iconקישור לגירסת הדפסה

זהות עצמית

בראשית דברי, אנסה ככל יכולתי להעביר תחושות מהימים של מלחמת ששת הימים. חלקן קשורות לעובדות, וחלקן הן התחושות שליוו את אותם ימים. בשלב שני, ננסה לעסוק בנושאים כבדים העולים מתוך תחושות אלו.

זאת ירושלים

אנסה לתאר דברים מאותה תקופה, אינני מרגיש שיש לי הרבה מה לספר, אבל בכל זאת אספר קצת:

הייתי "שביעיסט" ב"נתיב מאיר". קצה ירושלים אז מערבה לחומות. אחד הטיולים השגרתיים שהיינו רגילים לעשות בשבתות היה לעלות להר ציון מעל ברכת הסולטן דהיום (אז לא קראו כך למקום). היה ידוע שכל המורדות השמאליים מתחת לחומה מלאי מוקשים ושלטי "שטח הפקר". נכנסנו להר ציון - למקום שטענו ששם נמצא קבר דוד - כדי להשקיף משם על ירושלים. אני עצמי אינני יודע להגיד באיזו מידה הרגשנו את המצב המשונה הזה. היינו רגילים לזה. הולכים באמצע ירושלים ונעצרים; והחומות, שראינו אותן כמובן, היו סוג של דבר שלא שייך להוויה שלנו כלל. לא רק משום שזה היה מרוחק, אלא משום שעיר כזאת עם חומות וכל הכרוך בזה היו מעל ומעבר, מרוחקים מהווייתנו.

המתח באויר

מלחמת ששת הימים פרצה כידוע אחרי תקופת המתנה של שלושה שבועות. קשה מאד לנסות להעביר את תחושות המתח. כידוע התחיל הכל בסגירת מצרי טיראן. מהר מאד נודע על ריכוזי כוחות שיצרו תחושה שמדובר בטבעת חנק שאיש אינו יודע כיצד ניתן להימלט ממנה. התחושות הכבדות היו גם ברמה הפוליטית - תחושות שהממשלה חסרת אונים לגמרי ולא החלטית, שראש הממשלה חלש מכדי לקבל החלטות כלשהן (בשלב זה הייתה ממשלת אחדות). לא ידעו גם אילו החלטות יכולות להיות יעילות במצב כזה. התחושה הייתה שמדובר בריכוזי כוחות בכמויות ועוצמות כאלו, שיש להם היכולת "לשטוף" את המדינה ולחסלה, פשוטו כמשמעו.

אספר משהו בהקשר האישי שלי. היה לי סכום כסף שרציתי לקנות בו ספרים, נדמה לי שאלו היו הספרים הראשונים שקניתי. קבעתי עם אחד הרמי"ם שלי בנתיב מאיר שאלך אתו לקנות. אני זוכר שלחצתי עליו להזדרז מכיוון שהייתה תחושה שאם זה לא יהיה עכשיו, לא תהיה עוד הזדמנות אחרת. היה פחד שדברים הולכים להיהרס, לא רק להיפגע; שיש כאן איזושהי טבעת חנק ושזה הולך להיות הסוף. אנשי מילואים רבים כבר היו מגויסים באותם ימים ושהו ביחידות בהמתנה ובמתח, עוברים אימונים לקראת "משהו", ואף אחד אינו יודע לקראת מה - לאף אחד לא היה ברור מה עומד להתרחש. על הכל ריחף סימן שאלה גדול מאד, ובמיוחד בירושלים. באחד מימי שישי יצאנו לשכונות התפר לבנות שוחות ולמלא שקי חול, וכך התוודענו למה אנו צריכים להתכונן. כמות הפרסומים של הג"א איך להתגונן מפני התקפות אוויר ותותחים הייתה עצומה. כל אחד הבין מה פירוש הדבר, והרהר בזה כל היום. לחץ עצום.

יריות ראשונות

המלחמה נפתחה ביום שני בבוקר. אנו היינו בדרכנו מחדר האוכל של הישיבה לשיעורים, ואז נשמעו היריות הראשונות. נכנסנו כולנו למקלטים. באותן שעות התחילו הירדנים להפגיז את ירושלים ואנחנו היינו במתח אדיר. המלחמה כבר איננה "שם" במרחקים, אלא כאן, במקום שאנו מסתובבים.

היינו שם עד למחרת לפני הצהרים, עד שניתן אישור לתת לנו לנסוע. היה זה לילה עם מתח עצום. ביום שלישי לפני הצהרים עלינו על אוטובוסים כדי לנסוע הביתה. ר' אריה בינה ז"ל עלה לאוטובוסים ואמר: "שנזכה להיפגש בירושלים". אז כבר התחלנו לקלוט שמתרחשת מלחמה גם פה, בירושלים. הורידו אותנו במרכז העיר ואז התחילה הפגזה. נכנסנו לאחד הבתים הראשונים שנתקלנו בהם, ושהינו שם שעתיים-שלוש. רק ביום רביעי בבקר תפסנו את עוצמת המהפך האדיר שהתחולל.

פעמים רבות אחר כך חשבתי שבצד האירועים שאתה צמוד אליהם ועובר אותם בצורה חזקה מאד מתרחשים דברים שהיו הרבה יותר משמעותיים ודווקא הם עברו עליך במין פשטות.

משמעות רוחנית למלחמה

התחושות היו משולבות משני גורמים חזקים מאד: ברמה אחת - הייתה כאן הצלה בקנה מידה שקשה לתארו; מהפך צבאי שפרשנים צבאיים רבים תיארוהו כבלתי ייאמן. ברמה שנייה - שחרורה של ירושלים בא כהפתעה מכל הבחינות; אף אחד לא צפה שתהיה מלחמה מכיוון ירדן. עוד ביום הראשון של המלחמה העבירה הממשלה מסר לחוסיין שאם הוא לא יצטרף למלחמה לא יהיה לנו שום עניין להילחם בו, ועל כן התחושה הייתה ששחרור ירושלים בעצם נכפה עלינו. החלום לשוב לירושלים נתפש תמיד במובנים רחוקים, בלתי ראליים. המערכה על ירושלים הייתה, כידוע, עקובה מדם, אולי החלק המר ביותר של המלחמה, אבל היא הכניסה ממד אחר לכל המלחמה.

אם אנו רוצים לתת השוואה כלשהי בממד הפיזי, אזי מלחמת יום הכיפורים הייתה נס לא פחות גדול ממלחמת ששת הימים. בשניהם מדינת ישראל הייתה על סף חורבן, עד שקשה לתאר את ממדי ההצלה. ברם, במלחמת ששת הימים הייתה התחושה אחרת לגמרי, וזאת אולי משתי סיבות עיקריות:

הסיבה המרכזית קשורה בוודאי למקום ששחרור ירושלים תופס בתוך העניין. אמנם דבר זה אינו קשור בהצלה כלל, אולם, אפשר להשוות זאת לנס חנוכה, שבו נס פח השמן גורם לתחושה שהוא הנותן את המשמעות לניצחון החשמונאים. אף שההצלה הייתה אדירה ועליה לכאורה אומרים את ההלל, שהרי אין אומרים הלל לא על טיהור המקדש ולא על נס פך השמן, התחושה היא שנס פך השמן נתן את הממד הרוחני להצלה הפיזית. אותה תחושה הייתה במלחמת ששת הימים. אמנם העניין המרכזי שעמדנו לפניו היה ההצלה במובנה הבסיסי ביותר - לא רק מבחינת כמות הנפגעים האפשרית, אלא גם מבחינת התחושה שקיומו של עם ישראל במדינתו עמד בסכנה, והנה - הכל ניצל! אך דבר זה לווה בתחושה נוספת חזקה מאד, והיא שהעניין הזה הוא בעל משמעות רוחנית, מה שלא היה בשום שלב קודם. יום הכרזת העצמאות, מלחמת העצמאות,הקמת המדינה, דברים שהם בוודאי בעלי משמעות רוחנית, אך לא ליווה אותם שום דבר בשטח שיבטא זאת. ההפך הוא הנכון - עם ישראל נאלץ לעזוב את העיר העתיקה, מה שלווה בכאב חזק מאד, מכיוון שנאלצנו לנטוש משאת נפש. במלחמת ששת הימים, בלי שכיוונו ובלי שציפינו, נגזר משמים לשחרר את ירושלים, וזו כנראה משמעותם של האירועים האלה. במערכה בסיני - כשהגיעה השמועה על שחרור ירושלים הייתה תחושה ברורה מאד ששם בירושלים הוכרעה המלחמה וניתנה משמעות לכל מה שהיו עסוקים בו בסיני. פתאום הופיעה מין הארה על כל מה שהתרחש.

הסיבה האחרת לתחושת המשמעות הרוחנית העמוקה של המלחמה היא שמדובר במאורעות שאי אפשר להסבירם - עמידה מול ניסים ברורים המופיעים דרך עם ישראל! עוצמות זורמות דרכו; יכולות ונצחונות. מצד אחד - חיילים המרגישים את עוצמת ההצלחה שהם עצמם מביאים לידי ביטוי, ומצד אחר - תחושה שדרכם זורמים  דברים מופלאים שאין מבינים כיצד הם מתרחשים, והם מעין כלי בתוך המאורעות האדירים האלה.

גם עם ישראל - מגלה את הכוחות הטמונים בו, ועם זאת ההרגשה היא שאף אחד לא מתהדר ב"כוחי ועוצם ידי" במובן הטוטלי. אמנם, אחר כך הייתה הרגשה שאל הדברים נלוותה יותר ויותר גאווה, ואכן כרסמה תחושה מסוימת של "כוחי ועוצם ידי", אבל תוך כדי המאורעות הדברים היו משולבים - הצבא שלנו וחיל האויר שלנו תפקדו באופן כזה שלא מובן כלל כיצד הצליחו לעשות את מה שעשו.

ההצלה במלחמת ששת הימים הותירה הרגשה של רוממות קרן ישראל, אך ודאי לא כך היו פני הדברים אחרי מלחמת יום הכיפורים. התחושה הברורה, החזקה ביותר אחרי מלחמת יום כיפור הייתה שהקב"ה עשה לנו ניסים אדירים, בעוד אנו תופסים את עצמנו במחדלים. הנס התרחש תוך כדי סטירת לחי עמוקה שהראתה את עם ישראל בנמיכותו ובשפלותו. איננו עוסקים במלחמת יום הכיפורים, אבל ההשוואה מחדדת את התחושה - מלחמת ששת הימים אינה רק הצלה, אלא רוממות קרן ישראל בעלת משמעות רוחנית; עם ישראל לא רק שאיננו מקבל סטירת לחי, אלא דרכו מופיעים הדברים הנפלאים האלה. דבר זה רומם את ישראל הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.

אם אנו תופסים את ספירת העומר כמעבר מיציאת מצרים למתן תורה - מהצד הפיזי לצד הרוחני אנו רואים כי יום העצמאות עומד בתחילת השבוע השלישי לספירה, ויום ירושלים בתחילת השבוע האחרון. יש בעובדה זאת ביטוי להרגשה שיש כאן שתי קומות: קומה אחת שהייתה משמעותית מאד היא התקומה המדינית, (אם כי ישנה תחושה חזקה שגם ההישגים המדיניים הללו הם בעלי משמעות רוחנית), וקומה שנייה יותר רוחנית והוא מהווה קפיצת מדרגה משמעותית מאד.

הזדהות יהודי העולם

בעקבות מלחמת ששת הימים, כפי שאמרנו קודם, התעוררה גאווה שראשיתה בדברים חיוביים מאד; זקיפות קומה שעוררה תגובות רבות. אני רוצה לגלוש לנושא מסוים שאני חושב שהוא משמעותי ומעורר מחשבה. ההזדהות הן של אומות העולם והן של יהודי העולם עם מה שהתרחש בארץ ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, היוותה קפיצה שקשה לתארה. תחילה יש לציין את ההתעוררות הגדולה של יהודי רוסיה (שנחשבו ליהדות אבודה), וקהילות נוספות בתפוצות, שהתחילה אחרי מלחמת ששת הימים. פתאום מתעורר איזשהו זיק יהודי חזק מאד; מתעוררת תחושה שיש עניין גדול להיות קשור לאותו דבר שמתרחש "שם", בארץ ישראל (בעצם גם בהקמת המדינה ראוי היה להיות כך אך זה לא קרה). הסיבה לכך  היא קודם כל, כי תמיד טוב להיות עם המנצח, אך מעבר לכך מדובר בדבר עמוק מאד - עם ישראל מופיע פתאום לא רק כמי שזכה סוף סוף שלא להיות בגלות, אלא בעוצמה המשדרת עוצמות פנימיות, גאווה פנימית כזאת שיש רצון להיות חלק ממנה. לדבר זה היו הרבה מאד השלכות. יהדות רוסיה שהזכרנו היא אחת הדוגמאות החזקות ביותר להתעוררות זאת.

שיבת היהודים לזהות היהודית

עם זאת יש מקום להרהר קצת בתופעה של הזדהות יהודים שהתעוררו להתקשר לזהות היהודית המתעוררת.

נעיין מעט בשני קטעים שחשבתי להיעזר בהם כדי לבטא מצד אחד תחושות שהורגשו באותם ימים, ומצד שני לנסות לחשוב לעצמנו היכן עם ישראל עומד והיכן אנו עומדים מבחינת תחושות אלו. ראשית אצטט מספר משפטים מדברים שאמר יעקב הרצוג ז"ל[1] שהיה יהודי ירא שמים ומהפוליטיקאים הדגולים של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. הדברים לקוחים מתוך נאום שנשא אחרי מלחמת ששת הימים בכנס בבית הנשיא ובו הוא מתאר את ציפיותיו לעתיד. כשקוראים את הדברים עולה התחושה שיש לבדוק באיזו מידה באמת התממשו ציפיותיו:

 מלחמת ששת הימים ואיחודה של ירושלים, עם כל הכרוך בכך, שינו את ראיית היהודי את עצמו... קודם-כל, נתפסת להם עתה "שיבת ציון" כמושג רוחני - תפיסה שלא הייתה להם קודם. כמו-כן הומחש להם ענין "עם לבדד ישכון" - ענין ייחודה של ההסטוריה היהודית במכלול ההיסטוריה העולמית. ושלישית, אני חושב שבפעם הראשונה מזה מאה וחמישים שנה נכנסו היהודים בעולם לתקופה של חיפוש הזהות העצמית, לעומת הבריחה מן היהדות שאפיינה אותם...

מאה וחמישים שנה משמע, מאז תקופת ההשכלה לערך; מאז נסיונם של יהודים רבים להשתחרר מזהות יהודית לוחצת ולהתחבר עם העולם. והוא ממשיך ואומר:

...כל זאת הינו מכלול חדש בנשמה היהודית בעל השלכות מרחיקות-לכת לעתיד. מצד אחד מושך את היהודים לחיפוּשׂ הזהות העצמית קוטב-המשיכה האדיר של ישראל המתחדשת והמנצחת, ישראל שהצליחה לעבור מסכנה איוּמה לפני מלחמת-ששת-הימים למעמד של גורם קובע אולי במזרח התיכון", אז יש אם כן גורם משיכה.

"מצד שני דוחפים את היהודים לחיפוש העצמי המשברים בעולם. המשבר בעולם הנצרות, המשבר בעולם השפע, המשבר בעולם הקומוניסטי, המשבר בהומאניזם, המשבר בעולם הסוציאליסטי - כל אלה יחד יצרו חלל תרבותי, שהיהודי מרגיש בו עוד יותר בודד מכפי שהרגיש בשנים קודמות. אותם כוחות הפועלים נגד הזהות העצמית, אותו עולם ההתבוללות, עולם הטמיעה, עולם הביטול של הזהות העצמית הוא בעצמו שרוי במשבר אדיר של חיפוּשׂ הזהות העצמית. אותם מסלולים בתרבות אנוש שבהם ביקש היהודי - ושיכנע את עצמו כי יוּכל, מתוך החלטה עצמית - ללכת אל הטישטוש והטמיעה הרוחנית, אותם מסלולים עצמם הם עתה כהר-געש של אנושיות המחפשת את עצמה, והיהודי המהלך בהם הוא, כאמור, בודד עוד יותר מאשר כשהוא נתון לחיפּוּשׂ העצמי של זהותו הרוחנית.

אחר כך הוא מתאר דבר שגם עליו צריך לתת את הדעת. התנועה הציונית, בראשית דרכה בוודאי, וגם אחר כך בחלק נכבד מדרכה קיוותה והאמינה שברגע שתהיה ליהודים מדינה נורמלית יפסיק העולם לשנוא אותם ולהיטפל אליהם. לאחר מכן גילו שהדברים אינם מתנהלים בדיוק כך, ועם ישראל ממשיך להטריד את העולם:

כל הגורמים האלה: מעמדה של מדינת-ישראל במזרח התיכון ואיחוד ירושלים, על כל משמעותה הדתית וההיסטורית הנוקבת עד תהום הנשמה היהודית, מצד אחד, והמשבר העולמי של תרבות אנוש מצד שני - סוגרים על היהודי ודוחפים אותו לחיפוש הזהוּת העצמית...

הזעזוע הנפשי שפוקד את כלל היהדות בעולם מתבטא בעיקר בחיפּוּשׂ הזהוּת, בתפיסת "שיבת ציון" כמוּשׂג רוחני החל על כל העם היהודי, בחינת כולם שבים לציון - לכל הפחות בחיפּוּשׂ... נדמה לי, שאותו המעגל ההיסטורי היהודי של מאה וחמישים שנה של התבטלות עצמית והתבוללות - ובכלל ההתבוללות גם השאיפה "ככל הגויים בית-ישראל" של הציונות - כל אותה תמונה משתנה, ופרק חדש נפתח לעינינו. בפרק החדש הזה, מוכנים היהודים- ודומני שזה הביטוי העליון לשינוי - לצעוֹד אלינו ויחד אתנו לקראת הבלתי-נודע, המחריף-והולך, לקראת העתיד.

מבחינת דמותה של ישראל בעולם משפיעה גם על היהודים העובדה, שבעיני הגויים עלינו מעם הנתון בסכנה, מעם שחייו תלויים לו מנגד, להיות הקובע אולי במאזן-הכוחות במזרח התיכון. כלומר היהודי מרגיש שהוא חזר לאיזה מעמד שלא חלם עליו.

זהו ללא ספק ניתוח המצב והתהליכים שהתרחשו. התהודה בתפוצות ובכל מיני מקומות ודאי הייתה כזאת. שבה ועלתה שאלת הזהות וכו'. נוסף על כך מתבטא כאן חלום שעם ישראל הולך יותר ויותר לקראת מימושו.

אני משער שכל אחד מרגיש כי אם ננסה לבחון מה מתרחש בתקופה הזאת (אשר בחוסר סבלנותנו נראית ארוכה מדי) נראה שעם ישראל אינו נמצא במסלול כזה של פיתוח הזהות ושל נטישת הרעיון של "ככל הגויים בית ישראל". דבר זה מעלה סימני שאלה גדולים מאד. יש לנסות להבין - מדוע זה קרה? שמא הדברים בכל זאת מתרחשים, אך באופן שונה, סמוי מן העין, אולי לא באופן שהיינו רוצים שיתרחשו?

גלות וגאולה

כדי לחדד את הדברים נביא קטע אחר המדבר על נמיכות הקומה שהייתה דווקא באותה שעה. הנושא הוא בדיוק אותו נושא - מושגי זהות והתקרבות לחיפוש אחר זהות עצמית, אם כי ייתכן שהוא מבטא את הצד ההפוך של המטבע. מחבר הדברים הוא ישראל אלדד ז"ל.[2] את הקטע הקודם לדברים שאני מביא, ובו הוא מתאר את כיבוש ירושלים, הוא מסיים בבית משירה של נעמי שמר ("ירושלים של זהב") שנוסף לאחר מלחמת ששת הימים. לפני שאביא את דבריו, אביא גם דברים שאמר לוי אשכול, ראש הממשלה דאז, עם כיבוש ירושלים:

זכות היסטורית גדולה היא לי לעמוד כאן עתה, ליד הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו ועברנו ההיסטורי. אני רואה עצמי כשליח העם כולו, כשליח דורות של בני עמנו, שנכספה נפשם לירושלים וקדושתה. לתושבי ירושלים אשר רב היה סבלם בשנת תש"ח ואשר עמדו בגבורה ושלווה תמה מול הפגזות נפשעות בימים אלה אגיד: נצחונות צה"ל, שהרחיקו סכנה מבירת ישראל, יהיו מקור עידוד ונחמה לכם ולכולנו. בנחמת ירושלים תנוחמו, ומירושלים, בירת הנצח של ישראל, ברכת שלום וביטחון לכל אזרחי ישראל ולאחינו היהודים באשר הם. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

אומר ישראל אלדד: עתה התרחש פה בהר ולמטה ממנו אחד המעשים המרגשים והמשונים ביותר. כובש ההר מוטה גור מודיע: הר הבית בידינו. הרב הראשי של צה"ל מריע בשופר בהתרגשות עצומה ליד הכותל.

ראש הממשלה מברך ברכת "שהחיינו" מלב מורטט, שהחיינו וקיימנו לעמוד שוב... על יד הכותל. כותל הדמעות של זכר לחורבן. חייל ישראלי נדבק לכותל ובוכה; היה לסמל הנצחון.

מה קורה פה? למה על יד הכתל? למה לא על ההר? מי חשב אותה שעה על איסורים הלכתיים? ודאי לא גור ואשכול ואותו חייל בוכה ואותם המונים שהחלו לנהור לכותל. לא ההלכה עצרה בעדם לעלות ולחגוג בהר המשוחרר. הגלות שנות אלפיים הנהירה אותם, אותנו, ואת נהר התרגשותם, התרגשותנו. ואל כותל הדמעות. מחזה סוריאליסטי ממש. אי-ראציונאליות בתוך אי-ראציונאליות של נס השחרור. עמוק ומחריד. ציונות אימנסיפציונית, אנוסה, גוברת על ציונות גאולתית-היסטורית.

חיילי צה"ל פורצים דרך שער האריות, ורק עכשיו מעניקים לשער את משמעות שמו. הם פורצים לרחבת ההר. הם ומפקדיהם רצים לארכו ובאלכסון לרחבו של המשטח העצום והמופלא, ומחפשים את הדרך ל"כותל". הם שואלים ערבים: איך יורדים אל הכותל... הללו מבוהלים, מראים להם את הפשפש, את המדרגות התלולות ל"שכונת המוגרבים". והמשחררים יורדים במדרגות לדרך הפשפש. החיילים כובשי הר-הבית רצים כאחוזי דיבוק ויורדים אל הכותל, אל כותל הדמעות, ונדבקים אליו בלהט רב ובבכי עמוק ומזעזע. וזה המחזה הדרמטי והמצולם ביותר במלחמת ששת הימים. ורטט עובר משם אל כל העם בארץ. בעיר ובכפר ובחזיתות העומדות עדיין באש. חזרנו לכותל!

אילו פרצנו דרך שער ציון או שער יפו. אילו הגענו - לכותל - בדרך לשחרור ההר ניחא. מובן. טבעי. אבל לא. הקדמנו לכבוש את ההר. היינו על ההר, ובאורח ספונטני, ללא צו מגבוה, ללא שיקול ותכנון - ירדנו לכותל. בחינת: עליה לצורך ירידה.

והרי הכותל אף איננו מחומת בית-המקדש, כי אם מחומת הורדוס שהקיפה את בית- המקדש. והרי כל קדושתו לא באה לו אלא בעטיים של האיסורים שהטילו עלינו שליטיה הזרים של העיר לעלות אל ההר, והיה הוא לנו שריד, זכר, תחליף. ועל כן כותל הדמעות, כי רק את החורבן הזכיר לנו, ואת קלון היותנו למטה ואויבים למעלה. אלפים שנה ציפה אותו הר נפלא רווי-דם קנאים ולוחמים. חיכה להופעת משחררים יהודים...

...הכותל. הוא נתקדש בדמעות ישראל כאלפים שנה. כל תקוותיהם, כל כאביהם, כל אהבתם וכיסופיהם של ישראל נספגו אל בין אבנים אלו. בכמה ייסורים נתייסרו, כמה חרפות סבלו ובלבד שיוכלו לגשת אליו, לפחות אליו, ומבעדו להזרים תפילות וקינות אל ההר שם למעלה, אל מקום המקדש. סמלים מתקדשים, אף על המרור שבליל הסדר אנחנו מברכים, גם אם מר הוא ובא להזכיר ימים מרים, גלות מרה. גם כשיבנה בית-המקדש מן הראוי יהיה להותיר פינה זו זכר לימי שביה של העיר בחורבנה. זכר - כן. תחליף - לא.

קטע זה מבטא בעוצמה תחושה שקשה להסבירה, והיא מעוררת מחשבה רבה: מצד אחד יש התעוררות עצומה של הזדהות יהודית, כולל הרגשה שיש פה ממד רוחני שלא היה במאורעות קודמים, ממד שמעבר להצלה פיזית. כולם מרגישים אותו אף אם מתארים אותו אחרת. כל ההתרגשות סביב הכותל ברורה בממד הזה. מצד אחר, המשמעות הרוחנית של הר הבית לא נתפסת, לא נדבקים בזה, העם אינו מבין - לא זה מה שתופס אותו במובן המקיף. יש לכך ודאי סיבות עמוקות, אולי פשוטות במובן מסוים. ייתכן שהניסוח הפשוט ביותר שלהם הוא: "הגלותיות עדיין מלווה את עם ישראל". בראייה שלנו אני חושב שזה ודאי נכון אבל באופן אחר. ההזדהות עם הצד הלאומי, ההסטורי של עם ישראל מעבר לשאלת ההצלה הייתה חזקה מאד. לא רק ניצחון יש כאן, אלא התחברות לעם ישראל לדורותיו, מראשית ממלכתו ומראשית קיומה של ירושלים; מתעורר זיק המקשר אותנו לכל ההוויה היהודית לדורותיה במובניה הלאומיים וההיסטוריים. לעומת זאת ההזדהות עם העולם הדתי - הגלותי לא התרחשה. התחושה החזקה ששוטפת את האנשים מתבטאת באותם דברים שיכולים להתקשר עם עם ישראל ההיסטורי, אך לא עם הדברים העולים עוד קומה. זה לא קרה לעם ישראל בהמוניו. יש אף לשאול באיזו מידה קרה דבר כזה לשלומי אמוני ישראל, באיזו מידה זה הבעיר בהם תחושות אלו.

עדיין לא מוכנים

השם ירושלים מורכב משני מרכיבים. ירו - שלם. מצד אחד ירו - יראה, אך ישנו גם ממד של ראייה. מצד אחד יש בירושלים ממד של ראיית שכינה, פגישת עליונים ותחתונים. אמנם לא קל לראותה, ומעשה העקדה הוא ביטוי לקושי בראיית דבר זה. בבחינת "שבו לכם פה עם החמור"[3] - יש מי שרואה את הדבר ויש מי שאינו רואהו. ירושלים - עד שהיא עולה על המפה היא "המקום אשר יבחר ה',"[4] עד שזוכים לראות. משעה שזוכים ישנו שם מפגש של יִרְאֶה ויֵרָאֶה - ראייה הדדית.

מצד אחר ישנו ממד של יראה, ויכול להיות שהדברים באים יחד. כלומר כשאתה נפגש עם דבר גדול ישנו גם ממד של יראה שחלקו אמור וצריך להיות כזה, וחלקו אולי גולש מעבר למה שצריך להיות. יש איזשהו פחד, נפגשים עם משהו כה גדול, כה מקיף, וזה מרתיע. אולי עם ישראל עדיין לא היה מוכן לזה. אמנם, מוכן היה למפגש עם ירושלים, אך לא למפגש עם הר הבית. ומכיוון שהוא עדיין לא מוכן לזה, זה מרתיע, ומשום כך עדיין לא יכול לבעור באותן עוצמות.

נחזור גם לדברים הקודמים, אל הקומה הראשונה שהייתה תחושה שהיא כן מושגת - באיזו מידה הזיק היהודי הלאומי-היסטורי באמת מתעורר, ובאמת ישנו חיפוש זהות ואנשים מתחילים לנטוש את חזון "מדינה ככל העמים" - חזון הקוסמופוליטיות, וחשים יותר "עם לבדד ישכון", ורוצים לחפש ולבנות איזושהי זהות. באיזו מידה קומה זו אכן מתרחשת? או שמא גם היא קשה ומרתיעה, וגם היא מתעוררת באיזושהי שעה אך לא מתממשת? או אולי כן מתממשת אך באופנים אחרים? יש לחשוב על כך.

חיזוק התחושות

נסיים בתפילה שאותן התחושות המרוממות שליוו עולם ומלואו באותם ימים של רוממות קרן ישראל תתחזקנה. שנדע כי בעולמנו פנימה, ישנן תחושות כאלו ונדע לבצרן ולהעמיקן ולסחוף רבים להכרה זו; שנדע להרגיש שהתקדמנו ללא ספק בדרך זו מפסח לשבועות בשתי קומות משמעותיות מאד:

האחת - קומה של תשתית מדינית; האחרת - קומת ההתחברות לירושלים.

אף אם לא היו לנו הכוחות להתקשר עם המשמעות של הר הבית במובנן המלא, ודאי שההתקשרות עם ירושלים מבטאת חיבור לממד הרוחני של התהליך שבו אנו נמצאים. נזכה גם להתקדם בשבוע האחרון של הספירה, להגיע לסיומו, למתן תורה, אל החיבור המלא לממד הרוחני של תהליך גאולתנו במהרה בימינו.
 

 
  יום ירושלים התשנ"ז.

[1] "עם לבדד ישכון", עמ' 135-138.

[2] ישראל ואריה אלדד, "ירושלים - אתגר, בין הסבך והמזבח", עמ' 241-243.

[3] בראשית כב, ה.

[4] דברים יב, ה ועוד.

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2358

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer