...מן המצר קראתי י-ה
ענני במרחב י-ה. ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. ה' לי בעזרי ואני אראה בשנאי... לא
אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה. יסר יסרני י-ה ולמות לא נתנני. פתחו לי שערי-צדק אבא
בם אודה י-ה. זה השער לה' צדיקים יבאו בו. אודך כי עניתני ותהי לי לישועה. אבן
מאסו הבונים היתה לראש פנה. מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. זה היום עשה ה'
נגילה ונשמחה בו. אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא. ברוך הבא בשם ה' ברכנוכם
מבית ה'. אל ה' ויאר לנו אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח. אלי אתה ואודך א-לקי
ארוממך. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.
(תהילים קיח)
פרק זה, הינו חלק מההלל
הנקרא במועדים ובימי הצלה לישראל. נעמוד מעט על ביאורו.
"לא אמות כי
אחיה" - הביאור הפשוט הוא: היות שזכיתי לא למות כי אם לחיות, אספר מעשי י-ה.
אך טבעי הדבר כי אחרי שהאדם היה במיצר, קרא לישועה ונענה - הוא יספר בנפלאות ה'.
ואולם, מכיוון שהפסוק מנוסח בלשון עתיד משמע שטמונה כאן החלטה, קבלה לעתיד, הטומנת
בחובה שני ממדים:
החלטה פנימית - לא אמות כי
אחיה! ישנו דחף פנימי, בסיסי, הטמון בכל אדם לחיות, לשרוד על אף כל הקשיים.
קומה נוספת להחלטה זו - לא
סתם רצון לחיות, אלא לחיות כדי לספר מעשי י-ה. ייתכן שאמירה זו נובעת מביטחון גמור
בה'. האדם בטוח שכל הדרך הקשה שיעבור, בכל המצרים, במהלך מסובך של דרך חתחתים קשה
ומיגעת - כל זה אינו לשווא. לא אמות, אלא אזכה, אחיה ואספר מעשי י-ה.
יתרה מזו, סיפור מעשי י-ה,
אינו נובע רק משום שזכית לחיות ולא למות, אלא זו המטרה שלשמה שרדת, המהלך הארוך
מיועד על מנת לספר מעשי י-ה. הביטחון הגמור בה' שתחיה נובע מההכרה שהמטרה היא
לספר מעשי י-ה.
את המטרה הזאת אנו מכירים
כבר מהגאולה הראשונה של ישראל, שהיא פתח לכל הגאולות הבאות - גאולת מצרים.
"והגדת לבנך ביום ההוא
לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".[1] כשמספרים לבן, לא מספרים לו כי "כך היה",
כפרק בהסטוריה, אלא, כך היה על מנת שנשב ונספר: "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה
כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען
שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי
אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה' ".[2] כך גם בגאולות הבאות: "לא אמות כי אחיה ואספר
מעשי י-ה", לא רק כתוצאה אלא כמטרה - לספר בנפלאות ה'.
והתגדלתי והתקדשתי
ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'.
(יחזקאל לח,
כג)
התגדלות שם ה' בעולם אינה
תלויה רק במאורעות שהתרחשו, היא תלויה גם בהתייחסות אליהם. לא מספיק לצאת ממצרים,
אלא יש גם צורך שעם ישראל ישב ויספר. המטרה של "לא אמות כי אחיה" לא
תופיע במלואה ללא "ואספר מעשי י-ה". צריך אם כן אוזניים מתאימות כדי
לשמוע ועיניים נכונות כדי להביט על המתרחש ולספר מעשי י-ה.
ודבר זה מדרכי התשובה
הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן
ככתוב עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו
ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך
אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה
והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם
תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.
(רמב"ם תענית פ"א, ה"ב-וה"ג)
הקב"ה מדבר עמנו
בהופעות שונות, וכאשר באה צרה ישנו מסר החבוי בקרבה. ואולם, יכול האדם להתעלם, ולא
לקרוא את המסר בין השיטין, "דבר זה ממנהג העולם אירע לנו… הרי זו דרך
אכזריות...". וכן בישועות - יכול אדם לצאת ממצרים ולא לספר לבנו אודות
הנפלאות. במצב כזה הקב"ה, כביכול, לא הצליח להשיג את מטרתו!
"ואספר מעשי י-ה"
- סיפור כפשוטו, כפי שאנו מתארים בהגדה של פסח באופן הפשוט ביותר; מניין באנו ולאן
הגענו. "וכל המרבה לספר הרי זה משובח" - ללא גדרים. כלומר חייבים לא רק
לזכור שהתרחשו דברים, אלא לתפוס שהיה מהלך - סיפור דברים אחד שלם. וכך
בגאולתנו אנו. בזמן כה קצר עבר עם ישראל מסכת שלמה של אירועים; ממצב מבויש ומבוזה,
ממצב של תת-אדם, הן מהפן האידאולוגי והן בהתייחסות בפועל, עבר למצב של אומה העומדת
על רגליה. מי שינסה לעמוד במקומו של אדם שניסו לעשות ממנו תת-אדם, חיה, וידמיין
איזו קריאת י-ה הייתה לאדם כזה, על מה הוא חלם, ולו כסיכוי קטן שהחלום יתממש,
יקלוט את גודל הישועה ואת ההתחדשות המופלאה. כמה פנים לישועה זאת:
זקיפות קומה - עם המעז להכריז על מדינה, לאזור כוחות ולהילחם,
מבצע מהפך עצום, הן בגילוי החיצוני והן בתהפוכות הפנימיות.
שיבה לארץ - לאחר מאות שנים של מצב א-נורמלי של עם הנודד בכל
העולם, לפתע, במעבר אדיר, העם מתמקם בארצו ומקים במהירות מוסדות וחברה נורמלית.
עצמאות - את כל התקופה הארוכה בגלות אפיינו פחד ותלותיות.
גם בתקופת שגשוג הייתה תחושה שהכל תלוי בחסדי אדם, דוגמת "הפריץ" ששימש
דגם לתבנית חיים. והנה במהפך אדיר העם משתחרר מכל זה, מקים לעצמו מדינה, נלחם עליה
ובונה אותה.
קיבוץ גלויות - "יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר. ומארצות
קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים".[3] עם שחי מפוזר בכל קצווי תבל, ופלא הוא שהמשיך
להתקיים כלל, ולפתע - "אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם...".
"מאבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" - זוהי תמצית יחס
אומות העולם לישראל. "הייתה לראש פינה" - נוצרה תהודה גדולה בעולם כלפי
לישראל. אף אחד לא חלם שהעולם ידבר במושגים כאלה כלפי ישראל.
"כה אמר ה' גאל
ישראל קדושו לבזה נפש
למתעב גוי לעבד משלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו למען ה' אשר נאמן
קדש ישראל ויבחרך."[4] מסתובב עם בעולם, "לבזה נפש", והוא עבד, וכל זה על מנת
ש"מלכים יראו וקמו... למען ה' אשר נאמן".
יכול להיווצר חלילה מצב,
שבו אדם לא חש את "קפיצות ההצלה" האלו, ואינו טורח לספר זאת לבנו - אין
הוא מספר בנפלאות ה'. הקב"ה אומר "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים
רבים וידעו כי אני ה' ", ואילו אנחנו מעכבים את אותה התגדלות, ושמו באמת אינו
מתגלה! יש כאן תהליך עצום המיועד לעם שלם, אך הוא אינו מצליח להשיג את מטרתו! וכן
אומר הרב חרל"פ:
ודאי שהננו עומדים כעת
לגלוי דברים גדולים, 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'[5]... אף עם כל זה לא כל-כך מהר יתגשמו הדברים, והרבה
ימים עוד עלינו לעבור, כי צריך לשבור קליפת ישמעאל וכו', ואין כאן מקום להאריך,
אבל אתחלתא היא. והתקוה, כי יערה ה' רוחו ויכירו כי הכל מפעלות תמים דעים ברוך
הוא. ומי יתן והיה כי לכל הפחות, כל אלו המתיימרים באמונה טהורה, יודו ויאמרו כי
פקד ה' את עמו, ואל יזלזלו בנפלאות האלה, ובזה ימשיכו את שפע אורות הגאולה, והיה
זה באמת לפקידה ולזיכרון... דחיה של מטה דוחה גם את הלמעלה. ומי יתן ויפקחו עיני
עורים לעקוב באמונת אומן את כל הנעשה על ידי קורא הדורות וכולם ידעו אותו - אשרי
כל חוכי לו.[6]
כל אדם במישור הפרטי וכל
אומה במישור הכללי היו יוצאים מכליהם וחוגגים נוכח המתרחש. ואולם, ישנה תחושה
שדווקא אנשי אמונה לא חווים חויה זו, לא יוצאים מכליהם. לא רק שכבוד ה' לא
מתגלה, אלא אולי, חלילה, אף נוצרת פה דחייה. אם דברים בסיסיים שכל אדם היה שמח
בהם, אינם משמחים אנשי אמונה, עולה תחושה שחיי אמונה סותרים כביכול את מה שהלב
זועק, את החיים הבסיסיים ביותר. ואז אולי אין להם חלק בכל זה; הם דוחים זאת
מעליהם.
שערי צדק
"פתחו לי שערי צדק אבא
בם אודה י-ה" - אחרי שהאדם מספר את מעשי ה', מיד הוא מתחיל להודות. זה
"שערי צדק", זה כל כך צודק, ויש בזה מן היושר "אודה י-ה" -
להודות ולהכיר טובה.
האדם מספר על הנפלאות
שאירעו לו, ומכיר בכך שה' הוא המוביל את כל המהלכים, והוא מודה לה' על כך. ואולם,
ישנה דרישה נוספת והיא - לא סתם להגיד, אלא להעמיק. "היא נפלאת בעינינו"
- לתפוס שיש כאן פלא! אין לנו שום יכולת לתפוס או להבין, את היסורים הנוראים שעם
ישראל עבר, או את הסיבות המניעות את אומות העולם להתייחס אלינו כך, ובמקביל אף לא
את תהליך היציאה מן המצר. עם זאת יש לברר עד כמה כל ההתרחשויות אינן מובנות! אין
בעולם עוד עם שעבר שואה כל כך נוראה, ובתוך שלוש שנים השתקם, הקים מדינה, נלחם
עליה וניצח את כל אויביו. אין עוד עם שהתגבש במהירות לאחר מאות שנים שחי מפורד בכל
הפזורה! לא קיימת תופעה דומה, שעם צומח במקום לא טבעי, חי במקומות שונים בעולם,
וכל העת מצביע ל"שם", לארץ ישראל! יש לחוש את הפלא, בגנות ובשבח, וממילא
תחושת "מאת ה' היתה זאת" גדלה עשרת מונים.
"זה היום עשה ה' נגילה
ונשמחה בו" - "א"ר אבון ואין אנו יודעין במה לשמוח, אם ביום ואם
בהקב"ה, ובא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך, בך בתורתך, בך בישועתך".[7] בכל מפגש של הקב"ה עם העולם ישנה שמחה, כמו ביום טוב; כל מפגש הופך
לחג - חג הקציר, חג האסיף, חג מתן תורה, ההליכה במדבר ועוד. או אז אחרי הכרה כל כך
גבוהה בנפלאות ה', יש זכות ויכולת לשמוח בה'.
השמחה צריכה העמקה רבה
ומאמץ אדיר שהאדם צריך לעשותו כדי לתפוס שכל מה שרואים אלו הופעות ה'. "בכל
מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם".[8] בישראל טמון פוטנציאל אדיר, א-לקי, שאותו יש להוציא
לפועל ועל פיו צריך הוא לחיות את חייו ולהופיע בעולם. כשישראל בגלות, מושפלים,
מאוסים - גם השכינה בגלות; גם הכוחות הא-לקיים בגלות. היות עם ישראל בשפל הוא
עניין שולי באופן יחסי; הבעיה המרכזית היא שהגילוי הא-לקי שבעם ישראל האמור להופיע
ולהאיר לעולם - גם הוא בשפל ובמחנק! הוא מבוזה!
עם ישראל צועד צעדים קטנים
וגדולים ויוצא אט-אט מהמעמד המושפל ומהמחנק. הגוף קם לתחייה; חזון העצמות היבשות
מתחיל להתממש; העצמות מתקרבות, ומשמעות הדברים - שכינה מתחילה לצאת מהמצרים; אט-אט
מבצבצת ועולה.
"...וכן אמר רבה ייתי
ולא איחמיניה, רב יוסף אמר ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה...".[9] רבה אינו רוצה לחיות בתהפוכות שיחולו עם ביאת משיח, מה שמבטא את גודל
הסיבוכים העלולים להתרחש אז. לעומתו, רב יוסף אומר שעל אף כל הקשיים שיהיו בתקופת
בואו של משיח, הוא מאחל לעצמו שיזכה לשבת בצל רעי של חמורו של משיח, רש"י
אומר: "אפילו בכך אני רוצה ובלבד שאראנו".
מסביר שם המהר"ל:[10] עולם הזה - הינו עולם של חומר. חמור - מבטא את הצד החומרי ביותר במציאות
זו. גללים הם הפסולת היוצאת מהחמור - הם יותר רחוקים מכל דבר עליון. צלו - כבר אין
בו כמעט שום קשר עם ההופעה הגדולה של משיח. האם זה מה שרב יוסף חלם עליו?! האם זה
מה שהוא רצה לראות?! אלא, שרב יוסף מתאווה להיות באותה תקופה של משיח אפילו
בהופעותיה הנמוכות ביותר, ואפילו במצב כל כך שפל. צריך להבין, שגם אם אין זו
ההופעה שהוא חלם עליה, על כל פנים, ההופעות הנמוכות ביותר הקשורות למשיח, הינן
גדולות יותר מההופעות הגדולות בעולם שרב יוסף שרוי בו. הופעות נמוכות אלו, הינן
התחלת התנוצצות של הופעה רבת עוצמה.
צריך לקלוט ולהפנים את עומק
המציאות שבה אנו חיים. אמנם, הקב"ה מדבר עם האדם בשפתו; כשהוא רוצה להענישו -
מכאיב לו, כשהוא מעוניין לעוררו לתשובה - מייסרו, וכשרוצה להיטיב עמו - עוזר לו
בדברים פשוטים, נורמליים ואנושיים.
ואולם, חלילה לאדם לחיות רק
בתחושות פשוטות אלו. אין די באמירה: "ברוך ה', הנה ניצלתי". ההרגשה
העמוקה שצריכה ללוות את האדם היא ההכרה שיש פה משהו הרבה יותר גדול. ישראל - אור
לגויים, וכל הצלחתם היא הופעת כבוד ה' בעולם. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה'
נקרא עליך...".[11] אם ישראל יוצאים מן המצר, גם השכינה יוצאת מן המצר.
לפיכך, צריכה לבוא תחושה
שכל הופעת חיים הינה הופעת ה'. גם כאשר תינוק נולד, זו הופעת חיים. הוא עדיין אינו
יודע לחשוב או לדבר, אבל אירעה כאן התרחשות - זו נקודת לידה שהיא חלק מתהליך ארוך
של הופעת חיים. אמנם, עדיין אין כאן גדילה, לא בגרות, וודאי לא זקנה, אך, הלידה
התרחשה, גם אם הילד עדיין אינו בוגר, אף אחד אינו חושב לשלול את העובדה שהוא נולד!
כל לידה היא כוח א-לקי שפורץ, ולכן - "נגילה ונשמחה בו".
לכאורה תמוה, האם זו הקריאה
המתאימה?! הרי האדם כבר זעק, נענה, הכיר בנפלאות, הודה עליהם ושמח בקב"ה על
ששכינתו יוצאת מגלות. על מה, אם כן, יש לזעוק?!
הזעקה היא כשהאדם מבין,
שלמרות ההצלה האדירה שזכה לה, עדיין הוא נתון במצר גדול המצריך זעקה: "הושיעה
נא"!
ככל שהאדם מבין שהוא נמצא
במהלך אדיר ומבין הן בתחושות הפשוטות והן בתחושות האמוניות העמוקות שאלו מעשי ה',
כן הוא מבין שבעתיים עד כמה הוא חסר ועד כמה הוא צריך לזעוק. כשם שצריך לזעוק על
תינוק שאינו גדל, או גדל לכיוונים לא ראויים והוא צריך ישועה. ואולם, הזעקה אינה
פוטרת את האדם מן החובה להודות. אין אומרים הלל רק באחרית הימים! לפיכך ההלל מורכב
משני שלבים: הודיה - לעזור לשמו של הקב"ה להתגדל ולהתקדש, וזעקה - להבין
ולזעוק "הושיעה נא" על כך שאנו רק בתחילת המהלך.
הקב"ה מציץ אלינו מן
החרכים. אם אתה מודה ומסתפק בזה, אתה שוב לא מבין מה ה' רוצה, אתה שוב אינך שותף
אמיתי ל"התגדלתי והתקדשתי"; תפסת אמנם שלב אחד אבל בצמצום רב. לכך יש
צורך לזעוק: "אנא ה' הושיעה נא!" מוטלת עלינו אחריות גדולה לפעול, לזעוק
ולבקש שהתהליכים לא יהיו כל כך מסובכים, ללא כל כך הרבה צרות, ללא נפילות. ובמובן
העמוק - שהדבר הנפלא הזה זקוק להרבה חסדי שמים כדי שיתפתח כראוי. יש מי שאינו מבין
כלל שהקב"ה מציץ מן החרך הזה, ויש מי שמבין אך מוכן להסתפק בזה! חייבים להבין
שהקב"ה אמנם "רק" מציץ, אך הוא רוצה הרבה יותר מזה, ולכן יש לזעוק.
"יאמרו גאולי ה' אשר
גאלם מיד צר. ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים."[12] אנשים החיים בתודעה חזקה ובריאה
שהם גאולי ה', שזכו לעבור את המדבר, את הים, לצאת מבית האסורים ולהתרפא מבינים שזו
רק ההתחלה ושהדרך עוד ארוכה. ואולם, האם בשל כך הם אינם גאולי ה'?!
לאור כל מה שנאמר מוטלות
עלינו כמה משימות:
- להכיר בכל אותם נפלאות, לספר בהם בפירוט, להעמיק
בהם ולהלל באופן הפשוט והבסיסי ביותר.
- לתפוס שזו הופעת ה' בעולם, שהשכינה יוצאת מהמצרים.
- לזעוק להופעה שלמה; לסיום התהליך.
מוטלת עלינו אחריות
לתהליך. חובה עלינו להיות שותפים מלאים כי בלעדינו הקב"ה, כביכול, לא יוכל
להשיג את מטרתו. עלינו להכיר עד כמה הדברים משמעותיים ולהבין שאלו צעדי התגלות ה'
בעולם. יחד עם זאת, עדיין זהו רק גוף עם קורטוב רוחניות בלבד, ואנו מתפללים בכל
לב, זועקים לישועה במובנים הפשוטים והעמוקים ביותר של "אנא ה' " -
הצליחה נא את דרכנו!
[1] שמות יג, ח.
[3]תהלים קז, ב-ג.
[4] ישעיהו מט, ז.
[5] מיכה ז, טו.
[6] מתוך מכתב שנכתב ערב הקמת
המדינה, ופורסם ב"הצֹפה". מעייני הישועה, מהדורה מצומצמת, תשכ"ז.
[7] פסיקתא דרב כהנא, פרשה כח.
[8] מכילתא דר' ישמעאל מס' דפסחא
פרשה יד, ד"ה ויהי מקץ.
[9] סנהדרין צח, ע"ב.
[10] חידושי אגדות ג.
[11] דברים כח, י.
[12] תהלים קז, ב.
Quote this article on your site | Views: 4877
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|