iconקישור לגירסת הדפסה

אחריות ונחישות

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. אדני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח. ונאמר אל אדני...

(בראשית מד, יח-כ)

...ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו. כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי. ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו

(בראשית מד, לג - מה, א)

נחישותו של יהודה

יהודה ניגש אל יוסף ובנאום שבו הוא חוזר על השתלשלות המאורעות הוא גורם ליוסף להגיע לתחושה שאינו יכול להתאפק עוד. יוסף נשבר למשמע דבריו של יהודה, ומתוודע אל אחיו. עלינו לנסות לברר:

ראשית - מה היה בדבריו של יהודה שגרם ליוסף להגיע לתחושה כל כך עמוקה של "ולא יכול יוסף להתאפק"?

שנית - מה ניסה יהודה לחדש לשליט מצרים? הרי כל דבריו הם חזרה על השתלשלות המאורעות?!

אפשר לנסות ולמצוא רמזים לחידושים בנאומו של יהודה, אך התחושה הפשוטה העולה מקריאת הפסוקים היא שכל דבריו של יהודה הם רק החזרה, ואף על פי כן הם משפיעים על יוסף בצורה כה עמוקה.

נראה שיהודה אינו יודע מה הוא הולך לחדש ליוסף, אין לו שום מושג מה הוא צריך לעשות. אין ליהודה שום צעד שקול והגיוני, שום דרך לשכנע או להסביר, או לחלופין כל מידע חדש אחר שיכול לעזור. ואולם, דבר אחד ברור לו: מציאות זו אינה סבירה כלל, אינה הגיונית. יהודה אינו מוכן שהמציאות הזאת תצא לפועל, הוא לא מוכן ששליט מצרים יתנהג בצורה כל כך מעוותת, הוא אינו מוכן שעוול כזה יקרה לבנימין ולאביו. יהודה יעשה כל דבר שיוכל לעזור; הוא אינו מוכן להתפשר - הוא יעשה הכל בנחישות חד-משמעית. יהודה מוסר את נפשו בעבור מטרה החייבת להיות מושגת!

פנייה בכל הדרכים

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה

ישנם פירושים שונים ביחס לאווירת הפנייה של יהודה ליוסף. מצד אחד - "בי אדוני" לשון מתרפסת. מצד אחר - "ואל-יחר אפך בעבדך", משמעו שיהודה פונה אל יוסף ואומר לו: אל תכעס. לפי רש"י[1] יש כאן רמז, שיהודה פונה אליו בדיבור קשה.

נראה שהפירושים השונים מהווים מכלול של מרב התחושות והדרכים שיהודה מוכן ללכת בהם. יהודה מוכן לכל האפשרויות; הוא מוכן ללכת בכל דרך ולעשות כל פעולה שתשנה את המצב: הוא מוכן להילחם ולהפוך את מצרים - זו משמעותה של הפנייה הקשה אל יוסף. הוא מוכן להתרפס, להשתחוות לפני יוסף - זו משמעותה של הפנייה העדינה אל יוסף.

הוא מוכן לממש את כל גוני-הגוונים של כוחותיו. יכולתו להיות בעל אופי כזה או אחר היא תוצאה מגישתו הנובעת מוודאות, מהחלטיות ומנחישות חד-משמעית.

סביר להניח שהעוצמה שבנחישותו של יהודה היא זאת ששוברת את יוסף. הוא רואה שיהודה אינו מתכוון לוותר ולסגת - הדברים ברורים ומוחלטים לו. ברור שלא הפחד מיהודה שובר את יוסף, שליט מצרים. הוא נשבר מהתחושות העמוקות שיהודה משדר. רבו הפירושים שהסבירו מדוע יוסף אינו מגלה את זהותו עד השלב הזה. נראה שלפי כל הפירושים יוסף רואה מולו את יהודה כמי שאינו מוכן לוותר כהוא זה, כמי שמוכן למסור את נפשו בעבור בנימין. זהו יהודה אחר שיוסף אינו מכיר, המציג אותו ואת אחיו באור אחר, לפיכך רק בשלב זה מחליט יוסף להתגלות לאחיו.

הורדת יהודה מגדולתו

המפגש הקודם שלנו עם יחסו של יהודה ליוסף היה בהצעתו לאחים למכור את יוסף:

ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו.    (בראשית לז, כו-כז).

מהפסוקים לא ברורה כוונתו של יהודה, האם הוא ממשיך את פעולתו של ראובן המנסה להציל את יוסף - אמנם, המכירה מרחיקה את יוסף מבית אבא, אבל היא מצילה אותו ממוות - או שמא שותף הוא לעצת האחים והוא רוצה להרחיק את יוסף והמכירה היא פתרון מעודן יותר למחשבתם.

"ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו..."[2] חז"ל אומרים[3] על פסוק זה, הפותח את הפרק שאחרי סיפור מכירת יוסף, כי האחים הורידו את יהודה מגדולתו. לאחר מעשה הרגישו האחים את העוול הנורא שעשו והם באים בטענות אל יהודה.

הם אומרים ליהודה שבעת מכירת יוסף הם אכן קיבלו את הצעתו, אך ייתכן מאוד כי אילו היה מציע הצעה אחרת להציל את יוסף הם היו שומעים לו. כלומר, בין אם יהודה שיתף פעולה עם האחים ובין אם הוא ניסה להציל את יוסף יש להם תביעה כלפיו, על שלא הפעיל את יכולת ההשפעה שלו עליהם, כפי שיכול היה לעשות.

גם אם לא נבין שאחיו הורידוהו מגדולתו, מקריאת הפסוקים אנו חשים שיהודה פורש מאחיו. ייתכן מאוד כי חז"ל שמים בפי האחים את תחושתו של יהודה ואת תביעתו פנימה אל לבו. ייסורי מצפון קשים תוקפים את יהודה ביודעו כי יכול היה לעשות הרבה מעבר למעשיו באותו אירוע. יהודה מרגיש שאחרי שלא מיצה את הכוחות שיש בו ולא תפקד כמו שהיה צריך לתפקד, הוא צריך לברוח מכל הוויית משפחתו ואחיו.

תשובתו של יהודה

אנחנו נפגשים שוב עם יהודה בבית העדולמי.[4] סיפור זה משקף תחושה כי יהודה מנסה לברוח מכל המוטל עליו. הוא יודע כי תמר צריכה להינתן לאחד מבניו והוא בורח מפניה. בסוף הסיפור מתגלה לו שהבריחה לא תעזור לו, ומתברר לו שהוא ייפגש בעל כורחו עם תמר וימלא את המוטל עליו. הניסיון לברוח אינו עולה יפה והאחריות המוטלת עליו, שאמורה הייתה להיעשות ברצון ובכוונה, סופה שתיעשה בעל כורחו, נגד רצונו.

הרגע שבו יהודה מודה שתמר הרה לו, אותה גדלות מצוינת על ידי חז"ל כרגע של הודאה, רגע של חזרה בתשובה. נראה שאין הכוונה רק לחזרה בתשובה באופן נקודתי, המצטמצמת בהודאה שתמר הרה לו ושהיא צדקה ממנו, אלא לחזרה בתשובה במובן הרבה יותר רחב, שמשמעותה היא ההבנה שאת המוטל עליו הוא צריך לעשות מתוך בחירה, למרות כל הפחדים, הלחצים והתחושות ההפוכות שמלוות אותו, ואם לא יעשה כך - סופו לעשות זאת בעל כורחו.

יהודה מודע רק להשלכות המצומצמות של התפקיד שנכפה עליו, אבל בעצם, המשמעות של תפקידו היא הרבה יותר רחבה ורחוקה. אחריותו איננה מופנית כלפי תמר או כלפי בניו בלבד, אלא גם כלפי הקמת זרע בית דוד ובריאת אורו של משיח. גם משמעויות אלו נכפות עליו.

ייתכן מאוד שפרק זה המתאר את הבריחה הצדדית לכאורה של יהודה מהווה מפנה מהותי בגישתו של יהודה. מכאן ולהבא הוא מבין שהוא אינו יכול לברוח מתפקידיו, וכאשר מוטלת עליו אחריות הוא צריך לעשותה בלי שום התפשרות - במסירות המרבית ובמימוש כל כוחותיו ורצונותיו.

התיקון לחטא המכירה

יהודה חוזר אדם אחר. במפגש הראשון של יהודה עם יוסף - בסיפור מכירתו של יוסף - לא היתה ברורה כוונתו ומגמתו. נראה שאי בהירות זו מצביעה על התרוצצות פנימית של יהודה. מצד אחד, יהודה רוצה להציל את יוסף ומצד אחר הוא אינו רוצה להתעמת עם אחיו. במילים אחרות, יהודה רוצה להציל את יוסף, אך אין לו הנכונות והעוצמה להילחם עד הסוף, והוא נכנע לאווירה סביבו.

בסופו של דבר, יהודה פועל למען יוסף אבל רק בצורה שֶתְּרַצֶּה את אחיו ולא תקומם אותם.

כאשר יהודה עומד מול יוסף ומנסה לשכנע אותו שיניח להם וישחרר את בנימין, הוא עומד במצב הדומה בהרבה מובנים לעמידתו מול האחים במכירת יוסף. יהודה יכול להצטדק ולחוש כי הוא עשה את המוטל עליו, הוא הרי ניסה להציל את בנימין. יהודה יכול להיפטר מהאחריות המוטלת עליו ולומר שהוא לא אשם מכיוון שיוסף הוא זה שמתעקש ואינו מותיר לו כל בררה.

אך בשונה מבעבר, יהודה עומד בניסיון, הוא אינו מוותר, הוא נחוש בדעתו בצורה מוחלטת לשנות את הגזרה.

בסופה של נחישות זו מתברר שהוא אינו ממלא רק את שליחותו המצומצמת כלפי בנימין ואביו, אלא הוא מציל את יוסף ומפגיש אותו שוב עם משפחתו. זו שליחות שיהודה לא היה מודע לה. בזכות נחישותו הוא מצליח לאחד את כל המשפחה ולהוביל את יעקב למצרים - צעד שאמנם מהווה את תחילת הגלות, אבל טמונים בו זרעי הגאולה כפי שהובטח לאברהם בברית בין הבתרים. בזכות נחישותו יהודה מוביל במודע את כל התהליך הגדול הזה. אמנם בתחילה היה נראה כי התהליך יובל על ידי יהודה בעל כורחו, אבל מתוך המעמד עם תמר הוא חוזר בתשובה. מעתה יהודה אינו בורח משום אחריות.

הנחישות בחיינו

לאדם יש שעות מבחן בחייו, שעות שיש בהן צורך בהתמודדויות, בכוחות, בהשקעה ובהתמסרות. לפעמים אלו דברים הקשורים למאורעות גדולים וחזקים, ולפעמים הם קשורים לשטף החיים. יש שעות של חולשה, של ליקוי מאורות, אפילו אם מדובר בהקשרים קטנים ופחות משמעותיים. יש פעמים שהאדם הבודד מרגיש את חולשת הכוח ואת הרפיון, ויש פעמים שהציבור מרגיש אותם.

השאלה שצריכה להישאל ברגעים אלו היא: האם קיימת אפשרות של בריחה, אפשרות של אי-מיצוי כל הכוחות כולם?

פעמים רבות האדם פועל מעין אותה פעולה שפעל יהודה בעת מכירת יוסף. מצד אחד, הוא אינו עומד מנגד ושותק, אלא להפך, הוא אומר ועושה, הוא מנסה לקדם ולפעול. אך מצד אחר, בעין בוחנת, בין אם שלו ובין אם של אחרים, מתגלה תחושה שאמנם יש כאן עשייה, אלא שזוהי עשייה המשקפת בעצם כניעה לכל מה שמסביב. אמנם, האדם קצת עושה וקצת דוחף, אך הקלילות שבה הדברים נעשים משקפת דווקא השלמה עם החולשות האופפות את האדם.

האדם העומד בפני אותם מצבים משלם מס שפתיים - אמנם, הוא עושה מאמץ, לעתים לא קטן, אבל אם יהיה כן עם עצמו יראה שהמאמץ נעשה רק כדי להראות לעצמו או לאחרים שהוא לא שתק. פעמים רבות האדם והציבור פורצים, כביכול, ומתגברים על אותם רגעי חולשה. הם אינם עומדים מהצד, אבל הכל נעשה רק כדי לתת תחושה שהנה "נעשה משהו". בהסתכלות עמוקה פעולות אלו משקפות תחושה של כניעה.

בניסוח חריף יותר - האדם עושה ופועל, ואפילו מתמלא בתחושות של גאווה ושביעות רצון תחושות שבהחלט ייתכן שליוו את יהודה במוכרו את יוסף. אבל כל הפעולות האלה נעשות בלי האומץ ללכת עד הסוף, בלי אותה נחישות חד-משמעית שיהודה הגיע אליה רק בשלב האחרון. הנחישות הזאת היא הנדרשת מהאדם ומהציבור ברצונם להתגבר ולפרוץ את רגעי החולשה.

נחישות מה היא?

נחישות אין כוונתה תוקפנות או בוטות ובוודאי שאין כוונתה להטיל אחריות על האחרים.

משמעות הנחישות היא כדרכו של יהודה כשניגש אל יוסף - שימוש בכל האפשרויות הקיימות: עדינות ודיבור קשה, התרפסות ומלחמה.

נחישות פירושה להשיג בכל מחיר מטרה שהאדם רוצה להשיגה, וחיפוש כל הדרכים שיכולות לעזור לו להגיע למטרה זו.

בד בבד עם המבט קדימה ישנה גם בחינה עצמית. האדם הנחוש לא צריך אחרים שיצביעו לו על חסרונותיו ועל הדברים הצריכים תיקון. הוא עצמו יודע היטב היכן הוא צריך להשתפר, היכן הדברים צריכים להשתנות, ומתי פעולותיו נובעות מכניעה ומחולשה.

הדברים באים לידי ביטוי במישורים שונים:

כשם שיהודה נפגש במהלך האירועים ביחסים שבין אדם לחברו - ביחסים שבין אדם לאחיו, ביחסים שבין אדם להוריו וביחסים שבין אדם למשפחתו, כך גם אנו נפגשים ביחסים כאלו בהקשרים שונים. גם בתחום של בין אדם לחברו האדם והציבור יכולים להרגיש כי הם במצב טוב יותר מאחרים - הם עושים ופועלים. אבל בעצם גם בתחום הזה הם אינם שונים באופן מהותי מאחרים, וגם בתחום זה הם נכנעים לסובב אותם. הם יודעים כי הם מסוגלים לעשות הרבה יותר וצריכים לעשות הרבה יותר, וכל מה שהם עושים הוא טוב רק כדי "לטפוח על השכם". בהסתכלות נוקבת גם הם מבינים שהדרך האמיתית רחוקה מאוד מהישג ידם, ועליהם להשקיע הרבה.

ושוב עולה השאלה איזה "יהודה" הם מוכנים להיות: יהודה שבמכירת יוסף, שלא מילא את תפקידו, או כיהודה שלאחר החזרה בתשובה - יהודה שאינו מוותר ואינו נכנע לתחושות שאופפות אותו, יהודה העושה בנחישות את כל מה שנראה לו שצריך להיעשות.

הסתערות קדימה

הדברים נכונים גם במישור הרוחני. יהודה נפגש עם הנחישות לא רק בתחום של בין אדם לחברו, אלא כפי שמתברר גם במעגלים הרבה יותר רחבים. הוא רוצה להציל את בנימין ומתברר שהוא מציל את יוסף ובעצם מוביל מהלכים א-לקיים, מהלכים של גלות וגאולה, מהלכים של כל עם ישראל.

האדם מבין כי הצורך בנחישות שייך גם לתפקידים שהקב"ה מייעד לו, כלומר, גם ביחס לצדדים הרוחניים שלו. גם בתחומים אלו האדם צריך לבחון את עצמו עד כמה הוא מסתער קדימה בכל כוחו או לחלופין עד כמה העשייה שלו משקפת חולשה וכניעה, והנחישות שלו היא רק לשם עשיית רושם וחיקוי האווירה הסובבת אותו. נקודה זו תלויה בשאלה עד כמה הוא מסוגל למצוא את נקודות התורפה שלו עצמו.

גם בתחום הרוחני האדם צריך לעשות את המוטל עליו בצורה הטובה ביותר. ואל לו להכניס בעשייה אווירת רפיון או ליצור סגנון הנכנע לסובב אותו.

לפעמים אנו כל כך שקועים בחיינו השוטפים עד שקשה לנו לעשות את כל החשבונות הללו, אולם נראה שזה חלק מהתביעה כלפינו. אם אנחנו נזקקים לעצירות ולהפסקות כדי לבחון את עצמנו, ורק כך נוכל לפעול בכל הכוח, אזי, גם העצירות וגם ההפסקות הן חלק בלתי נפרד מהנחישות.

נחישות בחיי הפרט

האדם צריך להבין שהמשימות המוטלות עליו דורשות התייחסות אישית, איש איש לפי דרכו. תחומי לימוד שונים, התבוננות בשעות מסוימות יכולים להיות גם הם חלק מהדרכים שבהם האדם יגיע להתייחסות זו. העיקר הוא שהאדם יעבור בדרכו שלו את התהליך שיהודה עובר בפרקים שראינו.

האדם צריך לדעת היטב שיש בו הרבה כוחות ועוצמה, ואל לו להתחבא מאחורי עשיות קלות המקנות לו ולסביבתו רק תחושה של עשייה אף כי כך הרבה יותר נוח לו.

על האדם מוטלת החובה להיות עניו הנחשף בפני עצמו, להיות אדם היודע לנצל את כל כוחותיו ויודע גם לבחון את עצמו היטב היטב. כך יוכל לגשת אל המטרות באותה נחישות המשדרת עוצמה שבפניה אי אפשר לעמוד!
 

 

 
     פרשת ויגש התשנ"ה.

[1]    רש"י שם: "מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות".

[2]    בראשית לח, א.

[3]    סוטה יג, ע"ב.

[4]    בראשית לח, א.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 1973

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer