הר
הבית,
סקירה היסטורית-הלכתית
פתיחה
דרגות הקדושה
הר הבית
עזרה
עזרת-נשים
חיל
קדושת הר-הבית
בזמן-הזה
מִקום העזרה
מראה הר-הבית היום
שילוח טמאים
דינים נלווים
מורא-מקדש
תפילה והשתחוויה
קריעה
סיום
פתיחה
במאמר זה אנסה להקיף את רוב הנושאים הרלוונטיים
בנושא הר הבית, כמובן 'על קצה-קצהו של המזלג'. מטרת המאמר אינה שישמש
כדף-מקורות, אלא שיכלול סקירה מתומצתת של
הנושאים הרלוונטיים הקשורים, באופן אשר ייתן ידע בסיסי ומעשי אודות ההר[1].
נושא 'הר הבית' הינו חשוב עד מאוד;
מקום זה הינו המקום הקדוש ביותר לעם-היהודי, וממנו נברא העולם. אל מקום זה נושאים
אנו את עינינו ומתפללים לה' יתברך שיחזור להשכין שם את שכינתו. ממילא, העיסוק בו
מעלה את התקדשותנו האישית והכללית ומקרב את העולם אלֵי תיקונו.
מאמר זה אינו מתיימר להיות
אובייקטיבי, ובתשתית כתיבתו צפונה שאיפה כי חלק מסוים מן הקוראים, אכן יעלה להר
בטהרה.
מכיר אני בעובדה כי אנשים רבים,
תלמידי-חכמים גדולים וצדיקים, אינם מסכימים עם עצם היתר העלייה, וטעמם ונימוקם
עמם.
יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך. דרגות הקדושה
הר הבית
המשנה (מידות ב א) אומרת כי שטחו
של הר הבית הוא ת"ק אמה על ת"ק אמה. אמירה זו אינה מיושמת בשטח[2], שכן שטחו גדול פי שניים לערך (
לגבי אותה הוספה לא הוחלו דיני
הר-הבית שכן היא לא קודשה[3] כאמור, אולם למעשה משום אי ידיעת גבול ההרחבה המדויק, אף מי
שייכנס לשטח ההרחבה בלבד יחויב בטבילה (להלן).
המשנה (כלים, א) מדרגת את דרגות
הקדושה בתוך ארץ ישראל, ועל-פיה מתחלק גם ההר עצמו לכמה חלקים אשר כל אחד מהם
דורש דרישות אחרות. עזרה
בתוך השטח הנקרא הר-הבית (או 'מחנה
לוויה') ישנו שטח מצומצם יותר הנקרא 'עזרה' (מחנה שכינה). שטח העזרה הוא
קפ"ז אמה (מזרח-מערב) על קל"ה אמה (צפון-דרום), ובתוכה נמצא מזבח העולה
ומבנה ההיכל המכיל את האולם, הקודש וקודש הקודשים. ייחודו של שטח זה הוא גם מבחינת
האיסור; טמא מת שנכנס לשטח זה מתחייב בעונש כרת. עזרת נשים
ממזרח לשטח העזרה נמצאת עזרת הנשים[4]. שטח זה אינו קדוש כקדושת העזרה, אך יהושפט גזר על שטח זה כי
אסור הוא לכניסה לטבול-יום (יבמות ז ע"ב), כלומר, הטמא שנטהר רק היום ועוד לא העריב שימשו[5]. שטח זה כולל גם את המעלות הקעורות שהיו מוליכות אל
שער-ניקנור, עליהן היו עומדים הלוויים בשמחת בית השואבה. חיל
את כל שטח העזרה ועזרת הנשים הקיף החֵיל.
המשנה אומרת כי שטח זה היה י' אמות[6]. אמנם, אמירה זו מציבה אותנו בפני קושיה רצינית ביותר; תיאור
אותו חיל במשנה (כלים א, ג) הוא שטח המשתפע ויורד מן העזרה אלֵי-ההר, אך במציאות הירידה
הטופוגרפית מן העזרה אל ההר רחוקה הרבה יותר מי' אמות. ולכן טוען הרב זלמן קורן (חצרות בית ה', פרק ד') כי המונח 'י' אמות' מתייחס לרוחב החיל מצד מזרח בלבד, ושם אכן יורד
החיל כיוון שהוא רחוק, מפאת קיומהּ של עזרת הנשים. אולם, בצפון, בדרום ואף במערב
שטח החיל רחב הרבה יותר. שטח זה אסור בכניסה לטמאי מת מדרבנן בלבד (משנה שם)[7]. קדושת הר-הבית בזמן-הזה
בטרם נחל במלאכת התיאום בין המשניות
ובין שטח ההר כיום, נאמר כי ישנה מחלוקת מהותית מאוד לגבי קדושתו הנוכחית של ההר,
ושתי סיעות מרכזיות הן: א. הרמב"ם וסיעתו (הלכות בית-הבחירה ו, יד) – קדושה ראשונה קידשה לשעתהּ וקידשהּ לעתיד לבוא. כלמר, קדושת בית המקדש שהוחלה על-ידי דוד ושלמה לא פסקה מעולם, וקיימת אף בחורבנו. ממילא כל הנכנס למקום המקדש אף עתה - חייב כרת[8].
ב. הראב"ד וסיעתו (בהשגותיו על הרמב"ם, שם) – קדושה ראשונה קידשה לשעתהּ ולא קידשהּ לעתיד לבוא. כלומר,
הקדושה שקידשו דוד ושלמה פסקה לאחר חורבן בית ראשון, ואף הקדושה אותה קידש עזרא
בימי שיבת-ציון לא היתה נצחית. ממילא, הנכנס עתה למקום המקדש אינו חייב כרת. אך
למעשה, מקובל להבין בדעת הראב"ד כי הפטור הוא מכרת בלבד, אך האיסור קיים
בעינו מדאורייתא או מדרבנן[9].
מכיוון שכמעט כל הדעות נוטות לשיטת
רמב"ם וסיעתו, אין אנו מקילים ואומרים כי פגה לה הקדושה. ועל-כן מנסים אנו
למצוא את המקומות אשר אינם אסורים בכניסה לטמא-מת, גם לא מדרבנן. מיקום העזרה
כדי להציב את שטחי-המשנַה לעיל על
השטח הקיים כיום, נתקלים אנו בקשיים מסוימים הנובעים מחסרון המסורות במשך
אלפי-שנים. הבעיה העיקרית היא מיקום העזרה בתוך ההר, נתון אשר ההתייחסות
אליו במשניות מעורפלת מאוד (להלן).
אולם שתי אפשרויות הן לזיהוי מיקום
העזרה: א. חישוב שטחים במציאות בהתאם לידוע לנו על השטח המקודש בהר. המשנה (מידות ב א) אומרת:
הר הבית... רובו מן הדרום, שני לו מן
המזרח, שלישי לו מן הצפון, מִעוטו מן המערב - מקום שהיה רֹב מידתו שם היה רֹב
תשמישו.
ההבנה הפשוטה היא כי בדרום היה השטח הפנוי מבניין העזרה הגדול ביותר, במזרח
– פחות גדול וכו'[10]. אם-כן, נוכל לחשב שטח שמותר בכניסה על-ידי חישוב השטחים
שבשאר הכיוונים[11].
ב. זיהוי עצם מסוים אשר ידוע לנו מיקומו בזמן
הבית, וממנו נמדוד לכל הכיוונים את העזרה, החיל וכו'. וממילא, יוּתר כל השטח אשר
לא יכָלל בשטח האסור.
בדרך זו נלך אנו על-פי דברי
הרדב"ז (שו"ת, סימן תרצ"א) "כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן-השתיה בלי
ספק, הנקרא אצלם אל-סכרא". הרדב"ז מציין מסורת עתיקה (המצוינת
במקורות רבים מתקופות שונות). על מסורת זו הסתמכו גם הב"ח (או"ח תקס"א), החת"ס (יו"ד רל"ו), החפץ-חיים (לקוטי הלכות
זבחים נה ע"ב) ועוד[12].
אך לא המסורת בלבד היא הגורמת לנו
להסתמך על קביעה זו, אף חישובי השטח של פני הקרקע מתאימים ביותר לכך, וכל
טענה המורה על אפשרות אחרת מחייבת הסרה והזזה של כמויות קרקע גדולות מאוד[13]. מראה הר הבית היום
נעבור, אם-כן, להסבר פני השטח
אשר איתם ייפגש העולה אל ההר.
ככלל, הר-הבית הינו פלטה שטוחה
רחבה ומישורית, אשר במרכזה נמצאת בימה גדולה ומוגבהת אשר עליה יושבים
אבן-השתייה וקודש-הקודשים (ואשר מפני חטאינו גלינו מארצנו ונבנתה עליה אותה קובה
מוזהבת). הבימה עצמה מוקפת בגרמי מדרגות המגשרים על פער הגבהים הקיים בין ההר ובין
הבימה הגבוהה ממנו בכ- 5-
כאמור, תופסים אנו כי החיל כלל את
הבימה המרכזית (למעט מרכז-הבימה עליו שכנה העזרה), את הירידות ממנה ואף אולי י'
אמות נוספות שלמרגלות המדרגות.
על-פי דברינו יוצא כי העולה אל ההר
צריך לשמור מרחק של שילוח טמאים
לעיל הזכרנו את המשנה (כלים א, ח) המורה על
קדושתו של הר הבית על-פני שאר ארץ ישראל. קדושה זו מתבטאת גם בדין שילוח-הטמאים
אשר טומאה יוצאת מגופם ומטמאים משכב ומושב: זב[15], זבה, נדה[16] ויולדת, והגמרא בפסחים (סז ע"ב) מוסיפה אף בעל-קרי[17] (כאמור, ודאי שטמא-מת יכול להיכנס להר הבית).
אם-כן, העלייה תותר רק לאותם אישים[18] אשר טבלו ונטהרו מטומאה היוצאת מגופם במקווה הכשר לטבילת
נשים, אחר הכנה לאותה טבילה[19] כהכנת הנשים לטבילה-לנידתן (הסרת דברים חוצצים וכו'). דינים נלווים
מורא מקדש
התורה מצווה "ומקדשי תיראו"
(ויקרא יט, ל, ושם כו, ב), וכבר אמרו חז"ל (יבמות
ו ע"ב) "ולא מן המקדש אתה מתירא אלא
ממי שהזהיר עליו". אמנם המשנה (ברכות
ט, ה) מגבילה את הכניסה להר הבית בכמה
הגבלות ונציין את הנוגעות אלינו:
"לא יכנס ב – ": א. מקלו – אך מותר בקביים (תוספות שבת סה ע"ב, ד"ה 'הקִטע').
ב. תרמילו – מקובל כי ההגבלה היא לתרמיל בו מניח האומן את כלי תשמישו (על-פי ביצה כה ע"ב).
ג. מנעלו – האיסור שווה לאיסור שביום הכיפורים – נעלי-עור בלבד (יבמות קב ע"ב, וכן בעיר הקדש והמקדש).
ד. אפונדתו – האיסור הוא על הליכה עם פאוץ' או הליכה בגוּפִיָּה בלבד (רש"י בברכות נד ע"א, ורמב"ם על המשנה).
ה. במעות הצרורים בסדינו - האיסור להיכנס עם ארנק כשהוא גלוי (תוספות פסחים ז ע"א, ד"ה בהר, ובערוך-השלחן-העתיד יד, ב).
איסורים נוספים המובאים שם הם הליכה
באבק שעל-רגליו (ובלכלוך ממשי), רקיקה, הליכה בלבוש שק, קפנדריא[20], ובכלל – כל דיני כבוד בית-כנסת שייכים (ואף הרבה יותר)
בהר-הבית, וממילא נכללים אף דברי-רשות שאסורים בהר (אי-הבאת-פלאפונים או כיבויים)
וקלות-ראש. תפילה והשתחוויה
כשמדבר הרמב"ם (ספר המצוות, עשה ה) על מצוות העשה של תפילה, הוא מביא ממדרש-תנאים על הפסוק
"ואותו תעבודו" (דברים יג, ה) – "עבדהו בתורתו, עבדהו במקדשו", ומוסיף
הרמב"ם מדיליה – "ללכת שם להתפלל בו ונגדו". וממילא חשיבות
יתרה נודעת לה לתפילה בחצרות בית ה' (ראה
תפילתו של שלמה המלך, מלכים א, ח). דא עקא,
משטרתנו 'פוסקת' על-פי דברי הגמרא כי תפילה היא עבודה שבלב, ואוסרת את ביטוי
התפילה המילולי במקום.
אף השתחוויה בבית ה' הינה דבר
חשוב, אך כמעט ואיננו יכולים לעשותהּ מפאת הגורמים לעיל. קריעה
הברייתא במועד קטן (כו ע"א) אומרת כי חלה על אדם חובת-קריעה כשהוא רואה את המקדש. העולה
להר-הבית רואה את הקרקע של העזרה, וממילא מתחייב הוא בקריעה[21]. דא עקא, משטרתנו כאמור אינה מאפשרת 'טקסים דתיים' על ההר,
ולכן נהגו העולים לקרוע את בגדיהם מייד בצאתם מהר-הבית.
יש להעיר כי הבא אל בית ה' בפעם
הראשונה מוכרח להיות מלווה על-ידי אדם נוסף שכבר עלה אל ההר, ויודע בדיוק
היכן מותר ללכת. סיום
לסיום, חשוב לציין כי מאמר זה אינו בא
חס וחלילה לפגום במאומה ביהודים הצדיקים אשר מתנגדים לעלייה מטעמים אלו או אחרים.
פשוט הוא כי מצוות המורא-מן-המקדש יכולה להתקיים הן בתוך ההר והן מחוצה לו. ולוואי
כי מן התומכים ומן הנמנעים יתקלס עילאה, ותחזינה עינינו בשובו לציון ברחמים. אמן.
[1] נעזרתי בעיקר בספר
אל הר המור (כתבו: הרב יצחק שפירא והרב יוסף פלאי) המסכם את הדברים באופן מסודר,
ובחצרות בית ה ' (כתב: הרב זלמן קורן) אשר נותן בסיס ותשתית לדיון, ולהם התודה. [2] אפשר כי חז"ל, שהיו מודעים לחוסר ההתאמה בין המציאות בשטח לדבריהם במשנה, כיוונו למתוח ביקורת על הורדוס ומרעיו. בקביעתם המצמצמת את את השטח המקודש ביקשו לרמוז להם כי למרות בנייתו המאסיבית קדושתו של הר-הבית לא הורחבה במאום עקב פעילותו כי אם נשארה בעינהּ, כך שמעתי מפי ר' יואל בן-נון.
[3] האור שמח טוען כי היא אף אינה יכולה להתקדש כלל שכן ההרחבה אפשרית
בַעזרות ובעיר בלבד. [4] רוב הנוכחים בה היו גברים, אלא ששמהּ ניתן להּ כיוון שהנשים יכולות להגיע רק עד אליה.
[5] אמנם, רש"י (שם ד"ה 'למחנה לויה') אומר כי גזירה זו של טבול-יום
חלה על כל הר הבית ולא רק על עזרת הנשים, ולכן יש הטובלים גם ביום שלפני
עלייתם. [6] אמנם, הרמב"ם (הלכות בית-הבחירה ה, ג) הבין כי הבטוי 'עשר אמות' מתכוון לגובה, ואם כן – לא ידוע לנו רוחבו.
[7] הרדב"ז (חלק ב תרצ"א) טוען כי קדושת החיל ועזרת-הנשים הינה רק
כשבית המקדש קיים, אך בחורבנו הכניסה לחיל ולעזרת הנשים מותרת אף לטמא-מת וטבול
יום. אולם, למעשה אין לנהוג כך שכן דעת יחיד היא זו, ועוד – אף אם לא תהיה בעיה
משום כניסה למקום אסור, עדיין הדבר יהיה אסור משום מורא-מקדש.
[8] הרב גורן דן באריכות בענין זה (בספר הר הבית, פרקים ז-ט).
[9] הראי"ה קוק (משפט כהן, תשובה צו) דן בנושא באריכות. יש לציין כי דעה
נוספת עולה בדברי המאירי (שבועות טז ע"א), המבין בראב"ד כי הפטור יוצר
היתר גמור.
[10] אמנם, הר"ש והרא"ש (בפירושם למשנה זו) מבינים לכאורה בצורה
ההפוכה, שנוכחות העזרה בכיוון הדרום היתה הגדולה ביותר וכו', אך דרך זו
אינה אפשרית מתמטית ואכמ"ל, ולכן נראה כי דיברו על המבנים שבתוך העזרה
(עיין להלן בדברי הרב שילת).
[11] בדרך זו הולך הרב שילת (תחומין ז, עמ' 489), ולכן היתר-הכניסה לדעתו
מצומצם יותר.
[12] בדרך הקדש לר' חיים אלפאנדארי איתא: "והנה היום לא מצאנו מציאות אבן
השתיה הזאת כיצד היא עומדת, כי הגויים פיהם דבר שוא, זה אומר ככה שהיא גבוה
מן הארץ ותלויה באויר, וזה הפך התלמוד עד ישקיף וירא ה' משמים תתגלה מלכותו
עלינו". אך ברור כי תמיהתו אינה על המקום אלא על הסתירה שבין דברי הגויים
ובין הידוע ממקורותינו.
[13] יש כמה חוקרים המזהים את העזרה במקומות שונים בתוך ההר; מדרום לכיפה -
באל-כאס (ד"ר טוביה שגיב, תחומין כה עמ' 514), וזאת בעקבות בעייתיות בהעברת
המים אל ההר, ומצפון לה – בכיפת הרוחות (מר קאופמן), וחזינן שאיתור מקומות אלו
אינו ייתכן מהסיבות המובאות לעיל. ואף הרב גורן שמזהה את קודש הקודשים מעט מערבית
לכיפה (הר הבית, פרק כ), אינו משנה את מסלול ההליכה המותר באופן משמעותי. [14] פרוט רחב על הנושא נמצא בספרו של הרב זלמן קורן (חצרות בית ה', פרק ד), המומלץ ככלל. [15] יש החוששים למציאות של זבים אף היום, אף שלא נבדק הזב בשבעת הדרכים שבהם בודקים את סיבת אותו הזוב (הלכות מחוסרי כפרה ב, ב). חשש זה יצריך טבילה במים חיים ושמירת ז' נקיים כדי להתיר עלייה להר (שם ג א).
[16] איסור הכניסה לזבות ונידות מגביל באופן מסוים את הכניסה לנשים, ומצטרף
אליהם איסור של פולטת שכבת-זרע שדינה כבעל קרי. מפאת הגבלות אלו, יש האוסרים את
הכניסה לנשים (גם בין המעודדים את הכניסה להר-הבית באופן כללי). בנוסף, דבר זה אף
יכול לגרום לחוסר צניעות רב, מפאת החצנת-הסיבות הפיסיות למניעות-העלייה.
הגבלות אלו אף מגבילות את הכניסה לבתולות אשר
אינן יכולות לטבול לנידתן (וכמו שמציין הריב"ש תשובה תכ"ה, עיין שם),
ואין בכוונתנו להתייחס לאמירות המתירות טבילה בשביל הר-הבית לרווקות.
להרחבה בנושא ניתן לעיין בפרק ה' מעיקרי-ההלכה
בספר אל הר המור.
[17] הרמב"ם מצטט בהלכותיו את המשנה כפשוטה ואינו מונה את בעל הקרי.
[18] איתא בתוספתא איסור על הכנסת כלים טמאים, אך הרב גורן והגרש"ז
אויערבך התירו זאת למעשה (ניתן לעיין בפרק ה מבירורי-הלכה שבספר 'אל הר המור'.
[19] לגבי ברכת הטבילה: אדם שלא טבל כלל במקווה מאז ראה קרי לאחרונה
מברך 'אשר קדשנו במצוותיו וצונו על הטבילה'. אך אם כבר טבל אפילו ללא הסרת
החציצות, אין הוא מברך. לפירוט, הרחבה והלכה למעשה ניתן לעיין בספר אל הר המור,
הלכה למעשה פרק ב, ועיקרי ההלכה פרק ו.
[20] המצב כיום הוא שאי אפשר לעשותו קפנדריא, שכן משטרתנו מאפשרת כניסה בשער
המוגרבים בלבד, ויציאה – בשער השלשלת בלבד.
[21] אמנם, בפשט הפוסקים עולה כי כל הרואה אף את הכיפה עצמהּ חייב לקרוע, אך לא
נהגו כן. והרב טיקוצ'ינסקי (עיר הקדש והמקדש, חלק ג, פרק יז) מעלה את הסברא שהגורם
המחייב את הקריעה הוא ראיית קרקע העזרה דווקא (ואף שהוא דוחה אותה אחר-כך).
וכמדומני כי אכן נוהגים רוב העולים להר לקרוע את בגדיהם.
צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 18402
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|