקב מעמדין, סולם בית אל, חוק ג', עמוד מד בהוצאת אשכול. ועיין לקמן הערה 79 ראשונים נוספים.

[54] 'אם הבנים שמחה', הוצאת 'קול מבשר', תשנ"ח. עד לשואה היה הרב טייכטל מנאמני דרכו של האדמו"ר ר' חיים אלעזר שפירא ממונקטש, שהתנגד לציונות. בעקבות השואה הוא שִנה את דעתו, והחל לתמוך ולפעול בצורה נלהבת בעלייה ארצה.

[55] הרב מנחם עמנואל הרטום, 'דֵעות', גליון יח, חֹרף תשכ"ב, עמוד 29.

[56] 'השואה, הקמת המדינה וחזון קבוץ גלויות', בתוך 'דת ומדינה', עמוד 13. אף כי חשוב לציין שהרב חיים דוד הלוי איננו מגדיר את השואה כעֹנש על חטא, אלא כתוצאה היסטורית של אי-ניצול עת הרצון ההיסטורית לעלות ארצה כאשר היה אפשר.  'טרם נוצר החטא שבגללו מגיע עֹנש כה כבד...' (שם, עמוד 15).

[57] מחכמי תוניסיה. מובא ב'שיבת ציון נס לעמים', לרב אברהם ליבני, עמוד 58.

[58] בספרו 'איֶלֶת השחר'. עיין 'על השואה' לרב זייני, עמוד 102, שתרגם את הספר , וטרם הדפיסו.

[59] מובא בשמו אצל הרב זייני, שם, עמוד 103.

[60] לדוגמא: הרב מנחם עמנואל הרטום, שם, עמוד 29. וכך גם הסטייפלר, לקמן.

[61] שהתריע עוד לפני שיא השואה על סכנה נוראה לעם ישראל שעלולה לבוא מההתבוללות. (הקדמה לחלק ג של שו"ת 'אחיעזר', שנכתבה בשנת תרצ"ט, 1939)

[62] 'עקבתא דמשיחא', תל אביב, תש"ב, עמוד סא.

[63] 'אמונה בשואה', עמוד כה-כט.

[64] 'חיי עולם' לר' יעקב-ישראל קאנייבסקי.

[65] לא מצאתי את המקור, מובא ב'שואה ושאלה' לרב אורי שרקי, עמוד יב.

[66] 'מכתב מאליהו' חלק ד, עמוד 124-125. ו'דורנו מול חורבן מרכזי התורה בשואת אירופה', ב'בית יעקב', גִליון 32, טבת תשכ"ב.

[67] יענו על כך המחזיקים בגישה זאת, שעם ישראל לא למד לקח מהשואה, ולא חזר בתשובה בנקודה זאת. וחס וחלילה תיתכן שואה נוספת, חמורה מזאת. (עיין ברב הרטום, שם, עמ' 30).

[68] יענו על כך, שבשל הערבות ההדדית הקיימת בישראל, נענשו אחרים. כך הרבי מלובביץ' בשם האדמו"ר הריי"צ (הרב יוסף-יצחק שנאורסון) בספר 'אמונה ומדע'.

[69] למעוניינים, מספר כיוונים בקצרה: 1. כפירה, לגווניה השונים. 2. דואליות כלשהי (שני כֹחות מקבילים, טוב ורע). 3. הרע טבוע בכל אדם, מהאדם צמחה הרעה.

[70] צִטוט זה מביא הרב יששכר יעקבסון, אף שהוא אינו הולך בגישה זאת. 'החשיבה המקראית והשואה', ב'דֵעות' יט, אביב תשכ"ב.

[71] מובא אצל הרב אשכנזי, עמוד 26, הערה 18.

[72] 'החשיבה המקראית והשואה', 'דֵעות', גִליון יט, אביב תשכ"ב, עמוד 28.

[73] שם, עמוד 119. ומדמה זאת לאש שנועדה להחיל שכינה אשר בדרכה לאכול את הקָרבנות שרפה את בני אהרֹן.

[74]נראה שאפילו להפך; השואה צמצמה פוטנציאלית את מספר היהודים שהיו עשויים לעלות ארצה. עיין לעיל קושיה שלישית על 'ההתנגדות לציונות'.

[75] 'עולם בנוי וחרב ובנוי', עמוד 115. ספר שכתב הרב משה מיה על משנתו האמונית של הרב עמיטל בעקבות השואה.

[76] האדמו"ר מסלונים מדמה זאת לגשמי ברכה הבאים לאחר עצירת גשמים, ומשליך זאת גם על עלייה רוחנית לאחר השבר הגדול. 'במעלות קדושים וטהורים', בקונטרס 'ההרוגה עליך', עמוד 30.

[77] 'הרע בעולם והיחס לשואה', שם, עמוד 48.

[78] הרב אבינר ('שואה וגאולה', שם, עמוד 164-173) מביא רשימה ארוכה מאד של גמרות, ראשונים ואחרונים שמדברים על כך שזוועות הגלות הן אות לעזיבתה, או אפילו הוראת איסור להִשארות בגלות, ואולי באו מכיוון שלא עלינו לארץ. רשימה חלקית - הרמב"ם, הרלב"ג, חתם-סופר, סמ"ע, של"ה, הנצי"ב ועוד.

[79] שיחות הרצי"ה קוק, שואה, א-ב, עמוד 13. ועיין גם 'לנתיבות ישראל' לרצי"ה, חלק א.

[80] הרב אבינר, הרב בזק.

[81] שם, עמוד 46. ומוסיף שלא רק היה צֹרך בנִתוק מהגלות, אלא היה צֹרך לחשוף את טבע האומה המסוגלת והיכולה להלחם.

[82] אשר אף מוסיף רֹבד נוסף להֶסבר, ואומר שהיה צֹרך בנִתוק אכזרי לא רק מהגלות כפשוטה, אלא גם מההתבוללות שגרמה הגלות.

[83]'אש קֹדש', עמוד עג.

[84] מובא בספר 'אני מאמין', עמוד 45.

[85] שם, עמוד 214-215.

[86] מובאות אצל הרב אשכנזי, בלא ציון שם ומקור, עמוד 24.

[87] הרב אברהם ליבני, 'שיבת ציון נס לעמים', עמוד 57-58.

[88] עיין על כך 'העקידה', בספר 'קדיש אחרון', לרב איתמר כהן, עמוד 65.

[89] חשוב לציין שאין הכוונה בגישה זאת לביטוי 'ליקוי א-לֹהים' שטבע מרטין בובר (בספרו 'פני אדם', עמוד 221-231), גישה לא-אמונית זאת מקומה בקבוצה השנייה.

[90] ועיין תהִלים מד,כה וישעיהו נד,ח.

[91] כך מסביר הרב אליעזר ברקוביץ' בספרו 'אמונה לאחר השואה', עמוד 85-96. בצורה דומה, אם כי בדרך חסידית-קבלית, מסביר זאת האדמו"ר הריי"צ ב'ספר המאמרים', על מגילת אסתר, תש"ב.

[92] ומביא שם שלושה גוונים בהבנת 'הסתר פנים', 'המשמעות היהודית-דתית של השואה', מסה שהושמעה בישיבת היסוד של מועצת 'אות ועד', ז' אייר תש"ם.

[93] שם, עמוד 211-212. ולמעשה קַיָם כאן 'הסתר בתוך הסתר', אין מדובר על קיר שמסתיר משהו, אלא מדובר על כך שאפילו את הקיר המסתיר לא רואים.

[94] ייתכן והשתיקה הנדרשת ממשה כאשר הוא רואה את מותו של ר' עקיבא היא שתיקה כזאת (מנחות כט ע"ב). ונראה שכך מבין ר' נחמן בלִקוטי מוהר"ן (מהדורא קמא סימן פד, ומהדורא תניינא סימן ז אות ח). אע"פ שהרב שג"ר ('שובי נפשי', עמוד 19-21) תופס את דברי ר' נחמן בתור שתיקה מהסוג השני.

[95] כך לפי הרב משה מיה, 'עולם בנוי וחרב ובנוי', עמוד 47, ועיין שם להפניות לדברי הרב עמיטל – '...לא נותר לך אלא להשלים עם הבלתי מובן, עם הבלתי נגלה'. ועיין בחוברת הנ"ל, בעיקר עמוד 50,  בכלל לגבי גישתו של הרב עמיטל, שבתחילה תפס שאפשר 'לקרוא' את ההִסטוריה, ובמקביל אמר שאי-אפשר להסביר את השואה. ובשל המתח שבין שתי אמירות אלו, חזר בו לבסוף מעניין קריאת ההִסטוריה. מסקנה זו מציבה סימן שאלה גדול לגבי ההסתכלות על התהליך הנוכחי כעל 'אתחלתא דגאולה' (עיין שם עמוד 53).

[96] התשובה המתבקשת לכך היא, (כפי שאכן מביאה הרב ברקוביץ', ב'אמונה לאחר השואה'), שגאולת ישראל, קִבוץ הגלויות והקמת המדינה הם דִבור הקב"ה. אך עדיין קשה, מה תשובה נאמר לכל אלו שנרצחו בשואה.

[97] ויקרא י,ג. ועיין זבחים קטו ע"ב לעניין שתיקות דומות של דוד ושל שלמה.

[98] הרב יעקבסון מכנה את אמונתו של האדם הנוקט שתיקה זאת 'אמונה קשה'. ומעניין שהוא מזהה דווקא  בשתיקת איוב שתיקה כזאת. ('החשיבה המקראית והשואה', 'דֵעות', גִליון יט, אביב תשכ"ב, עמוד 26).

[99] שם, עמוד 15.

[100]'על ההשמדה והחורבן', בספר 'זכרון קדוש', עמוד יז.

[101] שיחות פנים, עמ' 69.

לאחר שסקרנו את הגישות השונות, נחזור ונזכיר שיש לשים לב ליחסן לשלוש השאלות (לפני, תוך כדי ואחרי) שהִצגנו לעיל, בפרק 'הצגת השאלה'. בפשטות ובקיצור, נראה כך – הקבוצה הראשונה, 'החטא ועֹנשו' מתייחסת לשאלה הראשונה בלבד. גישת 'ניצול הבחירה החָפשית'  מתייחסת לשאלה השנייה, אף שנדרשת מבחינתה גם התייחסות לשאלה הראשונה. בגישת 'מבט הִסטורי', הגישה הראשונה והשלישית מתמודדות עם השאלה הראשונה, והשנייה עם השאלה השלישית. גישת 'עקֵדה' מתייחסת לשאלה הראשונה. וגישת 'הסתר-פנים' מתייחסת בפשטות לשאלה השנייה, אף כי לפי הרֹבד העמוק שהצענו שם יש התייחסות לשאלה הראשונה.

[102] ישעיהו נה,ט.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 6848

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer