iconקישור לגירסת הדפסה

וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחֹק  

בין פסח לעצרת

ימי ספירת העומר הם ביסודם ימי שמחה, ימים של גאולה המתחילה בפסח ושיאה במתן תורה. במרוצת הדורות הפכו ימים אלה לימי אבלות, בעיקר בשל מות תלמידי רבי עקיבא. נדמה, שכיום אנחנו נמצאים בדור שלנגד עיניו מתגשם חזון הנביאים, כי ימי הצום והתענית ייהפכו לימי ששון ושמחה, ואכן, בימי אבלות אלו נוספו יום העצמאות ויום שחרור ירושלים.

אם נחלק את ימי הספירה לשניים, נמצא כי יום העצמאות הוא בחלק הראשון של ימי הספירה, ויום שחרור ירושלים - בחלק השני.

יום העצמאות קשור למה שפסח מבטא - לצדדים גופניים-ארציים, לעצמאות ולהקמת מדינה. לעומת זאת, יום שחרור ירושלים קשור לצדדים הרוחניים יותר. אנו פוגשים לא רק את הגוף הציבורי-הלאומי, אלא גם את נשמתו - ירושלים ומקום המקדש. כל המציאות של צבא, מלחמה וחירוף הנפש, הקשורה למושגים של עצמאות ומדינה היא חלק ממערך אדיר ומלא משמעות, אבל עדיין כל אלה הם מושגים מוכרים של קוממיות. במלחמת ששת הימים הופיעו מושגים מוכרים אלה של גבורה, חירוף הנפש והישגים צבאיים, אך נוסף להם מפגש עם משהו שבא מעולם אחר, עם רוח שירדה מלמעלה. מתוך הדברים החומריים ביותר והארציים ביותר נפגשנו עם מקדש וירושלים. יש כאן צירוף מושגים בלתי נתפס המתבטא בצנחן מתרפק על הכותל, יש חיבור של "מפליא לעשות" בין גוף לנפש. האימה שלפני המלחמה והשמחה שלאחריה נפגשות עם שמחת הנשמה.

מפליא לעשות

נראה, שצירוף זה הוא ההסבר לרוח המדהימה באותם הימים של שחרור ירושלים. התברר, כי לא זו בלבד שעם ישראל עומד על רגליו ומצליח במלחמתו, דבר פלאי בפני עצמו וניצחון אדיר אחרי פחד קיומי שקשה לתארו, אלא התרחשה פגישה עם רוח שבאה מלמעלה, לכאורה ללא קשר למהלכים ארציים. בכל תפוצות ישראל הייתה התעוררות גדולה, אפילו מאחורי מסך הברזל, שעל פריצתו היה קשה לחלום.

ויעמדו מרחוק

הייתה אז התרוממות רוח שקשה לתארה, ואילו כיום למרבה הצער, אנחנו נמצאים בתקופה שבה נראה לאנשים בציבור שלנו שההיסטוריה צועדת בכיוון ההפוך. קשה לנו לתפוס שלא זו בלבד שההיסטוריה מתקדמת בכיוון הנכון, אלא שאנחנו נמצאים אחרי התקדמות אדירה. מצער הוא שאחרי תקופה כה קצרה חוגג רק ציבור מצומצם את יום שחרור ירושלים; ציבור מצומצם מאוד ביחס לכלל ישראל. קשה להסביר את התופעה, אבל נראה שאפשר להבינה.

קל להתחבר ליום העצמאות. לעומת זאת, התחברות ליום שחרור ירושלים, לצד הפנימי והנשמתי שבו, מסובכת יותר. מצד אחד הייתה בזמן השחרור התרגשות אדירה אצל כולם, אבל מצד שני יש בירושלים משהו מרתיע. לפגישה עם הנשמה יש כוח משיכה אדיר יחד עם פחד גדול. יש הרגשה שגם היום כולם רוצים את ירושלים, אבל רוצים לחיות את תל אביב. ברור שירושלים היא דבר שכולו אומר משהו אחר, שהיא הביטוי השורשי לקיומו של עם ישראל, אבל אנשים אינם רוצים לחיות זאת במובן המלא והשלם. רוצים שירושלים תהיה נדבך נוסף על יום העצמאות. כולם רוצים את ירושלים כעוד שלב של עצמאות, אבל קשה לקבל את השלב הזה כמפגש של העם עם נשמתו, ולכן עומדים מרחוק. כולם קוראים: ירושלים, ירושלים, ירושלים, אבל עומדים מרחוק.

יכולים לומר שכל זה חיצוני בלבד, אמירות מן השפה ולחוץ בלבד , ובסופו של דבר האומרים מוכנים לוותר על כולה. אבל נראה שאין זה מן השפה ולחוץ בלבד, אלא שהמפגש עם ירושלים באמת מרתיע, ולכן יורדים לגור בתל אביב.

נשמת העולם

כל אחד ואחד מרגיש שייכות לירושלים. יתרה מזאת, אין עוד מקום בעולם שעיני רבים כל כך נשואות אליו. בעולם המונותאיסטי יש מאבק על ירושלים, יש מלחמת קיום על הריבונות בעיר. המאבק מבטא את ההרגשה שירושלים אינה רק נשמת ישראל. ואכן פה נמצאת אבן השתייה שממנה הושתת העולם; פה לב העולם. לפחות הדתות המונותאיסטיות שיש בהן נקודת ראשית יחידה, מרגישות כולן שייכות לירושלים. ולפיכך נשמת ישראל היא נשמת העולם.

אמנם לפי אמונתנו עם ישראל אמור לתפקד כנשמת העולם, כאור לגויים, כנשמה באברים אך התובעים האחרים על ירושלים מרגישים את זיקתם ואת שייכותם, שביסודן הן נכונות, אבל רצונם הוא שיהיה מי שיהיה זה שישלוט בירושלים, ובלבד שלא יהיה זה עם ישראל. הם אינם מוכנים שעם ישראל יהיה נשמת העולם. ההתמודדות הפנימית שבתוכנו היא, אם כן, התמודדות כלל עולמית. העולם מרגיש שכאן נשמת הכול, אבל הוא אינו מוכן שההופעה הא-לקית תופיע כתיקונה, ונאבק שלא לאפשר לה להאיר.

ירושלים שלי

בהקבלה למאבק החיצוני, גם בתוכנו יש הרגשה של בערה פנימית ביחס לירושלים - מלחמת ששת הימים הראתה זאת בצורה הברורה ביותר, וזה בולט אפילו באמירות הפוליטיות העכשוויות של אלו שאינם מייחלים לבניין המקדש. ואולם, יחד עם הרגשת הבערה, רוצים שמי שישלוט בכותל לא יבטא את מהותה של ירושלים. מדוע לא תתפללנה נשים במניין בכותל? למה יהיה זה מקום של דתיים ולא של חילוניים? יש לכל אחד רצון שהכותל יהיה שלו כפי שהוא רוצה להיות. הכל רוצים שירושלים תהיה נשמתנו, אך שהגוף ימשיך לעבוד כפי שאנחנו מבינים. משום כך לא רוצים שהכותל יהיה בידי מי שמבטא את הנשמה.

יש במאבק על ירושלים שני מעגלים - מעגל חיצוני ומעגל פנימי, ויש קשר ביניהם. אילו היה עם ישראל מבין שנשמתו צריכה להאיר ולפרוח ולבסס את כל מערך חייו, היכולת להצליח במאבק העולמי הייתה גדולה בהרבה.

התמודדות במעגלים מתרחבים

ההתמודדות במישור הבין-לאומי קיימת גם בתוכנו פנימה מעגלים מעגלים. כל עם ישראל מכיר בכך שירושלים שלנו (ונקווה שלא תחול התרפות בדבר), אבל יש מאבק והוא: מי מתוכנו יהיה ירושלים - התל אביבי או הירושלמי. אילו היה התל אביבי מבין שירושלים היא שורש נשמתו, יכולתו לעמוד בפני לחצים וחוסנו היו גדולים יותר.

אבל גם בין הירושלמים שאינם מרגישים את נשמתם כתחושה בעלמא, אלא חיים אותה בצורה עמוקה יותר יש הרוצים להיות תל אביבים. אנחנו יושבים בבית המדרש ורוצים שירושלים תכתיב את מהלך חיינו. אך אנו צריכים לשאול את עצמנו עד כמה באמת אנו מחכים שירושלים תכתיב את מהלך חיינו, ובנשמתנו לא יהיה משהו של תל אביביות; עד כמה אנו חולמים שנהיה תל אביבים רק בגוף, אך הנשמה היא שתכתיב לנו מה לעשות.

בכל המעגלים מתחולל המאבק כמעט בהקבלה; יש כיסופים אדירים אצל הקרובים והרחוקים כשנוגעים בדבר הפנימי ביותר, ומרגישים שהוא כולל את כל העולם, ברם המפגש מעורר רתיעה. ייתכן שהמפגש אף מוביל למאבק שהשפעתה של ירושלים לא תהיה חזקה מדי.

ככל שהרוח תלך ותגדל, והחוסן הפנימי יתגבר, תוכל הנשמה הפנימית לשמש יותר כנשמת העולם. לפי שעה ההתמודדויות הפנימיות קשות ביותר.

מי מעז להרכין ראש?!

ירושלים היא מציאות מדהימה במורכבותה. ציבור קטן ואדיר צועד ב'ריקודגלים' ברחוב המוליך מככר צה"ל אל שער שכם, על יד חומות העיר העתיקה, מקום שפעם היו נערכים שם מצעדים צבאיים שהיו הביטוי החזק ביותר לנשמת האומה. היום צועדים בתוך המון ערבי עוין המביט במבטים זועפים לעבר החוגגים ומלווה אותם בסימני ידיים.

כאשר שואלים מה פשר המציאות הזאת, ראוי להיזכר בסיפור על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שראה יהודי מתפלל ובה בעת מושח את עגלתו בשמן. אמר ר' לוי יצחק: רבונו של עולם! ראה יהודי זה, שאפילו בשעה שהוא מושח את עגלתו בשמן הוא מתפלל!

לצועדים נדמה שהם הולכים בתוך ציבור האומר להם: אמנם אתם פה, אבל אנחנו נחכה, יש לנו סבלנות, בשנה הבאה כבר לא תהיו פה! יש הרגשה שצועדים אחורה, ושאנחנו הגורמים לכך. הרגשה כזאת יכולה להרכין את הראש, אך אנו צריכים לשנן לעצמנו את דבריו של ר' לוי יצחק, כאמירה אמיתית ולא כמליצה: בתוך מציאות של אלפי ערבים עם ישראל רוקד ושר, ומקום המקדש מחייה אותו. מי מעז ללכת בראש שפוף ליד מציאות כזאת?! מי מעז לבכות מפני שתיקון עולם במלכות ש-די טרם הושלם, ומפני שעדיין מקדש לא עומד על מכונו? עם זאת ברור, שאיננו מסתפקים במציאות הקיימת; קשה לנו להשלים עם המציאות ויש חששות לגבי העתיד.

שמחה גם כשלא משיגים הכל

צריך לומר כאן אמירה מורכבת. בראייה פשוטה יודע כל אחד, שגם אילו היינו נלחמים ונאבקים במלחמת ששת הימים ומשיגים רק מחצית ממה שהשגנו היינו שמחים ומודים על כך. נכון שיש הרגשה שלא כל דבר אנו מצליחים להוציא לפועל, ויש גם נסיגות ולא רק התקדמויות. הנסיגות כואבות עד עומק הנשמה, כי הן מבטאות נסיגות במעגלים חיצוניים ופנימיים כאחד. חלקן קשורות ללחצים מבחוץ וחלקן לכרסום מבפנים. אבל אנו צריכים להרגיש שאנחנו בתוך מאבק שמתקדם גם אם לא משיגים הכל.

ברור שמתגנבת ללב התחושה, שאם זה מה שיקרה - גם תל-אביב תוחזר. אבל מדוע לחיות בתחושות נוראיות כאלה? אמנם, גם אם יוחזר מילימטר אחד יהיה צער אדיר, אבל לא צריך לחשוב כך.

מאבק של כולם!

אמירות כמו זאת האחרונה הן מסוג האמירות שאומרים רק אחרי כישלון בקרב. אנחנו בעיצומו של הקרב, ונלחמים גם במובן הרוחני וגם במובן הפיזי, אבל עלינו לדעת, שבמאבק הזה שותף כל עם ישראל כולו!

ביום שחרור ירושלים דיבר ראש הממשלה בגבעת התחמושת על הקשר של העם היהודי לירושלים. הנאום היה אדיר. אפשר כמובן לשאול - האם זה רציני? האם ייתכן שמאחורי הקלעים הוא ינהג אחרת?! לא חייבים לתמוך בראש הממשלה כדי לחוש שנאומו לא היה מן השפה ולחוץ. עם ישראל נאבק על קיומו, כפי שכל אחד בתוכו מרגיש זאת. ראש הממשלה יכול להשתמש בביטויים חיצוניים לנו, ולבטא את הקשר לירושלים כ"היסטורי" גרידא, אבל גם בתוכו יש רצון אדיר שהביטוי הפנימי של נשמתנו יתגלה. יש מי שמרגיש שהמאבק לאומי, יש שמרגיש שהוא תרבותי-לאומי, ויש מי שחש את נשמתו בעומק רב יותר. אבל כל עם ישראל מרגיש במידה רבה מאוד שהוא מתמודד עם אומות העולם, בין אם הוא מבין זאת יותר ובין אם הוא מבין זאת פחות.

כולם רוצים לנצח

עם ישראל התרומם במלחמת ששת הימים, אך הוא עדיין נדרש גם להילחם על המטרות שהשיג. כשיש מלחמה שבה כולם רוצים לנצח, ומפקד אוגדה אחד אומר לתקוף וחברו אומר לסגת, אין זה משנה אם הנימוקים לתקוף נובעים מחוסן ומהבנה עמוקה, בעוד הנימוקים לסגת נובעים מחולשה, ברור שכולם רוצים לנצח. עם ישראל בכה על יד הכותל והתרגש, והוא אינו מוכן לוותר. הוא יכול להיאבק בתוכו האם הכותל יהיה של חילוניים או של דתיים, ולרצות או לא לרצות שחיילת תשיר בהשבעת הצנחנים, אבל הרוח היא רוח של מאבק; כולם רוצים את הכותל!

ירושלים של מעלה

כל מה שנאמר לעיל, אל לו להקטין את המאבק הפנימי במאומה. צריכים להיאבק במישור הפיזי והרוחני. אנחנו מתמודדים על כך שנשמת האומה תצא לאור באמת, ועם ישראל יבין שכשנשמת האומה תצא לאור הוא ימלא את תפקידו להיות אור לגויים, כראש חץ שירושלים יְקָרָה לו. וככל שנתחזק יותר, נכבוש יותר ונשלוט בשטחים רבים יותר.

 

אבל בתוך המאבק נזכור, שכשנפל הכותל במלחמת יום העצמאות הבינו כולם את המשמעות האדירה של הזמן וכאבו את נפילתו. במלחמת ששת הימים זכינו לגעת בקודש, להתחבר פנימית עם המקום המבטא את נשמת האומה, שהוא מרתיע ומעורר יראה, ויש מי שנאבק כדי שלא יתגלה בשיא ההופעה הא-לקית-רוחנית שלו. אנו מאמינים, שלמרות המאבקים הפנימיים ילך עם ישראל קדימה, וככל שנאמין שהדבר יקר, משמעותי, שהוא רוח אפנו, עוד יצטרפו אלינו רבבות רבבות, ולא רק שיקיפו את ירושלים בתוך המציאות העוינת אלא שעם ישראל יתחבר פנימית אל המקום שבו הוא נאחז בציפורניו, וככל שתגדל ההתחברות, תתחבר יותר ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה.

 



     יום ירושלים התש"ס.

     הכותרת לקוחה משמות כ, טו.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2381

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer