ישנו קושי מסויים לדרוש
בענייני היום. ראשית, כבכל מועד, הדברים כביכול מוכרים, ומה נותר לחדש? ואולם,
ביום העצמאות ישנו קושי נוסף. ישנה תחושה שהצורך לברר ולדרוש הוא מעין צורך לתת
תשובות לשאלות ולהצדיק את עצם קיומו של החג. מחוגים שונים עולה השאלה: למה בכלל
חוגגים? ישנם דברים שאם מתחילים להסבירם ולתרצם, זו כבר בעיה. הדברים אמורים להיות
כל כך פשוטים וכל כך בסיסיים, עד שהדרישה בהם למעשה מרחיקה אותם ממך. אחר-כך יש
לעשות מאמץ כדי להתחבר אליהם שוב. אולם, מסתבר שיש צורך בביאור הדברים; מסתבר שיש
אנשים שהדברים אינם כה פשוטים עבורם.
נבואות הנחמה זועקות לעברנו
בפשטותם ובהתאמתם אלינו:
כה אמר הא-ל ה' בורא
השמים ונוטיהם רקע הארץ וצאצאיה נֹתן
נשמה לעם עָלֶיהָ ורוח להלכים בה...
לפקח עינים עורות להוציא ממסגר אסיר מבית כלא ישבי חשך... הראשנות
הנה באו וחדשות אני מגיד בטרם תצמחנה אשמיע אתכם. שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ יורדי הים ומלאו איים וישביהם... החרשים שמעו והעורים הביטו לראות. מי עור כי אם עבדי
וחרש כמלאכי אשלח מי עור כִּמְשֻׁלָּם ועור כעבד ה'. ראות רבות ולא תשמר פקוח
אזנים ולא ישמע. ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר... ועתה
כה אמר ה' בראך יעקב ויצרך ישראל אל תירא כי גאלתיך קראתי בשמך לי אתה. כי תעבר
במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו-אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך... אל תירא כי אתך אני ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך.
אמר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ. כל הנקרא בשמי
ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. הוציא עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו. כל
הגוים נקבצו יחדו ויאספו לאמים מי בהם יגיד זאת וְרִאשֹׁנוֹת ישמיענו יתנו עדיהם
ויצדקו וישמעו ויאמרו אמת. אתם עדי נאם ה' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו לי
ותבינו כי אני הוא לפני לא נוצר אל
ואחרי לא יהיה.
(ישעיהו מב, ה - מג, י)
"אתם עדי נאם-ה' " - קריאה זו ניתנת להבנה בשני אופנים:
א. כתביעה - יבואו ימים אשר ישראל יידָרשו להיות עדיו של
הקב"ה לכל המהלך המתואר בפרקים אלו. לכאורה הדבר תמוה: איך ייתכן שדברים כל
כך גלויים לעין יצטרכו לעדות ישראל?!
ב. כנבואה - ישראל יהפכו בעל כורחם לעדיו של הקב"ה.
המאורעות שיעברו עליהם, הם עצמם יהוו עדות.
ייתכן, כי שני הדברים
יתרחשו. אכן, בישראל
יתחוללו דברים גדולים, אולם, המאורעות לא ידברו בעד עצמם. אז תחול על ישראל תביעה
לתפקד כעדים. עד הוא האדם הנוכח באירוע: "והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד
ונשא עונו"[1] - ראה או ידע, כלומר, הוא סביל כלפי ההתרחשות וכל שעליו לעשות הוא להיות
מודע למאורעות המתרחשים מול עיניו. אמנם, אחר-כך יבוא שלב העדות, הפרסום וכו',
אך ראשית יש להתבונן, לחיות בתודעת "עדים".
א-לקים באזנינו שמענו
אבותינו ספרו לנו פֹּעַל פעלת בימיהם בימי קדם. אתה ידך גוים הורשת ותטעם תָּרַע
לְאֻמִּים ותשלחם. כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך
ואור פניך כי רציתם.
(תהילים מד, ב-ד).
דוד אומר במזמור כי שמענו
מאבותינו כל מה שהתרחש בתקופתם, אך קלטנו שני דברים מרכזיים:
א. "לא בחרבם ירשו
ארץ" - רמת הכרה זו, שלא חרבם שלהם היא שירשה את הארץ היא מעלה גדולה.
ב. "כי רציתם" -
כאשר מתרחשים דברים גדולים, צריך להבין שאין כאן מעשה אדם, קל וחומר בן בנו של קל
וחומר שאף לא מעשה שטן. יש לראות בראייה פנימית שהקב"ה הוא המוביל את כל
המהלכים הללו. אם האדם אכן קולט את זה, הוא מסוגל לעבור להבנה השנייה - של
"רְצִיתָם", ואז ישנה תחושה שהקב"ה רוצה בעמו ובהצלחתו. לעתים מצליחים
לחיות ברובד הראשון, אך עדיין מתקשים לחיות ברובד השני.
שיר המעלות בשוב ה' את
שיבת ציון היינו כחולמים... אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. הגדיל ה' לעשות
עמנו היינו שמחים.
(תהילים קכו, א-ג)
הראשונים הקולטים כי דבר
גדול מתרחש אלו דווקא הגויים; לעם ישראל קשה לקלוט את הדברים.
עם קום המדינה, נאלץ העולם
הנוצרי להגיב להקמת מדינת ישראל. אין זה "עוד לאום" שמשתחרר במסגרת
החופש הניתן ללאומים שונים באותה תקופה. לכאורה, אין השגחה מיוחדת על ישראל, דברים
דומים קרו בכל האזור. ואולם, עם קום המדינה נאלץ העולם הנוצרי להתמודד עם המושג
"רְצִיתָם". ישנה התמודדות רוחנית בעולם שעד אותה תקופה נראה היה כי
ההכרעה עלולה להיות אחרת. תקופה זו מכריעה את ההתמודדות ומעידה על עצמה "כי
רְצִיתָם".
החרשים שמעו והעורים
הביטו לראות. מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי...
לפעמים אוזניהם של גויים
חרשים נפקחות לפני חרשים מישראל.
כמובן, אחרי השלב הראשון
שבו האדם חוזה ומפנים את ההתרחשויות ואת משמעותן, עליו לשחזר, להעיד ולפרסם את
הדברים. זו האחריות הטמונה בתביעה "אתם עדי". קוממיות ישראל מעידה על
רְצִיַּית ה' את עמו, ומשיבה את אמונת ישראל לעולם. עלינו להכיר כי לא רק הצלה
ממוות טמונה פה, אלא גם תפקיד של עדים. תפקיד זה מתבטא גם באמירת הלל ביום
העצמאות. אך יש המסתפקים על אמירת הלל ביום העצמאות - על מה בדיוק אומרים הלל?
בפשטות, ההלל הוא על הצלה ועל מעבר ממוות לחיים, משעבוד לגאולה וכדו'. ואם כך יש
"לדרוש", ו"להתפלפל" - האמנם הקמת המדינה הייתה הצלה? הרי
ניתן לומר שהיא סיבכה את עם ישראל במלחמת העצמאות!
כל ההסברים הללו הם צמצום.
אמירת ההלל היא על עצם הקמת המדינה. הקמת המדינה היא חלק מתהליך הרבה יותר גדול,
עמוק ומשמעותי: "אמר לצפון תני ולתימן אל תיכלאי הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה
הארץ" - קיבוץ גלויות מהווה עדות מכרעת לוויכוח הארוך על אמונת ישראל. האמת
יוצאת לאור: "כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה".
לעדים תפקיד נוסף: "יד
העדים תהיה בו בראשונה".[2] מי שהיה נוכח, הוא הראשון לבער את הרע. מי שחווה, הבין והפנים את המשמעות,
הוא הראשון לפעול על פי אותה משמעות. ואם "אתם עדי", מוטל עליכם להיות
הראשונים לפעול בכל מה שנגזר מהתפיסה "כי רציתם".
מדוע הדברים אינם פשוטים?
מדוע עדיין יש "חרשים" שאינם שומעים ואינם מכירים בתהליך? נראה, כי עיקר
הקושי הוא לתפוס את חוסר השלמות שבמהלך, ונשאלת השאלה: האם החלקיות הזאת היא מה
שהקב"ה רוצה? דברים דומים אנו מוצאים בגאולה הראשונה, גאולת מצרים. ביציאת
מצרים, היו ארבע חמישיות מעם ישראל כה משוקעים בטומאה עד שלא זכו לצאת ממצרים.[3] היו כאלה שלא תפסו, שהקב"ה רוצה דווקא עם כזה. עמדו ותמהו:
"הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה..."[4] בנבואות הנחמה לא נאמר מצד מה ראויים ישראל להיות עדים, לא נאמר איך זה
יקרה, עם קשיים או בלעדיהם. נאמר "אתם עדי" - יהיה אשר יהיה.
כשאדם בונה לעצמו תסריט
מדויק איך הדברים אמורים להתרחש, אם הדברים אינם מתרחשים כפי שחזה, הוא אינו מסוגל
לקלוט את המתרחש. אך האם מכיוון שאותו אדם רצה שהדברים יקרו אחרת - אזי מה שהוא ראה
אכן לא קרה?! והרי מה שקרה הוא עובדה. אם כן, אותו אדם אינו ניטרלי, כי הוא בונה
עולם אמוני משל עצמו במקום לפקוח עינים ולראות את מה שהקב"ה רוצה.
לעומת זאת, עד הוא ניטרלי,
הוא אינו אמור לחוות דעה, אלא רק להעיד על המציאות. הוא צריך רק לפקוח עיניים
ולהעיד. ברור שיש מקום לברר את גודל הרצייה, למה דווקא באופן זה ולא אחר, אך אי
אפשר למחוק את עצם המאורעות בגלל הצורך בבירורים אלו.
הדברים פשוטים אך חייבים
להיאמר:
א. יש כאלו שאינם רואים את
הגאולה בגלל החלקיות ואינם מכירים בתהליך.
ב. גם לנו, המנסים לראות
תהליך כולל, קשה לחיות את הרובד השני "כי רציתם", כיוון שהדברים אינם
מתקדמים כמו שהיינו רוצים. וככל שקשה לנו יותר, כך נסתר מאתנו המהלך הגדול של
קוממיות ישראל שבא אחרי גסיסה ארוכה ומצבים שיהודים חשבו כי לא יהיו יותר יהודים
בעולם.
כיצד להתיחס לבעיות הקטנות
שבדרך? זוהי תורה שלמה, אך ניתן לפחות למצוא כיוון בדברי הרב:
כשם שאי אפשר ליין בלא
שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים. וכשם שהשמרים מעמידים את היין ומשמרים אותו,
כך הרצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם, של כל הבינוניים
והצדיקים. כשהשמרים מתמעטים והיין עומד בלא שמריו, הרי הוא עלול לקלקול וחמוץ.
הגלות דלדלה את כח החיים של האומה ושמרינו נתמעטו מאד, עד שיש סכנה לקיום החיים של
האומה מחוסר תפיסת חיים מעובה, האחוזה בבהמיות ובאדמה ושקיעתה החומרית. הקיום
בגולה הוא קיום רסוק, וזה הקיום המדולדל, שהוא חדלון יותר מהויה, היה אפשר לו
להמשך איזה משך זמן גם בחוסר שמרים כפי ההכרח. אבל לכל זמן, וכבר כשל הכח, והקיום
העצמי תובע את תפקידו, ושיבת ישראל לארצו בשביל קיומו העצמי הוא מאורע מוכרח,
וקיומו זה יוצר את שמריו: נושאי הרשעה והחוצפא של עקבתא דמשיחא אשר ירגז כל לב לזכרן.
אלה הם הצדדים העכורים שהקיום הצלול והמשמח מתהוה על ידם, וסוף המהלך הוא: שקוע
השמרים בתחתית החבית, הנמכת הכחות הרשעיות בתהום החיים, ואז מתבטל מהם כל תכנם
המכאיב ומזעזע. אבל בהמשך יצירתם שהנם הולכים ביחד עם היין, חיי האומה ורוחה
המתעורר, הם מעכירים אותו והלבבות רועשים למראה התסיסה, וינוח הלב וישקוט במכונו
רק למראה העתיד, ההולך ועושה את מסלתו, במפלאות תמים דעים "מי יתן טהור מטמא
לא אחד.
(אורות התחיה מה)
הדברים דורשים הסבר רב,
אולם לפחות יש להבין שעוצמת החסרונות היא הכרחית. אנו נתקלים במאורעות קשים שקשה
לראות בהם "רצייה", ואז ישנן שתי אפשרויות להתמודדות:
א. לא מבינים את הדברים אך
ממשיכים להאמין.
ב. מעמיקים לתפוס שהכל הוא
חלק מאותה "רצייה" - "מי יתן טהור מטמא לא אחד". הטהרה צומחת
מתוך הטומאה. ההתנערות ממציאות חיים גלותית מדולדלת, טומנת בחובה - כמעט בהכרח -
תופעות התפרצות, שהן קשות כשלעצמן, אבל מתסיסות את המכלול ומסייעות למהפך הגדול
להתרחש, והרי הן כשמרים המתסיסים את היין, אף שסופן לשקוע.
מחד-גיסא, אמירת ההלל היא
באמת דבר פשוט, הודיה על הדברים הבסיסיים ביותר - הצלה וחופש ככל העמים. מאידך-גיסא,
ברמה שמעבר לזה - זאת עדות. עדות של עם, המהווה ניצחון אידאולוגי במאבק ממושך
לאורך כל מהלך ההסטוריה. על זה הוא מעיד, וידו תהיה בראשונה לקחת חלק בתהליך
שהשלמתו תתרחש בקרוב בעזרת ה'.
[1] ויקרא ה, א.
[2] דברים יז, ז.
[3] מכילתא דרבי ישמעאל מס' דפסחא פרשה יב, ד"ה והיה כי.
[4] מדרש תהילים טו, ד"ה ר'
עזריה. Quote this article on your site | Views: 6695
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|