מהות
מלאכת הוצאה
איסור מלאכה בשבת
המלאכות כתוצאה של החטא
המלאכות כתיקון העולם
מקור דין הוצאה
הוצאה כמלאכת מסחר
הוצאה כיציאה מעצמיות האדם
אבות מלאכת הוצאה
ראיות לשיטות השונות
שיטת רש"י – עשיר ועני
שיטת הרמב"ן – הוצאה והכנסה
הגדרת רשות היחיד
הצורך במחיצה
מחיצה כאמצעי
טעם המחיצות
הבדלה בין הרשויות
יצירת מקום מפגש
סיכום
מלאכת הוצאה היא מלאכה ייחודית, השונה
משאר מלאכות שבת. במאמר זה נבחן את ייחודיותה, ננסה להבין מדוע היא נאסרה בשבת
ונראה מה ניתן ללמוד מכך על מהותה של השבת. איסור מלאכה בשבת
בכדי להבין את ייחודה של מלאכת הוצאה,
עלינו להקדים ולדון באופן כללי במלאכות שבת, ולהבין אלו פעולות הן המוגדרות
כ'מלאכות'.
במספר סוגיות ניתן לראות שיש קשר
מובהק בין המשכן לבין הגדרת המלאכות השונות, למשל (שבת מט ע"ב):
הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת –
כנגד מי? אמר להו ר' חנינא בר חמא, כנגד עבודות המשכן...[1]
תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן,
דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן – הם זרעו ואתם לא תזרעו, הם קצרו ואתם לא תקצרו...
אם כן, ל"ט אבות המלאכה שנאסרו
נלמדו מהמשכן. המלאכות כתוצאה של החטא
אמנם לא כל מלאכה שהייתה במשכן נאסרה
בשבת, למשל כותש (שבת עד ע"ב):
וליחשב נמי כותש! אמר אביי: שכן עני
אוכל פתו בלא כתישה.
אם כן, ישנם תנאים נוספים להגדרת
פעולה כלשהי כמלאכה אסורה. מדברי אביי עולה שנאסרו רק מלאכות שהן הכרחיות להכנת
לחם. אם נבחן את המשנה המביאה את כל מלאכות השבת (שבת עג ע"א), נראה שניתן
לחלקה לכמה קבוצות:
א. מלאכות הכנת הלחם,
מ'הזורע' ועד 'האופה' (מלאכות אלו מכונות 'מלאכות סידורא דפת'[2]).
ב. מלאכות הכנת הבגד, מ'הגוזז' ועד 'הקורע על מנת
לתפור'.
ג. מלאכות הכתיבה,
מ'הצד צבי' (על מנת להכין מעורו קלף) ועד 'המוחק על מנת לכתוב'.
ד. עוד מלאכות כלליות
(בונה וסותר, מבעיר ומכבה, מכה בפטיש ומלאכת הוצאה).
אנו נראה שענפים אלו מייצגים את
המלאכות העקריות הנצרכות כתוצאה מפחיתותו של האדם. לאחר שחטא בגן עדן, נדרש האדם לאפות את לחמו
בעצמו. בנוסף, הוא חש כי ערום הוא, ונדרש להכין לעצמו בגדים. אלו פעולות שהאדם
נדרש לעשות לאחר שחטא, ובמציאות מתוקנת, במציאות שלאחר תקון החטא, לא יהיה צורך
במלאכות אלו. יתכן שבשבת אנו חוזרים לאותה נקודה שורשית, אנו חוזרים למצב קודם
החטא, בו אין לנו צורך לאפות את לחמנו ולתפור את בגדינו. זו הסיבה שנאסרו המלאכות
הנוגעות לתחומים אלו.
אמנם הסבר זה, הקושר את מלאכות השבת
לחטא אדם הראשון, מסביר רק את שני סוגי המלאכות הראשונים. כעת ננסה להבין מדוע
נאסרה מלאכת הכתיבה.
אנו כותבים מפני שאנו רוצים לזכור
דברים. בתורה, האזכור הראשון של כתיבה הוא בהקשר של זכרון (שמות יז, יד):
ויאמר ה' אל משה – כתב זאת
זכרון בספר ושים באזני יהושע, כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים.
בפסוק זה, הכתיבה מתבצעת בספר. ספר,
משמעותו גם סיפור. הצורך לכתוב נובע משכחתו של האדם, ובמצב אידיאלי האדם לא יכתוב
את דבריו אלא יספר אותם לדורות הבאים. עקרון זה אנו רואים גם בהעברת התורה שבעל-פה
– ברור שהמצב האידיאלי הוא סיפורה בעל פה, אלא שאילוצים וקשיי המציאות הביאו
לכתיבתה. אם כן, גם פעולת הכתיבה נובעת מפחיתותו של האדם, ובמציאות אידיאלית לא
יהיה בה צורך . כך מופיע ברסיסי לילה
לר' צדוק הכהן מלובלין (אות נו):
ואף דבאור פני מלך חיים, מכל מקום הוא
דרך כמה צמצומים ומסכים ואספקלריאות שאין מאירות לראות האמיתות ממש, ורק נכתב
בכתיבה שהיא גם כן לבוש המגשים אותיות הדבור, ומלבישם בצורת אותיות גשמיות של דיו
על גבי קלף ונייר, ואין בהם עוד חיות שיש בדבור שהוא רוחני ויוצא מפה חי
מדבר...
וזהו החילוק שידוע, שאין דומה שמועה
מפי חכם לראיה בספרים, כי דברים היוצאים מלב חכם יש בהם חיות גמור המתלבש באותן
דבורים דרך התלבשות גמור, מחיות המדבר עצמו. על כן יש בהם כח לפעול בלב השומע,
כידוע דדברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב[3]. המלאכות כתיקון העולם
בהסברנו הלכנו בעקבות דברי אביי,
הקושר בין מלאכות השבת למלאכות הנדרשות להכנת הפת. אך לעיל ראינו גם את שיטת ר'
חנינא בר חמא, הקושר בין מלאכות השבת לבין המלאכות שנעשו במשכן. כיצד יסביר ר'
חנינא את טעם אִסור עשית המלאכה בשבת?
נראה שכאן ניתן לראות פן אחר במלאכות
השבת. קודם לכן הראינו את הפן השלילי שבמלאכות, כיצד הן תוצאה של פחיתות האדם ולכן
עונש על חטאו.
מצד שני, ננסה להראות שעשית מלאכות
אלו מאפשרת לאדם לעלות חזרה למדרגת האדם הראשון קודם חטאו, ובכך לתקן את החטא. יש
במלאכות אלו גם צד מתקן, ולא רק עונש על החטא שנעשה.
כפי שראינו לעיל, יש קשר הדוק בין המשכן לבין
המלאכות. המשכן הוא פאר היצירה של בני ישראל במדבר, הוא הדבר השלם ביותר שניתן
ליצור – מקום המשמש להשראת השכינה. המלאכות שנעשו לצורך הקמת המשכן הן המלאכות
המקדמות את העולם אל תכליתו, אל קרבת אלקים והשראת השכינה. אם כן, המלאכות שנאסרו
בשבת הן מלאכות תקון החטא, ולא רק עונש על עשית החטא. בכוון זה הולך ר' נחמן
מברסלב בליקוטי מוהר"ן (לקוטי
תניינא ד, ג):
כי על ידי העסקים והמלאכות שעושים נעשה על ידי
זה בחינת משכן, כי כל המלאכות כלולים בל"ט מלאכות, שהם אבות מלאכות[4]… ול"ט מלאכות הן כנגד מלאכת המשכן, כמו שאמרו רבותינו
זכרונם לברכה: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מי? כנגד מלאכת המשכן.
וציורא דמשכנא כציורא דעובדא דבראשית[5], והאדם עושה המלאכה, וציורא דגופא כציורא דמשכנא. נמצא, שעל
ידי האדם שעושה המלאכה והעסק, על ידי זה נעשה בחינת משכן, כשעושה המלאכה והעסק
כראוי, כמו שצריך לעשות, ועל ידי זה נותן חיות והארה למעשה בראשית, והוא קיום
העולם.
אם כן, מהקשר למשכן אנו למדים
שהמלאכות הן הדרך להמשיך את המגמה שהיתה במעשה בראשית. לפי זה עלינו לברר מדוע
נאסרו מלאכות אלו בשבת.
נראה שבשבת אנו מגיעים למדרגה בה
איננו צריכים לעמול על מנת להגיע לאותה מדרגה של קרבת אלקים שהיתה בבריאת העולם.
עצם השבת כבר מביאה אותנו למדרגה זו, ועשית המלאכות מחזירה אותנו למצב נמוך יותר,
בו עלינו לפעול על-מנת להגיע למצב זה[6]. כך מסביר גם ר' נחמן בהמשך התורה, שבמצב האידיאלי לא נצטרך
לעשות את המלאכות:
אף על פי כן, אם היה שופע עלינו
חסדו, לא היינו צריכים לכל זה, כי הלא איך ברא השם יתברך את כל העולם כולו אחר
העדר הגמור, שלא היה שום הויה שיהיה על ידה אתערותא דלתתא... ומאחר שהוא יתברך היה
יכול לברוא עולמות כאלו בלי אתערותא דלתתא כלל, רק על ידי חסדו, בודאי הוא יכול
להחיות ולקיים העולמות רק על ידי חסדו, ולא היינו צריכים לעשות כלל שום עסק
ומלאכה...
אך כשהחסד נתעכב, חס ושלום, ואין
משפיע עלינו חסדו, אזי צריכין לעשות בשביל אתערותא דלתתא כנ"ל.
ראינו אם כן, שהצורך בעשית המלאכה הוא
תוצאה של החטא - קודם חטא אדם הראשון היינו זוכים לשפע אלקי ולקרבת אלקים מבלי
לטרוח. אך לאחר שהתרחקנו, המלאכות הן שורשי כל מעשי האדם, הן הן היסודות לכל יצירה
משמעותית שהאדם יוצר בעולם, והן הדרך לתקון ושכלול העולם.
בגשתנו לברר את מהות מלאכת
הוצאה, עלינו לברר מדוע מלאכת הוצאה
כלולה בקטגוריות אלו. איזו מלאכת יצירה יש
בהוצאה מרשות לרשות? מקור דין הוצאה
הוצאה היא פעולה שהגדרתה כמלאכה
בעייתית, והתלמודים השונים מחפשים לכך מקור. את הבעייתיות מנסח היטב האור-זרוע[7] (חלק ב, סימן פב):
והמוציא... בעי היכא כתיבה, ולא בעי
למילפה ממשכן, אע"ג דהויא במשכן, משום דמלאכה שאינה חשובה היא, דמה מלאכה
עשה שהוציאו מרשות? מעיקרא חפץ, והשתא נמי חפץ! כך פר"ת, ויש בו להאריך.
האור-זרוע שואל כיצד ניתן להגדיר את פעולת ההוצאה כמלאכה, הרי במסגרת פעולה זו לא
נעשה שום שנוי בחפץ! גם הירושלמי (א,
א) ער לבעייתיות שבמלאכת הוצאה, ושואל:
מניין שהוצאה קרויה מלאכה?... רבי
חזקיה בשם רבי אחא שמע כולהן מן הדין קרייא (ירמיהו יז): "לא תוציאו משא
מבתיכם ביום השב' וכל מלאכה לא תעשו"[8].
בירושלמי מופיע מקור נוסף[9], שמובא גם בבבלי (שבת צו ע"ב):
הוצאה גופה היכא כתיבא? - אמר רבי
יוחנן: דאמר קרא (שמות לו, ו) "ויצו משה ויעבירו קול במחנה". משה היכן הוה יתיב -
במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הואי, וקאמר להו לישראל: לא תפיקו ותיתו מרשות
היחיד דידכו לרשות הרבים.
מקור שלישי מצוי בתוס' (ערובין יז ע"ב, ד"ה לאו), המביא גרסה שונה לגמרא בה רואים שיש מקור נוסף למלאכת הוצאה –
פרשת המן:
ובפרק קמא דהוריות (ד ע"א) יש ספרים דגרסי בהדיא: "והא הוצאה כתיב – אל יצא איש ממקומו"...
והכי משמע פשטי' דקרא, שאל יצא בשבת עם כליו ללקוט את המן כדרך שעושין בחול.
נדון במקורות השונים, ונראה מה ניתן
ללמוד מהם על איסור הוצאה. הוצאה כמלאכת מסחר
בירושלמי מובא הפסוק בירמיהו (יז, כב), נעיין בו
ובהקשר ממנו הוא מובא (ירמיהו יז, כא-כז) ונראה שהוצאה היא איסור משמעותי בענייני שבת[10]:
כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ
בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם
בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם: וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם
הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת
כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם: וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם
וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם לְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר: וְהָיָה
אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה' לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא
בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם
הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בּוֹ כָּל מְלָאכָה: וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר
הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב
וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְיָשְׁבָה
הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם... וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם
הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם
בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת
יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה:
ניתן לראות אם כן, ששמירת השבת
מאופינת בנשיאת משא באופן עקבי. יתרה מכך, מודגשת הבאת המשא לשערי העיר. נראה
שהכוונה היא להכנסת המשא לתוך העיר. מי שמגיע עם משא רב מחוץ לעיר, כנראה שמטרתו
לסחור במשאו. אִסור הוצאה בא למנוע את המסחר. במסחר האדם מוציא סחורה מביתו החוצה
על מנת למכרה, או מכניס מן השוק פנימה את החפץ החדש שרכש. בשבת עלינו לשבות מן
המסחר.
כיוון דומה עולה בפרשת המן. כאן מדובר
במפגש הראשון של עם ישראל עם השבת, וגם במקרה זה השבת מתבטאת אך ורק בהוצאה (שמות טז, כה-ל)[11]:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה הַיּוֹם
לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם
הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה
עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: רְאוּ כִּי יְקֹוָק נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן
הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו
אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם
בַּיּוֹם הַשׁבִעִי.
עולה מכאן ששביתת השבת באה לידי ביטוי
בישיבתו של כל איש במקומו. גם במקרה זה, האִסור הוא לצאת על מנת להגדיל את רכושו
של האדם. אמנם כאן לא מדובר במסחר, והבעייתיות היא בעצם העיסוק בחפצים אחרים. עצם
הרכושנות הגורמת לאדם לעסוק בחפצים חומריים ולהכניסם לרשותו היא בעייתית.
אם מוקד הבעיה הוא במסחר בלבד, יתכן
ששמירת צביון הרחוב בשבת הוא הגורם לאִסור – הרחוב היה נראה כמו רחוב של חול, עם
צעקות של מוכרים בשוק ומסחר בכסף. בפרשת
המן, לעומת זאת, מתחדדת ההבנה שעיקר הבעיה הוא בעצם הגדלת רכושו של האדם, ואולי אף
יותר מכך - יתכן ועצם העִסוק בדברים חומריים הוא בעייתי. אִסוף
המן התבצע רק בשעות הבוקר ולא היתה בו שום תחרותיות בין האנשים, כולם ליקטו מן
במידה שווה. הוצאה כיציאה מעצמיות האדם
המקור השלישי שפגשנו עוסק בהבאת
התרומה למשכן (שמות לו, ו):
וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל
בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת
הַקֹּדֶשׁ, וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא.
כאן אין מלאכת ההוצאה נוגעת כלל
להגדלת רכושו של האדם, ונאסרת מסיבה שונה. כאן אנו רואים חדוד גדול הרבה יותר של
מלאכת הוצאה – אנו עוסקים באנשים הרוצים להתקרב
אל הקודש, להגיע למשכן ולזכות לדבקות אלקית.
אך בשבת גם דבר זה הוא בעייתי – גם יציאה
ממקומנו על מנת 'לרכוש' רכוש רוחני ולזכות להתקדמות רוחנית היא בעייתית. בשבת
עלינו להתרכז בנקודה הפנימית שלנו, לא לצאת ולחפש הרחבות חיצוניות אלא להעמיק
בנשמתנו, ומתוכה לזכות להתקדמות רוחנית. השביתה בשבת משמעותה להיות במקום אחד, להיות
במקום שלנו ולהתמקד בעצמיותנו. סיכום
לסיכום , ראינו שלשה מקורות אפשריים
למלאכת הוצאה, מהם ניתן ללמוד על מהותה של המלאכה :
א. נבואת ירמיה על איסור המסחר בשבת.
ב. לקיטת המן.
ג. הבאת התרומה.
בנבואת ירמיה ראינו שהוצאה בשבת היא
בעייתית מפני שהיא מאפשרת מסחר בשבת. בלקיטת המן הרחבנו את ההגדרה, וראינו שהוצאה
בשבת בעייתית מפני שהיא מאפשרת עִסוק בהגדלת הרכוש החומרי. בהבאת התרומה הרחבנו את
ההגדרה, וראינו שהוצאה בשבת בעייתית מפני שהיא מאפשרת התפתחות של האדם על ידי
דברים חיצוניים לו, במקום התמקדות
בעצמיותו. כוון זה צריך עוד באור נוסף, וננסה להרחיבו בהמשך המאמר.
ננסה לבחון את הכוונים שהעלינו לאור
הדינים השונים במלאכת הוצאה, ונראה כיצד ההבנות השונות במהותה של המלאכה משפיעות
על הגדרתה. נבחן שני נושאים מרכזיים במלאכת הוצאה:
א. האבות השונים במלאכת הוצאה.
ב. הגדרת רשות היחיד. אבות מלאכת הוצאה
מלאכת הוצאה יכולה להתבצע בכמה
אופנים. האופנים נבדלים זה מזה בשאלה מהו המוציא (העומד בפנים או העומד בחוץ) ולאן
החפץ עובר ( מן הפנים החוצה או מן החוץ פנימה). ננסה לבחון מהם ההבדלים המהותיים
ומהם ההבדלים המשניים.
המשנה הראשונה במסכת שבת דנה באבות השונים
שבמלאכת הוצאה (שבת א, א):
הוצאות השבת שתים שהן ארבע בפנים
ושתים שהן ארבע בחוץ.
מהמשנה עולה שהחלוקה המרכזית במלאכת
הוצאה היא בין 'בפנים' ל-'בחוץ', וגם בתוך כל חלק ישנם שני סוגי הוצאות, שמתפרטים
אף הם לשני חלקים.
מהי החלוקה המרכזית?
רש"י מפרש:
שתים שהן ארבע בפנים:
לאותן העומדים בפנים שתים מן התורה – הוצאה והכנסה דבעל הבית...
ושתים שהן
ד' בחוץ: שתים מן התורה, הוצאה
והכנסה דעני העומד בחוץ.
ההבדל המהותי הוא בשאלה מי עושה את הפעולה, העומד בחוץ או העומד בפנים. הרמב"ן
לעומתו, מביא (שבת ב ע"א,
ד"ה מתני') דעה אחרת:
ויש מפרשים: בפנים
היינו לחפץ שהוא נכנס בפנים והיינו הכנסה, ושתיים – הכנסה דבעל הבית
והכנסה דעני לחיוב... ובחוץ שתי הוצאות לחיוב.
לפי הרמב"ן, ההבדל המהותי הוא
בפעולה הנעשית בחפץ - האם הוא הגיע לרשות היחיד או לרשות הרבים. ראיות לשיטות השונות
ניתן להביא ראיות[12] לשני הצדדים. למשל (שבת
ב ע"ב):
אמר רב אשי: תנא הכנסה נמי הוצאה
קרי לה. ממאי? מדתנן 'המוציא מרשות לרשות חייב'. מי לא עסקינן דקא מעייל מרשות
הרבים לרשות היחיד, וקא קרי לה הוצאה! וטעמא מאי? כל עקירת חפץ ממקומו, תנא
הוצאה קרי לה.
מכאן נראה שכאשר המשנה עוסקת בהוצאה
היא עוסקת בהוצאת חפץ ממקומו, ואין זה משנה אם הוא עובר לרשות הרבים או
לרשות היחיד. ההבדל המשמעותי הוא באדם העושה את הפעולה, כשיטת רש"י.
אמנם, גם לשיטה זו יש הבדל כלשהו בין
הוצאה להכנסה (שבת צו ע"ב):
כנסה מנלן? סברא היא – מכדי מרשות לרשות
הוא, מה לי אפוקי ומה לי עיולי? מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה...
ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב,
אמאי קרו לה אב ואמאי קרו לה תולדה? הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב, הך דלא הואי
במשכן חשיבא לא קרי לה אב. אי נמי, הך דכתיבא קרי אב והאי דלא כתיבא קרי תולדה.
הכנסה היא רק תולדה של הוצאה. האם יש
הבדל משמעותי בין אב לתולדה? שני התירוצים בשיטת ר' אליעזר משקפים את שתי
האפשרויות: לפי התרוץ הראשון הוצאה היא מלאכה חשובה יותר ממלאכת הכנסה, ואילו לפי
התרוץ השני אין הבדל משמעותי בין הוצאה להכנסה, אך התורה בחרה לתאר דווקא מקרים של
הוצאה לרשות הרבים, ולכן זו תולדה.[13]
מצד שני, במקומות אחרים נראה שאלו שתי
מלאכות שונות בתכלית (מט ע"ב):
דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה
שכיוצא בה היתה במשכן. הם זרעו, ואתם לא תזרעו. הם קצרו, ואתם לא תקצרו. הם העלו
את הקרשים מקרקע לעגלה, ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד. הם הורידו
את הקרשים מעגלה לקרקע ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים.
הגמרא מונה הן את הוצאה והן את הכנסה
כמלאכות נפרדות, ונראה שהם אבות מלאכה שונים, כמו קצירה וזריעה. שיטת רש"י – עשיר ועני
הר"ן (חידושים דף ב ע"א, ד"ה שתים שהן ארבע) מסביר מדוע חלקה המשנה בין הוצאה של
עני להוצאה של עשיר:
וא"ת מאי טעמא
פלגינהו רבנן להוצאות דעני ודבעל הבית בתרתי, והא שם הוצאה אחת היא!... הכא כיון
שההוצאות משתנות זו מזו, שהעני כשמוציא מושך לעצמו, ובעל הבית כשמוציא מרחיק
אותו מעצמו, מנו אותן חכמים בשתים.
הפני-יהושע (ב ע"א, על תוד"ה פשט) מסביר דברים אלו[14]:
ולכאורה היה נראה לי לפרש דהא דבעינן
תרי קראי לעני ולעשיר, היינו משום דהוצאה דעני והכנסה דידיה הוא לצורך עצמו,
להביא טרף לביתו, והיינו ממש קרא דלוקטי המן שהיו יוצאין עם הכלי ללקוט
ולהכניס לביתן... משא"כ הוצאה דבעל הבית ליד העני דלא מיקרי כ"כ מלאכת
מחשבת לגבי בעל הבית, שהיציאה אינו לצורך עצמו אלא לסלקה מעליו.
ומוסיף סברה נוספת:
ואפשר דאיכא סברא למימר נמי איפכא, דהוצאה
דבעל הבית חשיבא טפי – דבמה שנותן ליד העני נגמר מלאכתו ומחשבתו, דלא מחסר
מידי, משא"כ הוצאת העני אכתי מחוסר מעשה, שהרי מוציאו ע"מ לחזור
ולהכניסו... וכה"ג בהכנסת העני דמתני', שמכניס הכלי ע"מ שיתן הבעל הבית
אוכלין לתוכו ויחזור ויוציאו, ואפשר שרוצה העני עוד להביאו לביתו, ונמצא שלא נגמרה
מלאכתו.
אם כן, ישנם שני סוגי הוצאות – הוצאה
של האדם כאמצעי להרויח דבר מה, והוצאה של האדם שהיא גמר מלאכה של מחשבת האדם, היא
לא האמצעי אלא המטרה[15]. הפנ"י תולה כל אחד מהיסודות הנזכרים בפסוקים אחרים
בתורה – ההוצאה בפרשת המן מקבילה להוצאת העני, בה האדם מוציא דבר מרשותו על מנת
לקבל דבר אחר. הוצאה זו היא אמצעי למטרה אחרת. לעומת זאת, ההוצאה בפרשת המשכן
מקבילה להוצאת העשיר, בה האדם נותן רק לשם הנתינה ולא כאמצעי לקבל דבר בעצמו.
ייתכן וכיוון זה עולה גם בירושלמי (א, א):
מניין שהוצאה קרויה מלאכה? רבי שמואל
בר נחמן בשם רבי יונתן שמע לה מן הדא: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש
ואשה אל יעשו עוד מלאכ' לתרומ' הקודש, ויכלא העם מהביא" – נמנעו העם מלהוציא
מבתיהן וליתן לגיזברים. רבי חזקיה בשם רבי אילא: אפילו הכנסה את שמע מינה, כשם
שנמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגיזברין, כך נמנעו הגזברין מלקבל מידן ולהכניס
ללישכה.
לפי דברינו, מהפסוק בפרשת המשכן אנו
לומדים שיש אִסור בהוצאה שהיא רק לשם הנתינה, וגם בהכנסה שהיא במהותה נתינה לאדם
אחר ללא תמורה מיידית.
לסיכום: לשיטת רש"י ראינו שתי
בעיות אפשריות במלאכת הוצאה: א. אדם המעביר חפץ לאדם אחר על-מנת להרויח משהו בעצמו, למעשה מבצע פעולת מסחר (בדומה לעקרון שראינו בפסוקים בירמיה). אמנם בדוגמה של העני אין זה המסחר הקלאסי, אך העקרון של נתינה על-מנת להרויח הוא הבעייתי. הגדרה זו של מלאכת הוצאה מבהירה מדוע היא נחשבת למלאכה ממלאכות שבת – בכל מלאכות שבת עושה האדם פעולה שהיא אמצעי לקבלת דבר אחר. לדוגמא, כל מלאכות סידורא דפת (קוצר, חורש, טוחן, אופה וכו') הן אמצעי להכנת הלחם והן האסורות. אין אִסור לאכול את הלחם. באותו אופן נאסרה הוצאה שהיא אמצעי להשגת דברים אחרים, כמו העני המכניס כלי לבעל הבית על מנת לקבל בחזרה את הכלי כאשר הוא מלא באוכל.
ייתכן והמשנה בחרה לייצג כוון זה דווקא על-ידי עני, מפני שהעני הוא אדם
העושה מעשה כדי להרויח ולהשלים את מחסורו.
ב. מאידך גיסא, יש בעייתיות גם כאשר אדם נותן
חפץ לאחר ובכך נשלמת מחשבתו. אמנם כאן הבעיה אינה של מסחר, אלא עצם ההתקשרות עם
אדם אחר. עצם ההעברה והשותפות בין אנשים היא הבעייתית. הדבר מתחדד מהפסוקים – גם
כאשר ההעברה מתבצעת לשם הדבר הקדוש ביותר, לשם בניית המשכן, היא בעייתית בשבת.
כוון זה יתחדד כשנברר בעזרת ה' את עניינן של הרשויות. שיטת הרמב"ן – הוצאה והכנסה
אם נבין ששני האבות היסודיים של מלאכת
הוצאה הם פעולת ההכנסה ופעולת ההוצאה, נצטרך להכנס לעומק ההבדל בין הרשויות – מדוע
הוצאה לרשות הרבים היא מלאכה חשובה יותר מאשר הוצאה לרשות היחיד ? כמו כן, יש לברר מדוע יתכן שהן
נחשבות לשתי מלאכות שונות?
בכדי לענות על שאלות אלו, ננסה להגדיר
תחילה את אופיה המיוחד של רשות היחיד. הגדרת רשות היחיד
הצורך במחיצה
בברייתא (שבת ו ע"א) אנו מוצאים הגדרות של הרשויות השונות:
ת"ר, ארבע רשויות לשבת: רשות
היחיד, ורשות הרבים, וכרמלית, ומקום פטור. ואיזו היא רשות היחיד - חריץ שהוא
עמוק עשרה ורחב ארבעה, וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה - זו היא רשות היחיד
גמורה. ואיזו היא רשות הרבים - סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין זו
היא רשות הרבים גמורה.
מהברייתא עולה הבדל בולט בין רשות
היחיד לרשות הרבים – רשות היחיד מוגדרת באמצעות גבולותיה, על-ידי המחיצות שיש לה . לעומתה, רשות הרבים מוגדרת
באמצעות תשמישה, על-ידי הייעוד שנקבע לה.
אמנם ישנה הוא-אמינא שיש משמעות
לשימוש בפועל של הרשות. כך למשל לגבי בקעה (שבת
ו ע"ב):
אמר מר: אבל ים ובקעה והאיסטוונית
והכרמלית אינן לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים. ובקעה אינה לא כרשות היחיד ולא
כרשות הרבים? והא תנן: הבקעה ... רשות היחיד לשבת!
ומבאר רש"י: "רשות היחיד
לשבת - דהא לאו הילוך לרבים הוא, שאין רבים מסתלקין מן המסילה לילך בשדה".
אם כן, ישנה הוא-אמינא שרשות-היחיד
היא מקום שלא הולכים בו אנשים רבים. אך דעה זו נדחית, ולמסקנה אנו מגדירים את רשות
היחיד רק על-ידי מחיצות. רק מדרבנן יש דרישה לתשמיש של המקום:
רב אשי אמר: כגון דאית לה מחיצות, וכי
הא דאמר עולא אמר רבי יוחנן: קרפף[16] יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, ואפילו כור ואפילו כוריים,
הזורק לתוכו חייב. מאי טעמא - מחיצה היא, אלא שמחוסרת דיורין.
כלומר, קרפף שלא הקיפו אותו לדירה –
מן התורה הוא רשות היחיד ורבנן גזרו שלא לטלטל בו.
מהברייתא עולה שמחיצה מועילה רק אם
גובהה לפחות י' טפחים. האם משערים את הגובה מתוך הרשות או מבחוץ? הדבר נוגע לסוגית
בית נמוך (שבת ז ע"ב):
אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר
רב: בית שאין תוכו עשרה, וקרויו ]=גגו]
משלימו לעשרה, על גגו - מותר לטלטל בכולו, בתוכו - אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות.
אמר אביי: ואם חקק בו ארבעה על ארבעה והשלימו לעשרה - מותר לטלטל בכולו.
מדוע אסור לטלטל בתוך הבית? הרי
המחיצות טובות ומועילות לגג!
רש"י (ז ע"א, ד"ה אלא בד') סובר:
דכיון דלא גבוה
המחיצה עשרה – הוי כרמלית.
כלומר, בוחנים את קיום המחיצה מתוך
הרשות, ומכיון שלאדם הנמצא בתוך הרשות אין מחיצה בגובה י', אין זו מחיצה מועילה.
לפי זה עולה שרש"י נאמן לשיטתו, שאנו בוחנים את רשות היחיד רק על פי מחיצותיה
ולא על פי תשמישיה. [17]
רש"י ממשיך כוון זה, לפיו בוחנים
את המחיצות מתוך הרשות, גם לגבי מקום מוגבה, ובאופן כללי להגדרת רשות היחיד (ו ע"ב, ד"ה קמ"ל גמורה):
זו היא שנגמרו מניין
מחיצות שלה, שיש לה מחיצות מכל צד, כגון חריץ, וכן גדר, דאמרינן מארבעה צדדין
גוד אסיק פני המחיצה על ראשו, ונמצא ראשו מוקף מארבעה צדדין וחללו ארבעה.
כלומר, רשות היחיד היא מקום המוקף
במחיצות בגובה י'. ברור שהוא לא סובר שדרושה מחיצה על-מנת ליצור מקום הראוי לדירה,
שכן הוא משתמש בדין 'גוד אסיק'. גוד אסיק אינה מחיצה ניכרת (סוכה ד ע"א), ואם אני רוצה
מקום מבודד ופרטי, ודאי שדרושה מחיצה נִכֵּרֶת, שרואים שהיא מחיצה! אם כן, עלינו
לברר מדוע דווקא מחיצות מגדירות מקום כרשות היחיד אף-על-פי שאין להם שום משמעות
לענין תשמיש המקום. מחיצה כאמצעי
רבנו חננאל (ז ע"ב) הולך בכוון אחר:
בתוכו, אין מטלטלין
בו אלא בד' אמות. מ"ט? כיון דלא חזי לדירה, אין המחיצות מועילות.
וכן סובר גם הר"ן (על הרי"ף ב ע"ב). אם כן, בוחנים כיצד נראות המחיצות לעומד מחוץ לרשות. אך אין זה התנאי היחיד
– אם המקום המוקף לא ראוי לדור בו, אין זו רשות היחיד. אמנם ייתכן ולשיטת
הר"ח דרישת 'חזי לדירה' היא רק מדרבנן (כפי שראינו בסוגית בקעה מוקפת), ומן
התורה הבית נחשב רשות היחיד.
נבחן שיטות ראשונים נוספות בסוגיה זו:
ראינו לעיל שלדעת אביי – אם חפר בתוך
הבית הנמוך ויצר בו חלל י' טפחים – אותו חלל הפך להיות רשות היחיד. שואלים
הראשונים: במחיצת סוכה, המחיצה כשרה רק אם היא קרובה לחלל הסוכה, ואילו כאן המחיצה
מכשירה את החלל אף-על-פי שהיא רחוקה ממנו! ומתרצים מספר תרוצים:
א. רשב"א (ז ע"ב, ד"ה ואם חקק):
לענין שבת, אין ההקפדה במחיצות ממש
שיהו מכשירות את החקק, אלא שיהא החקק נשמר ע"י שלא יהו הרבים בוקעים בו.
אם כן, המחיצות עניינן למנוע מהרבים
להגיע אל רשות היחיד. כך גם כותבים תוס' בסוכה
(ד ע"ב, סוף ד"ה פחות), הרמב"ן (ז
ע"ב, ד"ה ואם חקק) והר"ן (חידושים
ז ע"ב, ד"ה אם חקק; רי"ף ב ע"ב, ד"ה והקשה) בשם ריב"א.
ב. הרמב"ן (שם) מביא דעה נוספת:
ואיכא דמפרקי: שאני חקק בית שהוא
ראוי לדירה, שהרי יש לו מחיצות גמורות ונעשה בית גמור. ועוד שאותן מחיצות
ראויות לקירוי לפיכך מצטרף הגדוד עמהם.
אם כן, תפקיד המחיצות ליצור בית, מקום
הראוי לדירה, ואם על-ידי המחיצה יש תקרה בגובה י' טפחים, המקום נחשב רשות היחיד.
עולה מכאן שרשות היחיד לא תלויה רק במחיצות, אלא גם בתקרה, בגובה הרשות, וכך מופיע גם בתו"י (ז ע"ב, על תוד"ה ואם).
נראה ששיעור זה נוגע לתשמיש האפשרי
ברשות, כפי שמצינו לגבי שני שכנים (טור
חשן-משפט קסד, על פי הגמרא ב"ב ז ע"א):
הבית והעליה שהן של שנים... הושפלה
תקרה כולה וירדה למטה – הגיע לי' טפחים של
תחתון, חייבין שניהם לחזור ולבנותה. אבל כל זמן שלא הגיע לי"ט אע"פ שאין
התחתון יכול ליכנס לביתו אא"כ ישחה ויכנס אין העליון צריך לסייעו.
נראה אם כן, ש-י' טפחים הוא השיעור
המינימלי הנחשב לדירה[18], ומקום שהוא פחות מגובה זה, אף-על-פי שהוא מוקף – לא יכול
לשמש כרשות היחיד. סיכום
ראינו כמה דעות לגבי תפקיד המחיצות
ברשות היחיד: א. רש"י – המחיצה אינה אמצעי אלא דרישה העומדת בפני עצמה. ב. ר"ח ורמב"ן – המחיצה מכשירה את המקום לדירה. ג. רשב"א וסיעתו – המחיצות הן אמצעי להבדיל את המקום מרשות הרבים. לשיטת הר"ח והרמב"ן, נראה שהבעיה בהוצאה היא העברת חפץ ממקום הראוי לדירה, ממקום בו החפץ ישמש לתועלתו, למקום שהוא רשות הרבים, בו החפץ ישמש למסחר, בדומה לכוון שראינו לעיל בספר ירמיה. אולי כך ניתן גם להסביר מהו השינוי שנעשה בחפץ, מדוע מלאכת הוצאה מוגדרת כמלאכה – כאשר אני מוציא חפץ מרשות לרשות, מהותו משתנה. למשל, כאשר יש לי כוס בבית היא משמשת לשתיה, לתכליתה. כאשר אני מוציא את הכוס מהדירה שלי לרשות הרבים, היא תהיה מיועדת בדרך כלל למסחר, ואני אזהר לא להשתמש בה – אף אחד לא ירצה לקנות כוס משומשת! על מנת להבין טוב יותר את שיטות רש"י והרשב"א, נברר מעט יותר את הדרישה למחיצות, ולאור ברורנו ננסה להבין מדוע נאסרה ההוצאה מרשות לרשות.
טעם המחיצות
הבדלה בין הרשויות
הגמרא בסוכה (ד ע"ב) דנה בשאלה מדוע
צריך שגובה המחיצות יהיה עשרה טפחים[19]. הגמרא מניחה כדבר פשוט שלומדים זאת מהמשכן, ובהוא-אמינא הדבר
נלמד מגובהו של הארון, שביחד עם הכפורת היה עשרה טפחים. הגמרא מרחיבה בנושא זה:
ושאינה גבוהה עשרה טפחים [פסולה].
מנלן?... ארון תשעה וכפורת טפח - הרי כאן עשרה, וכתיב (שמות כה) ונועדתי לך שם
ודברתי אתך מעל הכפרת, ותניא, רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו
משה ואליהו למרום, שנאמר: (תהלים קטו) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם".
כיצד לומדים מכאן את גובה המחיצות
הדרוש? נראה שדברי ר' יוסי לא נכנסו בדרך אגב, אלא הם הסבר מהותי להבנת הענין, שכן
כתוב 'ותניא'.
נראה שהן בסוכה והן בשבת מטרתנו היא
להגיע לבלתי-מושג, להגיע למה שנמצא למעלה מי' טפחים. לשם כך עלינו לחצוץ בינינו
לבין העולם שבחוץ. אנו חיים בעולם שהשכינה אינה ניכרת בו, עולם שמונע מאתנו להפגש עם הדברים העליונים. רק לאחר שאנו
עושים מחיצה בינינו לבין כל עולם החול שמסביבנו ומשאירים אותו מחוץ למחיצות – רק
אז ניתן להפגש עם השכינה הנמצאת מעלינו, עם הסכך שנמצא מעל י' טפחים[20].
הדבר מתחדד לאור דברי הירושלמי (שבת א א), האומר
דברים דומים:
מנין למעלה מעשרה שהיא רשות אחרת? ר'
אבהו בשם ר' שמעון בן לקיש: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת אשר על
ארון העדות מבין שני הכרובי'" וכתיב "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם".
מה דיבור שנא' להלן רשות אחרת אף דיבור שנ' כאן רשות אחרת.
גם הירושלמי לומד את הדבר מגובה
הארון, אך שאלתו שונה – מנין שגובה רשות הרבים הנו עד י' טפחים (לפי פירוש פני משה). התשובה היא שגובה המחיצה צריך להיות י' טפחים כדי שהיא תחצוץ בפני כל
רשות הרבים, ועל-ידי כך לאפשר לנו לקבל את הדבור האלקי המגיע מן השמים.
דברים בכוון זה מופיעים בדברי הרב קוק
בשמונה קבצים (קובץ א, תשלא):
לפעמים אדם צריך להתישב בדעתו שלא
להיות רדוף תמיד מחובת המעשה והתלמוד, אלא ליתן לעצמו הנחה וריוח, כדי שתתעלה
נשמתו בעצמה, ותתרחב בטיולה הפנימי בלשד החיים האצורים בתוך כל המעשה והתלמוד,
בתוך כל העבודה והתפילה...שביתה כזו, קדושת שבת יש בה[21]. יצירת מקום מפגש
מסקנת הבבלי שונה – הוא לומד זאת
מהכרובים עצמם, שהיו מעל הארון במשכן. גובהם היה י' טפחים, וכנפיהם, המקבילות
לסכך, נמצאו למעלה מ-י' טפחים. כאן (במדבר ז,
כט) נראה שתפקיד המחיצות שונה:
וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד
לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת
אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו:
להבנה זו, המחיצה לא נועדה רק על-מנת
להפריש את האדם ממה שסובב בחוץ, ועל ידי כך לקבל שפע מלמעלה. המחיצה נועדה ליצור
מקום משמעותי, מקום המאפשר להיפגש עם הקב"ה פגישה ישירה. אין זו רק פרישה
שמשאירה את ה' מעלינו, אלא יצירה של דירה בה אנו שוכנים ביחד עם ה', בה קול ה'
מדבר מתוך הבית, מתוך רשות היחיד. יתכן ורשות היחיד אינה רשות כל יחיד ויחיד, אלא
רשות יחידו של עולם. מתוך הסתגרות ברשות היחיד שלנו, מתוך העמקה בנפשנו וחשיפת
הרבדים העמוקים יותר שבתוכנו, אנו נפגשים עם ריבונו של עולם פגישה
בלתי-אמצעית.
אולי יש רמז לכוון זה בדברי השפת אמת (בראשית תרל"א, ד"ה ברש"י ז"ל):
ופי' ויכלו, מלשון כלתה נפשי, כי הוא
הביטול שכל דבר מתבטל לנקודה חיות שיש בהם מהשי"ת. וזהו נק' מנוחה
שהיא שביתות הכל ומקום ושורש הכל. ועל בחי' זו נאמר: "הוא מקומו של
עולם", וכמ"ש "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי כו'".
בשבת אנו חוזרים לנקודת החיות הפנימית
שלנו, ואנו מגלים שמקום זה שבתוכנו הוא מקומו של עולם.
ייתכן שבשני הכיוונים שהזכרנו נחלקו
רש"י והרשב"א, לשיטת הרשב"א ענין המחיצות הוא לחצוץ בין האדם
לסביבתו, ולשיטה זו הדרך לקבל את שפע השבת היא להתנתק מהסובב אותנו, ועל-ידי כך
לנסות לזכות לאור אלקי המגיע אלינו מלמעלה. כך גם ראינו בירושלמי.
לשיטת רש"י ענין המחיצות הוא
ליצור מקום מגודר. אין צורך ליצור דירה ממש, אך צריך ליצור מקום שהוא אינטימי
מבחינה רוחנית (ולכן די במחיצות של גוד אסיק). כאשר ניצור מקום פרטי ואישי, נוכל
להתכנס בתוך עצמנו וליצור מקום שהוא מקומנו ומקומו של עולם.
סיכום
ראינו שהמלאכות שנאסרו בשבת הן
השורשים והיסודות לכל פעולת יצירה של האדם. קביעה זו מעוררת תמיהה – איזו יצירה יש
במלאכת הוצאה? מדוע היא מוגדרת כמלאכה?
לאחר עיון במקורות השונים למלאכת
הוצאה, ראינו שהוצאה היא האִסור לצאת ממקומנו על מנת להגדיל את רכושנו – הן את
רכושנו הגשמי והן את רכושנו הרוחני. בשבת עלינו להסתגר במקומנו ולהיפגש פגישה בלתי
אמצעית עם הקב"ה, ולא דרך אמצעים חיצוניים. [22]
לאחר מכן ניסינו לבחון יסוד זה בפרטי
מלאכת הוצאה. ראינו שישנם שני אבות מרכזיים במלאכת הוצאה, ונחלקו הראשונים מהם: א. רמב"ן – העברה לרשות הרבים והעברה לרשות היחיד. לכוון זה נראה שמלאכת הוצאה גוררת שינוי בחפץ - חפץ הנמצא ברשות הרבים מוגדר כחפץ שמטרתו להיסחר, ואילו חפץ הנמצא בדירה מטרתו לשמש לתכליתו. אין זה משנה היכן נמצא האדם המעביר אלא להיכן מגיע החפץ. ב. רש"י – אדם העומד בחוץ ואדם העומד בפנים. ראינו ששני אבות מלאכת הוצאה הם אדם המוציא כאמצעי לקבל דבר אחר, ואדם המוציא כמטרה בפני עצמה. ההוצאה הראשונה היא למעשה פעולת מסחר, הוצאה על מנת להגדיל את הרכוש. בהוצאה השניה, לעומת זאת, האִסור הוא לנסות להתקדם התקדמות רוחנית על ידי קשר עם העולם שבחוץ, להשיג קשר עם הקב"ה על-ידי אמצעי (כגון הרמת תרומה למשכן). להבנה זו, מלאכת הוצאה שוללת קשר עם העולם החיצוני ויוצרת מקום בו ניתן להיפגש עם השכינה ללא אמצעי, מפגש ישיר ללא מעכבים.
לפי שיטת הרמב"ן, המאפיין המרכזי
של רשות היחיד הוא היותה משמשת לדירה. לפי רש"י, דרושה שתהיה הבדלה מרשות
הרבים, שלא יהיו דברים המסירים ומעכבים אותנו מלהפגש עם הבורא; אך אין די בכך –
עלינו ליצור מקום שיכול להוות מפגש, מקום המהווה מעין דירה. אין זו דירה גשמית, בה
יש צורך להשתמש בחפצים מסוימים, כשיטת הרמב"ן, אלא המקום שלנו, המקום בו אנו
חופשיים לגמרי בלי שום מניעות, וממילא דבר ה' ינבע ויתגלה מתוכנו. אין זה ברק
המבריק, הופעה חד-פעמית מלמעלה, אלא גלוי שהקב"ה תמיד נמצא בקרבנו, תמיד שוכן
עמנו. בשבת יש לנו את ההזדמנות והיכולת לחשוף דבר נפלא זה.
יהי רצון שנזכה לקבל שבתות באמת,
לשמוע את דבר ה' מופיע ומתגלה, להתעלות מעל למניעות ולהסתרות, ולגלות שבאמת ה'
תמיד שוכן בקרבנו, גם אם לעתים העולם הזה מסתיר זאת מאיתנו.
[1] אמנם בסוגיה שם מובאת דעה נוספת, שלכאורה לא קושרת בין המלאכות למשכן. אך
תוס' (ד"ה כנגד) כבר התעוררו לכך, והאריכו להוכיח שלא ניתן לפקפק בקשר שבין
המלאכות לבין המשכן לכולי-עלמא.
[2] שבת עד ע"ב, לגבי מלאכת אופה.
[3] לפי כיוון זה, ייתכן שהאדם נאלץ להפגש עם הקב"ה דרך האותיות רק לאחר
שהתרחק מגן עדן וקרבתו לאלוקים התמעטה. לאחר החטא הוא כבר לא רואה את האלקים מתהלך
בגן, הוא ירד ממדרגה זו. הכתיבה משקפת את
ההסתר וההרחקה דרכם אנו פוגשים את הקב"ה, ויתכן שגם יסודה נעוץ בחטא אדם
הראשון. [4] ר' נחמן מפרט ומסביר שכל המלאכות והעבודות שהאדם עושה הם תולדות של ל"ט אבות המלאכות היסודיות. להבנה זו נראה שחלוקת המלאכות במשנה שונה מהחלוקה שהצענו לעיל. החלוקה אינה למלאכות הכנת לחם, הכנת בגדים וכתיבה, אלא לשורשים היסודיים של המלאכות – הרבה ממלאכות הכנת הפת הן מלאכות של הפרדת והוצאת דבר מדבר אחר. הרבה ממלאכות הכנת הבגד הן חבור דבר לדבר אחר, והרבה ממלאכות הכתיבה הן עבוד של דבר קיים. אלו הם שלשת השורשים העיקריים של כל המלאכות בעולם.
[5] ר' נחמן מסתמך על דברי הזוהר בנושא (תיקוני זוהר, דף יב בהקדמה). גם בפשט
הכתובים ניתן למצוא מספר הקבלות בין בנית המשכן לבין בריאת העולם:
א.רוח הא-לוקים השורה על בצלאל (שמות לה לא), מול רוח
הא-לוקים המרחפת על פני המים (בראשית א ב). ב. "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ה'" (שמות לט, מג), מול "וירא א-לוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא).
ג.
"ויכל משה את
המלאכה" (שמות מ, לג), מול "ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר
עשה" (בראשית ב, ב). ייתכן שהקבלות אלו מבטאות את הרעיון שהצענו – המשכן הוא
הדרך לחזור לזמן בריאת העולם, קודם החטא. [6] לעיל הבאנו את דברי ר' צדוק בנוגע לכתיבה. בהמשך דבריו שם עולה שהכתיבה יכולה להחליף את הדבור במובנים רבים, וכיום, כאשר אין לנו את הדבור, יש לנו חובה לכתוב. אם כן, גם הוא הולך בכוון שהצגנו. אך מעיון בדבריו נראה שלמרות זאת - למסקנתו הדבור יכול לגלות רמות של התקרבות ודבקות בה' שלא יכולות להתגלות בכתב (למשל באות כה, שם הוא מסביר שהכתיבה מיצגת דבר שיש לו אחיזה בגוף בעולם הזה, ואילו הדבור מיצג דברים הנוגעים לנפש אף כשאין להם אחיזה בדברים גשמיים).
[7] ר'
יצחק בן ר' משה (1180-1250), מבעלי התוספות. היה תלמידו של הראבי"ה ורבו של
המהר"ם מרוטנבורג.
[8] וכן בהוריות (ד ע"א) מובא הפסוק בהקשר של מקור דין הוצאה.
[9] בהמשך המאמר נדון בלשון הירושלמי.
[10] הדגשה דומה נמצאת בנחמיה (יג, טו-כב).
[11] אמנם יש מקום לדון האם ציווי זה הוא לשעה (פני יהושע ב ע"א, על
תוד"ה פשט) או לדורות (רמב"ם שגגות יד, ב).
[12] אולי ניתן להביא ראיה גם מהירושלמי, (שבועות א א) הכותב: "א"ר
יוסי עני ועשיר אחד הן ומנום חכמים שנים. הכנסה והוצאה שנים הן ומנום חכמים אחד".
לכאורה נשמע שההבדל המשמעותי הוא בין הכנסה להוצאה. אך במסכת שבת (א,א) מופיע נוסח
אחר ולא ברורה בדיוק כוונתו של ר' יוסי.
[13] אמנם ניתן היה לטעון שבחירת התורה לתאר דווקא הוצאה ולא הכנסה מעידה על
עדיפות פעולת ההוצאה, אך לפי זה אין אלו שני תרוצים שונים אלא תרוץ אחד שיש לו
ראיה מן התורה, ומלשון הגמרא אין נראה כן.
[14] אמנם הוא מפרש את דברי הרשב"א, אך הרשב"א כותב כדברי הר"ן.
[15] אמנם הפנ"י לא מפרט מדוע יש גמר מלאכה בהכנסה של בעל הבית, הרי
לכאורה הוא לוקח מהעני על-מנת להחזיר לעני! אך זו שאלה צדדית, והחלוקה היסודית בין
העומד בחוץ לעומד בפנים קיימת.
[16]
כלומר, שטח פתוח מסביב לעיר.
[17] לעניין פסיקת ההלכה: מפשט דברי הטור והשולחן-ערוך (אורח-חיים שמה, טו)
נראה שהם התייחסו לתוך הבית ככרמלית גמורה, ללא סיוג. אך הביאור הלכה (שם,
ד"ה ותוכו כרמלית) הסתפק בכך. נראה שהדבר תלוי במחלוקת רש"י ור"ח –
לשיטת הר"ח, יתכן ודרישת 'חזי לדירה' היא מדרבנן. אך לשיטת רש"י ודאי
שתוך הבית הוא כרמלית גמורה, הרי אין לו מחיצות כלל. יתכן וזו הסיבה שהמשנה ברורה
(שם ס"ק ס) בחר להסביר את הדין כרש"י, שתוך הבית לא מוקף במחיצות, והביא
את שיטת הר"ן רק בשער הציון (ס"ק סה).
[18] אמנם לא בטוח שזו הסיבה לשיעור י' טפחים בסוגיה שם, אך ודאי שזהו הסבר
אפשרי.
[19] אמנם הסוגיה עוסקת במחיצת סוכה, אך תוס' (ד"ה עשרה) מעיר שהוא הדין
למחיצות לענין שבת.
[20] עיקרה של הסוכה הוא הסכך, ודווקא בסכך יש בחינה של מפגש ישיר ביותר עם
הקב"ה, כפי שמצינו כאשר משה מקבל את י"ג מידות הרחמים: "ושַׂכֹּתִי
כפי עליך עד עברי" (שמות לג, כב), מלשון סכך. ואכמ"ל.
[21] אמנם הרב קוק מדבר על שביתה גם מחובות רוחניות, מחובה של תלמוד. אך העקרון
של השבת כשביתה מחובות, שעל ידה ניתן להתעלות, אכן מופיע בפסקה זו.
[22] אולי כך ניתן להסביר את כל איסורי המלאכה על פי מה שראינו לעיל בליקוטי
מוהר"ן.
צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 14992
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|