iconקישור לגירסת הדפסה

לכו וראו מפעלות א-לקים

אין בעל הנס מכיר בניסו

אנשים יושבים בליל יום העצמאות, שרים שירים, שמחים, ומצב הרוח מרומם. נדמה כי הם אינם חושבים על מה הם שמחים, ודי להם בישיבה המשותפת ובמנוחה הלא צפויה מלחץ תלמודם כדי לשמוח. קשה להם לחוש באווירה המיוחדת של יום העצמאות ובכך שכל הישיבה המשותפת הזאת היא פלא גדול! כבר הגענו למצב שיהודים יושבים יחד בארץ ישראל ואינם מרגישים על מה עליהם לשמוח.

ואלו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רנה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך, ה' א-לקינו וא-לקי אבותינו, ולברך את שמך, מלכנו, על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו.

(נשמת כל חי)

לא רק שכל הווית קיומו של אדם אין בה די כדי להודות לקב"ה על אחת מאלף אלפי טובותיו, אלא אפילו אם היה קיומו של אדם חובק את כל המציאות כולה, את המון גלי הים ומרחבי הרקיע, לא היה בכוחו להביע תודה לקב"ה.

בליל הסדר אנחנו חוזרים ואומרים "דיינו" ו"דיינו" ומבטאים בכך שעל כל דבר ודבר יש להודות. אבל במשך כל השנה קשה לנו הדבר. אם לא הכל כשורה, אם יש ולו אף בציפורן הזרת, קשה לנו אז לומר תודה, ואנו שואלים ותמהים: האם באמת דיינו? ורק כשמספרים על יציאת מצרים, שבה לא נעדרה כל טובה, וקיבלנו בה כל מה שיכולנו לקבל, אנחנו אומרים "דיינו" ו"דיינו".

הלל טבעי

הרב מסביר מדוע האומר הלל בכל יום הרי הוא מחרף ומגדף.[1] הוא מסביר שיש שני סוגים של אומרי הלל. יש האומר הלל מתוך הרגשת התפעלות הנפש בעקבות מאורעות שאירעו לו, ויש האומר הלל מתוך הבנה שלא ייתכן שלא להודות לקב"ה. מניעו של אדם מן הסוג השני אינו רגש מתפרץ, אלא שיקול שכלי קר. הרב אומר שהלל הנאמר בכל יום נובע מתוך השקפתו של האדם השני המתואר לעיל. אותו האדם עושה "חשבון" ומגיע למסקנה כי יש להודות לה'. ואולם, אסור לומר הלל כזה, כי אדם צריך לדעת שאין ביכולתו להלל את הקב"ה ולו אף על אפס קצהו של חסדו. אבל יש הלל מן הסוג הראשון, שֶׁנָּאֶה לאומרו. זה הלל של מי שחי בתוך המציאות ומגיב כלפיה. קורים מאורעות גדולים, ואדם מכיר בחובתו להתייחס אליהם ולומר שירה. הלל זה פורץ ממילא בזמנים המיוחדים.

צרפתנו כצרף-כסף

חז"ל תיארו את עקבתא דמשיחא בתיאורים מורכבים. אנחנו לא מבינים בדיוק את משמעותם של התיאורים, כשם שאיננו מבינים מדוע כך צריך להיות. אבל קיבלנו מחכמינו, שבעקבות משיח יתגברו הקשיים, וחז"ל מתארים מציאות קשה הן מבחינה גופנית והן מבחינה רוחנית. יש אנשים המתבוננים בתהליכים המתרחשים כיום ואומרים: "לא אל הנער הזה התפללנו". אך, אנחנו צריכים לזכור שאין אנו יודעים כיצד הדברים אמורים להתרחש, ולפיכך אין אנו קובעים בגלל הקשיים הללו שאכן התחילה גאולתנו, אבל ודאי שהקשיים אינם קושיה על אמונתנו בתהליך הגאולה. דוד המלך אומר:

...הריעו לא-לקים כל הארץ... אמרו לא-לקים מה נורא מעשיך... לכו וראו מפעלות א-לקים נורא עלילה על בני אדם. הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו... ברכו עמים א-לקינו והשמיעו קול תהלתו! השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו. כי בחנתנו א-לקים צרפתנו כצרף כסף. הבאתנו במצודה שמת מועקה במתנינו. הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה...

(תהלים סו)

פשטו של מקרא מוסב על יציאת מצרים - "הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל", אבל אנחנו מרגישים שהמזמור מדבר גם על תקופתנו. "ולא נתן למוט רגלנו" - ביציאת מצרים הצילנו הקב"ה כשההתמוטטות הייתה כמעט מוחלטת, רגע לפני ששקענו בחמישים שערי טומאה, "שם נפשנו בחיים". זאת גם המשמעות הפשוטה של דורנו. עמדנו לפני התמוטטות גמורה, גופנית ורוחנית. רגע לפני הנפילה לתהום שם הקב"ה נפשנו בחיים, ולא נתן למוט רגלנו.

שפלות רוחנית ושפלות גופנית

"כי בחנתנו א-לקים, צרפתנו כצרף כסף" - אנחנו מבינים שגם האירועים הקשים באו מן הקב"ה אף כי איננו יודעים את תכליתם. "הרכבת אנוש לראשנו" - זאת הנפילה הגדולה ביותר שיכולה להיות, וכך גם אומר דוד אל גד הנביא: "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמו, וביד אדם אל אפלה".[2] קשה לדמיין באיזו שפלות אפשר להימצא כשנכבשים תחת ידי אדם. "באנו באש ובמים" ללא מליצות, "ותוציאנו לרויה". בדומה לנאמר בתפילה "ברעב זנתנו",[3] ומי שלא חי ברעב אינו יודע להעריך זאת, מילתא זוטרתא היא בעיניו.

יחד עם השפלות הגופנית הייתה גם שפלות רוחנית. ביציאת מצרים נגאל עם ישראל בעומדו על פתחו של השער החמישים משערי הטומאה; על סף אובדן טוטאלי מבחינה רוחנית. ובדורנו - עם ישראל חש בושה מעוותת: "הלכנו כצאן לטבח". ואף כי בושה זאת מעוקמת, הרי היא יכולה להצביע על השפל הנורא שהיינו בו. והנה אחרי שלוש שנים, הרף עין היסטורי, עם ישראל ניצב במלוא העוצמה מול אומות העולם. התחולל מהפך אדיר, ששיאו היה, ללא ספק, עם תחילת יכולתו של עם ישראל להקים מערך חיים שלם משלו.

ייחודה של ההתעוררות הלאומית שלנו

כה אמר ה' א-לקים לעצמות האלה: הנה אני מביא בכם רוח וחייתם. ונתתי עליכם גדים והעלתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וחייתם וידעתם כי אני ה'.

(יחזקאל לז, ה-ו)

חורבן יהדות אירופה נראה כבקעה מלאה עצמות, וגם אלה ששרדו ממנה נראו כעצמות יבשות נפזרות. אך רוח באה, העצמות התקרבו, ועם ישראל קם. מראה העצמות הפזורות מתאר גם את מצבה של כנסת ישראל. - יהודים נידחים בכל קצווי תבל, זעיר פה זעיר שם; אין מציאות שלמה של אומה ישראלית, יש רק אברים מדולדלים נפוצים ברחבי העולם. אך פתאום יש הפחת רוח וקירוב עצם אל עצם, ויהודים הולכים ומתקבצים איבר אל איבר.

בדרך כלל, בהתעוררויות לאומיות אחרות, קבוצת אנשים שחיה יחד בחבל ארץ מוגדר תבעה לעצמה זכויות. לעומת זאת, התעוררותם של היהודים הייתה שונה לחלוטין. הם ביקשו לעזוב את המקום שבו התבססו, ולא להיות שם עוד. עמים מתחננים לקבל זכויות במקום שבו הם יושבים, ואילו ישראל מתחננים שיתנו להם לעזוב. איברים מדולדלים מתלכדים יחדיו בפעילות ובעלייה לארץ, במדינה ובממלכה, ומנסים לקבץ יהודים נוספים כדי שהישות של עם ישראל תתחיל לחיות. ברור שכשבוחנים את הישות הלאומית המתחדשת עולות ציפיות ותהיות, אבל עוד לפני שהן עולות יש לחוש את עוצמת המעבר מאפלה לאורה, את עוצמת ההתעוררות הפנימית שבאה כמעט רגע לפני הסוף.

שני שלבים של עצמאות

כשישות מתגבשת יש בה מורכבות רבה. את תקומתנו ניתן לחלק לשתי תקופות או לשני שלבים:

שלב ראשון היה המעבר משפלות לאומית לזקיפות קומה. הייתה התעוררות של גאווה לאומית, הרגשת עוצמה, מסירות נפש והחייאת מעשי גבורה מימי מצדה ובר-כוכבא. היה ניסיון להשיב כוחות לאנשים שפופים ומדוכאים. מצד אחד דברים כאלה בוודאי בונים את הקיום, אבל מצד אחר הם גורמים גם בעייתיות - תחושות של כוחנות, "כוחי ועוצם ידי" ו"אני ואפסי עוד". בעייתיות זאת היא המחיר שמשלם עם המתנער מעפר ונדרש להתמודדות עם נמיכות הקומה שאפפה אותו בעבר.

בשלב שני יש הרגשת עצמאות וחופש. העם חופשי במובן המלא ביותר. העם מבין שהוא קיים, ושוכח מיהו ומהו. הוא אינו מרגיש צורך להודות על עצם הקיום; הוא כבר שכח את מה שקרה קודם, ויש לו שאיפה לחירות שאין בה הצורך להוכיח שהוא גיבור. אין לו צורך במצעדים צבאיים. "אנחנו על המפה", והעולם יודע מי אנחנו, וכבר אין לנו במה להתבייש. יש שאיפת עצמאות במובנים הרחבים ביותר. חלק מהרצונות מוצדקים לחלוטין. עם אינו צריך לשמוח רק כשהוא מוכיח לכול שהוא חזק; עם צריך לשמוח בפשטות. ואולם חופש הופך להיות מסוכן כשהוא כולל חופש מאחריות, ממסירות ומנטילת משימות.

קשיי התבגרות

האיברים מתחילים לחיות כגוף, נשמת כנסת ישראל מפעמת, אך האיברים דורשים חופש. בדרישה זו טמונה סכנה, כי ליכוד האיברים עלול להתפורר, ואף כי בשלב הראשון הבין עם ישראל את ייחודו והרגשת הזהות הלאומית חייתה את העם, הרי בשלב השני, כשאין חובה למסור דין וחשבון, הייחוד הפנימי כבר אינו מעניין כל כך את האומה.

לְמה הדבר דומה? לילד שגדל ומרגיש צורך לבטא את ה"אני" שלו, ולפתח את כוחותיו בעצמו. אבל משעה שהוא מסוגל לפעול בכוחות עצמו, הוא מבקש שיניחו לו. אחרי שילד כבר יודע איך שוטפים כלים הוא מעדיף שיניחו לו ולא ידרשו ממנו להשתתף במשימות השונות בבית.

"ולרשע אמר א-לקים מה לך לספר חקי...",[4] - הרשעים אינם מספרים על נפלאות ה', אבל אנו על אף הקשיים חייבים לראות את הקפיצה הלא נתפסת משעבוד לגאולה, את הפלא האדיר, ולומר שאילו פינו מלא שירה כים איננו מספיקים להודות.

אל לנו להיכנס למשבר. אדם הצופה בילד מבחוץ ואינו בקי בגידול ילדים, עלול לחשוש לגורלו ולראות שחורות, כי הוא אינו יודע שכך מתפתחים ילדים. מי שבקי בעניין, יודע ומבין שזהו תהליך נורמלי של התפתחות, קשה אך טבעי. עם ישראל מתפתח, ועלינו לעשות הכל כדי להביאו לזקיפות קומה ולקוממיות שאין בהן השתעבדות להווית קיומו, אלא הבנה עמוקה של מהותו. נְצַפֶּה לחופש אמיתי, שצריך אמנם לטפחו, בד בבד עם תחושת אחריות מלאה שאף אותה יש לטפח.

יהי רצון שנזכה לתחושה פשוטה של הודיה לקב"ה, לשמחה על מפעלותיו אשר בארץ ולהרגשת אחריות.

 


         יום העצמאות התש"ס.

[1]    שבת קיח, ע"ב.

[2]    שמואל ב כד, יד.

[3]    מתוך תפילת "נשמת כל חי".

[4]    תהילים נ, טז.

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2461

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer