אילן ליברמן

התכלת, סקירה היסטורית-הלכתית


פתיחה
חלק א – זהות
        ימי-קדם
        העלמות התכלת
החִפושׂים בעת החדשה
        שיטת האדמו"ר מראדזין
        שיטת הרב הרצוג
הארגמון קהה-הקוצים
        פתרון בעיָת הגוֵן
        סיועים לזהוי הארגמון
        סיבות אפשריות להתנגדות
סיכום חלק א
חלק ב - אופן קשירת התכלת
        מספר חוטי התכלת
        ההבדל שבין קשירת-הלבן לקשירת-התכלת
        מספר החוליות
        צבע החוליות
        חמשה קשרים
        מבנה החוליה
        קשירה על כל חוליה
        קשר עליון
השיטות למעשה
        שיטת הרמב"ם
        שיטת רב עמרם גאון
        שיטת הראב"ד
        שיטת חב"ד
במקום סיכום


פתיחה

במאמר, אנסה לסקור את השתלשלותהּ ההסטורית של מצוַת התכלת; החל מימי-קדם וכלה בימינו אנו. חדושו של המאמר איננו בהתמקדות בפַן זה או אחר כי-אם במבט 'ממעוף-הצִפור' הסוקר את הענין בסקירה אחת. תקוַתי היא כי כל הרוצה ללמוד בקצרה על הנושא ללא עיון מעמיק, יוכל להסתפק בקריאת מאמר זה אי"ה[1].

ימי-קדם

עד לסוף תקופת-הגמרא היתה התכלת מצויה בין עם ישראל. לא ברור עד כמה היא היתה נפוצה, אך ודאי שבדור האחרון של הגמרא היא היתה בנמצא[2]. נראה כי מחֻרבן הבית התמעטה מציאות התכלת, אך העלמותהּ באופן גורף היתה בדור השלישי של הגמרא, תקופה המקבילה לאביי ורבא בהּ פסק הישוב היהודי בארץ ישראל, ואתו מוסד הסנהדרין.

העלמות התכלת

בשלב זה, מזדקרת ועולה השאלה - מדוע פסקה התכלת?

השאלה חשובה עד מאֹד, מכיון שכל נסיון לחדש את התכלת חייב להתמודד איתהּ ולהסביר מדוע היא אינה מעכבת אותו כרגע. כלומר; אם יבוא אדם לחדש ולומר כי מצא הוא את התכלת, נשאל אותו - 'אם-כן, מדוע לא צבעו תכלת בדרך זו עד עכשיו? אולי בגלל שהדרך שלך אינה נכונה?'

ברוך ה' נראה כי לשאלה זו נמצא מענה, אותו גלה ר' יצחק-אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל. על-פי מקורותינו מוכח שהתכלת נעלמה בערך בשנת 300[3]. במקביל, נמצא במקורות הסטוריים כי הפסיקו ליַצר את הצבע הכחול המפורסם - 'הפורפירא' בדיוק באותו הזמן. מובא שם שאחד מקיסרי-רומא, גזר גזֵרה על איסור-השמוש בתכלת. לא היתה זו הגזֵרה היחידה בנושא זה, אך הגזֵרות שקדמוהַ לא היו מקיפות כל-כך, חלקן אפשרו קניַת צמר צבוע אך לא את צביעתו, דבר הפוסל משום 'לשמהּ'. גזֵרה זו לא נבעה מטעמים אנטישמיים כי-אם מטעמים כלכליים, שכן רצה הוא מונופול על צביעת הצבע כחול, והוא השתמש בזיוף של הקלאילן, להלן. ממילא, כיון שנגזרה גזרה זו - הואיל ומצוַת תכלת על-אף חשיבותהּ אינה ממצווֹת 'יהרג ואל יעבֹר', ולאט-לאט נעלמה היא מן העולם.

החיפושֹים בעת החדשה

שיטת האדמו"ר מראדזין

לא ידוע לנו על נסיונות משמעותיים במשך-השנים למצֹא את התכלת[4], עד שבא הרב גרשון חנוך ליינר מראדזין ומסר את נפשו למען חפוש ומציאת התכלת[5]. הוא סבר כי החלזון הוא דיונון-הרוקחים ואף הלך לנאפולי ולמקומות נוספים בכדי לאשר את קביעתו. הוא כתב שלשה ספרים - 'עין-התכלת', 'פתיל-תכלת' ו'שפוני-טמוני-חול', בהם מציע הוא את שיטתו ומתכתב רבות עם רבני-דורו בנושא. לאחר שחשב כי מצא את אותו החלזון, החלו הוא וחסידיו לצבֹע את ציציותיהם בתכלת, וכך עדַין נוהגים חסידי ראדזין וברסלב.

הטענות העיקריות כנגד שיטתו של הרב'ה מראדזין הן בעיקר מצד הדיונון שאינו דומה כלל לחלזון (אין לו קונכיה), וכן העובדה כי בתהליך הפקת-הצבע הסממנים הרבים שהוסיף הם שנתנו את ה'טון' ולא דמו של הדג[6], יש לו גדים ועצמות, בעוד שעל-פי הירושלמי (שבת פרק א הלכה ג) לחלזון לא אמור להיות גִדים ועצמות. עולה לעתים קרובות מדי, בעוד שהגמרא (מנחות מד ע"א) אומרת כי הוא די נדיר. אינו נמצא בנחלת זבולון, בעוד שעל-פי הגמרא (שבת כו ע"א) הוא אמור להִמצא שם, להלן. הצבע כהה יותר מן הרקיע של ארץ ישראל ואי-יציבותו של הצבע, לקמן נפרט את הסימנים.

שיטת הרב הרצוג וחסרונותיה

כמה עשרות-שנים לאחר מכן ישב הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג באירלנד וכתב את עבודת הדוקטורט שלו אודות 'התכלת מן הבחינה לשונית' ובכלל. בתחילה דחה הרב הרצוג את שיטת הרב'ה מראדזין, ולאחר מכן העלה הוא את הסברה כי החלזון הוא הארגמון-קהה-קוצים אך דחה אותה בגלל שהצבע שנצבע היה סגול. לבסוף העלה סברה שזו היא הינטינה (חלזון סגול יפהפה), אך גם אותה הוא דחה ולא צבע בהּ תכלת.

הארגמון-קהה-הקוצים

במשך-השנים נעשו נסיונות שונים למצֹא את חלזון-התכלת, ובעיקר התמקדו בארגמון. עיקר-הזהוי לאותו החלזון נובע מדברי הגמרא (בבא-מציעא סא ע"ב) – "אני הוא שהבחנתי (במצרים) בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד להפרע מן המטיל קלאילן בכסותו ואומר תכלת הוא". מכאן עולה כי ההבחנה בין קלאילן ובין תכלת הנה דבר קשה  עד בלתי-אפשרי[7]. הקלאילן מזֹהה עם נול-הצבעים או אסטיס-הצבעים, ואכן המולקולה שלו שוה לגמרי למולקולה של התכלת, והחֹמר המופק ממנו נקרא אינדיגו. הבדל אחד יש בין שתי המולקולות, למולקולה של הארגמון נתוספו שני אטומי ברום המשנים את גון-הצבע לסגול, להלן.

כאמור, הבעיה העיקרית בארגמון היא שגון-הצמר שנצבע אינו כחול אלא סגול. בעקבות בעיה זו יש שטענו כי אכן גון-התכלת כלל אינו אמור להיות כחול כי-אם סגול, ובין יתר הבסוסים הזכירו את תרגום-השבעים למילה 'תכלת' כ'יקינט' שפֵרושו 'סגול'.

פתרון בעיַת הגוֵן

גרסאות רבות נסובות סביב גלויו של הגון הכחול[8], נביא את השתים העיקריות;

מפי הרב רפפורט שמעתי שלאחר שצבעו תכלת סגולה לבקשת מזמין מסֻים, הלכו לטֹוֶה-ציציות ירושלמי בכדי שיטוה וישזֹר את החוטים. לאחר שטוה ושזר את החוטים, הניח את הציציות על דוד-קיטור בכדי שהטויה והשזירה יעמדו, בגלל קפיצותו של הצמר המֻרכב חלבונים ואכמ"ל. דוד-הקיטור והחום גרמו לתהליך מולקלורי בחֹמר אשר שחרר את אטומי הברום, הקשורים בצורה חלשה למולקולה, וגון-החֹמר השתנה מסגול לכחול.

גרסה נוספת לאותו גלוי (וכן איתא בסרט של עמותת 'פתיל-תכלת'), מספרת על פרופ' אלינר (אחד מן החוקרים החשובים בנושא) אשר השאיר את החֹמר בשמש והלך לעסקיו. כשחזר לאחר כמה דקות, צבע את הצמר, שטפו וראה לתדהמתו שגון-הצמר נהיה כחול[9]. שוב, השמש שחררה את שני אטומי-הברום שיצרו גון סגול לחֹמר.

סיועים לזהוי הארגמון

גורמים נוספים המסַיעים לזהוי הארגמון הם מצבורי-הקונכיות השבורות בדיוק במקום ממנו מופק הצבע - מקום-הבלוטה, אשר נתגלו בצפון ארץ ישראל (כיום בינתיים בשליטת לבנון), ואכן מעידה הגמרא כי ציָדי חלזון היו מסולמהּ של צור ועד חיפה (שבת כו ע"א).

הגמרא (מנחות מד ע"א) אומרת כי בריַתו של החלזון דומה לדג וגופו דומה לים. נראה כי ההסבר לכך הוא שבמבט פרופיל על החלזון הוא נראה כדג, ומצד שני - לחלזון נדבקים כל-מיני יצורים קטנים אשר נותנים לקונכיה שלו מראה אשר דומה לקרקע-הים, וכך יכול הוא להסתוות.

הגמרא (שבת עה ע"א) אומרת כי צבעו של החלזון בחייו טוב יותר מאשר במיתתו, דבר המתקיֵם בארגמון שמוציא דם רב יותר בחייו.

חלזון זה הינו נדיר יחסית ואף הגמרא (מנחות מד ע"א) מפליגה ואומרת כי עולה הוא אחת לשבעים שנה (סביר מאֹד כי לשון זו גוזמא היא, שהרי הגמרא משתמשת במספר זה פעמים רבות כמציֵן דבר אגדי), אכן חלזון זה אינו נפוץ. ועוד, החלזון עולה רק בתקופה קרה ורק בְים שקט, דבר המורה על תפוצה נדירה. ועוד, הגמרא (מגילה ו ע"א) דורשת את הפסוק 'שפוני טמוני חול' (דברים לג, יט) על החלזון המתחפר בקרקע הנמצא בנחלתו של זבֻלון. מאידך, אפשר וחז"ל קוראים לו נדיר כיון שהיתה נצרכת כמות רבה של חלזונות לצֹרך כל עם ישראל.

המדרש (שיר השירים רבה פרק ד) אומר כי 'חלזון זה כל זמן שהוא גדל נרתיקו (מלבושו) גדל עמו', תֵאור המתאים מאֹד לארגמון.

קונכיתו של הארגמון קשה, דבר המתאים לגמרא (שבת עה ע"א) המתבטאת ב'הפוצעו'.

צבעיו דומים לים, דבר המתאים לגמרא (מנחות מג ע"ב) 'תכלת דומה לים', ואף עמידים מאֹד.

סיבות אפשריות להתנגדות

אם-כן, לאחר שנמצא חלזון זה - מדוע עוד לא כל עם ישראל צובע בו כסותו?

אין בכוַנתֵנו לענֹת על שאלה זו, אלא להצביע על כמה כוונים שאולי גורמים לכך. ובנוסף, להתפלל ולעשות למען אשר מציאות זו תשתנה.

עיקר-הטענות כנגד גלוי-התכלת אינן במישור ההלכתי כי-אם במישור המטה-הלכתי; טִעונים כמו 'אתה יותר צדיק מגדול-הדור?', 'כבר סיַמתַ לתקן את כל המצוות שלך?' ועוד, תופסים מקום נרחב בטענות המתנגדים. אך על-אף חשיבותם המוסרית הרבּה, נראה כי לא ימנעו הם בהכרח את הפצת-התכלת, שהרי אנו מאמינים כי יש להשתדל לקיֵם את המצוות כולן, ללא העדפת מצוה אחת על חברתהּ. רפיסות במצוה אחת אינה מאפשרת לנו להתרפס בשאר המצוות.

נראה כי תֹרף-הטעונים הינם יותר ביסוד של 'לא נהגו כן' ו'רבי אינו נוהג כך'. שוב, טעונים אלו חשובים מאין-כמותם, אך נראה לי שברור כי הטלת-התכלת כלל אינה גורמת לבזוי תלמידי-חכמים חס וחלילה, אי-סרות למשמעתם חס וחלילה וכד'.

טעון נוסף במישור ה'מֶטָה' הוא ההִסמכות על 'מֶחָקרים', כימאים וארכיאולוגיים למיניהם, דבר שלא בהכרח נראה פסול בעינינו.

מעט טעונים נוספים במישור ההלכתי הם נסוחו של הרמב"ם (הלכות ציצת ב, ב) - 'מביאים דם-חלזון והוא דג'. אלא שבמה שלא נבחר תהא קושיא שהרי הגמרא אומרת 'חלזון', ובהכרח לא נעשה כדברי שניהם. אך התשובה הפשוטה יותר היא כי 'דג' מורה על בעל-חיים ימי במובן הכולל[10].

נדירותו של החלזון גם היא מטרידה, אך הסברי נדירותו וכמות-הבקוש יכולים להוות פתרון סביר ביותר.

לגבי גופו ובריתו של החלזון, התשובות שהובאו לעיל בהחלט מתקבלות על-הדעת.

סיכום - חלק א'

הטלת-התכלת נהגה עד לתקופת הגמרא. התכלת נעלמה לה כליל אי-שם בימי הסבוראים. האדמו"ר מראדזין ואחריו - הרב הרצוג נסו למצוא את אותו החלזון, אך לא הצליחו בכך. בזמן האחרון נמצא החלזון אשר עונה על כל הקריטריונים הנצרכים. היתה בעיתיות בגוֵן שהופק מן החלזון שכן הוא היה סגול, אך בעיה זו נפתרה כשגלו שהצבע הופך לכחול על-ידי חשיפה לשמש שהיתה חלק מן התהליך.

כיום, בצבור הדתי והחרדי פתיל-התכלת עוד אינו נפוץ כל-כך - רֹב האנשים מטילים רק פתילים לבנים בטליתותיהם. אמנם, אט-אט יותר-ויותר אנשים בצבור הדתי והחרדי מתחילים להטיל תכלת בבגדיהם, בעיקר בקרב צבור-בני-הישיבות, אך גם בקרב צבור ה'בעלי-בתים'.

אופן קשירת התכלת

מספר חוטי-התכלת

להלן תובא סקירה בסיסית לגבי החוטים ושיטות-הקשירה הקיָמות בתכלת[11];

ברמה ההלכתית, השאלה העיקרית היא כמה מחוטי-הציצת אמורים להיות צבועים בתכלת. שלֹש שיטות הן בראשונים ולכל אחת מהן בסוסים רחבים במדרשים, בגאונים ובקבלה –

א.       הרמב"ם (הלכות ציצת א, ו) - חצי חוט צבוע תכלת (אחד משמונה).

ב.      הראב"ד (בהשגותיו, שם) - חוט שלם צבוע תכלת (שנים משמונה).

ג.        רש"י ותוספות (מנחות לח ע"א, ד"ה התכלת) - שני חוטים צבועים תכלת (ארבעה משמונה)[12].

 

כיום, אין פסיקה מֻסכמת בצבור הרבני בנושא זה, וכל אחד אמור לבחֹר את שיטתו בכֹחות-עצמו, דהיינו למוד-הנושא ו/או התיעצות עם רב וכדומה.

ההבדל שבין קשירת-הלבן לקשירת-התכלת

בצורת-הקשירה, השאלה הבסיסית איתהּ נתקל כל אשר בא להטיל תכלת בכסותו היא 'מדוע משנים ממנהג אבותינו הקדמונים בציצת לבנה של 7,8,11,13 או כמנין יהו"ה?'.

אלא שלאמיתו-של-דבר השאלה היא הפוכה; הגמרא במנחות נותנת כמה כללים לגבי צורת-הקשירה, ואחר שנעלמה התכלת לא נשמרו המנהגים הקדומים (למעט מנהג התימנים-בלאדים על-פי הרמב"ם), וחדשים מקרוב באו...

כאמור, בגמרא נאמרו כמה כללים, ונוסיף כי אין שום עכוב בהלכה בצורת-הקשירה, למעט העובדה שצריך לפחות קשר-כפול בתחילה ואחריו חוליה המחזיקה את עצמה (ואם אינה מחזיקה את עצמה - ניתן לקשור שוב קשר כפול להחזיק).

מספר החוליות

"הפוחת לא יפחֹת משבע והמוסיף לא יוסיף על שלש-עשרה" (מנחות לט ע"א) - הגמרא אומרת כי מספר החוליות שבגדיל נע בין 7 חוליות ל-13 חוליות. אמנם התוס' בפסחים (קד ע"א, ד"ה 'ומר') אומרים כי אין הכוַנה שאפשר לעשות 8,9 חוליות וכו' אלא רק 7 או 13, וכך נהוג. יש לציֵן כי אין שום הבדל הלכתי בין 7 ל-13! אגב, סיבת מספרים אלו מתֹארת בגמרא (מנחות שם) בהסבר אגדי-קבלי כנגד שבעה רקיעים ועוד ששה אוירים שביניהם ואכמ"ל.

צבע החוליות

"כשהוא מתחיל - מתחיל בלבן... וכשהוא מסיֵם - מסיֵם בלבן" (מנחות שם) - הכריכה/חוליה הראשונה והאחרונה שבגדיל צריכות להיות לבנות (=בצבע הבגד). ונחלקו הראשונים האם הכונה היא שחוץ מהחוליה/הכריכה הראשונה והאחרונה כל החוליות הינן תכלת (רמב"ם שם א, ז) או שהחוליות שבאמצע מתחלפות - אחת לבן, אחריה תכלת וחוזר חלילה (ר' נטורנאי גאון, מובא בראב"ד בהשגותיו שם). שוב, יש מנהגים לכאן ולכאן וההקפדה היא רק שהכריכה הראשונה והאחרונה יהיו של לבן ולא תכלת, אך גם זה אינו מעכב בדיעבד.

חמישה קשרים

המנהג לקשֹר חמשה קשרים בגדיל אינו מובא בגמרא כלל, אלא רק במקורות-הקבליים ובמדרשים (ובעקבותיהם, ברש"י שעל החומש). אמנם הרב'ה מראדזין טען כי אף בתקופת הגמרא נהגו חמשת הקשרים. על-כל-פנים, אם ישנן 13 חוליות וחמשה קשרים (היוצרים ארבעה אוירים) - נוצרות שתי אפשרויות לחלק את החוליות:

א.      באויר הראשון, השני והשלישי - ארבע חוליות כל-אחת, ובאויר הרביעי - חוליה אחת, זו שיטת הגר"א (הגהות על השו"ע יא יד).

ב.      באויר הראשון, השני והשלישי - שלש חוליות, ובאויר הרביעי - ארבע חוליות, זו שיטת 'ספר החנוך' (מצוה שפו).

אם ישנן רק שבע חוליות לא בהכרח כדאי לקשור חמשה קשרים מצד הנוי, אך אם-כן - החלוקה היא שבאויר הראשון, השני והשלישי - שני קשרים ובאויר הרביעי - קשר אחד.

מבנה החוליה

"ומה היא חוליא? כדי שיכרֹך וישנה וישלש" (מנחות שם) - שתי אפשרויות הן לעצוב החוליה - מנהג-התימנים ומנהג-חב"ד. ראוי לציין, כי חוליות אלו אינן ניתנות להִלמד בכתב כי-אם בראִיַת-העין בלבד. על-כל-פנים, עיקר החוליה הוא כריכת שלשה קשרים יחדיו ויצירת מתח ביניהן. החוליה התימנית יוצרת את המתח על-ידי העברת החוט והקשר בפנים-החוליה, בעוד שבחוליה החב"דית החוט והקשר חופים מעל שלש הכריכות. ההבדל הפרקטי שבין שתי החוליות הוא שהחוליה התימנית יכולה להחזיק את עצמה בעוד החוליה החב"דית נצרכת לקשר כפול בסופהּ בכדי להתקיֵם. אמנם, חוליה יכולה להיות 3 כריכות רגילות, בתנאי שישנן חוליות של תכלת ולבן צמודות ועצם השנוי שבצבע יוצר את ההבדל שבין חוליה לחוליה.

קשירה על כל חוליה

"וצריך לקשור על כל חוליא וחוליא"' (מנחות לח ע"ב) - הגמרא אומרת כי בסופהּ של כל חוליה וחוליה צריך להיות קשר. התוס' (לט ע"א, ד"ה לא) מבינים כי הכונה היא שבסוף-הגדיל בלבד צריך להיות קשר המחזיק את הגדיל בסופו. אמנם הרמב"ם (הלכות ציצת א, ו) משלב את הקשר עם החוליה עצמהּ, כך שחבוי הוא בתוכהּ, ואף אינו נצרך לקשר-כפול בסוף-הגדיל שכן החוליה אינה נפתחת.

קשר עליון

"קשר עליון דאוריתא" (מנחות לט ע"א) - הגמרא מצריכה קשירת קשר-עליון (לרֹב הראשונים - בתחילת עשיַת הגדיל, עיין תוס' ד"ה קשר), אמנם הרמב"ם אינו מביא גמרא זו, ונראה כי הוא מסביר שהקשר העליון אינו קשר-כפול, וממילא החוליה התימנית כוללת קשר-עליון בתוכהּ. למעשה, אף התימנים ושאר הנוהגים בשיטת הרמב"ם קושרים קשר-כפול-ראשון בתחילת-הגדיל.

השיטות למעשה

כל המאמרים האלו שהובאו בגמרא יכולים ליצור שיטות רבות מספור. נציין את השלובים הבולטים, ולמעשה.

שיטת הרמב"ם

שיטת הרמב"ם (מובא בהלכות ציצִת, שם) - קשר כפול, חוליה תימנית ובה כריכה ראשונה לבנה והשתים תכולות, מרחיקים מעט, חוליה תימנית של שלש כריכות תכלת, מרחיקים וכו'. לבסוף - החוליה האחרונה (7 או 13) תהא מֻרכבת משתי כריכות תכולות והאחרונה לבנה.

יש המוסיפים עוד 4 קשרים כפולים על-גב שיטת הרמב"ם וממילא יוָצרו שתי אפשרויות (במקרה ועושים 13 חוליות) -

א.      קשר אחר שלש חוליות, קשר נוסף לאחר שלש חוליות, קשר נוסף לאחר שלש חוליות וקשר נוסף לאחר ארבע חוליות.

ב.      קשר אחר ארבע חוליות, קשר נוסף לאחר ארבע חוליות, קשר נוסף לאחר ארבע חוליות וקשר נוסף אחר חוליה אחת.

שיטת רב עמרם גאון

שיטת ר' עמרם גאון - קשר כפול (לא ברור שאכן כך שיטתו המקורית), חוליה תימנית לבנה, חוליה תכלת וחוזר חלילה עד ל-7 או 13 חוליות.

יש המוסיפים עוד 4 קשרים כפולים על-גב שיטת ר' עמרם גאון ויוָצרו שתי אפשרויות כדלעיל:

א.      קשר אחר שלש חוליות (לבנה, תכולה ולבנה), קשר נוסף אחר שלש חוליות (תכולה, לבנה ותכולה), קשר נוסף אחר שלש חוליות (לבנה, תכולה ולבנה) וקשר נוסף אחר ארבע חוליות (תכולה, לבנה, תכולה ולבנה).

ב.      קשר אחר ארבע חוליות (לבנה, תכולה, לבנה ותכולה), קשר נוסף אחר ארבע חוליות (לבנה, תכולה, לבנה ותכולה), קשר נוסף אחר ארבע חוליות (לבנה, תכולה, לבנה ותכולה) וקשר נוסף אחר חוליה אחת (לבנה).


שיטת הראב"ד

הראב"ד (הלכות ציצת פרק א, בהשגותיו על הרמב"ם) - מבין בגמרא כי 'יכרֹך וישנה וישלש' מדבר על מספר הכריכות התכולות שבתוך אויר אחד, וממילא סובר הוא כי באויר הראשון ישנן 7 כריכות אשר הראשונה שבהן היא הלבנה, אחריה - תכולה וחוזר חלילה. באויר השני אין הוא נוקט מס' כריכות קבוע ומשאיר את הדבר לרצון-הכורך (בין 7 ל-13), ובאויר השלישי והרביעי מורה הוא שוב על 7 כריכות. למעשה, הנוהגים כן קושרים חמשה קשרים, כשביניהן כורכים כ-7,7,?,7 (באויר השני כמה שירצו, כאמור) בשלוב כריכות של לבן, תכלת וחוזר-חלילה. אמנם, כל אויר יתחיל ויסתיֵם בכריכה לבנה (מתחיל ומסיֵם בלבן). ואפשר גם לכרוך 7,8,11,13 כמו המנהג של הלבן.

הבדל נוסף הוא הקשר הכפול שהראב"ד מתאר, קשר הדומה לכריכה ספרדית אלא שהוא עם שני חוטים - תכלת ולבן, אך כיון שקשר זה אינו מחזיק-מעמד מֻמלץ לקשֹר בקשר הכפול המקֻבל.

שיטת חב"ד

חב"ד - מנהג חב"ד (שו"ע-הרב או"ח סימן יא סעיף לא) משאיר את חמשת הקשרים ואת המספר של 7,8,11,13, אך קושר הוא בצורת חוליות (לעיל). החוליה הראשונה מֻרכבת מכריכה לבנה ושתים תכולות, החוליה השניה משלש תכולות. בחוליה השלישית - הכריכה הראשונה באויר הראשון והשניה והשלישית באויר השני. החוליה הרביעית והחמישית באויר השני. החוליה השישית, השביעית והשמינית באויר השלישי. בחוליה התשיעית - שתי הכריכות הראשונות באויר השלישי והכריכה האחרונה באויר הרביעי. החוליה העשירית, האחת-עשר, והשתים-עשר באויר הרביעי, ובחוליה השלש-עשר שתי הכריכות הראשונות הן תכולות והכריכה האחרונה בלבן[13].

במקום סיכום

לסיום, נאמר בשם הרב'ה מראדזין כי אפשר מאֹד כי לא אצל כולם היו מספר חוטי-התכלת והחוליות שוים[14], והעיקר שנקשור ונכרוך לשם-שמים ולשם אהבת כל אחד ואחד מישראל. ואיתא בספרים כי כשכל עם ישראל יטילו תכלת בכסותם יבוא המשיח במהרה בימינו אמן.



[1] הדברים להלן נכתבו בעיקר בעקבות שעורים ששמעתי מפי הרב שבתי רפפורט והרב שמואל אריאל, ובעקבות דברים שראיתי בספר 'התכלת' לרב מנחם בורשטיין, ולהם התודה.

[2]  אין אמירה מפורשת בגמרא על סוף-זמן תפוצת התכלת, אך עולה מתוך כמה מן הסוגיות שבמסכת מנחות (לט-מד) שלאמוראים מסוימים היתה תכלת, ועל-ידי תִארוך אותם האמוראים נוכל לתארך את הזמן בה היתה התכלת נפוצה. בגמרא (שם מג ע"א) מובא שלרב אחאי היתה תכלת, והוא היה בדור האחרון של האמוראים, ומכאן ראיתנו.

[3] זו בערך השנה של תוככי תקופת האמוראים, וכאמור בתקופה זו החלה התכלת להתמעט, ולבסוף - נכחדה.

[4] הרב'ה מראדזין טוען כי לרמב"ם היתה תכלת, אך לא נתישבה דעתי בהוכחותיו ואכמ"ל.

[5] למותר לציין כי היה הוא תלמיד-חכם ורב'ה בעל שעור-קומה, כתב הוא בין-השאר גמרא על מסכת כלים, ואף היה בעל השכלה כללית רחבה.

[6] ואף שהגמרא מורה להוסיף סמּנים, תפקידם הוא שולי ואין הוא אמור לשנות את גוָן-התכלת.

[7] להרחבה על נסיונות בדרכי ההבחנה ביניהם עיין בגמרא במנחות (מב ע"ב-מג ע"א).

[8] אולי אין זו סתירה, אלא גלוי שהתרחש בכמה מקומות שונים בזמן יחסית קרוב, ואלו ואלו דברי א-לקים חיים.

[9] הנוזל עצמו לא השתנה מן הצבע השקוף כיון שלא חֻמצן, ואכמ"ל.

[10] מעין משמעות המילה 'דם' המורה על נוזל מן הגוף ולאו-דוקא דם ממש הבא דוגמא לאמירה זו.

[11] יש לציֵן כי לא נתיחס לסוגיַת 'עכוב התכלת את הלבן'.

[12] להרחבה במקורות-השיטות ניתן לעיין ב'עין התכלת' לאדמו"ר מראדזין (פרק מד).

[13] תמיד חב"ד הכי מסֻבכים...

[14] בב"ב (עד ע"א) איתא 'הוה לך למימני חוטין ולמימני חוליות', ומשמע שהיה זה סימן-היכר יחודי.

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 14164

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer