iconקישור לגירסת הדפסה

הריבונות על ירושלים

אנחנו אומרים בסליחות:

אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני.                     (תהלים נא, יג).

אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני.                      (תהלים עא, ט).

אל תשליכני מלפניך

התפילה עוסקת בשני מצבים שונים. הפסוק השני עוסק ב"עת זקנה", כשאדם מרגיש שכוחותיו מידלדלים, ואף על פי שתלמידי חכמים שמזקינים דעתם מתיישבת, הכוחות הגופניים נחלשים. לעומת זאת, הפסוק הראשון מדבר על אדם שרוח הקודש נלקחת ממנו. כאן הבעיה היא ברוח. אמנם האדם בריא מבחינה גופנית, אולם הוא חולה בחולי רוחני-פנימי. עת זקנה ומאורעותיה הם דרך הטבע, כך נוהג העולם, ואף על פי כן אנו מבקשים שגם בשנים אלה הקב"ה לא יעזבנו. ואולם המצב המתואר בפסוק הראשון, ובו נטילת רוח הקודש של הקב"ה מהאדם, זהו מצב לא נורמלי,  מצב שלא אמור לקרות. כל אדם שנתקל בחולה נפש שכוחותיו הגופניים שלמים, מבין היטב את משמעותה של התפילה הזאת. התפילה "ורוח קדשך אל תקח ממני" אינה מדברת רק על מצבים קיצוניים, כמו מחלת נפש וכדו'. יש מצבים עלומים ונסתרים יותר, כשהרוח קיימת ויש פעילות, ובכל זאת הרוח היא לא רוח קודשו.

אנו מציינים היום את י"ז בתמוז, ותפילה זו מתאימה גם ליום זה. אחד המאורעות שקרו בי"ז בתמוז הוא הבקעת חומת ירושלים.[1] גם כיום אנו נמצאים בתקופה שעם ישראל נאבק על ירושלים,[2] ואנחנו מבקשים מהקב"ה שלא יקח מאיתנו את רוח קודשו. יש למדינת ישראל הישגים תרבותים ומוסריים, כוחותיה אינם כלים והיא מתקדמת, אבל נדמה שהרוח חלילה נעלמת. אנחנו מתפללים שהקב"ה לא ישליך אותנו השלכה קשה, שבה הגוף נבנה אך הרוח חלילה נלקחת.

מי יהיה הריבון?

המאבק הוא מי יהיה הריבון על ירושלים. צריכים אנו לשנן דברים פשוטים שאולי בגלל שגרתם הם משדרים משהו מוטעה. אנחנו לא רוצים שום ריבונות על הר הבית! אנחנו רוצים שהר הבית יהיה ריבון עלינו! אדם שרוחו עומדת להינטל ממנו מתפלל שרוחו תמשיך להנחות את הגוף ולהוביל אותו, ולא שהגוף ישתלט עליה. הרצון להיות ריבון על ירושלים הוא כמו הרצון המעוות שהגוף ישלוט ברוח. צריך להבין שהמאבק שלנו על הריבונות נובע אך ורק מהעובדה שאנחנו לא מוכנים שמישהו אחר ייקח את הרוח הזאת, יכבוש אותה וישתלט עליה.

ייתכן שהמינוח הלשוני של ריבונות מקשר אותנו עם תחושות אחרות - מי ישלוט יותר, תחושות שיוצרות רתיעה מובנת. לכן אנחנו צריכים לדקדק בשפתנו ולומר ברורות: עם ישראל אינו רוצה לשלוט. עם ישראל רוצה שהקב"ה יופיע וישלוט דרכו. מעולם לא רצינו לשלוט. רצינו שהקב"ה יבוא לידי ביטוי בעולם בעזרת כוחותינו הדלים.

מלוך על כל העולם

נדמה, כי גם אל התפילות הפנימיות שלנו חודרות השפעות זרות. כשאנחנו מדרבנים את עצמנו לגמור פרק, אנחנו שואפים "להשתלט על הש"ס" "להשתלט על התורה" - הביטוי הוא ביטוי זר, שאיננו מבטא את רצוננו האמיתי. הרצון שלנו צריך להיות כך: אנחנו רוצים שכל מסכת שביעית[3] תשלוט עלינו; שכל התורה וכל הש"ס ישלטו עלינו. איו אנו רוצים שלא תישאר פינה נידחת שלא נשלוט בה, אלא בדיוק להפך, שלא תהיה פינה נידחת מהתורה שלא תשלוט עלינו.

דברים דומים טמונים במצוות השמיטה. נראה, שכל עניינה של מצוות שביעית גם הוא לא בא אלא כדי להזכיר לאדם מניין הוא שואב את כוחותיו. אדם זורע וקוצר, מגלה כוחות יצירה, חידוש ועשייה, ושביעית באה לומר שכל מעשיו הם כדי שברכת ה' תופיע. זרענו וקצרנו, ונתנו לקב"ה דרך להופיע בעולם, ואם יש חשש שפעילותנו תשדר משהו שונה, שנרגיש שכביכול אנו הריבונים האמיתיים על המציאות, באה שביעית ואומרת לאדם שלא יבין את פרשת בראשית לא נכון. הכוונה בציווי "וְכִבְשֻׁהָ"[4] היא שאדם יכבוש את העולם כדי שהקב"ה ישלוט בו דרך מעשיו של האדם.[5] אנחנו לא משתלטים על שום דבר. לה' הארץ, ואנחנו רק גרים ותושבים בארצו.

אנו נראים כאילו אנו מנסים 'לכבוש' את התורה, ואכן כך אנו מרגישים, ותחושה זאת גם נותנת אותו סיפוק שכל הרגשת שליטה נותנת. אבל זאת אינה מטרתנו, אם כי אין אנו שמים לב לכך. האמת היא שאנו זקוקים למסכת מכות, שביעית וגיטין כדי שינחו אותנו, אנו רוצים בהר הבית ובירושלים כדי שיתוו לנו את הדרך.

אבלות ותשובה

בשלושת השבועות אנחנו אבלים על ירושלים, ויש בשבועות אלה יסוד של אבלות ויסוד של תשובה:

אבלות קשורה לחיסרון שאנו פוגשים - עַם שכוחותיו לא עזבוהו והוא הולך ומתקדם, אבל הרוח כבר לא מפעמת בו, או בהבחנה דקה יותר, הנשמה עומדת חלילה לעוזבו. לפיכך, אנו מתפללים: אל תשאיר אותנו כעם המהלך בלי רוח המפעמת בו, או כעם המהלך חלילה בלי נשמה. אנו מלאי תקווה שעם ישראל, שמחד-גיסא אולי עדיין אינו מבין שהר הבית אמור להנחות אותו, אולם מאידך-גיסא אינו מסוגל להתנתק ממנו, יבטא את הקשר העמוק בעזרת שאלת הריבונות על הקודש, שעליה יעמוד איתן.

התשובה צריכה להיות כנגד הקשיים וְהקַדְרוּת. אם יש בנו תחושת חוסר במובנים שהזכרנו, היסוד של חזרה בתשובה צריך להיות הירתמות אדירה, כדי שיותר תורה והופעת הקב"ה תשתלטנה עלינו, ותזכינה אותנו להיות מוכנים ל"הר הבית בידינו" - תפילה אדירה שרוחו תנחה אותנו.

 



 

  י"ז בתמוז התש"ס.

[1] תענית פ"ד, מ"ו.

[2] באותן שעות נסובו הדיונים בועידת קמפ-דויד סביב חלוקתה של ירושלים.

[3] המסכת הנלמדת בישיבה באותה תקופה.

[4] בראשית א, כח.

[5] אולי גם בעד זומם (נושא שנלמד בישיבה באותה תקופה), החומרה הגדולה במעשיו של עד זומם היא בכך שאת רמייתו הוא זומם דרך מערכת המשפט. אדם עושה עוול נורא בכך שהוא חושב שייעזר במקור היושר ויטהו לצרכיו. א-לקים ניצב בעדת א-ל, ולאדם נראה שהוא משתלט על היושר, הוא השופט והוא מנחה ומעוות את המשפט לצרכיו.

 

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2010

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer