iconקישור לגירסת הדפסה

להיות שליחים

בין שני עולמות

תפקידו של השליח מורכב. תחילה, עליו להזדהות עם המשלח, ואחר כך עם הכתובת שאליה הוא נשלח. הוא מגיע אל הכתובת מכוח ההזדהות עם המשלח, וממילא הוא לוקח על עצמו לבצע את המשימות שהטיל עליו המשלח.

זו נקודת הסתכלות חשובה על משימות רבות שאפשר לקרוא להן "שליחות". מה פירוש המושג "שליחות"? שליחות פירושה שיש קשר פנימי בין השליח לבין המשלח - בין אם המשלח הוא אדם, ובין אם המשלח הוא הקב"ה או אידאה שצריך לייצג. השליח חש כמובן באחריות שיש לו כנציג של מישהו. ואולם, מעבר לזה, צריכה להישאל השאלה: היכן מתחילה עיקר הפעילות שלו? האם במחשבות על המשלח או במחשבות על "הכתובת" שאליה הוא נשלח?

קודם כל, יש הזדהות עם המשלח - בנכונות להרגיש שהוא נאמן למשלח, שהוא מזדהה עם המשלח, שהוא באמת כמו המשלח.

השליחות העומדת לפנינו היא לצאת מבית המדרש לסניפים, ובאופן כללי להגיע לציבור שלנו. שליחות זו מעוררת את התחושה שבאמת חשוב להגיע ולמסור משהו, ולא משנה כרגע באיזה נושאים מדובר. בדרך כלל כשישנה משימה כזו האדם מצייר לעצמו את התפקיד לפי הכתובת שאליה הוא נשלח - איך הוא ידבר אתה, איך ישתלב בה ויבוא אתה במגע. הרבה מתשומת הלב מרוכזת בכיוון הזה, ונדמה כי מיקוד זה פוגע בצורה משמעותית בהסתכלות כיצד הוא משתלב עם המשלח. במילים אחרות, פעמים רבות יש תחושה, שכדי להגיע למישהו, לציבור מסוים, צריך להכיר אותו, לדבר בשפתו ולהתקרב אליו מאד. אין ספק שיש בכך הרבה אמת אולם יש בכך גם סכנה גדולה מאד. הסכנה הפשוטה היא שאדם בונה לעצמו אידאולוגיה שכדי להצליח להשפיע, עליו להיות פחות או יותר יחד עם המושפע, לא רק להכיר ולהבין אותו, אלא שהוא ירגיש שאני חלק ממנו. כביכול רק אז יכולה להיות השפעה חיובית, אמיתית ומועילה. ככל שהאדם מרגיש שהוא מייצג יותר ויותר את המשלח הוא עשוי לומר לעצמו: את זה גם המשלח עצמו יכול לעשות. במה מתבטא היתרון שלי? - יתרוני הוא בהיותי גשר. במה אני גשר? - בכך שאני לא מנותק לגמרי מהאנשים האלה, אני קרוב יותר ויכול להגיע אליהם. יש לשליח תחושה שככל שהוא שקוע יותר בעולמו של המשלח, כך הוא ימצא פחות שפה משותפת עם הכתובת שאליה הוא מגיע. יש לאדם פעמים רבות תחושה שככל שישקע יותר ויותר בעולמה של הישיבה (במעגל המצומצם שבו אנו מדברים כרגע) וישתלב בה עמוק, לא רק בלימודים אלא גם באופן נפשי, במובן העמוק ביותר של המילה, (ובעזרת ה' תהיינה לכך השלכות מאד מאד חשובות גם מבחינת התנהגות, גם מבחינת צורת חשיבה, ואין ספק שזה מה שאמור להתרחש), הוא ילך ויתנתק מ"העולם שבחוץ". מחד-גיסא השליח רוצה לשאוב מהמשלח ולהביא ממנו לאחרים, אך מאידך-גיסא הוא חש שככל שייצמד למקור הזה, כך תקטן יכולת הקשר שלו עם הציבור שאליו הוא רוצה לבוא. אומר בגלוי: אי אפשר להתעלם מקיומה של מחשבה כזאת אבל יש בה סכנה עצומה! יש לעתים רצון אמיתי וטהור לחלוטין להתקשר עם אנשים גם כדי להשפיע וגם כדי לשמור על קשר, בלי שזה ילווה בנגיעות צדדיות של "כיף" ונעימות או לחץ חברתי. ואולם, רצון כזה גם עוצר את האדם - שלא יאבד "קשר עין", שלא יתרחק יותר מדי. אנשים חוששים שאם הם יחזרו מהישיבה ועובדה זו תיראה על פניהם, חלילה יאמרו אנשים: "הבחור נעשה ישיבניק יותר מדי" או "הסדרניק יותר מדי". במישורים הנמוכים זה אולי לא נעים אבל במישורים  מסוימים יש תחושה ש"אני באמת מאבד את הקשר". ואולם, צריך להרגיש באופן עמוק, שאדם ששומר על קשר עם המקום שאליו הוא רוצה להגיע, עד כדי כך שהוא נזהר מלהיצמד אל המעיין שממנו הוא רוצה לשאוב כדי להשקות את האחרים, אזי גם הוא לא ישתה, וגם המקום שאליו הוא רוצה להגיע לא ישתה. יש לו תפקיד ברור מאד - לשתות מהמעיין באופן מלא, ורק אז להשקות. אם ישנו פחד מלהיצמד יותר מדי, אז גם הוא וגם משימתו נפגמים באופן עמוק ביותר.

רגל פה רגל שם

כדי לתרגם זאת למעשים צריך קודם כל להודות במצב. פעמים רבות מודעים לזה אבל בכל זאת קשה להשתחרר מזה. בעיה זו קשורה באופן כללי לציבור שלנו. אנחנו חיים בחברה שאנו רוצים להמשיך ולחיות בה, לא רק בשל הנעימות אלא גם מבחינה אידאולוגית, בין אם אנו רוצים להשפיע ובין אם אנו מאמינים שיש בה דברים טובים שאנו רוצים לקחת בהם חלק. אנו ערים לבעיות, לחסרונות ולדברים שצריך לשפר, אבל עם זאת אנחנו רוצים לחיות בה. הנקודה הזאת גורמת לאנשים, במודע או שלא במודע, להיאחז בציפורניים ולא להיטמע באמת בעולם שהם רוצים לקבל ממנו כה הרבה. כלומר, רוצים להיכנס לעולם הרוחני אבל בזהירות רבה; ללכת בין הטיפות; לאט לאט. מחד-גיסא לקבל, ומאידך-גיסא - להרגיש שלא נתלשת מהמקום שאתה רוצה להיות קשור אליו. זה המעצור החזק ביותר שקיים בציבור שלנו, וגורם לנו להישאר בבינוניות. אין לציבור שלנו בעיה להתפתח באופן משמעותי בכל המובנים, ואכן ישנה התפתחות אדירה במובנים רבים.

להיצמד למעיין ולהשקות

אין ספק שחלק מההתקדמות נובע מן הרצון האמיתי להישאר צמודים לחברה שבחוץ. ואולם, איננו עוסקים כרגע בחשיבות שישנה להישאר קשורים באופן עמוק מאד ולהשפיע. ברם, אסור שרצון זה ישחרר אותנו מהרצון האמיתי הבוער כלפי חוץ: להתפתח בעולם רוחני ככל שיכולים, התפתחות כנה ואמיתית, בלי מעצורים ובלי מחסומים. בעומק הדברים אין ספק שזה מה שיכול להוביל אחר כך לפריצה אמיתית ומשמעותית החוצה. ייתכן שיקרה לאדם תהליך הפוך - מתוך חשש שמא לא יצליח להתפתח במישור הרוחני הוא יוצר מחסומים ואינו יוצא החוצה. הרצון החזק להתפתח ולהתקדם אומר לאדם: כאשר אני יוצא החוצה אני נקלע לסכנה הקודמת לכן איני רוצה לצאת כלל. זו כמובן הבעיה של הסתגרות מוחלטת. אפשר לומר שבמקרה כזה אנחנו מרימים ידיים לשני הכיוונים: או שאני מסתגר או שאני נפתח ולא מתפתח. אני חושב שהיינו רוצים להאמין שאין הכרח להכריע לכאן או לכאן. ואולם, אנחנו כן חייבים להכריע בבירור - להיצמד למעיין ולהרגיש את האחריות להשקות ממנו! איך עושים זאת? לשם כך צריך ביקורת פנימית עמוקה מאד, אבל ברור חד-משמעית שזאת המשימה המוטלת עלינו.

לשים מחסומים

יש לדברים השלכות שלא תמיד ניתן להגדירן, אך יש גם השלכות פשוטות שבפשוטות. יש אנשים שיאמרו: "עדיין אינני מרגיש שזאת התנהגות אמיתית". אולם עדיין לא מצאנו אדם אמיתי שיאמר אף בגיל מופלג, שהוא אמיתי. רק אם הוא אינו אמיתי - נדמה לו שהגיע לאמת. אך אם הוא אמיתי - תמיד ידמה לו שעדיין לא הגיע לאמת; אין לדבר סוף. אמנם, אדם צריך להיות אמיתי אך הוא צריך לפעול אפילו אם הזדהותו איננה שלמה. אדם צריך לדעת, שכשהוא בא לסניף, עליו לשים בכוונה מעצורים ברורים ולהגדיר לעצמו היכן הוא אינו משתלב. עליו לומר לעצמו מהם הדברים שהשתעשע בהם לפני שנתיים והיום אין הוא רוצה בשום אופן שיהיו חלק מעולמו. ברור שכל אחד רוצה עד מאד להגיע אל הציבור, לא רק להיות שליח במובן של לתת את הדרשה ולחזור הביתה. להיות שליח פירושו של דבר להרגיש שאתה שותף לציבור הזה ואתה חלק ממנו ומתדיין אתו, ואתה מפרה אותו ולומד ממנו. כלומר אתה מקיים קשר אמיתי מאד. אבל יש כל מיני צדדים שבהם החסרונות בולטים יותר, ואין אנו שותפים להם. מדוע? - כי אנו נמצאים בשלבים ראשונים של התפתחות שאנו מרגישים שהיא אמיתית מאד (אני מקווה שכל אחד במקום שהוא נמצא מרגיש שהוא בשלבים ראשונים). קודם כל עלינו לומר זאת לעצמנו. ישנם סוגי בילויים, סוגי שיחות וכו' שפעמים רבות נתפסים כ"זה הסימן אם אתה בחבר'ה או לא" - מותר להשתחרר מהם וחובה להשתחרר מהם, ובמקביל להשתלב ברמות היותר מהותיות. ברור שברמות שמדובר בהם, אינני מתכוון להפוך את הפעילות בסניף לסדר עיון בגמרא, לא רק מפני שאני חושב שזה בלתי אפשרי, אלא מפני שבאמת אינני חושב שזה מה שצריך לעשות. חשוב בהחלט שתהיה הרגשה שבמקום שאתה חושב ומאמין שיש בו מערכת שעוסקת בערכים, ברמות האמיתיות המתאימות גם למערכת הזמן, יש מקום להשתלב ולקחת חלק. לאו דווקא בכובד ראש, בסבר פנים חמור, בלחץ של כל דקה, אלא בנינוחות מלאה, מתוך הרגשה שעוסקים באופן חיובי בַּדברים, באווירה סבירה. אבל יש קטעים- וכל אחד מכיר את זה במקומו הוא - שמשקפים את החבר'המניות, את ה"מַכֶרִיוּת" שגילויהן יהיו לעתים קרובות, לפחות על פני השטח, דווקא באמצעות דברים שצד הפסול שבהם בולט מאד ומשמעותי מאד. אני מקווה שאנשים, תוך כדי שקיעה בעולם שבאמת תובע מהם התפתחות רוחנית, מרגישים עם זה פחות נוח, אולי אף מתביישים מעט מן העובדה שלפני שנה לא הייתה להם שום בעיה עם אורח חיים כזה. גם אם אדם אינו חש חוסר נוחות, לפחות הוא תופס שהוא אמור להרגיש חוסר נוחות. הפעם הניתוק יהיה קצת מלאכותי ובכל זאת אדם לא ייקח חלק בזה. אל לו לפחד שיגידו "זהו, אתה בן-ישיבה" וכביכול נוצר נתק. יכול להיות שנוצר נתק, אולם ההקרנה העצומה שנוצרת מכך עולה עשרות מונים.

להיות "גשר"

אני רוצה לומר אותם דברים במעגל שעכשיו בוער כתוצאה מהאירועים האחרונים[1] - אנו צריכים לשאול את עצמנו מה היחס בין הציבור שלנו לבין הציבור החילוני. אנו נמצאים בתחושה קשה מאד. מצד אחד, אנו שואלים איך מסתכלים עלינו. מצד אחר, מה באמת מצבנו לאור ההרגשה ששנים רבות האמנו כי עוד לפני שנהיה "אור לגויים" ולפני שנהיה "אור לעם ישראל" אנחנו יכולים להיות ה"גשר". מיתוסים רבים מתערערים בתקופה קשה זו. האם אנו באמת מתקדמים עם היכולת הזאת להיות אנשי הגשר? גם פה מופיע אותו עיקרון השייך לדברים שכבר נאמרו. חלק מהאמונה ביכולת שלנו להיות גשר החוצה קשורה פעמים רבות ביכולת להשתלב בעולם החילוני הסובב אותנו. באיזשהו מקום העולם הפנימי שלנו נבנה כל הזמן בפזילה. ואולם, אני חושב שהיה תהליך משמעותי מאד של התנתקות, ויכול להיות שההתנתקות הולידה את מצבנו כרגע - שקיעה פנימית בלי להתחשב בעולם החילוני. עכשיו כשמרגישים שעומדים לפני פרשת דרכים כל המחשבות מתעוררות. בין השאר ישנה תחושה שכדי להתקרב צריך להסתכל יותר החוצה ולהאזין. כאן אני רואה צורך להדגיש את שני הצדדים של המטבע. כל מה שאנו מדברים עליו בתקופה האחרונה - שוודאי יהיה אחד הדברים המרכזיים שכל שליח ידבר עליהם - הוא אחדות עם ישראל וכו'. זה אומר שחובתנו להסתכל החוצה ולתפוס מה קורה בחוץ, וזו בעצם המשימה שכרגע אנו צריכים להתמסר אליה. אולי התעלמנו ולא הבנו הרבה מהדברים שקורים בחוץ; התעלמנו, זלזלנו וכדו' בהרבה מאד מישורים ועתה צריך לשים לב ולחוש מה קורה.

להשתחרר מהלחץ

אמנם, מדבר אחד אנו צריכים להשתחרר - מהלחץ איך ניראה בעיני הצבור בחוץ. הלחץ הזה אינו מאפשר לנו לעשות את הבדיקה הפנימית הדרושה לנו, כולל הבדיקה שמשמעותה להסתכל יותר החוצה. עכשיו אנו מתקנים את "הבית" מבפנים. הלחץ הזה עם הזרקורים אינו נעים לנו עכשיו. מסתכלים עלינו, ואנו תוהים כיצד נצליח לשקם את מעמדנו מהר כדי שיפסיקו לבייש אותנו ולזלזל בנו. הלחץ הזה גורם לבחורים לא לרצות להיות במחלקת הסדר כי עכשיו "יצביעו" עליהם. בלחץ של "איך אנחנו נראים", יכול להיות משבר גדול מאד, מעין מה שדיברתי עליו קודם. פירושו של דבר להתפרק מכל מיני דברים ולרוץ החוצה. צריך לעשות חשבון נפש אבל הוא צריך להיות באופן אמיתי כלפי פנים משוחרר מהלחץ מבחוץ. לפעמים אדם מסתכל החוצה וחושב שצריך לעשות חשבון נפש יסודי, ובשל כך צריך להתפרק מכל מיני דברים, כדי שלא לשרוף גשרים, שיראו שאנחנו בסדר, נחמדים וכו'. יכול להיות שמתוך הסתכלות החוצה לא רק שאדם פונה מהר כלפי חוץ ואינו מתעסק בתיקון פנימה, אלא הוא נסגר למעשה באופן הרבה יותר עמוק. צריכה להיעשות עבודה אמיתית פנימה שחלק ממנה הוא לנסות להבין את העולם בחוץ, להבין מה מטריד את האנשים מסביב; להפסיק לחשוב שמה שנמצא סביבי הוא חסר חשיבות, אבל את זה יש לעשות בפעילות פנימית. לפעמים מתוך הלחץ מבחוץ אדם מפחד לעשות את חשבון הנפש. הדבר האמיתי הוא כשאדם בתוכו פנימה עושה את הדברים האמיתיים, בלי חשבונות. צריך לבדוק מה מהטיעונים וההתייחסויות, הטענות והאידאולוגיות - מה מהם אמיתי ומה לא. את זה יש לעשות באופן עמוק בבית, בין אם בבית האישי-פרטי של האדם ובין אם בבית הציבורי של החבורה שהוא חלק ממנה; לדבר על זה באופן הנוקב ביותר והמשוחרר ביותר. אני מאמין שהקרנה אמיתית החוצה לא תהיה על ידי הצגות, והיא לא תהיה אם נתפרק מכל מיני ערכים. כך רק נחזור לכל מיני תקופות שבהן הרצון להוכיח את עצמנו לפני הציבור החילוני הכריח אותנו לא ללכת יותר מדי פנימה אל הקודש. לא התקדמנו די בתחומים רוחניים וזאת כדי להישאר חלק מהתרבות הסובבת אותנו, ודבר זה הוליד ציבור דתי-לאומי בינוני באידאולוגיה, ומזה צריך להיזהר עד מאוד!

מעגלי השפעה

יש השפעות מהישיבה לסניף, ובמעגלים רחבים יותר ישנן השפעות בינינו לבין הציבור החילוני. ואולם, יש לדעת כי הרבה מהדברים האלה קורים גם במעגלים שבין אדם לחברו, בכל המעגלים שהאדם נמצא בהם. גם שם אני חושב שקשר אמיתי ויכולת הידברות בין אנשים יהיו בנויים קודם כל על ניסיון פנימי-אישי להבין את האחר במובן האמיתי, לא כדי למצוא חן בעיניו ולא כדי להצליח לדבר אתו. אפילו אם לא תצליח להתחבר אליו ותגלה שעולמכם רחוק מדי, כיוון שעומד לידך אדם אחר, או כיוון שהתנהגותו אחרת, או כיוון שיש לו אידאולוגיה אחרת, קודם כל יש לעשות היכרות פנימית-אמיתית. אפשר לנסות ולהתחבר אתו באמצעות טשטוש ההבדלים, אך אפשר פשוט לנסות לעשות היכרות פנימית עם האדם שלידך - עוד לפני הרצון להתחבר צריך להיות רצון לקלוט. עליך לזכור כי לידך עומד אדם עם קישורים א-לקיים כנראה כמוך וזה בלי ספק יוליד סוג אחר של חשיבה והתנהגות כלפיו. חשוב לעשות אתו היכרות, קודם כל כי זה עוד פן של משהו אנושי עלי אדמות שניתן להבין אותו וללמוד ממנו משהו. אולי זה ידבר אליך, ואולי אפילו, אם ננסח זאת באופן קיצוני ואגואיסטי, אתה פשוט רוצה ללמוד ממנו. אתה לא מעוניין לתת כלום, שכחת מזה שאתה צריך "להתחבר", "להשפיע", אתה פשוט צריך ללמוד מכל דבר. מרתק אותך מה עומד מאחורי האדם.

מחלת האני

ישנה "מחלה" שכולנו נגועים בה, הן ברמה האישית והן כציבור ברמה הפוליטית - אנחנו מחפשים את הסיבות למה השני מעוות, אנו רוצים להראות שיש לו נגיעות אישיות, לגלות שהחברה קלקלה אותו ועוד דברים מן הסוג הזה. ה"מחלה" הזאת יוצרת תחושה שכאשר לאדם יש ודאות פנימית בדרך מסוימת הוא סבור שכל מי שחושב אחרת זה בא בוודאי ממניעים צדדיים: "הוא עושה את זה בגלל הכסא ואילו אני חושב מה שאני חושב מכיוון שזאת האמת. אילו היה פועל למען האמת בוודאי היה חושב כמוני" וכו'. וכך גם ברמות האישיות, ובהקשרים אישיים. אמנם, יש בני אדם המכירים את אופיים ואינם מרוצים ממנו, אך לעומתם יש כאלה שכל כך מרוצים מאופיים, עד שיש להם הזדהות פנימית עמוקה מאד עם עצמם, ונראה להם שהם הם המאוזנים, הם השקולים והם הגיעו לדרך המלך הנכונה, וכל מי שלידם צריך לנסות להראות לו את הדרך הנכונה. הוא בוודאי מסכן וללא ספק ישנן סיבות לכך שהוא כה מסכן, וצריך אם כן לפקוח את עיניו. אולי זאת היא משימת השליחות האמיתית, כדוגמת אברהם אבינו, להפיץ את דרך האמת, אבל לפני כן, עלינו ללמוד את אותו אדם, כך שהוא יהפוך לחלק מהעולם שאנו בונים לעצמנו.

קשר פנימי

כאשר אדם יוצא לשליחות, עליו להסתכל החוצה, על היעד, לא רק כדי לדעת כיצד להשפיע עליו. אדם צריך להסתכל החוצה גם מכיוון שמסביב ישנם הרבה מעיינות וצריך לקחת גם מהם. כמובן, זה צריך להיות מבוקר - מה כן ומה לא. זה אינו מחייב התבטלות - זו צריכה להיות בדיקה מדוקדקת מאד. מה אני יכול לאסוף ומה משובש. אבל זאת היא בנייה עצמית משמעותית ביותר.

גם בהקשרים חברתיים צצות אותן שאלות. החברות שהיא אחד הדברים הכל כך מרכזיים בסניף, בנויה פעמים רבות באופן כה בולט על דברים חיצוניים במהות מכיוון ששם הרבה יותר קל ליצור קשר, שם אין שוני מהותי, שם אפשר "לשחק אותה" וכולם חברים, ואין היא בנויה על הדברים הפנימיים. יש לכך ביטוי רב - סגנון קליל, סגנון של בדיחות, של "ירידות" הדדיות. אנו צריכים לבדוק את עצמנו למי אנו קוראים חברותי- האדם המדבר שיחות נפש עם החבר'ה, או מי שיש לו "ירידות" על אחרים. אני חושב שלרוב מדובר בטיפוס השני. זה אולי קצת קיצוני, לרוב זה משהו מעודן יותר, על כל פנים, זה שיודע לנהל שיחות נפש בוודאי אין מכירים אותו בהקשרים החברתיים. קל יותר ליצור קשר חיצוני בין אנשים והרבה יותר קשה ליצור קשר במובנים פנימיים אמיתיים. אמנם, אם רוצים להעביר לעולם מסר שבו העניין החברתי מרכזי מאד, ואכן העניין החברתי הוא עניין חשוב, משמעותי וחיובי ביותר, צריך אם כן לפתוח את העיניים ולבדוק מה היא החברותיות. החברותיות הזאת באה אחר כך גם בהקשרים עם העולם הסובב, ואז אנו צריכים לבדוק איזה קשר אנו רוצים שיהיה - חיצוני או פנימי? חברות אמיתית מבוססת על הבנה הדדית פנימית, אמיתית. משמעה לא רק שמחר אתה לא תצחק ממני ואני לא אצחק ממך, אתה לא תזלזל בי ואני לא אזלזל בך- זו אינה המטרה, זו אגואיסטיות. אם יש מטרה אמיתית של קשר אל ציבור כלשהו, הניסיון הנכון הוא להתקשר במובנים האמיתיים, ליצור קשר של הפריה הדדית.

להִיבנות ולהקרין

גם אם אנו חושבים שבדרך כלל לנו יש יותר מסרים, עדיין צריך קודם כל להיצמד אליהם ולפתח אותם באופן עמוק. נבנה את עולמנו באופן עמוק, ונבוא אתו בכנות מלאה, ואתו נצליח להקרין מה שנקרין. זהו הדבר העיקרי שצריך לעמוד נגד עינינו. ובאמת עולה השאלה המרכזית איך מסתדרים עם שקיעה בעולם רוחני, שהישיבה מציבה באופן המלא, יחד עם החובה לקשר עם כל הסובב. בציבור שלנו זוהי באמת בעיה. אין לי פתרון של קסם, אולם ראשית צריך להיות מוכנים ללכת קודם כל לעבודה פנימית מלאה בלי להיאחז בציפורניים בעולם שבחוץ; להתפתח ככל האפשר, ודווקא מתוך זה ליצור התחברות אמיתית עם החוץ. הסתכלות החוצה בעיניים מלאות, שפירושה לראות מה יש לקלוט בלי להתפרק מכל עולמנו. לדבר זה יש משמעות גם ברמות המאד מאד אישיות. ההתייחסות של אדם לחברו צריכה להיות התייחסות בונה, כך צריך האדם להביט על העולם וזו צריכה להיות צורת חייו, הכל צריך להיבחן באותו מבט, ללא הבדל.

התחושות המלוות את כולנו בעקבות "רעידות האדמה" - גם במובנים הפיזיים וגם במובנים הרוחניים - צריכות לעורר מחשבות עמוקות. הדברים צריכים לעורר מחשבה פנימית עמוקה. לא מספיק לחוש פיק ברכיים ולחשוב שהכל מתמוטט. אמנם, גם אין לומר "עולם כמנהגו נוהג" ולהמשיך לזרום. אדם הרואה עצמו כעובד ה', מה שמלווה אותו הוא עבודה. כשקורה אירוע המנענע את אמות הסיפים של כולם, בוודאי הוא נדרש לעבודה פנימית עמוקה ביותר. נקווה שכל אחד יצליח בתוכו לעשות זאת ועמו גם כל הציבור. ובזכות מידת האמת - דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. אני מאמין שכך גם מצליחים להקרין יותר. ובעזרת ה' נצליח במעגלים השונים גם לבנות עצמנו פנימה וגם להקרין כלפי חוץ.

 

 
     לקראת שבת ארגון התשנ"ו, ימים ספורים לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

[1]    רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 1858

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer