'לחם
אבירים' –
עיון
פרשני-חינוכי בנס המן[1]
פתיחה
התחום האמוני
התחום החברתי
התחום המוסרי
סיכום
סיום - צנצנת המן
וברכת הזן והשבת
פתיחה
א.
אחד מהניסים הגלויים, שחולל
הקב"ה בחסדו הגדול לבני ישראל בעת לכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, הוא נס המן.
בשפתו הציורית של המזמור בתהילים מתואר נס זה כך (תהילים עח, כג-כה): "וַיְצַו
שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח: וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכל
וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ: לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם
לָשׂבַע". איזכורים נוספים של חסדי ה' בנס המן
נמצאים גם במקומות אחרים בכתובים (תהלים קה,
מ; נחמיה ט, טו-כ).
בפשט הדברים, נס המן בוודאי בא לענות
על צורך ענייני ומיידי - שליחת צידה להשבעת רעבו של עם נודד על טפו ומקנהו. אך
למעלה מסיבתו ה'טכנית', נדמה שנס המן משתתף בעיצוב דמותו ומהותו של מסע דור המדבר.
כך עולה מהפסוקים התולים את נס המן בחוויית תקופת המדבר:
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן
אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם
אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן. (שמות טז,
לה)
הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל
וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא
לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן
אֲבֹתֶיךָ... (דברים ח, טו-טז)
וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם
מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ
מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא. (יהושע ה, יב)
בפסוקים אלו ואחרים מופיע נס המן
כמאפיין את דרך הנהגת ה' את ישראל במדבר, ובמדבר דווקא. הנהגה זו עיקרה
ניסית-פלאית (שהרי ההנהגה הטבעית מוציאה לחם מן הארץ ולא מן השמים) גם במה שנוגע
לקיום הפרטי היום-יומי כמזון, שתייה וביטחון (שיר השירים רבה ד):
ר' יוסי אומר שלשה פרנסין טובים עמדו
לישראל, ואלו הן: משה ואהרן ומרים. ובזכותן נתנו להם שלש מתנות טובות: הבאר, המן
וענני כבוד. המן בזכות משה, הבאר בזכות מרים, בזכות אהרן ענני הכבוד...
לחיזוק רעיון המן כמבטא דרך הנהגה
מדברית, נביא מדבריו התמציתיים של השפת אמת (בשלח תרס"ב-תרס"ג):
"ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי
לא ידעו מה הוא: ויאמר אליהם משה הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה" - זה עצמו
שלא ידעו מה הוא, הוא הלחם אשר צוה ה'. כי תכלית הידיעה שלא נדע. שכך היתה כל
תהלוכת בני ישראל במדבר. ועל זה אמרו כבהמה נמשכנו אחריך. אדם ובהמה תושיע - דרשו
חז"ל: ערומים בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה.
בהמשך המאמר נשוב לדון באופיו זה של
נס המן. ב.
סיפור נס המן נמצא לראשונה בחומש שמות
פרק טז, לאחר סיפורי נס קריעת ים-סוף ונס ריפוי מי-מרה. והנה, בתארה את הנס, מציגה
התורה את המן לא רק כנס אלא גם כניסיון (שמות טז, ד):
וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי
מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ
לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא.
שוב מופיעה ההתייחסות לנס המן כניסיון
מאת ה' בספר דברים, בתיאור מהלכי המדבר (דברים
ח, טז): "הַמַּאֲכִלְךָ מָן
בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבתֶיךָ לְמַעַן עַנּתְךָ וּלְמַעַן נַסּתֶךָ
לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ"[2].
על הצגת המן כניסיון כותבת נחמה
ליבוביץ' כך[3]:
...תשובת ה' לתלונתם היא מילוי בקשתם,
אלא מאחר שבתלונותיהם כבר הראו את כישלונם מבחינת יכולת עמידתם במדרגת הביטחון
בה', הנה תינתן להם עתה משאלתם, אבל נתינה זו שוב תהיה בה העמדה בניסיון – ובזה
יהפך כישלונם לניסיון חדש.
בלשונו של הגרי"ד סולוביצ'יק (זמן חרותינו, עמ' 65):
כל הניסים שמחולל האלוהים למען האדם
חייבים להיות מלווים בשינוי באישיותו של האדם. נס מביא עמו מחוייבות; האדם חייב
לשלם עבורו או ליטול בו חלק... מה שעושה הא-לוהים בטבע, חייב האדם לשאוף לכפול
בתוך אישיותו על ידי טיהור לבו ורימום נפשו.
השאלה העולה מאליה היא – מהו תוכן
הניסיון שמנסה ה' את ישראל בנס המן, שבעיקרו הרי הוא "חסד גדול ולא
ניסיון"? (כלשונו של האברבנאל)
התשובה שנציע ושאותה נבחן במהלך המאמר
היא –
שלושה תחומים בא המן לבדוק כניסיון
וללמד ולחנך כלקח, והם: המן כמכונן את יחסי האדם ואלוהים - תחום אמוני; המן כמעצב
את יחסי האדם והחברה - תחום חברתי; המן
כמלמד על הנהגת האדם את עצמו - תחום מוסרי.
בחינה עמוקה של שלושת תחומים אלו היא
מגמת המאמר[4]. התחום האמוני
את שיעור האמונה ביחסי בין אדם למקום
שמלמד המן ניתן לבנות כבניין בעל שלוש קומות. בקומה הראשונה נמצא את לימוד ההכרה
האמונית הכללית, כמובא במפורש בפסוקים - "וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא
אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנּתֵיכֶם...
וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שמות טז, ו-יב).
לימוד זה לא תלוי בתוכן מתנת
המן, אלא בתפקיד הנס המעיד על השגחת ה' ודאגתו לישראל עמו שהוציאם ממצרים,
למען יהיו לו לעם והוא יהיה להם
לא-לוהים. בדרך זו מפרש הרמב"ן (בפירושו
שם לפסוק ו, ד"ה ערב וידעתם, בהתייחסו גם למתנת השליו):
באות אשר יעשה לכם היום בערב (השלו)
תדעו כי הוא הוציא אתכם מארץ מצרים, כי יערוך לכם שולחן במדבר, אבל בפלא הגדול אשר
יעשה לכם בבקר (המן) תראו את כבוד מלכותו אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו
וכגבורותיו, שבגדולות ובנפלאות שיעשה השם יראה את כבודו.
בקומה השנייה נמצא התייחסות לתוכן
נס המן בהקשר האמוני, כפי שמוצא רש"י במצוות התלויות במן, וכך הוא מפרש (בפירושו לפסוק ד, ד"ה למען אנסנו): "אם ישמרו מצות התלויות בו - שלא יותירו ממנו, ולא יצאו
בשבת ללקוט". על-פי רש"י נס המן כולל בתוכו אתגר לשמירת מצוות והוראות
מגבוה, וזהו הניסיון שעל עם ישראל להתנסות בו[5].
בקומה השלישית נמצא את שיטות המפרשים
השבים ורואים בעצם מתנת המן את הניסיון (ולא בדרישות המתלוות אליו
כרש"י), אך אינם מסתפקים בלימוד האמונה הכללי כבקומה הראשונה, אלא מצביעים על
דרכים בעבודת ה' שאותם בא המן ללמד. נסקור בקצרה תמצית מפירושים אלו:
סיעה אחת של פרשנים רואה בניסיון המן
ניסיון של חיים קשים באכילת מן זר בארץ לא זרועה – "ועם כל זה שמעו ללכת אחרי
ה' " (רמב"ן לשמות טז ד, ד"ה
למען אנסנו).
סיעה שנייה של פרשנים רואה בניסיון
המן דווקא ניסיון של חיים קלים בעלי עודף זמן פנוי וללא צער – "ואז אראה הילך
בתורתי אם לא" (אור החיים הקדוש שם,
ד"ה למען אנסנו).
סיעה שלישית של פרשנים רואה בניסיון
המן ניסיון של חיים תלותיים לגמרי בה', והניסיון הוא - "להוציא את מידת
הביטחון מן הכח אל הפועל" (הכתב והקבלה
שם, ד"ה למען אנסנו)[6].
נרחיב בהגיונה של הסיעה השלישית (שהיא דעת רוב הפרשנים לדורותיהם) – ביסוד הביטחון העולה מניסיון המן. הכלי יקר עומד על כך, שלמצוות התלויות במן (שאותן מדגיש רש"י) יש תוכן אמוני ייחודי, מעבר להיותן גזרות מלך כשאר מצוות. אליבא דפירושו, התוכן הזה הוא לימוד עניין הביטחון והאמונה, והוא הוא הניסיון (שם, ד"ה למען אנסנו):
"למען
אנסנו הילך בתורתי אם לא" - פירש"י: אם ישמרו מצות התלויות בו, שלא
יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. וכל זה נאמר על מדת הבטחון, כי אם לא יותירו
ממנו זהו מופת שהם שלמים במדת הבטחון, כי "מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל
למחר הרי זה מקטני אמנה". וכן אם לא יצאו בשבת ללקוט הרי הם בטוחים שמה שלקטו
אתמול יספיק להם גם ליום המחרת, ואז ילכו בתורתי - כי מי שאינו שלם במדת הבטחון
מכלה כל ימיו לאסוף ולכנוס ומתי יעשה לבית ה' לעסוק בתורה, כנודע מדרכי רוב העולם
ההולכים אחר ההבל ויהבלו ועסק התורה טפל אצלם.
בדרך דומה הולך גם הרש"ר הירש (בפירושו לפסוקים שם), הלומד מנס המן על דרכו של הבוטח בה' ללא תנאי:
"הילך בתורתי" – ההליכה
בתורתי מותנית בכך שאמצא אנשים המסתפקים בפרנסתם ובפרנסת נשיהם ובניהם דבר יום
ביומו; העושים את חובתם היום ואוכלים היום בשמחה ובטוב לבב - ומשליכים על ה' את
דאגת המחר: מי שברא את היום ואת פרנסתו, יברא גם את יום המחר ואת פרנסתו. רק הבוטח
בה' ללא תנאי, מובטח שלא יעבור על תורתו מחמת דאגות פרנסה אמיתיות או מדומות. מי
שלא למד להשליך את פרנסת המחר על ה', סופו לסור מה' ומתורתו על ידי הדאגה לשנים
רבות. ומכאן מאמרו הגדול של ר' אלעזר המודעי: "מי שברא יום ברא פרנסתו. כל מי
שיש לו מה יאכל היום ואומר - מה אני אוכל למחר, הרי זה מחוסר אמנה".
על-פי דברי פרשנים אלו מתברר, שהנה
מצווה ה' על העם ללקוט כל יום את הכמות המספקת לאותו יום ולא להותיר ממנו למחרת;
וכן מצווה שביום השישי יש ללקוט לחם משנה לשבת כיוון שלא ירד בשבת – מגמת מצוות
אלו להטמיע בעם את מידות האמונה והביטחון. אימוץ מידות אלו הוא ערובה לחיי אמונה
בכלל, והוא שיוביל לקיום חיי תורה ולימוד תורה כראוי בפרט.
כיוון שהגענו בדברינו להבנה, שאחד
מתכני לימוד ניסיון המן הוא מידת הביטחון בה' (ובפרט בענייני פרנסה), הרי עולה
הצורך בדיון על יחסי בטחון והשתדלות[7]. נדמה שמי שרואה בנס המן הוכחה מוחצת להליכה בשיטת רשב"י
(במחלוקתו עם ר' ישמעאל הנזכרת בברכות לה ע"ב) אינו אלא טועה, כיוון שמתעלם
הוא מדמות המסע הייחודי במדבר, שכל כולה בהנהגה פלאית. המן כמאפיין מובהק וכמעצב
של מסע המדבר מבטא זאת באי-ההשתדלות שאותה הוא מכיל, אך לא זה המסר הנשאר לדורות
מהמן!
לא זאת אף זאת, התורה עצמה מעידה על
ההיפוך הנצרך ועל המעבר ההכרחי בין הנהגת מסע המדבר להנהגת יישוב הארץ (דברים ח, ב-י):
וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ
אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ
לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא:
וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא
יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה
הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם:... כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ
מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים
בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית
שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר
כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת: וְאָכַלְתָּ
וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר
נָתַן-לָךְ.
מהי הדוגמא הטובה ביותר לבטא מהפך זה?
לא אחר מאשר נס המן! בפרשייה זו נמצא לימוד אמוני מובהק מנס המן: "לְמַעַן
הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא
פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם"[8]. בחוויית מסע המדבר, בו לא זורעים ולא קוצרים אלא לוקטים מן
משמים (בין אם מדובר על הצדיקים שלא
צריכים לעשות כלום מעבר להושטת היד לפה, בין אם אלו הרשעים העמלים ויוצאים ללקוט
מרחוק – על-פי יומא עה ע"א), מכירים בהכרה ברורה בהשגחת ה' על צרכי האדם.
אולם, הביטוי המלא והעמוק של הכרה זו לא יצא לפועל כי אם בארץ נושבת, במקום בו
האדם עמל על לחמו ועובד ומשתדל בפרנסתו, אך בסופו של דבר לא מברך "ברוך אני
המוציא לחם מן הארץ" אלא "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם". לאור זאת
יובן המשך הפרשייה (דברים ח, יא-יח):
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'
אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי
מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה
וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ
וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ
הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר
הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם
הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר
אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ
בְּאַחֲרִיתֶךָ: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל
הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת
חָיִל.
יוצא מדברינו שהלימוד מנס המן סביב
ההכרה בהשפעת ה' וטובו הוא בבחינת 'ניסוי-מעבדה' במדבר, אך קיומו באופן מלא ייתכן
רק בארץ – בעת שהאדם עמל לכתחילה לפרנסתו ובמלאכתו. רק כשהאדם עובד יכולה להתקיים
בו ברכת ה' המעשירה, ויכול הוא להיות מהמאמינים הגדולים מקדשי שם ה' בחיים. סיכום התחום האמוני
על-פי פשטי המקראות ופירושי רבותינו,
ניסיון המן בא ללמד את בני ישראל להכיר בתלותם בהשגחת הקב"ה, לאמץ את ביטחונם
ואמונתם בו, ולהתנהג בהתאם לכך במקום בו לא נראה כבוד ה' בגלוי, שהוא ורק הוא פותח
את ידו ונותן לחם לכל בשר. התחום החברתי
התחום השני בו נוגע ניסיון המן הוא
התחום החברתי, תיקון יחסי בין אדם לחברו. בתחום זה אנו מתכוונים הן לעיצוב היחסים
התקינים בין כל אדם פרטי לחברו ולנזקק, אולם לא פחות מכך לעיצוב פני החברה כולה
בענייני צדק ומשפט, חסד ורחמים.
נפתח ב'חסד ורחמים'. עצם מתנת המן היא
חסד ה', ומכיוון שעלינו מוטלת החובה ללכת בדרכיו ולדבקה בו, יש לדרוש - "מה
הוא זן ומשפיע לאחר אף אתה היה זן ומשפיע"[9]. בלשונו של המהר"ל (נתיבות
עולם, חלק א, עמ' קנא):
...וכמו שברא ה' יתברך אלו ג' דברים (השפע
ההכרחי, השפע שלא יהיה חוסר, השפע על הצד היותר טוב) צווה ה' יתברך גם כן שישפיע
האדם לזולתו כך, ובשביל כך ראוי לו הבריאה, כי כבר אמרנו כי ראוי שיהיה המושפע
דומה במה אל המשפיע... והתבאר לך מעלת גמילות חסדים.
ניתן למצוא קשר בין ערך גמילות החסדים
למתנת המן במדרשים התולים את שכר מתנת המן במצוות הכנסת האורחים שקיים אברהם אבינו
במלאכים[10]. בזכות חסד זכינו לחסד ומכאן תפקידנו להמשיך חסד זה לזולת.
על סוד החסד והרחמים שבמן עומד בעל
דגל מחנה אפרים (בתורותיו לפרשת בשלח):
"והמן כזרע גד הוא" - היינו
גמול דלים, שהוא רק מצד החסד. כך הפרנסה שה' יתברך מפרנס לכל בריותיו במידת חסדו
וטובו. כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. וממילא כפי רחמנותו על הבריות כך
מרחמין עליו מן השמים, וכבר הוא מעורר על עצמו רחמנות מן השמים. וזהו "והמן"
- היינו הפרנסה והשפע הבאים לו מן השמים, הוא "כזרע גד" - ראשי תבות
"גומל דלים". היינו כפי מה שהוא גומל דלים ומרחם על הבריות, כך מרחמין
עליו מן השמים.
וממידת החסד והרחמים נעבור להתנהלות
הצדקה והמשפט. על דרך לקיטת המן ציווה ה' (שמות
טז, טז): "לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ
לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר
בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ". משמעות פשט ציווי זה היא, שכל אחד מישראל צריך לקחת
כמות מספקת לו ולביתו בהתחשב בצרכי הזולת ובפרט בנזקקים. עומד על כך המדרש (מכילתא דר' ישמעאל ויסע משה, ד):
אמרו: עכשיו יצא נחשון בן עמינדב
וביתו ומלקט הרבה, יצא עני שבישראל ומלקט קמעא! וכשהן באין לידי מידה "וימדו
בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו".
רוב רובם של הפרשנים רואים גם בעניין
המדידה נס, כלומר: גם אם האדם לקט הרבה, כאשר בא לאוהלו מצא במידה, וכן הממעיט. כך
מפרש רש"י את הפסוקים שבהם מעידה התורה שאכן עמדו ישראל בניסיון המן: "וַיַּעֲשׂוּ
כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר
וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ
לָקָטוּ" (שמות טז, יז-יח,
ד"ה המרבה):
יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט, וכשבאו
לביתם ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו - ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר
לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת. וזהו נס גדול שנעשה
בו.
והנה, בהקבלה למימד הנס שבמדידה, ניתן
להציב את מימד הניסיון שבמדידה! ואכן כך מפרש הרב רפאל ברדוגו, בספר דרשותיו מי
מנוחות[11]:
ועוד נראה שהיו מצטערין הרבה בלקיטתו
לשוטט אנה ואנה... ולזה הזהירם יתעלה שלא ירבו ללקוט מכדי יום ביומו למען יניחו
רווח לחלושים ולחסרי יכולת... והוא אמרו "ויעשו כן בני ישראל" - יאמר
שהיו אוספים יד על יד, ואחרי כלותם הביאו העומר למודדו כדי שלא לעבור על מצוות האל
שצווה עומר לגולגולת, ומי שאסף הרבה לא הרבה ליטול רק עומר, והניח הנשאר לממעיט
באסיפה.
מההיבט הפרטי נצא למרחב הציבורי.
כאמור לעיל, אין אנו יודעים האם המן אכן הספיק לכולם בשפע וברווחה, והניסיון היה
לאפשר לכולם ללקוט ולאכול במידה שווה. ניסיון זה אף מוביל את החברה לדאוג שלא
יתקיים החוק הפראי (המדברי) 'כל דאלים גבר'. כמו כן, מטבע פלאו של המן לא ניתן היה
לפתח מערכות ריבית ושוחד או שוק שחור בסחר המן, על כל הצדדים החברתיים השפלים
והאפלים התלויים בכך.
יתר על כן, הקשר האמיץ בין נס המן
למצוות השבת (בשמות טז), מלמד על טעם השבת שבמן. שביתת השבת קשורה קשר הדוק לחובות
המוסריות עקב זיכרון שעבוד מצרים ויציאת מצרים. מנוחת השבת השווה לאדון ולעבד,
לעשיר ולעני, באה לעצור את הרדיפה אחר הממון בכל מחיר וההתעשרות הדורסת אחרים תוך
כדי קיפוח החלש[12].
על רעיון המן כניסיון חברתי ציבורי
עומד בהרחבה הרב יעקב מדן, תוך בחינה כוללת של מסעות ישראל במדבר מנקודת המבט
החברתית[13]. נביא קטע קצר מדבריו, המתייחס ישירות לניסיון המן (עמ' 63-64):
שם (בחוק ובמשפט של מי-מרה) הועמד
לראשונה אספסוף העבדים שיצאו זה עתה לחירות, ואשר לא הכירו איש את רעהו, במבחן של
כבוד הדדי, של התחשבות בזולת, ובעיקר - של משמעת. כל אלו הם מושגים ראשוניים
ויסודיים בדרך לבניין חברה מתוקנת, עם ולאום, מושגים ראשוניים בדרך לחירות...
משהגיעו בני ישראל אל מדבר סין, כלה
הלחם מכליהם, וברעבונם התלוננו על משה ועל אהרון. וכשם שהמתיק להם ה' את המים
במרה, כך המטיר להם במדבר סין לחם מן השמים - את המן. ושוב, המן ניתן במחיר
הניסיון...
וכאן נאמרה מצווה מפורשת, ומסתבר שהיא
היא הניסיון: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ
עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ"...
אין אנו יודעים כמה מן ירד בכל יום,
אך גם אם ירד מן בשפע, אין אדם יכול לאמוד מראש מהי הכמות הדרושה למיליוני הפיות הרעבים
שניזונו מן המן. היה ברור שעל המן להספיק לכולם. אנשים שיקחו יותר מכדי מחייתם
עלולים לגרום לכך שלשכנם יחסר. שוב יש כאן מבחן של כבוד לבני חורין...
גודל הניסיון שבלקיטה במידה, שמטרתה
חוק ומשפט, הוא לאפשר לכולם ללקוט ולאכול במידה שווה, בלא חוקי "כל דאלים גבר".
לסיום העיסוק בתחום החברתי נעיר,
שליסוד העולה מניסיון המן, המעמיד את השפע האלוהי הבא משמים כמותנה בהתנהגות
החברתית שלנו בארץ, יש ביטויים נוספים בתנ"ך – החל מן הברכות והקללות של פרשת
'בחקותי' ועד למזמורי תהילים, כגון פסוקי הסיום של מזמור פה:
חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק
וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ: אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף: גַּם ה'
יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ: צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם
לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו: סיכום התחום החברתי
על-פי פשטי המקראות ופירושי רבותינו,
ניסיון המן בא ללמד את בני ישראל כיצד בונים חברה מתוקנת, חברה המושתתת על יסודות
הצדק, השוויון והאחריות החברתית. הדבר נכון הן בנוגע לחיי האדם הפרטי ויחסו
לסביבתו והן בנוגע לעיצוב האווירה הציבורית הכללית. התחום המוסרי
התחום השלישי אותו בא המן לנסות
ולשכלל הוא תחום מידות האדם בהתמודדותו מול יצריו ותאוותיו, יחד עם בניית אופיו
הרוחני[14]. בנוגע לכך אומר בעל העקידה (בפירושו לפרשת בשלח):
אין שום ספק שהפרשה הזאת המעולה, היא
מהפרשיות העצמיות שבתורה שמספרות בהווה ורומזות אל חיי האדם והצלתו האחרונה.
הבה נלך בדרכו ונבחן מה יש לאדם ללמוד
על עצמו מנס המן.
בפשטות, היצרים העיקריים שכנגדם בא נס
המן להתמודד וללמד להתגבר הם יצר האכילה ויצר הרכושנות. כך עולה מתוך עיון בסתירה
כביכול שנמצאת בתיאור מתנת המן בסיפורי התורה. מחד, מספרת התורה על טעמו המשובח
ותכונותיו הערבות של המן (במדבר יא, ז-ח): "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח:
שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ
בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן";
וכן (שמות טז, לא): "וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת
בִּדְבָשׁ". מאידך, התורה עצמה מעידה שהיה במן מימד של עינוי ורעבון (דברים ח, ג): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן
אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ"; וכן (שם, טז): "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר
אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ". כיצד יתיישבו שני כתובים
אלו?
חז"ל נדרשו לסתירה זו ופתרו (על-פי קהלת רבה ה, מתורגם מארמית):
"ברבות הטובה רבו אוכליה" -
ר' חנניה ור' יונתן שאלו את מנחם טלמיא: מהו שכתוב "ויענך וירעיבך", וכי
מאכל רעבון נתן להם הקדוש ברוך הוא המן לישראל?! מה עשה, הביא לפניהם שני קשואים,
אחד שלם ואחד שבור. אמר, שלם זה בכמה? בשני זוזים. ההוא השבור בכמה? בזוז אחד.
אמר: והרי השבור גדול מן השלם? אלא כשם שהוא מתהנה מן הטעם כך הוא נהנה מן הראיה.
כלומר: טעמו של המן אמנם משובח הוא
וטוב למאכל, אך בפירוש לא היה תאווה לעיניים ולא מעורר חמדה[15] – וזה היה מימד העינוי שבו. ואכן מצאנו שלא התלוננו ישראל על
המן אלא בעת שהתגברה עליהם התאווה – ובקשו להתאוות לתאווה (במדבר יא, ד-ו; רמב"ן שם ועוד): "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ
וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר...
וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".
נלמד מכך, שבא המן לחנך את האדם למידת התגברות על היצר, הסתפקות במועט והתמודדות
מול תאוות חיצוניות מיותרות. מעמיק בעניין זה רבי שמחה בונים מפשיסחא (קול תורה, עמ' סז):
דהנה טבע הגוף שיתאווה לתענוגים. והנה
נראה בחוש שאם יאכל אדם כל מיני מטעמים והיה לו לתענוג, אעפ"כ אם יאכל אותו
מין בכל יום בשווה אין לו תענוג מהם. נמצא האדם החכם והשלם במידותיו ומכיר שיש
לעולם בורא שברא הכל וצריך לעבוד אותו ולקחת כל מידותיו לה' יתברך, וכל התאוות
והתענוגים הוא רק מהשם יתעלה - אז די לו בענייני העולם הזה היינו מאכל ומשתה רק
כדי להחיות את נפשו.
והנה כאן המן היה בכל יום בשווה, אף
שהיו מרגישין כל מה שרוצין, אעפ"כ גוף הדבר היה שווה בכל יום. וזה היה לבחון
אם יקוצו בו - אז ניכר כי עדיין הייתה מידותם נקשרה בהבלי העולם. וזה פירוש
"ולקטו דבר יום ביומו", בכל יום בשווה. ודו"ק.
מיצר האכילה נעבור ליצר הרכושנות.
עיון בפסוקים מגלה על מרכזיות פעולת האיסוף והליקוט הקיימת בעניין המן, וממנה ניתן
להשליך על מקומו של יצר הרכושנות בחיינו. זהו הרעיון שמעלה ר' יצחק עראמה
בעל-העקידה, כהמשך לדבריו המובאים לעיל בראש פרק זה:
ומפני כי הדברים המעכבים השגת התכלית
האמיתית יכללו בשני מינים - האחד חסרון האדם מהדברים הצריכים לו לכדי חייו, והשני
יתרונו מהם... הנה לזה ראתה חכמתו של אלוהינו, כשהתחיל לספק צרכי עמו במדבר בזה
הלחם הנפלא אשר הוציא אותו חדשה בארץ להכין אותו ולסעדו באופן שיתיישרו בו האוכלים
אותו, ורואים את כבודו הישרה שלמה לעמוד ממנה לדעת לרדוף אחר בקשת הצרכים ההכרחיים
לחיים השיעור הראוי והנאות, באופן שיהיה להם מזון להווה ולימוד נכון ומועיל אל
הצלחת נפשם בכל זמן ומקום למען יזכו אוכליו... הנה שכמו שכיון להזמין להם ארוחת
היום, כן כיון לאסור להם הזמנת המזון מיום אל יום, שרצה שלא יגרעו ולא יוסיפו. כי
בהימצא להם סיפוקם יתבטל המונע אשר מצד החיסרון, וכאשר לא יוותר ממנו בידם לאצור
אותו ולעשות בו סחורה כדרך אוצרי הפירות והתבואות מאשר ישתדלו בו בני האדם להתעשר
בהם, הנה בזה יבטל העיכוב הגדול והעצום אשר מצד היתרונות.
בעל-העקידה רואה בניסיון המן הדרכה
תורנית ברורה לשאלת 'צבירת הון' ורדיפת האדם אחר השגת רכוש. בכך מצטרף לימוד זה
להדרכה לגבי תאוות האכילה, ושיפור מעמדו המוסרי הפנימי של האדם. כמובן שלימוד
מוסרי זה קשור באופן עמוק ללימוד האמוני, שהרי האדם אשר שם מבטחו בה' מתנהג אחרת
ביחס לרדיפת הממון ולהשקעה ברכוש, ומכאן גם הקשר הברור ללימוד החברתי והיחס לאחר
ולנזקק.
אולם, המן בא לא רק כמתגבר על יצרי
אנוש ותחבולותיו, אלא אף כבונה קומה רוחנית נוספת באדם – מתוך ההתמודדות בין חיות
הגוף לחיות הנשמה. כך מבין הבעש"ט את משמעות הפסוקים: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ
וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן... לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ
יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם:" (בעש"ט על התורה לפרשת עקב, תורה ב):
כי המן היה רוחני מאוד, וההדיוטות לא
היה להם קורת רוח ממנו, שעל כן אמרו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". וזהו
שאמר "ויאכילך את המן" - שהוא רוחני מאוד, לחם אבירים שמלאכי השרת
אוכלים, אלא שנתגשם קצת כדי שיהיה בו תפיסת יד, לבוא לידי כך "למען
הודיעך" - אפילו שתבוא לארץ ישראל ותאכל לחם הגשמי, שתקדים כבוד נשמתך לכבוד
גופך, ולהעלות הכל מגשמיות לרוחניות, "כי לא על הלחם לבדו" פירוש בזמן שהוא
לבדו גשמיות בלי התעוררות הרוחני בו, "יחיה האדם", "כי על כל מוצא
פי ה' " – כשאתה מוציא השם בכוונה על ידי הברכה שברכת עליו, שעל ידי זה
מתעורר בו הרוחניות, ומזה יחיה האדם, שהוא הנשמה, שניזונת מרוחניות המאכלים, וזהו
סוד הניצוצין קדישין.
התורות החסידיות שמות דגש רב על הפן
הרוחני שבמן. תורות אלו רואות בניסיון המן הכוונה לתיקון המימד הגשמי של המציאות
ושל האדם על ידי העלאתו וקשירתו למימד הרוחני ולהופעת ה' בעולם. כך למשל נמצא
בהרחבה בתורות השפת אמת לפרשת בשלח, אשר כתמצות לכלל הדברים נביא את המשפטים
הבאים:
כי המן היה ניסיון שנתעלו נפשות בני
ישראל מהגשמיות, ולכן איתא שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. (תרל"ט)
כי היה אכילת המן הקדמה לקבלת התורה,
וזה היה התרוממות גופם של בני ישראל עד שאכלו לחם שמלאכי השרת אוכלין. אם כן היה
גופם מזוכך מן הגשמיות[16]. (תרמ"א) סיכום התחום המוסרי
במובן הפשוט, בא ניסיון המן להדריך את
האדם בדרך המוסר והמידות בהתמודדות עם יצריו ותאוותיו. מעבר לכך, בא ניסיון המן
לבנות אצל האדם קומה עליונה יותר למען תיקון גופו והתנהגות לאור המימד
הרוחני-אלוהי שבקרבו. סיכום
בדברינו עד פה ביקשנו להראות שנס המן מוצג
בתורה כניסיון הבא להדריך את האדם בשלושה תחומים: בין אדם למקום – סביב ההכרה
בהשגחת ה' על האדם ופרנסתו; בין אדם לחברו – בנוגע להכרה ולהתנהגות החברתית הראויה
בדרכי הצדקה והחסד; בין אדם לעצמו – בעבודת המידות ובבניית האופי הרוחני. סיכום
לשלושת תחומים אלו מביא רבנו בחיי (שמות טז,
ד, ד"ה הנני):
ודע שעיקר הניסיון שהקב"ה מנסה
את בריותיו הוא כדי לפרסם את האמונה, באשר הוא יתברך גומל את הצדיקים ומעניש את עוברי
רצונו. ואין הניסיון צריך לעצמו יתברך כי הוא יודע תעלומות לב, אבל הוא להודיע
לבריות העולם שאינן יודעים, ומטעם זה מנסה הקב"ה את הצדיקים, שנאמר (תהלים יא) "ה'
צדיק יבחן" – כדי שיתפרסם מזה גודל חיוב העבודה בעמדו על הניסיון.
ומצינו ג"כ שהקב"ה מנסה לכל
בני אדם העשירים והעניים על דרך השכר והעונש, מנסה את העשיר היאך יתנהג בעשרו
ובטובה שהשפיעו אם יתן צדקה אם לא, גם את העני אם יסבול עניו ורישו שלא יחליש ממנו
כח יראתו או אם יבעט בו.
ואין צריך לומר הנפש בגוף שהיא באה
בתוכו לניסיון, כדי לנסות את האדם אם ימשיך גופו אחר עצת נפשו או ימשיך נפשו אחר תאוות
גופו.
ובכל העניינים האלה אשר האדם מתנסה
בהם תתפרסם לבריות אמונת התורה בעונש ושכר ויתקדש שם שמים בעולם ויכירו שכר העבודה
והמצוה שהוא יתברך גומל את האדם או מענישו בעוה"ז ובעוה"ב הכל לפי
המעשים[17]. סיום – צנצנת המן וברכת הזן והשבת
בפתח דברינו במאמר זה הזכרנו את
העובדה שהמן תופס מקום נכבד בעיצוב דמותו ומהותו של מסע דור המדבר. ואם כן, עלולה
לעלות תהייה – מה לנו ללמוד מנס/ניסיון זה? הרי המן נותר במדבר ופסק בכניסה לארץ
נושבת – ושמא גם לקחיו נותרו במדבר, והדרכותיו פסקו עם הכניסה לארץ נושבת?
כמובן שתשובתנו לשאלות אלה שלילית
בתכלית – "התורה הקדושה היא נצחית ועניינה כשמה - להורות וללמד אורחות חיים,
וכל מה שנכתב בתורה אינו קשור רק למה שהיה בעבר, אלא נוגע לכל יהודי לנצח"[18]. אמנם המן נס מדברי הוא אך לקחו נשאר תמיד, בדמות צנצנת המן
שנותרה למשמרת לדורות (שמות טז, לב-לד):
וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר
צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת
הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר
מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'
אֶל משֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת.
ועל כך אומר המדרש (תנחומא בשלח, כא):
רבי אלעזר אומר: לדורות; רבי אליעזר
אומר: לימות המשיח. שבשעה שאמר ירמיה לישראל: מפני מה אין אתם עוסקין בתורה? אמרו
לו: אם אנו עוסקין בתורה במה נתפרנס?! באותה שעה הוציא להן צנצנת המן ואומר להם:
הדור אתם ראו דבר ה', "המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה מדוע אמרו עמי רדנו
לא נבוא עוד אליך" (ירמיה ב, לא) - אבותיכם שעסקו בתורה, ראו מהיכן נתפרנסו,
ואתם עסקו בתורה ואני אפרנס אתכם מזה[19].
ביטוי נוסף של משמרת לחם השמים לדורות
נשאר בברכת המזון על אכילת לחם מן הארץ (ברכות מח ע"ב): "אמר רב נחמן: משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן". כלומר:
ברכת הזן שאנו מברכים על מאכלנו היום, שעניינה שבח והודיה לקב"ה שהוא זן את
העולם כולו בטובו, אמורה להזכיר לנו את ניסיון המן בשלושת תחומיו, ולהורות לנו
שבמאכלנו שהוצאנו ביגיע כפינו נכיר את חסד ה' "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ
לַעֲשׂוֹת חָיִל"; נזכור את האחרים הזקוקים שנדאג להם ללחם, למזון ולמחיה
ונמשיך כך את ברכת ה' על העולם; נאכל את האכילה המסתפקת והצנועה על השולחן אשר
לפני ה'. הגרי"ד סולוביצ'יק קורא למהלך זה – 'גאולת הכלכלה': "הכלכלה
נגאלת בעזרת המתינות, התכליתיות והנדיבות האנושית"[20].
ביטוי שלישי למשמרת המן נמצא בטעם
השבת (בראשית רבה, יא):
"ויברך אלהים את יום השביעי
ויקדש אותו" – רבי ישמעאל אומר: ברכו במן וקדשו במן. ברכו במן – שכל ימות
השבת היה יורד עומר; בערב שבת שני עומרים, וקדשו במן – שלא ירד בו כל עיקר.
השבת, הקשורה בפירוש לנס המן, כמובא
לעיל, מקפלת בתוכה את שלושת התחומים שדנו בהם לעיל – השבת כיום אמונה ועדות על
הקשרי של הקב"ה עם העולם והאדם; השבת כמבטאת יום בעל היבטים חברתיים
וסוציאליים מובהקים; והשבת כיום הנשמה היתרה. זו קדושת השבת ובזה ברכתה[21]. אם כן, במאמר זה ביקשנו לעקוב אחר המסרים הגלומים בטעם המן המדברי דאז, ולטעון שמוטל עלינו לתבל במסרים אלו את מזוננו דהיום לברכה ולרווחה.
[1] מטרת המאמר שלפניכם היא לנסות ולהציג מבנה רעיוני כולל על נס המן, מתוך
עיון בפסוקי התורה ובפרשנות לגווניה ולדורותיה. מכיוון שכך, רבות הן הציטטות
(וההפניות) המובאות במאמר, וחשוב לעיין בהם. מתוך חשש ש'מרוב עצים לא רואים את
היער' - נחזור ונדגיש שעיקר החידוש במאמר הוא לא בהבאת שלל המדרשים והפרשנים או
בהבנה מקורית של מקור אחד או שניים, כי אם בראייה הכוללת, המאגדת את אוצר המקורות
לכלל מבנה רעיוני אחד ומגובש.
[2] א. המן מוצג גם כניסיון מהכיוון ההפוך, כניסיון שמנסה עם ישראל את ה' –
על-פי במדבר יד, כב ומפרשים; תהילים עח, בעיקר מפסוק יז ואילך; משנה אבות ה, ד;
ערכין טו ע"ב, ועוד. לא נדון במשמעות ניסיון זה במאמר.
ב. סיפור המן המוצג בשמות טז הינו חלק משרשרת
המאורעות העוברים על בני ישראל במסעם מים סוף להר סיני – מי מרה (טו, כב-כו), מסה
ומריבה (יז, א-ז) ומלחמת עמלק (יז, ח-טז). בכל המאורעות הללו נמצא את ההופעה
הכפולה המדוברת: נס וניסיון. על משמעות הדבר ניתן לומר בקצרה, שמאורעות אלו
מובילים את העם לאירוע מתן תורה, וממילא טעונים משמעות חינוכית רוחנית ומוסרית.
ההבחנה בין המאורעות השונים על הנס והניסיון שבהם אינה מעניינו של מאמר זה.
[3] נ. ליבוביץ', עיונים בספר שמות, עמ' 194. יש לציין שמזמור עח בתהלים מזכיר
את חסד ה' הניתן על בני ישראל בנס המן תוך ביקורת על התנהגותם וחוסר אמונתם:
"כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ" (יז-כב).
[4] התייחסות לשלושת תחומים אלו, שאף ניתן לכנותם – בין אדם
למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו, היא יסוד חשוב בעיונו של המהר"ל מפראג.
נסתפק בהצגת שתי דוגמאות בלבד:
א. פירושו לדברי שמעון הצדיק (אבות א, ב) "על שלושה דברים
העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" – "ומה שהאדם הוא טוב
עד שאומרים עליו כמה בריאה זו טובה, היינו כשהוא טוב בעצמו - ורצונו לומר בצד
בחינת עצמו יש בו הטוב, וזהו בחינה אחת שאומרים עליו הבריאה הזאת יש לה מעלה והיא
טובה מצד עצמה; הבחינה השנית שיהיה ראוי שיהיה טוב לשמים הוא ה' יתברך אשר ברא את
האדם ויהיה עובד אליו עושה רצונו; השלישית שראוי שיהיה טוב אל זולתו מבני אדם אשר
הם נמצאים עמו - וצריך שיהיה האדם טוב בכל מיני בחינות אשר יבחן האדם." (דרך
חיים עמ' כה).
ב. פירושו למימרא (בבא קמא ל ע"א) "אמר רב יהודה האי
מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין,
רבא אמר מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות" – "פירוש זה כי שלימות האדם
הוא בג' פנים, שאין האחד כמו השני. כי צריך האדם שיהיה שלם בעצמו, ויהיה שלם עם
זולתו מבני אדם, וצריך שיהיה שלם עם בוראו. ואלו ג' שלמויות כוללים הכל"
(חידושי אגדות כרך ג, עמ' ד).
אנו נלך בדרכו של
המהר"ל הרואה בשלושה תחומים אלו את שלמות עבודת האדם בעולמו ותיקונו.
[5] כאמור בהערה 2ב ניתן להביט על מצוות אלו כהקדמה למתן תורה על תרי"ג
מצוותיה. בדרך זו מפרש רש"י גם את נס מרה, הקודם לנס המן (בפירושו לשמות טו,
כה): "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין".
[6] א - גם
הרשב"ם מציג את טעם התלות בפירושו (שמות טז, ד, ד"ה למען אנסנו): "מתוך
שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורתי. כמו
שמפורש בפרשת והיה עקב: ויענך וירעיבך".
ב - התלות שבמן מוצגת בבירור במדרש הבא (יומא
עו ע"א): "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם
לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שיש
לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת
בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש
לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר, ונמצאו כולן מתים ברעב!
נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים". מעניין שהיבט זה, הפנמת התלות בה'
הזן ומפרנס את העולם בטובו המתבטאת בתפילה, הוא סודה של ארץ ישראל הזקוקה לגשם על
פני ארץ מצרים – על-פי דברים יא, י ואילך. אמנם בארץ ישראל ההפנמה הזו מתבטאת
בשילוב עם עבודת כפיים ועיין עוד להלן
במאמר.
[7] מקורות נוספים המעלים ומתייחסים לדיון זה – משנה ברורה או"ח סימן א,
ס"ק יג; הגרי"ד סולובייצ'יק, זמן חירותנו, עמ' 20; ר' שלום נח ברזובסקי
מסלונים, נתיבות שלום, שמות, מעמ' קכ"ו: "הנצחיות של פרשת המן היא הוראה
ולימוד של אמונה וביטחון בענייני הפרנסה...".
[8] כתבי חסידות דורשים את הפסוק "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"
כביטוי לרוחניות הנמצאת במאכל ומחיה את הנשמה, והאדם מגיע לכך על-ידי הברכה שמברך
על המאכל. כך מובא להלן בדברי הבעש"ט המצוטטים בפרק העוסק בתחום המוסרי.
מכיוון אחר מגיע בעל מי השילוח ואומר (חלק ב, עמ' מו): "שזהו הלחם המחיה את
ישראל, שלא ישיג מאין יושפע לו מאיזו סיבה, וכן לא ישיג היאך יוכל להתקיים משפע כזה, וזהו הקיום
של ישראל שידע שלא על הלחם לבדו יחיה האדם ורק המוצא פי ה' הוא המחיה".
[9] בהשאלה מסוטה יד ע"א.
[10] על-פי הגמרא בבא-מציעא פו ע"ב, מדרש שמות רבה כה, מדרש ויקרא רבה לד,
ח. המהר"ל נדרש למדרשים אלו הן בחידושי אגדות על בבא-מציעא והן בנתיבות עולם,
חלק א, נתיב גמילות חסדים, פרק ג, ומסקנתו: "מפני שבעל המידה הזאת דבק בחסד
ובטוב, ובוודאי ה' יתברך משלם לו גם כן הטוב. וביותר מיוחד המידה הזאת שמקבל הטוב
מן ה' יתברך כאשר עושה טוב, לפי שהוא מידה נגד מידה".
[11] הרב רפאל ברדוגו, חכם מהעיר מק'נס שבמרוקו בן המאה ה-18. חוץ ממקור זה לא
מצאתי עוד פרשנים שמבליטים את הצד החברתי שבניסיון המן. המוצא הישר מתבקש להודיעני
ויבוא על הברכה.
[12] האיסור המרכזי של השבת הנקשר במן הוא עניין התחומים והרשויות, על-פי
עירובין (נא ע"א): "הני אלפים אמה היכן כתיבן? דתניא: "שבו איש
תחתיו" – אלו ארבע אמות, "אל יצא איש ממקומו" – אלו אלפים אמה".
בספר נחמיה איסורי שבת אלו נקשרים היטב למדיניות ניהול המסחר בשערי ירושלים, כולל
ההיבט החברתי הסוציאלי של פתיחת שוק בשבת (עיין במאמרו של הרב מדן "איפה ואיפה"
המוזכר להלן, עמ' 64-72). הצגה כזו של השבת נלמדת אף מתוך תוכחת עמוס על המצב
החברתי הקשה בו אנשים מייחלים למחרת השבת כדי להמשיך ולעשוק, להמשיך ולדרוס:
"שִׁמְעוּ זאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ. לֵאמֹר
מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה-בָּר
לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה: לִקְנוֹת
בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר"
(עמוס ח, ד-ו).
[13] הרב י. מדן, 'איפה ואיפה', בתוך מגדים יז, עמ' 61-90: "ההליכה במדבר
מתוך מצוקת הרעב באה לגבש את אספסוף העבדים שיצא ממצרים לעם הנושא את דגל הצדקה,
המשפט והשוויון החברתי".
[14] אליבא דאמת תחום זה אמור להיות הראשון מבין השלושה בבחינת 'דרך ארץ קדמה
לתורה', וכדברי הרב חיים ויטאל בשערי קדושה: "והנה עניין המידות הן מוטבעות
בנפש השפלה... והנה בנפש הזה תלויות המידות הטובות והרעות, והן כסא ויסוד ושורש אל
הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצוות התורה... ולפיכך אין המידות
מכלל התרי"ג מצוות, ואמנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג המצוות בקיומן או
בביטולן... ולפיכך עניין המידות הרעות קשים מן העברות עצמן מאוד מאוד... והבן זה
מאוד כי להיותם עיקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצוות התלויות בנפש
השכלית, ונמצא כי יותר צריך להיזהר ממידות הרעות יותר מן קיום המצוות עשה ולא
תעשה".
[15] א.
גם במראהו וגם באי הגיוון שבו, כדברי רש"י (במדבר יא, ו, ד"ה אל המן):
"מן בשחר מן בערב", וכדברי הכלי יקר (בפירושו לבמדבר שם): "בלתי אל
המן עינינו - אע"פ שיש בו כל הטעמים מ"מ אין עינינו רואות כ"א המן,
והסומא אוכל ואינו שבע". ובדרך החסידות, על-פי ה'שפת אמת' (בשלח תרנ"ד):
"דאיתא בגמרא - סומין אוכלין ואין שבעין, באמת עיקר הלחם והמזון הוא חיות
הפנימיות שיש בו...השביעה תלוי בהסתכלות האדם... כי באמת כפי פקיחת העין הפנימי כך
נסתם עין החיצוני... וכן היה באוכלי המן, לכן לא היה שביעה לגוף רק לנפש".
ב. לגבי הגיוון מתעוררת שאלה, שהרי מספרים
חז"ל דווקא על עושר הגיוון שבטעמי המן: "ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי
אל המן עיננו" - א"ר שמעון בן יוחאי: וכי בשר היו מבקשין? והלא כל מעדני
עולם טועמין במן! כל מי שהיה מתאוה בשר היה טועמו, וכל מי שהיה מתאוה דגה היה
טועמו, מי שהיה מתאוה תרנגול או פסיון או טווס כך היה טועם, כל מה שהיה מבקש -
ולמה מתרעמים? אלא שהיו מבקשים עלילה היאך לחזור למצרים" (במדבר רבה ז, ד).
ואם כן, שוב סתירה כביכול לפנינו! אלא שכנראה חז"ל מיקדו את הנאת המן בבחירה
האישית של האדם ובטעמו הוא, ולא במגוון הטעמים שהיה מוצג לפני האדם בפרסומות
ובמדפי הסופר-מרקט. האדם שלא נכנע לתאוותיו יכול היה למצוא במן כל טעם שבעולם מתוך
פנימיותו וטעמו האישי; אבל לעומתו, אדם שביקש לספק תאוותיו על-ידי משיכה חיצונית
אמנם נתקל בבעיה, והתאווה לתאווה.
[16] דיון חשוב במשמעות הפנימית של המן במובן הרוחני-מוסרי של מידות האדם נמצא
במאמרו של הרב אוריאל עיטם 'הצניעות מידה באור הדעת' בתוך: 'כתנות אור', ירוחם,
תש"ס, בעיקר עמ' 96-97: "יציאת מצרים שייכת למהלך תיקון חטא אדם הראשון.
שתי קומות לתיקון – גשמית ורוחנית. תיקון המציאות הפיזית מתגלה במן שנבלע באברים.
במן אין פסולת כיוון שכולו מזין ומחיה, כולו טוב. הוא בבחינת עץ החיים. בעקבות
ההכנה של התיקון הגופני מופיע התיקון הרוחני המתרחש במתן תורה, אשר "עץ חיים
היא למחזיקים בה".
[17] עוד מקור המכיל את שלושת היסודות כאחד הוא פירוש הרש"ר הירש לדברים (ח,
ג).
[18] נתיבות שלום שם.
[19] רש"י מביא מדרש זה בפירושו. גם רבנו בחיי דן במדרש זה, ומעיר
(בפירושו לשמות טז לג, ד"ה ויאמר משה): "ויתכן שנאמר כי מה שצוה בזה
לאהרן שבא לרמוז כי הכהנים הלוים מורי התורה שעתידין לצאת מאהרן יהיו מזונותם
בהרוחה ולא בעמל, כאוכלי המן... כי מזון תלמידי חכם שבכל דור ודור הוא מסור לשם
יתברך והוא מונח לפני ה'... והוצרך לרמוז זה לפי שהתורה היא ממקור החכמה העליונה
והחכמה תחיה בעליה והיא היא מקור הברכה והחיים האמתיים... ועל כן ראוי להיות
הפרנסה והמזון שהם חיי הגוף דבקים בתורה שהיא חיי הנפש...". כמובן יש לבחון
את מקום המדרש הנ"ל במחלוקת ר' שמעון בן יוחאי ור' ישמעאל, ואין כאן מקום.
[20] עיין במאמר 'הפסח והעומר', בתוך: זמן חירותנו, עמ' 138-141.
[21] סיכום
לשלושת הביטויים האלו של משמרת המן לדורות - הצנצנת, הברכה והשבת, מציג השפת אמת
(בתורה לבשלח תרמ"ז): "כי צנצנת המן נגנז, היינו שנשאר ממנו משהו
לדורות". רעיון זה מופיע לכל אורך דברי השפת אמת בדברו על המן לדורו ולדורי
דורות.
Quote this article on your site | Views: 20053
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|