iconקישור לגירסת הדפסה

ובא השמש וטהר

מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה...

 (ברכות פ"א, מ"א)

טהרה וקבלת עול מלכות שמים

המשנה באה ללמדנו את הזמן הראוי לקבלת עול מלכות שמים. באופן מפתיע המשנה לא מגדירה זמן קבוע, אלא מגדירה את הזמן על פי הלכה אחרת - זמן אכילת הכהנים את תרומתם. הגמרא[1] דנה בנושא ומסיקה, שבעצם אנו יודעים את זמן קריאת שמע - "ומלתא אגב אורחיה קמשמע לן" - רצו ללמדנו הלכה נוספת שכהנים שנטמאו יכולים לאכול את תרומתם מיד עם צאת הכוכבים, כיוון שביאת השמש היא זו שמעכבת את האכילה ולא כפרה והבאת קרבן. הגמרא מביאה את המקור לכך מברייתא: "ובא השמש וטהר - ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה" ובהמשך הגמרא מתברר שדין זה קשור להבנה מחודשת בפסוק:[2] המילה "וטהר" איננה מתייחסת לגברא, היינו לשלב שהטמא חייב לעבור לפני אכילת התרומה, אלא ליום, היינו לזמן שבו נטהר היום, כלומר מתנקה מהשמש. ויוצא מזה, שכביכול האדם מיטהר בטהרת היום, ואותה שעה של היטהרות, היא השעה הראויה לקבלת עול מלכות שמים.

יש לעמוד על הקשר הפנימי בין טהרה, חילופי זמן וקבלת עול מלכות שמים. טומאה קשורה למוות. במפגש עם המוות יש לכאורה מפגש עם הקבוע, הנצחי, הדבר שעומד מעל למעגלי החיים הנמוכים והקטנים, אך ברור שהתחושה של האדם היא של פגישה עם הסטטי, הדומם, המת. לעומת זאת, הטהרה קשורה לרוממות רוח, לשאיפות אין-סופיות, ליציאה מעולם חומרי, קבוע ולא משתנה וכניסה לעולם של חיים, התרחשויות ותהליכים חיוניים. השאיפה של הטהרה היא לא רק לצאת מעולם של קיפאון לעולם של תסיסה, אלא לצאת מעולם שחיוניותו ותסיסתו חותרים לקראת נקודת דממה חומרית נטולת חיים, נקודת מוות, ולהגיע לעולם שחיוניותו ותסיסתו חותרים לקראת חיים אין-סופיים.

הטהרה והזמן

מהמשנה עולה שהתרחקות מן הטומאה קשורה דווקא לשנויי זמן - שעת שקיעת השמש. ברגעי המעבר תופסים שהחיים אינם סטטיים, אלא יש זמן, יש תהליך, הדברים אינם עומדים במקומם.

לפעמים אדם נמצא במצבים שבהם החיים כאילו נעצרים, הזמן עומד מלכת. ברגעים אלו גם תגובתו של האדם היא כזו - הוא עוצר, "מדומם" את החיים. מצב זה משתנה אצל האדם ברגע שהוא תופס שהזמן ממשיך לזרום, כאשר מתברר לו שיום האתמול חלף עבר והחיים המשיכו לנוע. זוהי ראשיתו של תהליך ההיטהרות. זו אולי התחושה של אדם הניצב מול המוות - הכל "תקוע", העולם נעצר, החיים דוממים. כשמנסים להרגיש מדוע זה כה כואב, פוגע ומעיק, מגלים שדווקא ברגע ההסתלקות תופסים פתאום את עוצמת החיים שהייתה. כל עוד החיים מתנהלים כהרגלם לא מרגישים את העוצמה, ודווקא ברגע ההסתלקות אדם מגלה את החיים השוקקים, מלאי התנועה שהיו ואינם. כשם שהיום נטהר ומקבל את משמעותו רק בהיעלמו, כך גם בפגישה עם המוות, החידלון והאפס, דווקא אז האדם חש עד כמה החיים הם שוקקים ודינמיים.

עולם מלא בשעה אחת

האסון הזה שאנו ניצבים מולו מחדד עוד כמה נקודות בערך הזמן. מעבר לעובדה שבעת קטיעת החיים מורגשת בחריפות עוצמת החיים המשתקפת בזרימת הזמן, העובדה שהחיים נקטעים באופן כה חד ופתאומי מחדדת את ההכרה בכוחה העצום של כל נקודת זמן בודדת להפוך עולמות. מצד המת - אלו חיים שנכחדים בשנייה, ומצד המכרים - עולם שמתהפך ומשתנה בשנייה אחת. אפשר לפרש ולחוות חוויה של אסון פתאומי כגורל אכזרי, אך אפשר גם לחוות זאת כחוויה של גילוי גודל האחריות המוטלת עלינו. זהו אולי עומק דברי חז"ל על הקונה עולמו בשעה אחת מול המאבד עולמו בשעה אחת.[3]

טעות אנוש

איננו יודעים מה בדיוק אירע באותו לילה, אך כמו בהרבה אירועים דומים, גם בהקשר לאירוע זה נשמע צמד המלים "טעות אנוש". צמד מילים זה הזכיר לי אסון אווירי אחר שאירע לא מזמן, ובו התרסק מטוס F-15 של חיל האויר. שני הטייסים ניצלו ברוך ה', אך נגרם נזק חומרי של 40 מיליון דולר! גם באירוע זה, שגם בו איננו יודעים בוודאות את הפרטים, סביר להניח שאיבוד ריכוז של שנייה אחת הוביל להחלטה לא שקולה שגרמה לנזק כה גדול.

אם כן מעבר לתחושה שכבר הזכרנו שדווקא מתוך החידלון האדם נפגש בצורה החזקה ביותר עם תחושת החיים, וזה למעשה תהליך ההיטהרות, כאן יש מפגש אדיר עם עוצמת החיים שבכל נקודת זמן, עם העובדה שכל נקודת זמן טומנת בתוכה דברים אדירים שאדם אינו יכול אף להעלותם על דעתו. זאת היא החוויה של "יש קונה עולמו בשעה אחת... ויש "המאבד עולמו בשעה אחת".

שוב יום אחד לפני מיתתך

באסון שאנו עומדים בצלו באה לידי ביטוי נקודה נוספת הקשורה בזמן. זהו אירוע המזכיר לנו את נקודת הזמן האחרונה בחיי אדם. זאת דקה שבה כל חייו של האדם חולפים במהירות בראשו, ואולי בדקה זו יש לאדם שאיפה, שהוא ייזכר אחרי מותו באופן שהיה רוצה שייזכרו.

מתוך תזכורת זו יכול כל אדם לקחת כל נקודת זמן בחיים, ובגלל ההפתעות האדירות הצפויות לו, לנסות להרגיש מה היה קורה אילו היה צריך לעצור בנקודה זו, אילו הייתה זו נקודת הזמן האחרונה בחייו. זו נקודת זמן שאמורה להוות מעין "מכה בפטיש" לחיים כולם, נקודה שבה אדם שואל את עצמו מה עשיתי עד כאן? הוא מצטער על דברים שלא הספיק לעשותם, וחושב מה היה עושה אילו היה יודע שעכשיו הכל ייעצר. והכל קשור לתחושה כללית שדווקא הדממה או הרגע שלפניה, הם אלו שנותנים משמעות מרכזית לעצם קיומם של החיים, ולעוצמה האדירה שברגעים הקטנים והבודדים, אותה עוצמה שבשטף החיים הרגיל אנו לא זוכים לחוש בה.

עבדי הזמן

פרשת משפטים[4] פותחת בפרשת עבד עברי. יש בהלכה ביטויים הלכתיים לעובדה ששכיר המקבל שכרו לפי שעות נחשב עבד, ואילו קבלן המקבל את שכרו לפי העבודה נחשב בן-חורין. לכן אדם יכול לחייב את עצמו להיות קבלן והוא אינו יכול לחזור בו, ולעומת זאת, לאדם אסור להיות שכיר, וממילא הוא יכול לחזור בו. הסיבה לכך פשוטה: השכיר משועבד לזמן; אחרים קובעים לו את מסגרת הזמן והוא אינו בעל הבית, ואת זה התורה אינה מוכנה לקבל, ואילו הקבלן העושה את העבודה בזמנו החופשי, הוא בעל הבית על הזמן.

פעמים רבות התחושות בשטח הן ממש הפוכות! השכיר הוא אמנם עבד, אך הזמן לא יקר לו כלל. הוא בא לעבודה, "דופק כרטיס", מספיק מה שמספיק בלי לחץ והולך הביתה בזמן קבוע מראש. אם כן, בְּפוֹעַל, אותו עבד שבדרשות אומרים עליו שהוא משועבד לזמן, הוא למעשה חופשי לגמרי, ואילו הקבלן שלכאורה הוא בן-חורין ועתותיו בידו, מסתובב כל היום בלחץ ומנצל עד תום כל דקה, כדי להספיק את כל המוטל עליו. אך גם לכך ההסבר פשוט: השכיר חש אולי כבן חורין, אך תחושתו זו נובעת מכך שאין לו שליטה על הזמן, ולכן אין לו הערכה לזמן. השכיר הוא עבד של הזמן; הזמן שולט עליו ומשעבד אותו, וממילא מושג הזמן נמצא מחוץ לעולמו, והוא אינו יכול להעריך אותו. דווקא הקבלן העובד ללא הפוגה סביב השעון, הוא בן-חורין ששולט על הזמן, ולכן הוא גם מבין את ערכו, ואין אדם כמוהו המפיק כל כך הרבה תועלת מכל דקה.

דברים אלו מתגמדים כמובן לעומת עוצמות החיים המתגלות באירועים מסוג זה שאנו עומדים מולו. ואולם, זהו עוד סוג של מפגש עם הרגשת משמעות הזמן, וכאמור מי שתופס ומרגיש את משמעותו של הזמן, הוא הזוכה לצאת מטומאה לטהרה; הוא מרגיש את קיומם של החיים עם הערך שבכל רגע בהם, והוא גם הזוכה להיטהר, לאכול תרומה ולקבל עליו עול מלכות שמים.

בקופסה אחת

כעת נתבונן בעוד ממד משמעותי המצוי במשנה. כפי שראינו המשנה מצמידה את קריאת שמע לאכילת תרומה בטהרה, והתורה מצמידה את אכילת תרומה לחילופי הזמנים. יש לשים לב לעובדה שזמן קריאת שמע נקבע על פי הלכה הרלוונטית רק לכהנים. אם כן, ההלכה הבסיסית של קבלת עול מלכות שמים, הקשורה לכל עם ישראל, תלויה בהלכה של כהנים, בני מלכים. יש כאן ביטוי חזק מאד לכך שעולמו הרוחני של כל אחד מרבבות עמך בית ישראל קשור גם לעולמה של שכבה מיוחדת ונבדלת בעם. כולם עוברים את אותו עולם רוחני ואת אותו עולם הלכתי, ואותם מושגים שייכים לכולם כאחד, ומושגים שקשורים לאחד נקבעים על פי חברו, כל זאת כדי להבהיר את הקישור הבסיסי והעמוק בעם.

ליד אירועים מסוג זה כל אחד מרגיש תחושות חזקות של קשר ושייכות ולולא היה כך זה היה מצער. באופן "ציורי" - ישנה קופסה אחת שבתוכה נמצאת חבורה של אנשים מכל הסוגים, בכל המובנים, מכל המקומות בארץ, מכל החילות, מכל סוגי העולמות הרוחניים, וכולם יחד טסים ליעד משותף לכל עם ישראל. ציור דומה עולה מן המשנה הפותחת בקבלת עול מלכות שמים. המשנה אינה מצטמצמת בעולם פרטי מיוחד, אלא קשורה לצירוף עמוק של כל רבדיו השונים של העם, המחפשים אותה היטהרות, אותה תחושה שהזמן חי וזורם, והטומאה והמוות הם רק מפגש עם קיומם של החיים. וכך עם התחושות האלה, כולם יחד טסים אל יעד משותף.

 
      שבט התשנ"ז. השיחה ניתנה בעקבות התרסקות שני מסוקי יסעור ליד קיבוץ שאר-ישוב שבגליל העליון. באסון זה נהרגו ע"ג חיילי צה"ל שהיו בדרכם ללבנון.

[1]    ברכות ב, ע"א.

[2]    ויקרא כב, ז: "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא".

[3]    אוצר המדרשים עמ' תלט, ד"ה אחריו הוציאו.

[4]    פרשת השבוע שבו חל האסון.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2261

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer