iconקישור לגירסת הדפסה

יראו ישרים וישמחו

כיצד מספרים

בליל הסדר אנו נוהגים לספר ביציאת מצרים. לבחורי ישיבה יש התלבטות כיצד לספר: ישנה אפשרות לספר סיפור פשוט ובו כל מה שאירע - השיעבוד, הגאולה, הניסים וכו'. ישנה אפשרות אחרת והיא להעמיק בסיפור, להעביר שיעור במהר"ל וכדו'. להלכה נפסק כי בפסח החובה היא לספר כפשוטו, וזה ההבדל בין סיפור שהחובה לספרו היא דווקא בליל הסדר לבין זכירה המחויבת בכל יום. גם ביום העצמאות ישנה התלבטות כזאת. מצד אחד יש רצון לספר כפשוטו, כפי שמופיע ברמב"ם "חייב אדם להראות את עצמו..."[1] - באופן הבסיסי ביותר הנוגע במשמעות הקיומית של חיינו. אך מצד אחר ישנה תחושה - בעיקר בבית המדרש - שרוצים משהו מעבר לזה; רוצים להעמיק ולשאול מה משמעותה של עצמאות, מהו חופש, מה המשמעות של כל המאורעות וכו'.

 

בליל יום העצמאות אנחנו קוראים בתהלים קז: "הדו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים..." ובסוף הפרק: "יראו ישרים וישמחו וכל עַוְלָה קפצה פיה. מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'."

"יראו ישרים וישמחו". צריך ישרות כדי לראות ולשמוח. לא צריך לשם כך צדיקות או למדנות, אלא ישרות - לראות ולשמוח, ואז "כל עולה קפצה פיה". אם מתחילים להתפלפל ולהתחכם אז מסתבר שאין רואים, וודאי שקשה לשמוח. "מי חכם וישמר אלה" - אחר כך צריך חכמה כדי לדעת איך לְשַמֵּר את זיכרון המאורע לעתיד גם בעבור מי שלא חי את המצוקות, כדי שיוכל לחוש כאילו הוא עצמו יצא..., אך מי שהיה במאורעות צריך רק להיות ישר ולהודות.

מי חייב להודות

הפרק בתהילים מפרט מי הם אלה הצריכים להודות, ואלו הם: עוברי ימים ומדברות, היוצא מבית האסורים וחולה שנתרפא. ואולם נראה שהפרק אינו מפרט סתם אפשרויות, אלא זהו פירוט של מה שמופיע בתחילת הפרק: "...גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם...". אפשר לומר שבגאולה, בקיבוץ הגלויות, כל אחד עובר את כל ארבע המצוקות המפורטות בהמשך הפרק. אפשרות אחרת להבין היא, שאלו אנשים שונים העוברים מאורעות ומצוקות שונות, אך כל זה כחלק מגאולה אחת מקיפה, כוללת, בעלת גוונים שונים. כך הפרק נעשה קרוב מאד אלינו. אין כאן רק הודיה פרטית כפי שחושבים בדרך כלל, אלא יש כאן פרק שדרך הפרטים שבו הוא עוסק במשהו מקיף יותר.

על פי האפשרות השנייה מתברר כי בפרק ישנם ארבעה סוגי מצוקות, והקב"ה גואלנו מכל הארבעה. הוא גואל את כל המרחב, מארבעת קצוות הארץ, מארבעה מצבים, וזה מובנה המלא והעמוק של הגאולה. גאולה במובן השלם אינה תיקון רק של איבר מסוים, אלא של כל המכלול. גם באדם הפרטי גאולה מלאה היא כאשר כל כוחותיו נרפאים. ישנה כאן התקבצות למשהו אחד מקיף וכולל.

מהלך כולל

התבוננות בפרק מגלה שלאחר שהארבעה נגאלים הצרות חוזרות, ושוב מופיעה גאולה, וחוזר חלילה עד לגאולה השלמה: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם… ישם נהרות למדבר ומצאי מים לצמאון. ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה. ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למצאי מים... ויברכם וירבו מאד ובהמתם לא ימעיט… שפך בוז על נדיבים ויתעם בתהו לא דרך...".[2] הפסוקים מעידים כי בתהליך הגאולה עצמו מופיעים קשיים בדרך.

המשמעות המלאה היא שלא מדובר רק על קיבוץ של הכל מארבעה קצוות, אלא מתברר שיש תמונה אחת, אחידה, של מהלך גאולה שלם. מקורן של חלק מהצרות הוא בהסתכלות המפורדת, וכשמתקבצים מתברר שההליכה בגלות, התעייה במדבר, הישיבה בבית האסורים וכו' - כל אלו גם הם חלק ממהלך א-לקי, אחד, שלם, וגם על זה יוכלו להודות: "יראו ישרים וישמחו וכל עולה קפצה פיה. מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'."

עיצומו של יום

כשבאים לספר ביום העצמאות, הסיפור הפשוט הוא הגאולה. המהלך הציבורי הוא "אשר קבצם" - קיבצם מכל המקומות ומכל הבעיות, בעיות של עושר, עוני או התבוללות. עצם הקמת המדינה כבר פתרה את כל הבעיות. כשחוזרים הביתה ומתחילים לחיות חיים נורמליים, נפתרות כל הבעיות שנוצרות בשל העובדה שנמצאים בחוץ, במדבר או בים.

בהלכה נקבע שאדם חייב לעשות יום טוב ביום שנגאל.[3] הדבר בוודאי נכון כשמדובר בגאולה ציבורית. יום הקמת המדינה מודיע שלעם ישראל יש בית! מובן שגם בבית צריך להמשיך ולעבוד, אולם עצם הקמתו הוא גאולה ציבורית מקיפה.

התוכן הפנימי של הגאולה

בשאלה האם לספר את סיפור יציאת מצרים בפשטות או בעומק כבר נסתפקו האמוראים:[4]

שמואל סובר שיש להתחיל את סיפור יציאת מצרים מ"עבדים היינו". משם התחיל השעבוד הגשמי, ומשם מתחילה הגאולה, על כן יש להתחיל לספר משם. רב, לעומתו, סובר שיש להתחיל את סיפור יציאת מצרים "מתחילה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו". שם התחילה הנפילה הרוחנית ומשם מתחילה הגאולה, על כן יש להתחיל לספר משם. אנו פוסקים כשניהם - יש לעסוק בשני האופנים.

כששמואל אומר שיש להתחיל מ"עבדים היינו", ובהקבלה כשאנו רוצים לספר בתחושות הפשוטות של חזרה הביתה מכל הבעיות הפיזיות שבחוץ; עצם העיסוק בצדדים הגשמיים הוא עבורנו עניין רוחני. השכינה הולכת עִם עַם ישראל בגלות, לא רק במובן שהקב"ה מתווה את הדרך ומשגיח על ישראל, אלא, במובן העמוק, הפנימי. שכינה נמצאת במקום שישראל נמצאים, שהרי שכינה שוכנת בתוך ישראל! עם ישראל הוא אם כן הופעת השכינה בעולם. כשעם ישראל מפוזר גם השכינה מפוזרת, וכשעם ישראל נשלט או נמצא בגלות, גם השכינה אתו; וכשעם ישראל נקבץ גם השכינה נקבצת. אם כן, התיאורים הפיזיים הפשוטים מתפרשים במובנים רוחניים. "גאולי ה' " - ישראל נקראים כך כי ה' הוא המוביל את המהלך. ואולם, ביתר עמקות, "בכל צרתם לו צר"[5] - השכינה בעצמה נגאלת. על כן, כשעם ישראל נגאל, אין לגאולה זו משמעות פיזית בלבד, אלא גם משמעות רוחנית בסיסית!

בדברי רב המדבר על גאולה רוחנית ישנה לכאורה בעייתיות. לפי דבריו יציאת מצרים אינה גאולה רוחנית. התהליך הרוחני מתחיל במעבר מתרח לאברהם, ומסתיים בחג מתן תורה. צריך להעמיק ולהבין את החידוש שבדברי רב - וודאי הוא שיציאת מצרים היא גאולה פיזית, אולם, זהו רק חלק מתוך גאולה יותר מקיפה, כללית, והיא - גאולת הרוח. תהליך רוחני מצביע תמיד על מסלול הרבה יותר רחב ומקיף ממה שהיה ניכר קודם. זהו תהליך המתחיל בתרח ונגמר בשבועות, ולכן ליציאת מצרים ישנה משמעות רחבה יותר כחלק מאותו תהליך גדול, רחב ומקיף. כל זה בתנאי שהאדם יודע לומר "דיינו". הוא אמנם תופס שיש כאן מהלך כללי גדול, אך הוא מבין גם את הערך של כל שלב ושלב, ויודע לתת שבח והודיה על כל שלב בפני עצמו.

ארבעה מעמדים נפשיים

את פרק ק"ז בתהילים ניתן להבין לא רק כמבשר גאולה פיזית, אלא גם במובנים יותר פנימיים.

לפנינו ארבעה מעמדים נפשיים:

א. יורדי מדבר - "תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו" (פסוק ד). אין לתועים עיר ולא דרך, בחלל האין-סופי המדברי אין לאדם כלום. יש גם מצבים פנימיים שבהם לאדם אין שום כיוון, אין לו מאומה, הוא נשאב לאין-סוף של הריק, לאפס, נבלע בתוך הכלום.

ב. אסירים - "ישבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל" (פסוק י). כאן מתואר מצב הפוך שבו אין מרחב אלא תחושת צינוק. האדם חש שיש לו רק את עצמו. ה"אני" נמצא מסוגר, אטום בתוך עצמו, בד' אמותיו, ומעבר אליו קיים רק "מסך ברזל".

ג. חולים - "כל אכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות" (פסוק יח). כאן מתוארת תחושה חדשה. בניגוד לשני הקודמים יש כאן עיר, יש אוכל, יש הכול, אבל האדם אינו מסוגל לאכול. משהו אינו תקין בו, משהו מעוות, שום דבר אינו נכנס אליו פנימה, אין בו בריאות פנימית.

ד. יורדי הים - "יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג. יחוגו וינועו כשכור וכל-חכמתם תתבלע" (פסוקים כו-כז). התיאור של יורדי הים נראה לכאורה כתיאור של יורדי המדבר - שניהם חסרי כיוון. אולם, יש כאן שוני. בעייתם אינה שאין להם עיר ודרך. יש להם עיר לבוא אליה, והם לא תעו בדרך. אולם, הם נמצאים בעודף פעילות, בסערה: "יחוגו וינועו כשכור" - הם כל הזמן בתסבוכות, במעלות ובמורדות.

האם אנחנו בנסיגה?!

ניתן לעשות העתקה של התחושות הנ"ל לתחושות עכשוויות. כשחוגגים את יום העצמאות, ככל שיש יותר ישרות, כן ישנה פשטות לשמוח, להודות ולהלל, ולהרגיש את ההקשר הציבורי של כל ההתרחשות. עם זאת, ככל שמדברים על המשמעות הפנימית, על הרוח האמורה להיכנס ל"עצמות היבשות" הללו, חשים יותר את חוסר השלמות, את הציפייה לדברים גדולים יותר ושלמים יותר. יתרה מכך, ישנן תחושות חריפות יותר המעלות את הקושיה האם אנו מתקדמים, או אולי, חלילה, נסוגים?

בשנותיה הראשונות של המדינה ובשנים שלפני הקמתה, הייתה תחושה של איחוד מזרח ומערב, הן במובן הפיזי והן במובן הפנימי - העם התלכד והתחיל ליצור זהות חדשה. התחושות הלאומיות החזקות הללו השתקפו בעוצמה בדברים שכתב הרב, כי גם אלו שאינם מקפידים לשמור תורה ומצוות, הנקודה המרכזית אצלם היא הזיקה הפשוטה והבסיסית לעם, שהיא הנקודה העומדת בשורש התהליך. כל התהליך לווה בגילוי הזהות הלאומית, מעין "גאוות יחידה", מיתוס של עם. הקמת הצבא והמצעדים ביום העצמאות - הכל היה ביטוי של אותה נקודה, מעין יצירת מיתוסים "מקודשים"; בניית זהות.

ומה מתרחש היום?

היום ישנה תחושה שהכל הפוך; תקופה של "שחיטת פרות קדושות"; מונח העצמאות השתנה. בראשית המדינה הייתה משמעות העצמאות - עצמאות לאומית, יצירת הוויה ישראלית, זהות לציבור, ללאום. היום העצמאות נתפסת כחופש מזהות, כחופש מגאוות יחידה, ממיתוסים, חופש האומר: "לא להשתעבד לשום דבר". לעינינו מתפוגג מונח העצמאות שהכרנו בעבר.

ניתן לומר שיש עליות ומורדות, ולפעמים יש נסיגות (ובעזרת ה' יהיו עוד עליות שקשה לנו לצפות אותם כעת). אולם, ייתכן שעם כל הקושי הזה, כבר עכשיו יש כאן תהליכי גאולה יותר מורכבים ההולכים ומתפרטים ואף זהותנו הולכת ומתבררת.

אל החופש!

כשהולכים במדבר, חסרי זהות, הרצון הבסיסי ביותר הוא למצוא עיר מושב, לחזור אל הבית, למצוא שייכות, למצוא קיום והגדרה עצמית, ליצור זהות. ככל שהתהליך נמשך, אנו זוכים לראות עוד מהגאולה הזו, וכבר יש עיר מושב. אמנם, כך פתרנו את בעיית "שיממון המדבר", אולם עדיין לא פתרנו בעיות אחרות. עכשיו אנו מתמודדים מול מצוקה שנייה. עכשיו אנחנו "ישבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל" - יצירת הזהות כובלת; הבית נהפך לבית כלא, ואז מחפשים חופש. אולי לא למדבר ממש, אבל יש כאן התחלת תהליך. בשלב ראשון ישנו צורך להתאחד ולבנות זהות, ותוך כדי כך יש רצון להשתחרר ולצאת מבית הכלא, יש שאיפת פריצה! הרצון לצאת מבית כלא הוא דבר אדיר. מייסדי המדינה באמת קראו יותר לזהות ולבניין לאומי, אך היום יש תביעה למשהו הרבה יותר רחב; יש תביעה לפרוץ הלאה, לא להסתפק בדברים מוגבלים, מוגדרים, יש רצון להתחבר לדברים אין-סופיים, נצחיים.

המדבר הוא אין-סופי בשיממונו. ואולם, החלופה אינה רק משהו סופי, מוגבל כבית סוהר. ייתכן כי הבית יהיה קטן וצר לאדם ולא יהיה לו סיפוק עד שיחבור לאין-סוף. אמנם, בניסיון להשתחרר אפשר גם ליפול למדבר, לריק, אך זאת אינה גאולה. הגאולה האמיתית היא אין-סופיות של מלאות, של תורה, של נצח, של תוכן. ההתבוננות בקריאה לחופש ולשבירת מסגרות והבנתן - זאת עבודה לגדולי הדור. אך כל אחד צריך לפחות להבחין בכך ולהכיר בשני תהליכים:

א. השאיפה לעצמאות - הצורך לצאת מריק ולבנות זהות, אך לא סתם זהות...

ב. הזהות הנבנית צריכה להיות בעלת תוכן והיא צריכה לפרוץ לחופש בלי גבולות.

אל לנו לצמצם את הקריאה הזאת בשל החשש של סתירת כל הזהות. שאיפתנו הגדולה היא להרגיש את התביעה לעצמאות, לחופש, אך על זהות זאת להיות זהות אחראית, חובקת זרועות עולם, מתפשטת על הכל ויש בה הכל!

מחלת הדור

יכול האדם, חלילה, לחלות בשתי מחלות קשות. האחת - ניוון. במחלה זו כוחות החיים קמלים, אט-אט אובד כוח החיים, עד שהאדם כבר אינו חי, והכל מִדְבָּרִי, ריק. המחלה האחרת - עודף חיות. ישנם כוחות הרוצים לפרוץ, וכשהפריצה באה לידי בטוי בתוך הגבולות ההיקפיים, משמעותה - מחלת הסרטן. כשהדברים פורצים ללא גבולות צריך לבדוק מה פורץ. אם פורץ הדבר החיצוני המטשטש את הדבר הפנימי אזי המוטיבציה לפריצה היא סרטנית. אך יש לדעת - זאת היא מחלת הדור; מחלת הסרטן - במובנים הרוחניים; יש כאן פריצה ושבירה הבאות לידי ביטוי באיברים שלא היו אמורים לפרוץ בהם.

ואולם, אם אותה מוטיבציה של פריצה תהיה בשורש, והדברים הפנימיים ביותר יפרצו, זו שאיפתנו האמיתית - שהכוחות הפנימיים לא יהיו חנוקים אלא יבואו לידי ביטוי במכלול אדיר של דברים. אז מגיעים לחיי נצח; אז אפשר לצאת מחושך לחיים.

אחר כך, מסתמא, יש לעבור עוד גאולות רבות, עד שמגיעים לעצמאות שלמה!
 

     יום העצמאות התשנ"ט.

[1] חמץ ומצה פ"ז ה"ו, ושם בנוסח ההגדה.

[2] המשך תהלים קז.

[3] עיין חיי אדם קנה, מא.

[4] פסחים קטז, ע"א.

[5] ישעיהו סג, ט.

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2517

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer