iconקישור לגירסת הדפסה

ציפייה לישועה

ימי בין המצרים

בתהליך אבלות טבעי, ככל שנמצאים קרוב יותר למוות, קשה יותר וכואב יותר. גם ההלכה מביעה את הרגשות המתפרצים באמצעות מנהגי אבלות חמורים. עם הזמן, ככל שמתרחקים, הרגשות פוחתים עד כדי "גזירה על המת שישתכח מן הלב", וההלכה שוב מותאמת לטבע האדם, ומנהגי האבלות נפסקים כמעט לגמרי.

כשבאים לבחון את האבלות בימי בין המצרים, רואים שהתהליך הפוך - מנהגי האבלות דווקא מחמירים. הלכות האבלות המתחילות בי"ז בתמוז הולכות ומחמירות ככל שמתקרבים לט' באב. דבר זה מצביע כמובן על נקודת המוצא השונה. אנו נמצאים הרבה אחרי החורבן, קשה לנו לחוש באופן טבעי את החיסרון ואת הכאב, והמטרה היא להכניס אותנו לפגישה עם מקור האבלות עצמו. לכן התהליך הפוך, כיוון שצריך ליצור משהו מלאכותי כדי לגרום לנו להרגיש את האבלות.

הקושי לצפות לישועה

לכל אחד ברור עד כמה קשה לחוש באופן מלא את החוסר הזה. השפת-אמת, על הפסוק "והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים"[1] מפרש שהיה צריך להוציא מעם ישראל את הסבלנות להיות במצרים, את הנכונות לסבול את המצב הקיים. הפירוש הזה מביע את ההרגשה שהאדם מתרגל לגלות וחי כרגיל. אמנם קשה לחיות כך, אך בסופו של דבר החיים האלו נעשים עולם המושגים שלו. קשה לאדם לחלום באופן רציני על חיים טובים יותר, כיוון שחיים אחרים, טובים יותר, הם דבר שאינו מוכר לו ומעולם לא התוודע אליהם, הם אינם מדברים אליו באופן פנימי. חיים כאלה הם מעבר לאדם, וקשה לו לצייר עולם שמעבר לו, שאינו שייך אליו כרגע. ואם בגלות כך, על אחת כמה וכמה כשיצאנו ממנה. הרב חרל"פ, בספרו "ממעיני הישועה" כותב על המשמעות והחשיבות של המושג "ציפייה לישועה". "ערכה של הצפיה לישועה הוא יותר עליון מהערך של גלוי הישועה עצמה, שכן הישועה היא בלתי סופית ולעולם לא יגיעו אל קצה, כי כל גלוי ישועה אינו אלא חלק של ישועה, אולם הצפיה לישועה כוללת את כל האור האין-סופי של הישועה, וביחס לזה כל מה שהישועה יותר רחוקה, הצפיה יותר גדולה." [2] בציפייה יש את היכולת להפליג לאין-סוף ולצייר את הדבר המרומם ביותר. אמנם מהבחינה הזאת הציפייה גדולה מהישועה, אך זו גם הסיבה שקשה מאוד לאדם לצייר אותה, הרבה יותר מאשר לחיות את הישועה, זה עולם מושגים שממנו והלאה, דרגה גדולה ועצומה.

הישועה כבר קיימת

אך יש עוד ממדים של קושי בציפייה לישועה. הרב חרל"פ ממשיך שם וכותב:

הציפייה לישועה איננה רק על העתיד, אלא גם בהוה - לצפות לכל שעה שאפשר שתופיע בה הגאולה, ומבלעדי זה אין בכח השעה ההיא שתהא מקרבת את הגאולה, ומפני זה הקץ האחרון נעלם זמנו, למען יצפו ויחכו אליו בכל שעה, וזהו ענין "חבלי גאולה" - "חבלי משיח", מלשון חבלים המושכים.

נוסף על הקושי שכבר הזכרנו - לצפות לעולם שהוא מעבר לך, מופיע כאן קושי נוסף, קשה שבעתיים - לא רק להרגיש שעולם זה יכול להיות בעתיד, אלא להרגיש שהוא על ידך ממש! אין זה רק פוטנציאל תאורטי, עתידי, אלא הוא באמת קיים עכשיו. הגאולה והישועה שייכות לזמן הזה, כל נתוני היסוד הדרושים כבר ישנם, "היום אם בקלו תשמעו"[3]- הוא באמת היום. אם כן, הקושי הוא לא רק לחוש דברים הרחוקים ממך, יותר קשה לחוש שהדבר המרוחק הזה באמת נמצא על ידך.

הרב חרל"פ ממשיך ומתאר מה זה אומר לנו:

לזאת, גם זה בכלל הציפייה לישועה, להכיר ולהאמין כי ראויים המה ישראל להיגאל בכל שעה ושעה, שאף אם רבים הם הלקויים מצד החוץ, טהורים ונקיים הם מצד הפנים.

חשוב להבחין בין החוץ לפנים כדי לתפוס שהדברים שנראים לפניך בעולם - ולכאורה מעכבים את הגאולה - הם חיצוניים. המשמעות היא להתרגל להסתכל על הפְּנִים שבכל דבר, ולהכיר שהיסודות הפנימיים הם טהורים וזכים, והישועה היא כאן, וכל התשתית שלה קיימת.

לחלום בגדול

במבט כן, קשה מאד לחשוב שגאולה שייכת לדור הזה. יש צורך בעבודה עצומה של לימוד פנימי עמוק - להכיר ששורשי הדברים מתאימים לגאולה שלמה עכשיו, להבין שאף על פי שבחוץ המצב נראה פגום, בפנים הוא טהור, ולהרגיש בצורה אמיתית שהבעיות שמעכבות הן שוליות. זו אמונה שלמה בציפייה לגאולה. ואולם צריך להבין שיש כאן סכנה עצומה. אם אדם מתחנך בעוצמה כה חזקה עד שהוא מרגיש שהכל כבר קיים, הכל מתאים והכל מוכן - הוא אינו מצפה לדבר יותר גבוה. הכל נפלא בעיניו ויש רק כמה "בעיות קטנות", ואז נעלמת היכולת לצפות למושג אין-סופי. והאדם אינו יכול נפשית לחלום על מושגים רחוקים, כי נדמה לו שההוויה שבה הוא חי - טובה דיה.

אם אמרנו קודם שבגלות קשה לאדם לחשוב על עולם שמעבר לו, קל וחומר שככל שנראה כלפי חוץ שאנו בתהליך מתקדם של גאולה - יִקשה על האדם לצייר, בציפייתו לישועה, עולם מושגים אין-סופי. האדם עלול לשקוע אז בגלות פנימית, בעולם מושגים טוב לכאורה, נוכחי, ולא לצפות לישועה במושגים הרבה יותר גדולים ונעלים. הדברים נכונים בחומר כמו גם ברוח.

מכאן נובע גם הקושי הרב שלנו להתחבר באופן עמוק אל החורבן והאבלות. מצד אחד אנו חיים בתודעה של אתחלתא דגאולה, הרוב כבר מאחורינו, ולאט לאט הפנים מתגלה החוצה. אך מצד אחר, מפאת ההתקדמות הזאת, אנו עלולים להפסיק להיות מסוגלים לצפות לישועה במושגים הרחוקים מאתנו, ולהתקשות להתאבל. במצב כזה אפשר לשמוע קולות כגון - "לא צריך לבכות ולומר קינות, מצבנו הרי מצוין". ולא היא! עדיין הפער עצום. אסור שחלומות ייעלמו, אפילו אם יש התקדמות ברמות רוחניות; הסתפקות במציאות כפי שהיא היום היא השתעבדות למושגים מצומצמים!

בימי בין המצרים, נקודת המוצא שלנו היא שהחיים טובים למדי, ולכן כדי להיכנס לתחושת חוסר אמיתית אנו צריכים להינתק, לקרוע את עצמנו מההסתכלות הפנימית שעל פיה הכל כבר מתאים לגאולה ולהרגיש את החוסר, את הפער העצום, את המרחק ממושגים שאנו לא מכירים כלל. אמנם, אפשר להיעזר באמירות כמו 'מקדש' ו'שכינה', שיכולות לעזור לנו לדמיין, אך בסופו של דבר, זה עולם שמעבר לנו. כדי לתפוס את החוסר הזה יש להשקיע עבודה עצומה.

האדם צריך לצייר לעצמו את החוסר כשהוא ללא המצב האידיאלי. לאדם, לעם ישראל ולעולם כולו, זו עבודה שלעולם איננה נשלמת, אבל אי אתה בן חורין להיבטל ממנה. באבלות אדם אינו תופס את החיסרון רק כגעגוע למה שהיה, אלא יש בו תחושת החמצה נוראה כלפי מה שעוד היה יכול להיות ולא היה. אפילו באבלות רגילה האדם מבין שאף פעם הוא לא התחבר ממש לדבר שעליו הוא אבל, ולא קלט ממנו הכל עד הסוף, קל וחומר באבלות על דבר רוחני, אין-סופי.

ציפייה בעקבות ההתקדמות

צריכה להיות ציפייה גדולה לישועה דווקא כיוון שהעולם כל כך מוכן ומתאים. אמרנו קודם שככל שיש יותר הבנה שהעולם מתאים, רמת הציפייה יורדת. ואולם, האמת היא שצריך להתרחש תהליך הפוך בדיוק. דווקא מתוך ההתקדמות הציפייה להשלמת הישועה צריכה להיות רבה עשרת מונים. בדומה לאדם שאומרים עליו שיש לו פוטנציאל, ואז רמת הציפיות ממנו גבוהה יותר. למרות הקושי, אמורה לעלות זעקה הרבה יותר גדולה על השבר והתסכול שעדיין הגאולה בשלמותה לא הגיעה.

מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה

תמיד קיימת השאלה - כשהאדם חי ובוחן התרחשויות גלובליות ביחס להוויה הפרטית שלו, האם הוא מקטין את ההתרחשויות הללו או מחזק אותן? נראה כי במובנים מסוימים הוא מאד מקטין. אנו מדברים כאן על ישועת כל העולמים, הישועה הכוללת, ואילו האדם מסתכל על הממד האישי שלו.

אך אין זה מדויק משתי סיבות: ראשית, אדם זקוק להסתכלות הפרטית שלו, ולוּ בתור משל, כדי שאחרי שיבין את הדברים על עצמו הוא ירחיבם לכלל כולו; בלי ה"מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה" אי אפשר להגיע לשום דבר. שנית, עוצמת הישועה הכוללת באה לידי ביטוי, בין השאר, בכך שהיא לא רק דבר תאורטי אלא היא אמורה להשפיע עד לפרטי פרטים, עד להקשרים האישיים של כל אחד ואחד. עוצמתה של הישועה היא, שהיא באה לידי ביטוי במערכות מסועפות מאד. במובן הזה על כל אחד מוטלת החובה לחשוב על החורבן, על המקדש, על המשמעות הגלובלית של מצב העם, על חסרונותיו, על התאמתו לגאולה ועל הציפייה לישועה. כל זה דורש עבודה רבה. על כל הדברים האלה צריך לחשוב במושגים ציבוריים אך גם במונחים אישיים, וכל הבונה אחת מחורבות ירושלים הרי זה חלק מבניין ירושלים השלם.

 

העבודה מתחילה מהבנת מושג הישועה ותיקונו באדם עצמו, מהניסיון להיות בעצמו חלק מתהליך הישועה; לחיות בתוכו את הפרדוקס שישנם פגמים רבים, אך עם זאת כוחותיו הפנימיים מתאימים לישועה. אך דווקא כשיש התקדמות רוחנית, ישנה סכנה גדולה - השתעבדות למושגים חלקיים. על כן, על האדם להאמין בכוחותיו, לחלום, לצפות לישועה, ולא להיכשל בצמצום החלום! ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו, אמן.

 


 

     ט' באב התשנ"ו.

[1]   שמות ו, ו.

[2]   ממעיני הישועה א, א.

[3]    תהילים צה, ז.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2939

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer