"

Home
New Campus Project
About Us
Community Involvement
Yeshiva - IDF Partnership
Staff
About yerucham
The Yeshiva High School
Contributions
Contact Us
Video Presentation
Search
Links
Site Map
 

 

 

אהד שורק

על כתיבה, שיעורים והשלמה בשבת 

הקדמה
פתיחה
החקירות המרכזיות
חסרון הגדרתי                 מבוא
                                      שיטת שבט הלוי           שיעורי שבת כגדר
                                                                         מקור שיעורי שבת – הלכה למשה מסיני
                                                                         השלמה – פתרון של מלאכת מחשבת
                                                                         תיקון ספר תורה ונ"ך
                                      שיטה אפשרית ברש"י   התיבה כמלאכה שלמה
                                                                         כתיבה סמוך לכתב – משמעות היצירה
                                                                         "להשלים שאני" - תיבה חדשה
                                                                         השלמה כעמידה בדרישות הגדר
                                                                         השלכות
חסרון שיעור מחייב         מבוא
                                      שיטת הריטב"א           שיעורי שבת כשאר איסורים
                                                                         השלמה – שיעור בפני עצמו
                                      שיטת המאירי              שיעור כתיבה כשאר איסורים
                                                                         סברה לחיוב בהשלמה
                                                                         משמעותה של זוגיות
                                                                         משמעותה של אחדות
חסרון ב'מלאכת מחשבת' מבוא
                                      שיטת החלקת יעקב      הצורך בשיעורי מצוות
                                                                         מלאכת כותב - חשיבות עושה שיעור
                                                                         השלמה - מחשבת תחת מחשבת
                                      שיטת האגרות משה      חשיבות שאינה מן העניין
                                                                         השלמת ספר - בדגש על הספר
סיכום                                      
נספח - בין שיעורין לחשיבות

 

תנא: כתב אות אחת והשלימה לספר, ארג חוט אחד והשלימה לבגד - חייב. מאן תנא? אמר רבא בר רב הונא: רבי אליעזר היא, דאמר: אחת על האריג - חייב. רב אשי אמר: אפילו תימא רבנן, להשלים שאני.                                                          (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קד ע"ב)

הקדמה

מטרת המאמר הזה, מעבר לעיון בשיטות השונות בסוגיית השלמת אות אחת לספר, היא לנסות להשתמש במקרה קצה זה לשם ניסוח גדר מלאכת כותב, או הבנת אופייה של המלאכה. אלו עוסקים רבות בנושא של שיעורי כתיבה, לכן מן הנמנע היה שלא לבסס את סוגייתנו על סוגיית שיעורי שבת, הרחבה בפני עצמה. זוהי הסבה שהכותרת מכילה בתוכה שלושה נושאים משיקים, אך שונים.

 

תחילה, שתי הסתייגויות.

א. עיקר העיון בסוגיות מלאכת כותב אינו נוגע לשיעור שתי אותיות, אלא לתוכן של אותן שתי אותיות. החל מההבדל בין אות כפולה (א'א') לשתי אותיות שונות (א'ב'), דרך שאלת המשמעויות (יש/אין צורך במשמעות מילולית), וכלה בשאלות של שיתוף שפות, סוגי כתב וסימון.

אין בכוונתי לגעת בנושאים אלה במאמר, מנקודת הנחה שהסוגיות אינן משפיעות, לרוב הדעות, זו על זו[1].

ב. למרות שבמבט ראשון ייתכן שהיינו מצפים מאחד הראשונים לומר במפורש, שהאיסור המדובר של השלמת אות לספר שייך לדיני 'מכה בפטיש'[2], בראשונים המצויים לפנינו, לא פגשנו מי שדוגל בהבנה כזו. אכן, בשטף הסוגיה (קד ע"ב) אין בכלל אזכור למלאכת מכה בפטיש. האזכור היחיד לשיטה כזו נמצא במאירי (ד"ה אע"פ שאמרנו), בשם חכמי הדורות: "וחכמי הדורות שואלים בה כהוגן ויתחייב בה משום מכה בפטיש...". המאירי עצמו חלק על השיטה הזו וטרח להסביר מדוע אין דבריה נכוחים.

כאמור, בכוונתנו לעסוק בגדרי מלאכת 'כותב' ובמשמעותם של שיעורי מלאכות שבת. לצורך זה ילך המאמר בדרך המלך של הסוגיה, המתבססת על הבנת חיוב השלמת אות לספר משום מלאכת כותב בלבד.

השיטות מסודרות על פי השוני בתפיסת הבעיה של סוגייתנו, ולא על-פי פתרון הבעיה. כלומר, בכל שלב נראה סיעה שחושבת שהחסרון של כתיבת אות אחת היתה מסבה מסוימת. בכל פרק נביא שיטות שונות לפתרון אותה בעיה.

פתיחה

השאלה המרכזית העולה מקריאת הסוגיה של השלמת אות לספר היא, כמובן, להיכן נעלמה הדרישה המקובלת, המופיעה במשנה, לכתיבת שתי אותיות. כדי לענות על שאלה זו, עלינו לברר שאלה ראשונית יותר, שתסייע לפתור את שאלתנו - מדוע קיימת דרישה לשתי אותיות? איזה חסרון קיים באות אחת?

 

במרוצת הדברים, ננסה לתת את הדעת לשאלות משנה העולות מתוך ההקשרים של הסוגיה. חלקן תפתרנה במהלך לבון השאלה המרכזית, כנפקא מינות של כל שיטה:

א. מה טיבו של ספר זה? האם מדובר דווקא בספר תורה? ספרי קודש? תפילין ומזוזות[3]? שמות קדושים? האמנם תתכן האפשרות שעסקינן בסיום שרירותי של ספר חול?

ב. האם נדרשת כתיבת אות שלמה כדי להתחייב בהשלמת אות לספר, או שנסתפק אפילו בחצי אות? האם האות המדוברת אכן חייבת להמצא בסוף הספר?

ג.  האם השלמת ספר והשלמת בגד שוות בסיבת חיובן?

ד. האם מחלוקתם של רבא בר רב הונא ורב אשי (במובאת הפתיחה), באה אך ורק כדי להרחיב את סיעת התנאים שעומדים מאחורי הקביעה של המשנה, או שיש בינם לבין  עצמם מחלוקת בהבנת הקביעה של המשנה?

החקירות המרכזיות

עלינו לעיין במספר חקירות מרכזיות בדין כותב, ומתוכן לנסות להבין את הדין המיוחד של השלמת אות לספר:

א. האם שתי אותיות הן שיעור של פעולת הכתיבה[4], או שבפחות משתי אותיות אין הפעולה נקראת כתיבה כלל ועיקר. במילים ברורות יותר, היינו אומרים: האם כתיבת אות אחת היא דבר שהתורה לא מתייחסת אליו כאסור, או שכתיבת אות אחת היא אסורה, על אף שאין לה השלכות מעשיות ברורות של ענישה.

ב. בהנחה שמדובר בשיעור כתיבה, מהו המקור לשיעור זה.

1. הלכה למשה מסיני[5].

2. כך קבלנו, או כך מסתבר, שהיה המצב במשכן - שמשמש מקור להבנת המלאכות בשבת.

3. סברה שמקורה בענינים הנוגעים לדיני שבת, למשל חשיבות הכתיבה.

4. סברה השיכת לעולם הכתיבה, הלקוח מדיני כתיבה שונים בתורה.

ג. כיצד מתגברת השלמת הספר – 'להשלים שאני' - על כל אחת מהבעיות הנזכרות. האם היא עושה זאת על ידי עקיפת הדרישות או על-ידי מילואן.

אפשר לראות בהשלמת ענין דין כללי במלאכות שבת, שמלמד על האופי של איסורי מלאכה (עיקר החיוב בתוצאה ולא בפעולה/החשיבות היא גורם מרכזי בהשפעה על החיוב). תִּתָּכֵנַּה אפשרויות נוספות, שמציגות את ההשלמה כדין פרטני של מלאכת כתיבה ואריגה (אופי הכתיבה מיחס משמעות מיוחדת לספר, וכיוצא בזה באריגת בגד) או כדין המשותף למלאכות מסוימות (למשל, אלו ששיעורן הוא שתים. כאשר נעקוב אחרי הגורם המשותף לכולן, נוכל לדעת מהי המעלה שניתנת להשלמה).

חסרון הגדרתי 

מבוא

משנת המלאכות (שבת ז, ב) עוררה את העיסוק בשאלת המשמעות של שיעורי המלאכה. תוס' (שבת עג ע"א, ד"ה העושה) על המשנה תוהים מדוע רק בחלק מן המלאכות בחר התנא לציין באופן מפורש שיעור.

המגן אבות[6] עונה על שאלה זו על ידי חילוק:

...אבל כאן במיסך ועושה שתי בתי נירין קיימא לן כרבנן, דאין לו שם המלאכה כלל בפחות משתי בתי נירין, אם כן החצי שיעור אינו אסור כלל, וכן באורג פחות משני חוטין אין לו שם אורג כלל, וכן בכותב...

בכל מלאכה שהוזכר בה שיעור מסוים, בא התנא להשמיענו ששיעור זה הוא חלק אינטגרלי מאופי המלאכה. משהו בכתיבה הרגילה של אות אחת אינו עומד בהגדרה היסודית של כתיבה אסורה. לדברי המגן אבות, השיעור קובע האם המעשה שנעשה הוא בכלל האיסור המקורי, או שאין דבר בפעולתו של האדם הדורש התייחסות של התורה[7].

שו"ת אבני נזר (אורח חיים סימן ר"א, ד"ה מעתה) הסביר שהאופי המשותף למלאכות שהופיעו במשנה כששיעורן בצידן, הוא "דבכל הני אי אפשר לעשות שתים אם לא יקדים אחת". בדרך אחרת נאמר, שהתוצאה הרצויה - הנקראת מלאכה אסורה - מתקבלת על ידי פעולות חוזרות ונשנות, קומה על-גבי קומה.

בדבריו, בונה המגן אבות את הבסיס לצד אחד בחקירה, ושׂם את שיעורי המלאכות ששיעורן מפורש - ומלאכת כותב בכלל - כמאפינים המגדירים את גבולות הכניסה לאיסור.

שיטת שבט הלוי

שיעורי שבת כגדר

בדיון על חצי שיעור במלאכת כותב, מביא הרב שמואל הלוי וואזנר שליט"א תמך לשיטת המגן אבות. לצורך כך, הוא מחלק בין מקורות השיעורים של איסורי התורה (שו"ת שבט הלוי חלק א, סימן קיח אות ב):

ויש לעשות קצת סמוכין לסברת המג"א, דהא דחצי שיעור אסור בכל מקום היינו כיון דהלאו כתובה סתם אפילו אכל דהו, והלכה דשיעורים כי אתא למלקות ולעונש אתי אבל הלאו סתמא נאמרה, כמש"כ כ"ז בפוסקים, אבל כל היכא דהשיעור מפורש בתורה אנן נאמר דלהכי לא נכלל נדוֹן זה בכלל הלכה דשיעורים לומר דגם הלאו והאיסור רק אשיעור שלם נאמרה...

רוב איסורי תורה - נאמר בהם לאו שקובע את המציאות שבה יחול איסור. השיעור לחיוב חטאת על איסור זה, הוא דיון נפרד במקור הכללי של 'שיעורין - הלכה למשה מסיני'[8]. לגבי רוב האיסורים, כתבו הפוסקים שכל חלקיות של שיעור ודאי אסורה מן התורה.

לעומת רוב האיסורים, שיעור כתיבה 'נתפרש בתורה' כלשונו, יחד עם איסור המלאכה עצמו[9].

בדרך כלל התורה שבכתב מתפקדת כמגדירה של האיסור, ואילו חלקה של התורה שבעל-פה הוא בנתינת אומד מסוים למימד החיוב. כשתפרש התורה שבכתב שיעור מסוים, נדע שזהו שיעור מגדיר - הנוגע לצורת האיסור, ולא לרף התוחם את חיובו.

דברי הגר"ש וואזנר מבארים את טענת המגן אבות, לפיה ההגבלה השיעורית במלאכת כותב איננה בתחום החיוב והפטור, אלא ברמה היסודית - האיסור וההיתר[10].

 

מקור שיעורי שבת - הלכה למשה מסיני

בתשובה אחרת, הגרש"ו מתיחס למקור של מלאכות שבת (שם חלק ח סימן קעג):

...ובעניותי לולא דבריו דלא כן הוא התם בכותב ואורג ב' אותיות, וב' חוטים זה שיעור מלאכה הלל"מ, אלא דלהשלים שאני, אבל בקשר וכי קבלנו הלל"מ דחיוב קושר ב' קשרים אתמהה, קבלתינו קשר של קיימא לבד...

יש לעיין, כיצד עולים דבריו בתשובה זו - שיעור כתיבה הוא הלכה למשה מסיני, בקנה אחד עם דבריו בתשובה הראשונה - שיעור הכתיבה 'מפורש בתורה'. אולי הגרש"ו תופס שיש כאן מערכת מורכבת; איסור מלאכה עצמו נכתב בתורה יחד עם רעיון השיעור - כמו שיעור שׂביעה: 'ואכלת ושבעת וברכת'. (אולי כוונתו לשיעור החשיבות, העולֵה מן ההיקש בין שבת למשכן, ועוסק ברובד המגדיר את האיסור). מהקריטריון העקרוני הזה חז"ל לא גזרו שיעורים למלאכות בעצמם, כפי שקורה בדרך כלל בשאר איסורי תורה. היו להם שיעורים מן המוכן – הלכה למשה מסיני.

 

השלמה - פתרון של מלאכת מחשבת

בהמשך התשובה הראשונה, מסביר שבט הלוי כיצד מתגברים על החסרון המהותי באות אחת.

והא דחייב במשלים את הספר באות אחת אף דאינו בגדר מלאכה[11] כלל, מ"מ לא גרע ממה שכתב הר"ן במחלוקתו על הרשב"א שכתב הרשב"א להוכיח דאין בגורר אמצעית הח' משום חק תוכות דאל"כ איך חייב בשבת, והר"ן כתב דנהי דהוי ליה חק תוכות מ"מ חייב בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שעיד"ז נתהוה ב' אותיות חייב, וכזה במשלים את הספר נהי דאין על אות אחת שם כתיבה מ"מ כיון דנתהוה כל הכתיבה של הספר על ידי כתיבה זאת חייב, וזה פשוט.

הר"ן אומר, שהודות לדין 'מלאכת מחשבת' - כאשר מחייבים אדם על איסורי שבת,  די להסתכל על התוצאה;  אדם פעל פעולה שאיננה משמעותית מסבה כלשהי, ולכן מצד עצמה היא איננה מלאכה אסורה. אולם, כיון שבחקיקת התוכות יצר האדם תוצאה של פעולת כתיבה רגילה - התהווּת ב' אותיות, הפעולה הגרועה קבלה חשיבות של פעולת מלאכת שבת מחייבת רגילה[12].

הגרש"ו מעתיק את היכולת להחשיב, לנדון דידן: בכתיבת אות אחת - 'אף דאינו בגדר המלאכה כלל' - האדם מתכון ליצור את כל אותיות הספר. כיון שמגמת הכתיבה הובילה לתוצאה מספקת, קבלה הפעולה משמעות מחייבת.

נותר לבאר בשיטת שבט הלוי, כיצד אדם המשלים ספר יכול לגרום במעשיו לכך ש'נתהוה כל הכתיבה של הספר'.

 

תיקון ספר תורה ונ"ך

בתשובה בנושא חובת הגהה משום לאו ד'אל תשכן באהליך עולה', מתבהרת תפיסת הגרש"ו בנוגע למשמעות של השלמת ספר תורה. כך תשובתו לר' שבתי פרנקל (שם ח"ח סימן רכה):

...וכן למדנו לענ"ד דיש הבדל בין טעותי ס"ת נ"ך ובין שאר ספרים, דבתנ"ך גם טעות שאינו יכול לגרום נפ"מ בהוראה כיון שמחסר עצם קדושת הספר, והוא שינוי בתורה שבכתב הוא בגדר טעות שאסור לשכון באהלו עולה, ועיין מנחות ל' ע"א אפילו אות אחת ואם הגיה אות א' מעלה עליו הכ' כאלו כתבו, והיינו דכל אות הוא נפ"מ בקדושת ושלמות הספר, משא"כ בש"ס ופוסקים יש נפ"מ בין טעות סתם שלא יכול לצמוח מזה נפ"מ להלכה שבזה רק תבא עליו ברכה כלשון הגמ"י הנ"ל, לבין טעות יסודי שיכול לגרום מכשול בדיני התורה שזה מעיקר הדין...

הגרש"ו מקשר בין קדושת הספר לשלמותו; היה מקום לומר שלאו ד'אל תשכן' שייך באותו אופן לכל ספרי הקדש. על פי הגמרא במנחות, מסיק הגר"ש וואזנר שאין הדבר כן. ספרים אחרים טעונים הגהה רק כאשר יש לדברים השלכה מעשית, ואילו חיסור מקדושת ספר התורה, אפילו על-ידי חסרון אות או שגיאה, גורם שינוי המוגדר כבר כ'טעות', דהיינו בעיה בשלמות הספר. הספר פגום, אף אם אין לטעות נפקא מינה בהוראה (ולכאורה, אף אם אין לו נפקא מינה אחרת, ואין גם טעות בתוכן התיבה, כגון בשינוי כתיב מלא וחסר)[13].

מאותה סבה שאדם המוחק כתם דיו כך שיווצרו אותיות - בלי לכתוב - חייב על כתיבה בשבת, יתחייב מי שלא כתב את האותיות ממש, אבל קידש אותן, או נתן להן תוקף מחודש.

  

יוצא מדברי שבט הלוי, שרק בתנ"ך יש דין של השלמה. בשאר ספרי קודש (ש"ס ופוסקים וכדומה) אין דין השלמת אות לספר. לכאורה, אין להשליך מדבריו על מלאכת אורג ומלאכות אחרות, אלא אם נמצא בהן רבדים דומים לאלו של קדושת הספר, כמבואר להלן.

שיטה אפשרית ברש"י

התיבה כמלאכה שלמה

כדי לנסות ולהבין את מהות הכתיבה על-פי הנחת המגן אבות (הנזכר במבוא), יש לחפש אחר משמעות חדשה שיש בשתי אותיות, החסרה באות האחת. על משמעות כזו מלמד אותנו רש"י.

בסוגיית שם קטן משם גדול (שבת קג ע"א וע"ב), הובאה הברייתא העוסקת במלאכה המתקיימת[14]. רש"י, בפירוש דרשת תנא קמא דברייתא, משוה בין מגמת האריגה - דהיינו בגד, למגמת הכתיבה - תֵיבה[15] (שבת קג ע"ב):

כל השם. התיבה קרוי שם...
תלמוד לומר אחת. שתהא מלאכה שלימה במקום אחד:
שם משמעון. ולגבי בגד נמי, שני חוטין, ובנפה - שני בתין שמקיימין כך, לפי שאין אדם אורג בגד ביום אחד, ועושה נפה בבת אחת, ומתחיל ועושה כדי קיום, שלא יהא נסתר מאליו:
אפילו לא כתב. מתיבה גדולה:
אלא ב' אותיות. ...וכל שכן אם נתכוין לקטנה תחילה.

בפירושו, רש"י מתייחס דווקא לאותן המלאכות שהוזכרו במפורש בברייתא. מדבריו ניתן להבין שאלו אינן דוגמאות המשמשות בניין אב למלאכות כולן. רש"י הבין, שהברייתא דברה על מלאכות בהן קשה לראות תוצאות – "לפי שאין אדם אורג בגד ביום אחד...". לכן, הברייתא הציעה אפשרות נוספת, לפיה האדם חייב על תוצאה קיימת, ולאו דווקא שלמה. דבר שיש בו קיום, בהקשר של המלאכות הנזכרות, ששיעורן זוגי, רומז על נושא היחס, הקושר חלקים ליחידה אחת. קל להבין זאת ביחס לשני חוטים הנקשרים זה בזה, או ביחס לחיבורם של שני בתי נירין. כדי להבין את היחס הנוצר בין שתי האותיות בתיבה קטנה, נחזור ליסודות מלאכת הכתיבה תוך עיון בדיניה.

 

אנחנו תופסים את הכתיבה כראי השפה, שתפקידה לשתף רעיונות[16]. לו הבעת רעיון היתה הקריטריון המשמעותי היחיד בכתיבה, היה עלינו לחייב את מי שהביע רעיון באמצעות סימן או נוטריקון. אולם, בודאי לשיטת תנא קמא של המשנה, קיימים עקרונות נוספים בכתיבה, לפיהם יהיה יוצר הסימן פטור.

 

כשמילה מביעה רעיון, היא איננה מחויבת ליצג אותו בצורתה. גופן של האותיות איננו מלמד על אופן הגיתן או שימושן כאבני בנין של המילה. לסימן, לעומתה, יש איכות משלו. הוא אינו כבול לשפה מסוימת, ויצורים בעלי בינה יכולים להבין אותו מתוך עצמו. למרות (ואולי בגלל), היתרון הזה, המסר שמעביר סימן הוא דל ופשטני. חסר בו השכלול שבמילה, שמכילה ערך פנימי רחב ועשיר[17], ונוגעת בדיוק במטרה שלה.

 

קומה נוספת של שכלול קיימת בעולם האותיות, שאינה נמצאת ברובד של המילים. בעוד כל מילה מיצגת משמעות קבועה, וצירופן של מילים יוצר (רק) אוסף של משמעויות קיימות, המתיחסות זו לזו בהגיון, חיבור של אותיות שונות מוליד משמעות חדשה לגמרי. בהשוואה למלאכות שבת, היינו מדמים צירוף מילים למשפט למלאכת 'מעמר' - יצירת מצבור של פריטים השומרים על זהותם. לעומת זאת, צירוף אותיות למילה דומה יותר למלאכת 'בונה' - נעשה חיבור בין שני גופים שונים (אותיות), אשר צירופם יוצר גוף חדש (תיבה), תוך ביטול של המשמעויות הקודמות של אותם גופים נפרדים.

הבנייה הזו היא עניין יסודי למלאכת כתיבה. כל כתיבה של אות יחידה, אפילו תביע משמעות (כגון נוטריקון), חסרה את היחסיות-היוצרת שבכתיבה, הקיימת רק בין ריבוי של אותיות (מיעוט רבים שתיים), ב'תיבה'.

 

כתיבה סמוך לכתב – משמעות היצירה

עד כאן הבנו מדוע נדרשות שתי אותיות – תיבה קטנה – כדי לכתוב. אולם, יסוד נוסף קיים בכתיבה, שהבנתו תקרב אותנו אל פתרון סוגית השלמת אות אחת לספר.

אם נבחן את התוצאה של מי ש'כתב אות אחת סמוך לכתב', נמצא תיבה חדשה, מורכבת מריבוי אותיות המתיחסות זו לזו ויוצרות מילה. בכל זאת, המשנה (בדעת חכמים) קבעה שאדם כזה פטור.

 

על דין כתיבת אות סמוך לכתב, הגמרא מביאה הערה אחת – של רבא בר רב הונא. הוא למד, שהדין איננו מתאים לשיטת רבי אליעזר, המחייב על אריגת חוט אחד על האריג. כלומר - המשנה, שפטרה, מניחה שיש חיוב רק על אורג שני חוטים, או כותב שתי אותיות - בכל שלב בו המלאכה נעשית.

לשיטת רבי אליעזר - אדם שכותב, יכול לְזַוֵּג זיווגי אותיות ולחדש תיבות מתוך הקיים. כמי שארג חוט לתוך בגד, ובכך הפך אותו לבגד שונה, כך מי שכתב אות אחת אחרי תיבה - ויצר תיבה חדשה.

לפי חכמים (שיטת המשנה) - הכותב איננו חייב על חידוש, או על הרכבת הקיים. יצירה משמעותית, בוראת יש מהאין. מי שיוצר תיבה, צריך לבנותה 'מהמסד ועד הטפחות', כך שיצירתו תוכל לעמוד בעצמה במקום אחר.

 

"להשלים שאני" - תיבה חדשה

לפי שני היסודות שעלו מדברי חכמים - התיבה כתכלית הכתיבה, והצורך ביצירתה מן היסוד - מדוע מי שהשלים אות אחת לספר חייב? במה שונה חיוב השלמת אות לספר מפטור השלמת אות לתיבה?

 

נחזור לרש"י. רש"י (שבת קד, ע"ב ד"ה והשלימה לספר) מציין שסוגייתנו עוסקת ב"אות אחרונה של אחת מכ"ד ספרים". מדוע?

ההערה של רש"י מתבארת יותר עם קריאת התוספתא (שבת יא, ז):

כתב אות אחת ובא אחר וכתב אות אחת ובא אחר וכתב אות אחת אפי' כל השם כולו אפי' כל הספר כולו פטור. כתב אות אחת והשלים את השם אות אחת והשלים את הספר חייב.

בדומה לדברי הירושלמי שנראה לקמן, התוספתא עוסקת בשם ה'. מה ענין שמו של הקב"ה אצל הספר? הקשר ביניהם הוא בקדושה המצטרפת לכתב, והדרך שבה היא משפיעה על המבנה של התיבה בפועל. לכן, ככל הנראה, הספר שהתוספתא מדברת בו הוא ספר תורה, דומיא דשם ה'.

 

דיני התוספתא מופיעים גם בירושלמי, שמוסיף דין חשוב מאד לעניננו (שבת פרק יג, הלכה א):

"הכל מודין בכותב את השם עד שעה שישלים...".

מי שכותב שתי אותיות, מתוך כוונה לכתוב אותן כחלק משם ה', לא חייב בדיני שבת עד שישלים את כל אותיות השם.

הצפנת פענח[18] הסביר, שהירושלמי למד אותנו שהשם הקדוש איננו כְּתֵיבה רגילה, המורכבת מאותיות נפרדות המתיחסות זו לזו: "דס"ל דזה אינו דבר מצטרף ח"ו, רק עצם פשוט ואינו מתחלק וכו'". לכן, מי שכתב את האותיות יה"ו בכונה מעולה, לא נתן בשם את קדושתו עד שישלימו[19].

 

אם כן, תיבת השם היא אחדותית. איננה מורכבת. כל כתיבה של תיבה אחרת, כמו גם בבגד, היא כמו בניה באבני לֶגוֹ. אין לעולם מוצר שלם וגמור[20]. ה'שלמות' הסובייקטיבית הזו, תלויה בהימלכותו של האומן, שברצותו חוגג וברצותו פוסק. לעומת זאת, בשם ה' יש מושג של שלמות (וחסרון) אובייקטיבי, ו"המוחק אות אחת מן השם עובר בלא תעשה"[21].

 

רב אשי חלק על רבא בר רב הונא, בטענה שאנחנו נמצאים כאן בעולם מושגים חדש[22] -  "להשלים שאני".

כדי ליצור תיבה רגילה, אדם צריך להרכיב שתי אותיות. היחס הזה, צירוף האותיות, הוא זה שגרם ליצירת המשמעות והרעיון של מילה.

התיבה הפשוטה איננה נעשית על ידי הרכבה של אותיות. היא מהוה יחידת משמעות אחת. לא הצירוף או היחס בין האותיות נותן למילה את המשמעות, אף שהיא נכתבת על ידי ארבע אותיות. כיון שכן - הצורך בשתי אותיות, כדי 'לצור תיבה', נעלם. בתיבה המיוחדת הזאת, יצירת התיבה נעשית על ידי יצירת האותיות כולן, שהן מעין אות אחת - תיבת השם[23].

 

השלמה כעמידה בדרישות הגדר

כאמור, הכותב אות אחת ומשלימהּ לכתב – לתיבה או לספר חול – אפילו שיש בעשיתו כדי לגרום להִוָּצְרוּתָהּ של תיבה חדשה, פטור, כיון שלא יצר את כל התיבה. מה שאין כן לגבי ספר תורה בפרט, וכ"ד ספרים בכלל, שנתיחדו בקדושתם.


בחלק הסוגיה העוסק בדין המגיה ספר תורה אומר רש"י (קד ע"ב, ד"ה רבא אמר):

דלא הוי אלא אות אחת ובדבר מועט חייב הואיל וזהו תיקון הספר, דאסור לאדם לשהות ספר שאינו מוגה... והוה ליה ככתב אות אחת והשלימה לספר דאמרן לעיל דחייב ואפי' לרבנן.

כבר הזכרנו את הגמרא (מנחות ל ע"א) "כל המגיה... כאילו כתבו". צירוף דברי הצפנת פענח לדברי רש"י, מביא אותנו להבנה חדשה באשר לנקודת הקדושה שבספרי הקדש. מן ההבנה החדשה עולה כיוון אחר, מהותי, לגדרי הכתיבה בשבת, וכנראה לכתיבה בכלל.

מי שכתב אות אחת, ובה השלים את כל ספר התורה, יצר את הספר יש מאין. פירוש הדברים הוא, שהפיכת ספר תורה (שיש בו מימד של שלמות) מחסר לשלם על ידי כתיבת אות אחת, מסיעת לכתיבה לענות על שני הקריטריונים: רובד של יצירה מחודשת, הנעשה על ידי ייחוס של האותיות הנכתבות.

השיטה שהצגנו כעת, מצרפת לחשבון אחד את הבבלי, הירושלמי והתוספתא, תוך כדי שהיא מסבירה מדוע הפתרון של השלמה נגזר מהגדרת מלאכת הכתיבה.

נסכם: שיטת שבט הלוי מדמה את הסוגיה שלנו לסוגיות אחרות, בהן מציאות מסוימת אינה עולה בקנה אחד עם הגדרות המלאכה. סוגייתנו, כמו אותן סוגיות, עוקפת את המכשולים הללו בעזרת דין חשיבות.

לפי פירוש רש"י, סוגיתנו איננה קשורה לדין חשיבות, ואינה באה לעקוף דרישות כי אם למלאן. לכן, ממילא, אין לסוגיה השלכה או דמיון לסוגיות אחרות – מלבד מקומות אחרים בהם נמצא שלמות אוביקטיבית.

 

השלכות

על פי השיטות הנזכרות, השלמת ספר חול תהיה דומה להשלמת תיבה רגילה, שהרי לשתיהן יש אופי דומה, והמשלים יהיה פטור באותו הפטור של כתב אות אחת סמוך לכתב.

רק השלמת אחד מכ"ד ספרים[24], על ידי אות שלמה ובכוונה להשלים, תחייב את הכותב.

 

מציאת יסוד דומה של יחידת שלמות אובייקטיבית באריגה היתה יכולה להשוות בין הסוגיות. כלומר, כשרב אשי אמר 'להשלים שאני', הוא התכון להתייחס גם לדין של 'אחת על האריג' שהובא בשם רבי אליעזר, ולבאר שחכמים מסכימים לחייב בחוט יחיד הנארג על בגד מסוים להשלימו. השואה כזו מצאנו בתוספתא (ביצה ד, ד):

...האורג חוט אחד בין בבגדי קודש בין בבגדי הדיוט והכותב אות אחת בין בכתבי קדש בין בכתבי הדיוט בשבת חייב חטאת ביום טוב לוקה את הארבעים דברי ר' ליעזר...

ותן לחכם ויחכם עוד.

חסרון שיעור מחייב

מבוא

עמדה המתנגדת לזו שהצגנו עד עכשיו, טוענת שכל שיעורי שבת דומים לשיעורי מצוות אחרים[25]. הדיון בנושא סוגית השיעורים עצמה ענף, ומעט ממנו הובא לעיון בנספח. כמו שראינו בתשובת שבט הלוי דלעיל, אנחנו מכריעים כר' יוחנן לעומת ריש לקיש בסוגית חצי שיעור (יומא עד ע"א), ופוסקים שחצי שיעור אסור מן התורה. דברי ר' יוחנן מלמדים ששיעורים משמשים לחלק בין דברים האסורים שאין בהם חיוב לדברים אסורים הגוררים עמם חיוב וענישה.

כיון שכך, צריכים להתקיים שני דיונים נפרדים; דיון אחד, שאיננו קשור אלינו, נוגע לעצם האיסור ולהגדרתו (לדוגמא, איסור אכילה ביום-הכיפורים). דיון נוסף קשור לתחום שממנו והלאה חומרת המעשה גוררת את החיוב (ככותבת הגסה).

שיטה שרואה בכתיבת אות אחת מעשה איסור קלוש שלא בא לכלל חיוב, בניגוד לדברי בעל המגן אבות דלעיל, היא שיטת הריטב"א.

שיטת הריטב"א

שיעורי שבת כשיעורי שאר איסורים

בסוגית השלמה לספר, הריטב"א (קד ע"ב, ד"ה להשלים שאני) מציג את ההשלמה של אות אחת, כשיעור מחייב:

להשלים שאני. פי' דכיון שהבגד והספר נשלם בזה הרי הוא שיעור להתחייב עליו בכל שהוא.

ומשמע דוקא בגד וספר מדלא קתני רבותא והשלים את השם, אבל בתוספתא תני כתב אות אחת והשלים את השם אות אחת והשלים את הספר חייב, וכן הוא בירושלמי פרק האורג.

הריטב"א הסביר, שבפעולת השלמה משתנה הדרישה לשיעור שתי אותיות. מעתה, השיעור של השלמה הוא 'שיעור להתחייב עליו בכל שהוא'.

שיעור יכול להשתנות בשתי דרכים: או שקיימות בעצם שתי הלכות למשה מסיני, שני שיעורים – אחד לשיעורי שבת רגילים ואחד לשיעורי השלמה; או ששיעור הוא דבר פונקציונלי, נתון לשנוי במצבים שונים על-פי סברת חז"ל.

הריטב"א מבין שמדובר באפשרות האחרונה.

 


כדי לעמוד על שיטת הריטב"א, עלינו לעיין בעמדה היסודית שלו בנושא שיעורי שבת. בתחילת פרק 'הבונה', הריטב"א נוגע במקורות של שיעורי המלאכה (שבת קב ע"ב ד"ה, כל שהוא למאי חזי):

כל שהוא למאי חזי... פי' דאע"ג דאנן אבות מלאכות גופייהו ילפינן ממשכן ולא שיעוריהם, כי השיעורים מסורים לחכמים הכא איידי דבנין כל שהוא לא משמע דלהוי חשיב מלאכה, ולא חשיב בנין איצטרכינן למיסמכיה אמשכן, והכי נמי אמרינן לקמן (קג ע"א) בחורש כל שהוא.

לדעת הריטב"א, חז"ל הם שקובעים את השיעורים להתחייב במלאכות שבת.

הריטב"א הרחיב בביאורו. הוא אמר שהעסוק בשיעור אינו שייך לראיות מן המשכן, וממילא לא לסוגיית החשיבות שנלמדה מהמשכן. חכמים הם אלה שקובעים מדעתם את השיעור המחייב של אותן ל"ט מלאכות אסורות. כאן, באופן חריג, נעשה שימוש בראיה מן המשכן כדי להסביר את אומדן חז"ל, שנראה על פניו תמוה.

 

השלמה – שיעור בפני עצמו

את הסוגיה הבאה, סוגיית ההגהה, השווה הריטב"א לסוגייתנו (קד ע"ב, ד"ה רבא אמר):

רבא אמר כגון שנטלו לגגו של דל"ת ועשאו רי"ש. פי' דאע"ג שלא הגיה אלא אות אחת הרי זה חשוב מעשה רב כיון שאסור לשהות ס"ת שאינו מוגה והוה ליה כתב אות אחת והשלימו לספר.

וטעם נכון הוא, אלא דתמיהא מילתא... ויש ספרים שגורסים "רבא אמר כגון שנטלו לגגו של דל"ת ועשאו יו"ד רי"ש"... הא לאו הכי פטור, דלא דמי אלא למשלים אות אחת בספר שהיה הספר נראה חסר קודם לכן, מה שא"כ במגיה. ומשום טעות אחת אינו אסור לשהותו כנ"ל.

הריטב"א מבין שהגהה של ספר תורה (דווקא) היא 'מעשה רב', בדומה למציאות של השלמת ספר. בשני המצבים – השלמת חסרון והגהה, לא נעשתה כתיבה של שתי אותיות, אך לפעולה היתה השלכה מכריעה לגבי תקינות הספר.

 

קשה להבין מלשון הריטב"א באופן חד משמעי את הקשר בין הסוגיות. אולי הריטב"א הבין שרק תיקון של ספר תורה הוא מעשה משמעותי בעיני חז"ל. אולי הפיכת כל ספר לשלם היא עשיה משמעותית בעיניהם.

כך או כך, עולה מן הדברים, שחכמים ראו בהשלמה מעשה חשוב. כיוון שכן, הם קבעו שכל העושה מעשה חשוב כל כך יתחיב בחטאת החל מעשיה בשיעור כל שהוא.

 

בדרך שונה מן הגמישות שמפגינה שיטת הריטב"א בשינויי דרישות השיעור, נקט המאירי.

שיטת המאירי

שיעורי כתיבה כשאר איסורים

בדומה לריטב"א, גם דעת המאירי (שבת ג ע"ב) היא ששיעור כתיבה הוא כשאר שיעורי תורה:

...ומ"מ אנו קבלנו בפרושה שאף לדעת האומר בעלמא יש ידיעה לחצי שיעור מודה הוא בזו שלא אמרו כן אלא כשעשה איסור בהעלמה כגון כתב אות אחת או אכל חצי זית חלב שאע"פ שאינו חייב איסור מיהא איכא...

 

סברה לחיוב בהשלמה

לפתרון שהשלמת ספר מציגה, מתיחס המאירי בקצרה בסוגייתנו (שבת קה ע"א, ד"ה אע"פ שביארנו):

אע"פ שביארנו שאם כתב אות אחת סמוך לחברתה פטור וכן הדין בארג חוט אחד על האריג, מ"מ אם כתב אות אחת והשלים בו ספר או ארג חוט אחד והשלים בה בגד חייב, שכל שהשלים בה חשובה היא כשתים.

המאירי הביא סברה טעונה ביאור: 'כל שהשלים בה – חשובה היא כשתים'. אנחנו יודעים שני דברים על הסברה הזו:

א. הסברה הזו נכונה באותו אופן, כמו שהמאירי אמר, בהשלמת ספר ובגד.

ב. החידוש בדין הזה אינו נובע מטבעו המיוחד של החפץ הנפעל אלא מפעולת ההשלמה.

 

אם נדייק בלשון המאירי, נשים לב שאמר על השלמה שהיא 'חשובה כשתיים' – ולא 'חשובה מלאכה'. אולי המאירי התכוון שאמנם במלאכות אחרות, בהן אין דרישה מיוחדת של שיעור שתי יחידות, דין השלמה לא יפעל. ייתכן, שהמכנה המשותף של המלאכות בעלות השיעור הזוגי המיוחד, הוא המאפשר להן את דין השלמה.

 

משמעותה של זוגיות

אות אחת, חוט אחד, או בית ניר אחד, הם דברים חסרי פשר. מהי מילה, אם לא הצירוף המיוחד שנוצר, היחס בין האותיות? הקיים אריג בו חוט ערב אחד בלבד שוזר את כל חוטי השתי? לאיזו תכלית משמשת נפה בעלת חור אחד בלבד? השיעור הטבעי של המלאכות הללו, נקבע בהתאם לצפיה מן התוצאה, שתהיה מתקיימת - הן ברובד של 'עומד מאליו', והן ברובד של 'מקיימין כן במקום אחר', דהיינו השימושיות.

 

אות סמוך לכתב וחוט על האריג נחשבו על ידי ר' אליעזר לשיעור מחייב. לחוט אחד הנארג בהמשך לקודמיו יש משמעות משלו, כל עוד הוא בצמוד אליהם. חכמים חלקו על ר' אליעזר. הם סברו שהאדם צריך לייצר בעצמו את המשמעות הזו. אם אות מקבלת את משמעותה מסיבות חיצוניות, שהאדם לא פעל אותן, אין סיבה להטיל עליו חיוב. רק כאשר האדם יוצר משמעות נחייב אותו. למעשה, האדם הכותב שתי אותיות חייב חטאת בעיקר על היחס שהוא יצר ביניהן.

 

משמעותה של אחדות

פעולת השלמה 'חשובה' כשתיים. פירוש הדבר הוא, שהשלמה היא פעולה שמביאה עימה את כל המשמעות, כמו ששתי יחידות מביאות עימן את כל המשמעות (במקרה של שתי אותיות – המשמעות הינה היחס בין האותיות. המקרה שלנו יתבאר להלן).  ספר, בגד או נפה אינם מקבלים את משמעותם מתוך ההקשר שלהם, מתוך היחס. הם מקבלים את המשמעות שלהם בעיקר במחשבת הגמר של היוצר, שאיננו כפוף לכמות מסוימת של יחידות או יחסים[26]. לכן, כתיבה של אות אחת בספר רגיל לגמרי, שבאה מתוך מחשבה לחתום באות הזו את כל הנכתב לפניה, ולא להותיר אפשרות להוסיף על הספר הזה, שנעשה בכתיבה זו ליחידה אחת, מלאה במשמעות - מחייבת[27], גם לשיטתם של חכמים.

באופן כמעט אבסורדי, המשכת קו המחשבה הזה מובילה למסקנה כי דווקא בספר תורה ודומיו, בהם קיימת שלמות אובייקטיבית לא יתקיים דין של השלמה. כאשר קיים מונח של שלמות אובייקטיבית, המשמעות שמקבלת האות האחרונה נובעת אך ורק מההקשר שלה לשאר חלקי הספר (שהיה אחדותי במחשבה תחילה), ולא מכתיבת האות עצמה. חכמים חייבו רק אדם שהביא את המשמעות, הקיום של המלאכה בפעולה שפעל. השרירותיות הנלוית למחשבת האדם בהחלטתו על סיום הספר או הבגד, שקודם לכן ראינו כמגרעת - היא לבדה מאפשרת את החיוב על פי סברת המאירי.

 

נסכם: בחנו גישה שרואה כתיבת אות אחת כחסרת שיעור מחייב. בגישה זו נקטו הריטב"א והמאירי.

הריטב"א ראה בחיוב של אות אחת שינוי בהגדרת חז"ל. במעשה קל, האדם יתחייב כשיחטא  בשיעור חמור. במעשה חמור, הענישה נאמדה בשיעור קל מאד.

המאירי הלך בדרך אחרת. הוא ראה בחיוב של אות אחת המשך של היגיון מחייב אחד[28]. אותה בחינה של משמעות היא אשר חילקה בין שני המצבים. השלמת אות לספר היא מעין כתיבה של שתי אותיות, או לפחות משמעותית כמוה.

 

חסרון ב'מלאכת מחשבת'

מבוא

אפשרות נוספת שאיננה תופסת את הדרישה לשתי אותיות כחלק מן הגדר, מבינה שמדובר בסעיף של דין 'מלאכת מחשבת'[29]. שיעור הכתיבה נובע מהצורך בכתיבה 'חשובה', באשר היא.

 

שיטת החלקת יעקב

הצורך בשיעורי מצוות

בעל שו"ת חלקת יעקב, אגב דיון על מלאכת גוזז, הביא כמה באורים יסודיים בסוגית שיעורים בשבת, בהקשר של מלאכת מחשבת (חלק עניינים שונים, סימן לה, אות יג-יד):

ונראה דהא דבעינן שיעורין בכל איסורי תורה, היינו היכא דאיסורו הוא מצד איזה חפץ וע"כ צריך שיעור על אותו החפץ... ומעתה ניחא, מה שלמד הרמב"ם שיעור בגוזז בהמת קדשים משבת, דמאחר שביארנו דאיסור גיזה בבהמת קדשים הוא מצד הצמר, אם כן בעינן שיעור על הצמר, ושיעורו נלמד משבת שהוא כרוחב הסיט כפול, מאחר שביארנו ששיעור זה אינו מדין מלאכת מחשבת. אולם בלאו דלא תעבוד בבכור שורך, נראה דהאיסור הוא מצד הבהמה שלא להכחישה בעבודה... ואינו דומה לאיסור מלאכה דשבת, דשם אין איסורו מה שעובד האדם עבודת משא, רק תלוי אם פעל האדם איזה פעולה, וא"כ בעי אותה פעולה איזה שיעור, ואתי שפיר מה שלא למד הרמב"ם שיעור לעבודה בבהמת קדשים ממלאכת שבת.

לא בכל המצוות יש שיעור. החלקת יעקב מבדיל בין איסורים הבאים מחמת האדם לבין כאלו הבאים מחמת מדבר אחר. במלאכות שבת, האיסור הוא בפעולה, ולכן הוא דורש שיעור לעצמו.

 

עם זאת, החלקת יעקב מכיר בהשפעה של דין מלאכת מחשבת על שיעורי שבת (שם, אות יג):

אמנם גם בכל שאר איסורי תורה מצינו דבעינן שיעורין, לענין טומאה כביצה כזית או כעדשה, ובמאכלות אסורות כזית. ובאמת גם לענין שבת היה די בשיעור זה של כזית, אלא דמדין מלאכת מחשבת צריך עד כגרוגרת.

 

מלאכת כותב - חשיבות עושה שיעור

מלאכות שבת מסווגות על פי החלקת יעקב לשני סוגים. המלאכות ששיעורן השתנה משיקולי מלאכת מחשבת, והמלאכות שלא. מלאכת כותב אכן מושפעת מדין מלאכת מחשבת (שם, אות יב):

והנה בשיעורי המלאכות של שבת, ישנם שני סוגים, יש מלאכות ששיעורן אינו אלא ענין של מלאכת מחשבת, אבל גם בפחות משיעורו שם מלאכה עליו רק שאינו מלאכת מחשבת, כגון הכותב ששיעורו הוא שתי אותיות, ובודאי גם בכותב אות אחת שם מלאכת כתיבה עליו, דהרי אמרינן בשבת קד כתב אות אחת והשלימה לספר חייב... ואי אות אחת לא הי' נחשב לכתיבה איך אפשר לחייבו בכתב אות א' והשלימה לספר כיון שלא עשה מלאכה כלל, אלא ודאי דגם באות אחת שם מלאכת כתיבה עליו אלא דלא הוי מלאכת מחשבת עד שיכתוב שתי אותיות, וע"כ בכתב אות אחת והשלימו לספר נחשב השלמת הספר למלאכת מחשבת וחייב...

הנחתו של החלקת יעקב היא שחסרון בשיעור רגיל מבטל מעל הפעולה את 'שם המלאכה', כלומר, את האיסור מעיקרו. על סמך ההנחה הזו הוא מוכיח, על-פי סוגייתנו, שגם בכתיבת אות אחת יש רובד איסורי[30].

 

השלמה - מחשבת תחת מחשבת

מסוף דבריו של החלקת יעקב עולה, כי מיעוט החשיבות של כתיבת אות אחת מתמלא כאשר היא משלימה לספר. אז היא מקבלת חשיבות מחייבת. דברי החלקת יעקב "נחשב השלמת הספר למלאכת מחשבת" מלמדים באופן פשוט, שאף שאין חשיבות של דיני כתיבה באות אחת, ניתן להסתייע בחשיבות חיצונית למלאכה כדי שהיא תבוא לידי חיוב.

במקום חשיבות מלאכה מסוג אחד, יש חשיבות מסוג אחר. 

 

אפשרות אחרת להבין את דבריו, דומה לדרכו של האגרות משה בסוגיה, שלא היה מוכן לקבל את האפשרות הראשונה, ומציע פתרון לבעיית מיעוט החשיבות מתוך הכתיבה.

שיטת האגרות משה

חשיבות שאינה מן העניין

הרב פיינשטיין זצ"ל, בשו"ת אגרות משה, מעמיק בסוגיית מגיה אות אחת. הוא מברר את  החידוש של רבא המחייב מגיה דל"ת לרי"ש, לעומת דברי רב ששת המחייב מגיה חי"ת לשני זייני"ן (אורח חיים חלק ה סימן כ, אות לד):

באחד שמחק בשבת מאות דלית רק הריבוע, ונעשה ריש...ואף שהוא רק אות אחת, איירי שם דהיה באופן שחייב על אות אחת, כדפרש"י דהיה זה השלמת ספר דחייב...

יקשה דא"כ לאיזה צורך אמר רבא אוקימתא שלו השניה, בנטל לתגו של דלית ועשאו ריש, שהוא רק אות אחת שליכא חיוב אלא באופן רחוק. הא אוקימתא דר' ששת יותר ניחא, שאיכא חיוב ברור באופן כזה, בכ"מ שהיה זה.

ולכן אפשר שרבא מחדש דגם הא דנטלו לתגו של דלית ועשאו ריש, נמי אינו חייב אלא משום שנחשב כותב להריש. אף שהחיוב הוא דווקא כשנתקן בזה כל הספר, שכבר היה כתוב ולא היה חסר אלא תיקון זה.. שהיה מקום לומר דאף דלא נחשב זה ככותב ממש ריש.. וגם במעשה מחיקה ולא במעשה כתיבה, מ"מ חייב מצד שעכ"פ תיקן בזה כל הספר, קמ"ל רבא דאף זה שחיובו הוא משום שתיקן כל הספר, הווי חיובו דווקא מצד שהוא נחשב כותב. דתיקון אף היותר גמור, לא שייך לחייבו בלא מלאכה.

האגרות משה לא מוכן לקבל חיוב בשבת בלי שתהיה מלאכה ברורה, אליה הפעולה משתיכת. במציאות שלפנינו, התנאים לא הוכשרו לשיך מגיה לכתיבה. הרי נעשתה מחיקה ולא כתיבה, של אות אחת ולא של שתים. באיזה אופן המשמעות של 'תיקון אף היותר גמור' מאפשרת להכניס את מגיה תחת כנפי מלאכת כותב?

ואף שבכתב אות אחת והשלימה לספר, הרי עדיין לא השלימה אלא בחצי שיעור כתיבה שאינה בחשיבות מלאכה, ומ"מ חייב, שא"כ משמע דתיקון ספר שלם הוא בחשיבות מלאכה, אף בליכא מצד הכתיבה חשיבות מלאכה. צריך לומר דרבא מחדש דזה אי אפשר כלל לומר דתיקון ספר, אף שיהיה שלם, יתחשב למלאכה, שלא מצינו כה"ג במשכן.

דבר נוסף שהאגרות משה לא מוכן לקבל, הוא דברי החלקת יעקב. לשיטת הרב פיינשטיין, אין לראות בתיקון של ספר 'חשיבות מלאכה', כיוון שאין כאן חשיבות שהיא מצד הכתיבה. חשיבות מצד הכתיבה היא רק דברים שלמדנו מן המשכן. חדושו של רבא בא לסתור את האפשרות לחשוב שתיתכן חשיבות לפעולה בלא שתדמה למלאכה ממלאכות המשכן.


השלמת ספר - בדגש על הספר

וממשיך הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח שם):

אלא בהכרח צריך לומר דהוא מצד הכתיבה, שאף כתיבת אות אחת הוא כתיבה בעצם. אבל תנן דווקא כותב שתי אותיות, משום דבעינן מלאכה חשובה, ואין להחשיב כתיבה מלאכה חשובה בשביל מה שכתב סמוך לכתב, ואף רק סמוך לאות אחת הכתוב כבר. דמלאכה גרועה לא נאמרה לחיוב מאלו מלאכות שלא נאמרו בעצמן, אלא נלמדו ממשכן... שלכן גם כתיבת אות אחת אין להחשיבה אלא מלאכה גרועה, שאין למילף אותה, אלא דווקא בכתיבת שתי אותיות שהיא מלאכה חשובה, שאיכא משמעות בכתיבתו מצד עצמו.

וחידש רבא דכתיבה שהיא מלאכה גרועה אף שתיקן בכתיבתו, הוא בכתיבות בעלמא שליכא חשיבות לכתיבת השני יותר מכתיבה בעלמא. אבל כשאיכא לכתיבתו חשיבות בעצם דליכא בכתיבה דעלמא, כהא דהשלימו לספר, היא וודאי מלאכה חשובה וחייב על מלאכת כותב גם באות אחת. אף שליכא עניין חיוב מלאכה מצד תיקון, אף שתיקנו לספר שלם. שלכן בהא דרבא ליכא חידושא לדינא, אלא רק חידושא בטעם חיוב הברייתא דכתב אות אחת והשלימה לספר חייב, דהוא משום דהווי כתיבה ממש, לא הוצרך הרמב"ם למינקט זה. 

חיפשנו חשיבות הקשורה לכתיבה, באופן שבו למדנו את מלאכת כתיבה מן המשכן. האגרות משה הוציא מכתיבת שתי אותיות את מרכיב החשיבות: "שאיכא משמעות בכתיבתו מצד עצמו".

כתיבה נעשית כבר מאות אחת, אלא שהיא כתיבה גרועה. כאשר כותבים שתי אותיות - כותבים את המשמעות שבאה מהצרוף שלהם.

במציאות של כתיבה גרועה - אפילו שיש בה תיקון גדול (למשל, חתימה על חוזה באות אחת) - כל עוד אין לתיקון משמעות של כתיבה, אין לו חשיבות רלוונטית למלאכת כותב. הכתיבה תחשב כתיבה גרועה.

אם יש בתיקון שנעשה חשיבות השייכת לעולם הכתיבה - אפילו שאין זו אותה החשיבות הקיימת בכתיבת שתי אותיות - היא נותנת לכתיבה הגרועה את תוקפה המחייב, ללא קשר לתיקון עצמו. כנראה חשיבות הכתיבה שעליה רומז האגרות משה היא זו שעסקנו בה בשיטת המאירי, שרואה משמעות רבה לאות האחרונה מצד עצמה.

 

נסכם: החלקת יעקב (באפשרות הראשונה) השלים את החשיבות, החסרה באות אחת, על ידי השאלה של חשיבות ממקום אחר, חשיבות כללית של השלמה - בדגש על התיקון.

האגרות משה לא הסכים לכך שתבוא חשיבות שאינה נוגעת לכתיבה ותחשיב את הכתיבה עצמה. לכן, הוא פנה לפן הספרותי שבהשלמת ספר, והקביל אותו למשמעות הקיימת בכתיבת שתי אותיות רגילות.

 

סיכום

לאורך הסוגיה ראינו שיטות המציגות בדרכים שונות את הבעייתיות בכתיבה של אות אחת. שבט הלוי והפירוש שהצענו ברש"י, מבוססים על הנחת המגן אבות - שתי אותיות כגדר מלאכה. הריטב"א והמאירי יצאו מנקודת הנחה ששתי אותיות הן שיעור מלאכה, חיצוני לגדר. החלקת יעקב והאגרות משה פנו לדרך של הבנת שתי אותיות כמימד של חשיבות.

יש שראו בפתרון שאלת החיוב על כתיבת אות אחת המשלימה לספר התמודדות ישירה עם הבעיה - קבלת הדרישות ומילואן במציאות המיוחדת. לעומתם, היה מי שמצא דרך לעקוף את הדרישה לשתי אותיות בעזרת גורם חיצוני, שנמצא במציאות של השלמת ספר, ועשוי להימצא במקומות נוספים.

   

שבט הלוי: איסור כתיבה הוא ביצירת שתי אותיות. מעשה כתיבת אות אחת בהשלמת ספר – שחיצונית נראה כמעשה שאינו עונה על הדרישות – נעזר במרכיב של חשיבות (תוצאתית, במקרה הזה) כדי לשוות לעצמו משמעות של מעשה חשוב, כך שיוכל לענות על הדרישות שהגדר מציב.

"להשלים שאני" – כשאדם עושה פעולת השלמה, הוא לא חייב לעמוד בשאר הדרישות.

פירוש לרש"י: הגדרת הכתיבה מורכבת (על-פי שיטת חכמים) משני רבדים; התיבה (המתבטאת בקשר שבין האותיות) והחידוש (כתיבה ממשית, יש מאין). כתיבה של אות אחת איננה ממלאת את הרובד השני, כיוון שלא נוצרה אות שניה. היכולת לאסור ולחייב את מי שהשלים ספר טמונה בקיום מימד של שלמות אוביקטיבית בחפץ הנשלם.

"להשלים שאני" – במציאות שבה יש השלמה, ההבאה מחסרון לשלמות היא הבאה ממצב של אין למצב של יש. רק במצב כזה מתמלאת הדרישה ליצירתיות.

הריטב"א: איסור כתיבה החל מאות אחת. שיעור כתיבה רגילה נאמד על ידי חז"ל בלא פחות משתי אותיות. כאשר חז"ל עמדו מול המציאות של כתיבת אות משלימה לספר, הם ראו בפעולה הזו מעשה חמור, ולכן אמדו אותה לחיוב החל משיעור של כל שהוא.

"להשלים שאני" - במעשה השלמה מלכתחילה קיים שיעור שונה מאשר במעשה כתיבה רגיל.

המאירי: איסור כתיבה החל מאות אחת. חיוב על כתיבה בשבת דורש שיעור שיש בו משמעות, כלומר קיום. באמצע העשייה, אין לאות אחת משמעות אלא מתוך ההקשר. בסוף הספר יש משמעות לאות אחת – לא כמצטרפת למילה מסוימת, אלא כגימור, שרק אחריו כל המילים התאחדו והפכו לספר.

"להשלים שאני" – בפעולת השלמה של אות אחת יש שיעור דומה לכתיבת שתי אותיות. כלומר, שיעור של כתיבה שיש בה משמעות עצמית.

 

חלקת יעקב: איסור כתיבה החל מאות אחת. חיוב כתיבה תלוי בשתי אותיות, שהן כתיבה חשובה. אפשר לעקוף את הדרישה לשתי אותיות על ידי שימוש בחשיבות אחרת, שאינה נוגעת לכתיבה.

"להשלים שאני" - במציאות שיש בה תיקון והשלמה, חשיבות ייחודית באה במקום הרגילה.

אגרות משה: איסור כתיבה החל מאות אחת. חיוב כתיבה תלוי בשתי אותיות, שהן כתיבה חשובה. השלמת אות לספר ממלאת את הדרישה לחשיבות של כתיבה, מפאת המשמעות הטמונה באות הזו כשלעצמה.

"להשלים שאני" - כאשר אות משלימה, יש לה משמעות עצמית, בדומה למשמעות הנוצרת בכתיבת שתי אותיות.

 

נספח – בין שיעורין לחשיבות

הנחנו במספר מקומות במאמר, כי ייתכן וקיים הבדל בין דין של שיעור לדין של מלאכת מחשבת, ובלא הסבר כלל אי אפשר. על הנושא של חשיבות, שיעור והיחס ביניהם נעלה כמה נקודות.

 

ממספר מקומות בש"ס עולה כי בשבת יש דין מיוחד של 'מלאכת מחשבת'[31].

מהיכן אנחנו יודעים שדוקא 'מלאכת מחשבת' נאסרה? המשנה מלמדת (משנה חגיגה א, ח):

...הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות...

ובגמרא (חגיגה י ע"ב):

מאי כהררין התלויין בשערה? מלאכת מחשבת אסרה תורה, ומלאכת מחשבת לא כתיבא.

בפירושו על הגמרא הזו, רש"י מספר לנו על מקורו של דין מלאכת מחשבת (שם):

...וזהו רמז מועט, דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתיב, ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן - אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת[32].


רש"י מסתמך על מדרשי תנאים בנושא מלאכת מחשבת בשבת (ספרא אחרי מות, פרשה ה, פרק ז)[33]:

וכל מלאכה לא תעשו – יכול לא יקנב את הירק ולא יציע את המטות ולא ידיח את הכוסות? ודין הוא: נאמר כאן 'מלאכה' ונאמר 'מלאכה' במלאכת המשכן – מה מלאכה האמורה במלאכת המשכן שיש עמה חשובה, אף מלאכה האמורה כאן שיש עמה חשובה.

דין מלאכת מחשבת, מקורו בהיקש המיוחד של שבת למלאכת המשכן. התורה אסרה רק פעולות שיש עימן 'חשובה'. כל שאינו עונה על הגדרה זו מותר על-פי התורה (יכול לא יקנב? קמשמע לן שמותר לקנב), אלא אם כן יבואו חכמים ויאסרו אותו מדרבנן.

את הגדרת מושג החשיבות ניתן להמיר לאוסף רחב של קריטריונים - האם הפעולה דורשת מאמץ, האם התוצאה ראויה לציון כמותי או איכותי, האם זוהי אומנות מקצועית נרכשת, וכהאי גוונא.

 

מן הספרא למדנו על סיווג סוגי מלאכות מותרות ואסורות.

הרשב"ם (בבא בתרא נה ע"ב) הבין שאפשר לקבוע גם את שיעור המלאכה בהתאמה למושג החשיבות, ולמעשה להפוך את השיעור לחלק מגדרה של המלאכה:

המוציא אוכלין חייב בכגרוגרת, דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא חשיבא הוצאת דבר חשוב בפחות מכגרוגרת.

מי שיוציא פחות מכשיעור יהיה מותר לגמרי מדאורייתא, ואסור דרבנן.

 

לעומת המקורות שהוזכרו, המורים באופן חד משמעי שהחשיבות קובעת האם מלאכה מותרת או אסורה - דיני שיעורין מסובכים יותר.

 

המחלוקות בנושא שיעור רבות ומגוונות. יסוד הדברים נמצא במחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש בנושא חצי שיעור (יומא עד ע"א), ובדרכי הראשונים והאחרונים בפירושיהם למחלוקת זו.

בקצרה נאמר, שבין הפירושים השונים יש שראו את השיעור כמבדיל בין האסור ובין המותר[34], ויש שראו בו מדרגה חמורה של איסור, אשר לפניה אין חיוב ובה החיוב נוצר[35].



[1] נקודת המוצא הפשוטה היא שתוכן הכתיבה, ואולי גם שיעור הכתיבה - נקבעים שניהם על פי אופיו ומהותו של הגדר. אולם, יתכן שנמצא השפעה של התוכן על השיעור. לדוגמא, אם שיעור הכתיבה הוא חלק ממשמעות התוכן המבוקש.

[2] השפת אמת צדד בסברה לחייב השלמת ספר ובגד משום מכה בפטיש. הוא נתן נפקא מינה בין שתי השיטות: מי שהשלים את חצי האות האחרונה של ספר יתחייב רק למחייבים משום מכה בפטיש.

הערוך לנר (בכריתות יט ע"ב) נוקט שעל משלים אות לספר חייבים שתיים; משום כותב, וגם משום מכה בפטיש. כן סובר גם המנחת חינוך.

[3] רבנו חננאל, לדוגמא, מביא במפורש דין זהה לגבי מזוזה (קד ע"ב, ד"ה כתב אות אחת).

[4] או, לצורך העניין, שיעור תוצאה של כתיבה. בהתאם לחקירה המפורסמת - האם הפעולה מחייבת או התוצאה (או שתיהן).  

[5]  על דרך זו, ה'שעור' הוא רעיון שהתורה למדה אותנו, שלא מסתתר מאחוריו טעם מדויק וברור, ממילא לא תהינה השלכות למצבים שונים (ראה בהמשך, הערה 8). בנדון דנן, אפשרות זו מענינת מאד, היא מחייבת אותנו למצוא פתרון יצירתי מאד שיראה כיצד אות-המשלימה-ספר פרצה את החומה הבצורה של הלכה למשה מסיני.

[6] ספר מגן אבות לרבי מרדכי בנעט, מלאכת אורג ד"ה וכתב. הספר נכרך בתוך 'קובץ ספרים על ל"ט מלאכות', חיים אייזיק טיקוצקי, ירושלים, תשנ"ח, עמ' כו.

[7] כשאמר 'קיימא לן כרבנן דאין לו שם המלאכה', התכוון המגן אבות להניח שאופי המלאכה הוא דבר מקובל, שאיננו משתנה. יתכן שמדובר בהלכה למשה מסיני. יתכן שמדובר בהגדרה שחכמים קבעו על פי הדרישה לחשיבות – 'מלאכה שיש עמה חשובה'. על החשיבות כמרכיב שעלול להשפיע על הגדר, עיין בנספח שבסוף המאמר.

[8] עירובין ד ע"א, סוכה ה ע"ב. ביומא פ ע"א מובאת ברייתא העוסקת בנושא שלנו:

"תניא נמי הכי שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני, אחרים אומרים: בית דינו של יעבץ תיקנום, והכתיב: אלה המצוות – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה! אלא שכחום וחזרו ויסדום".

[10] צריך עיון אם דברי הגרש"ו נאמרו בנוגע לכל מלאכות שבת, או דווקא במלאכות שבהן יחד המגן אבות את דבורו.

[11] עיין בתשובתו שבהערה הבאה. הגרש"ו מדבר על 'מלאכה' ו'תוצאת מלאכה'. במושג 'מלאכה' סתם, מבטא הגרש"ו את גדר המלאכה - הפעולה. ב'תוצאת מלאכה' מתיחס הגרש"ו לתוצאת הפעולה, שמהוה גורם נפרד. מכאן ואילך 'גדר מלאכה' פירושו הפעולה.

[12] דברים מפורשים יותר, נמצא בתשובה אחרת (חלק ג סימן מא, ד"ה ונראה דהיינו): "והו"ל תוצאת מלאכה בלי מלאכת (=פעולת - א.ש.) איסור וגרע מגריעותא דמלאכת מחשבת דאין כאן פעולת מלאכת איסור כלל, רק היכא שמתכוון ממש שעל ידי מלאכתו (=פעולתו, כנ"ל) תצא תוצאת המלאכה דאז אחשבה לפעולת מלאכת איסור שבת".

[13] יש לעיין האם הקביעה 'כל המגיה... כאילו כתבו' נובעת מפעולת ההשלמה של הטעות או מפעולת השראת הקדושה על הספר. בהשלמת ספר, אפילו בשיעור אות, נוסף לו רובד של קדושה. הקדושה המצטרפת, מלמדת שנתקנה אותה 'טעות' שהפריעה לשלמות הספר.

צירוף דברי הגרש"ו לעיל - 'נתהווה כל הכתיבה של הספר' בפעולה זו - מסיע להבין את המציאות שלפנינו. מדבריו משתמע כי האפשרות הראשונה היא הנכונה. השלמה מחייבת בגלל התוכן הקשור לכתיבה שהיא מממשת.

[14] הברייתא מזכירה מלאכות ספציפיות - אריגה, עשית בתי נירין וכתיבה. שלושתן עומדות במסגרת חילוקו של המגן אבות בקבוצת השיעור המפורש במשנה. אולי יש כאן קריאת כוון להבנת המשתף את הקבוצה הזו, ובסיס להשוות בין השלמה של ספר להשלמת דברים אחרים.

כדאי לזכור - רק אחרי הברייתא הזו, יצאנו מן ההוא-אמינא לחייב על כתיבת שם גדול או בגד שלם בלבד, והתחדש שחיוב מלאכה בא החל משתי אותיות או שני חוטין, כמופיע במשנת המלאכות (שבת ז ב).

[15] דוגמא נוספת לשמוש של רש"י בבטוי של תיבה כיחידת מלאכת כתיבה (ע ע"א, סוף ד"ה אחת מאחת): "דאע"ג שנתכוון לעשות תיבה גדולה, הואיל ושתי אותיות הראשונות שם במקום אחר הן - חייב, והיינו מאחת - מקצת המלאכה ולא כולה".

ובאופן דומה (קג ע"א, ד"ה מצינו שם קטן): "הא אתא לאשמועינן ר' יהודה, דאע"ג שלא נגמר מלאכתו, שנתכוין לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצת, ואותו מקצת הויא תיבה המתקיימת במקום אחר - חייב... שהם שתי אותיות מתיבה גדולה, אבל לא מצינו שהיא תיבה קטנה בכל המקרא".

וגם (קטו ע"ב, ד"ה כגון פרשת ויהי בנסוע הארון): "...ויש בה שמונים וחמש אותיות. ללקט - שנשארת כאן תיבה, ובמקום אחר תיבה", ועוד.

[16] בשלב הזה, הנחנו כְמובן מאליו שבמלאכת כותב אנחנו מנסים להביע רעיון בדרך של שפה מדוברת.

באופן עקרוני, ניתן לחלוק על דברים אלה ולומר כי אין קשר בין מלאכת כותב ובין נושא השפה, ושכתיבה קשורה ליסוד אחר. יש שרוצים להסביר בדרך הזו את שיטת הרמב"ם שמחייב, לכאורה, על כתיבת שתי אותיות שונות גם כשאין להן משמעות מילולית ביחד (הלכות שבת יא, ט).

על פי הבנתי, אין טעם להמנע מלקשר בין מלאכת כותב לבין משמעות של שפת דיבור - קשר שמקורו בביטוים רבים במשנה ('בכל לשון', 'נהגין', משמעות 'שם' כמו שעולה בירושלמי, וכדומה).

רוב הראשונים, בפירושם למשנה ולגמרא לא ראו אפשרות לחייב על תיבה שאין לה משמעות (אך יש בה יסוד אחר, כמו הבדלה בין שתי אותיות). אפילו אלו שכן ראו אפשרות חיוב כזו, לא בהכרח הבינו שאין צורך במשמעות כלל (עיין לדוגמא בביאור מרכבת המשנה על פסיקת הרמב"ם הנזכרת), או שתפסו שלמרות הצורך העקרוני במשמעות לשונית, ייתכן שלימוד מלאכת כותב מהמשכן הביא לחייב גם במצבים חריגים, בהם אין משמעות במובן המקובל של שפה ולשון. 

[17] הרב מרדכי אלון שליט"א, בשיעור שהועבר בישיבת הכותל, הדגיש את קרבת ה'מילה' למשמעות של חיתוך, כמו בברית מילה. כשאנו פוגשים מלה, אנחנו נפגשים בקצהו החתוך והנראה של עולם רוחני רב-משמעי רחב וגבוה מאד שהתנקז לאותיות שלפנינו.

[18] תשובה בכתב-יד משנת תרפ"ז. הובאה במפענח צפונות (עמ' 181, ובעיקר בעמ' 187).

[19] כך כותב המנחת חינוך (פרשת ראה, לאו דמחיקת השם). חולק עליו שבט הלוי (חלק א קטז ה) לגבי השאלות האם קדושה חלה על שם ה' באות האחרונה, ואם כן איזו, וכן האם - כמו שהביא הריטב"א - יש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי בנושא שם ה'. ואכמ"ל.

[20] ייתכן שבסברה זו יש יסוד להבנת החלוק (של המגן אבות) בין שני סוגי המלאכות במשנת המלאכות. המלאכות בעלות השיעור הזוגי הן מלאכות נמשכות. לפעולת הזיווג אין נקודת השלמה. היא יכולה להימשך כאוות נפשו של היוצר, הקובע על פי רצונו את נקודת התכלית (אולי משום כך הקב"ה עוסק מאז בריאת העולם בלזווג זיווגים) התכונה הזו חסרה מן המלאכות האחרות, וצריך עיון.

[21] ספרי דברים פסקא סא, תוספתא מכות ה, ט. מסכת סופרים ה, ט.

[22] ומניין לנו לחייב במציאות החדשה הזו - בתיבת שם ה', במסגרת דיני כתיבה? האבני נזר (סימן רה אות ג) מסביר כיצד המציאות הזאת היתה במשכן: "ונראה דאותיות שהיו כתובין על כל קרשי המשכן הי' דבר שלם כמו ספר או מזוזה מאחר שבאותיות אלו הי' מעמידין כל המשכן וכשחסר אחת והשלימה כאילו השלים כל מזוזה".

[23] מצאנו מילה ייחודית, שמהווה אות יחידה ותיבה שלמה כאחת. בתהליך יצירה אנושית של מילה, חייב האדם להביא את ה'אמא' וה'אבא' של המילה, ולחדש מילה על ידי חיבור גורמים נפרדים. השם שמבטא את האחדות העליונה, אין מקורו בחלקים נפרדים. הוא בעצמו יחידה אחת מקורית. גופו של השם כולל ריבוי אותיות ונשמתו איננה מורכבת מהן.

[24] לכאורה, בהתאם לסוגיה בדף קטו ע"ב, יש לחייב על השלמת פ"ה תיבות, כמו ב'ספר' של 'ויהי בנסוע הארן'. בוודאי שיש לחייב בהשלמת חומש יחיד, עיין גיטין ס ע"א "אין כותבין מגילה לתינוק... ואם דעתו להשלים מותר". עיין שם.

[25] בשלב זה נציג שיטות שלא מתייחסות לשיעור כדבר שאיננו נקבע ביחס לחשיבות.

עמדה המנוגדת לעמדת המגן אבות, מצאנו לדוגמא בשפת אמת (עג ע"א, ד"ה העושה צ"ל): "לכאורה כולהו י"ל לבד עושה שני בתי נירין וכותב, דבאורג אין זה שיעור האריגה אלא דכל היכא שאין בו ב' חוטין לא הוי אריגה כלל דכל אריגה הוא מה שמחבר שני חוטין יחד...ובפחות מכן י"ל דאיסורא נמי ליכא משום חצי שיעור דהוי כמו עקירה בלא הנחה דליכא איסורא דאורייתא משום ח"ש כמ"ש המאירי לעיל ע"ש, משא"כ בכותב אות אחת..."

 

[26] עיין בסברה בהערה 20. על בסיס הסברה הזו, ניתן לבסס את האמור כאן. כיוון שפעולת היחוס איננה מפסיקה אלא ברצונו של האדם, יש לפעולה האחרונה שבאה מרצונו חשיבות כבדת משקל, אפילו קריטית, לעצם המלאכה.

[27] אולי דווקא בגלל העובדה שהאות הזו מונעת את החיבור אליה, את אפשרות המשך ההתייחסות והכתיבה, יש לה משמעות. אפשר לומר שהביטוי 'השלמה - חשובה כשתיים' מכוון לאות האחרונה ולשתיקה שאחריה.

[28] בין אם הוא נקבע על ידי חז"ל ובין אם על ידי הלכה למשה מסיני.

[29] הרשב"ם בפירוש סובר ששיעורי שבת מגדירים את המלאכה כ'מלאכת מחשבת'. דבריו מובאים בנספח.

[30] נראה שהחלקת יעקב מבין שחשיבות יכולה להוות מרכיב מתחום החיוב והפטור, ולא כמו ההבנה הפשוטה, שחשיבות שייכת לתחום האסור ומותר. עיין עוד בנספח.

[31] חגיגה י ע"ב, ביצה יג ע"ב, בבא קמא כו ע"ב, שם ס ע"א, סנהדרין סב ע"ב ועוד.

[32] ובביצה דף יג ע"ב, ד"ה אלא מאי אית לך למימר: "אף על גב דלמעשר הויא מלאכה, לשבת - מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות, אסרה תורה, שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל, והתם מלאכת מחשבת כתיב".

[33] ובמכילתא דרשב"י (כ, י), בנוסח שונה, "שיש עמה מחשבה".

[34] לדוגמא, יש שראו בשיעור מעין 'גזרה דאורייתא'. לאמור, אין בו עצמו משמעות כלשהי. השיעור משמש סייג מפני העברה.

[35] רבנו חננאל (יומא עד ע"א) לדוגמא, מבין שר' יוחנן ראה אכילת חצי שיעור אסורה כשלעצמה, לעומת ריש לקיש, שראה בחצי שיעור איסור קלוש, דרבנן.


Quote this article on your site | Views: 13370

Be first to comment this article
RSS comments

Only registered users can write comments.
Please login or register.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< Prev   Next >
מאמרים אחרונים

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer