iconקישור לגירסת הדפסה

לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך

לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך

(מתוך הסליחות)

דפיקה בדלת מבטאת בקשה. יתרה מזאת, ייתכן שדפיקה בדלת מבטאת דרישה, רצון להיכנס פנימה, לחוש תחושת שייכות עם ה"פְּנִים". מה המניע לתחנון ולתביעה זו?

דפקנו דלתיך

מקור אחד לתביעה זו הוא ההשוואה למחוזות אחרים, טבעיים-אנושיים כגון משפחה וחברים, שבהם האדם כן חש תחושת שייכות, חש בבית במלוא מובן המילה. לעומת תחושת ה"בית" הקיימת בהקשרים אלו, בקישורו לבית-ה' אדם חש זר ומנוכר; עומד בחוץ. מתוך ההשוואה מתחדדת הזרות ותחושת העמידה בחוץ, ולפיכך באה התחינה-תביעה "דפקנו דלתיך!"

דברים דומים אנו מוצאים בדברי דוד המלך: "אחת שאלתי מאת-ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי..."[1] דוד מבקש לשבת בבית-ה'. ניתן לפרש שישיבה בבית-ה', כל משמעותה היא על ציר הזמן; כלומר פרק זמן ממושך יותר מאשר השהייה של אורח המגיע והולך. אולם, לשבת בבית-ה' במשמעות המלאה, משמעו לחוש קישור עמוק ופנימי לכל מה שבית-ה' מבטא, להרגיש "בבית" ביחס לבית-ה'. לפיכך צריך לבקש מבעל הבית שיכניסנו לבית, ושנשב בו באופן מלא, עם קישור מלא לבית הזה.

בית ה'

כדי להבין טוב יותר את המערכת של "דפקנו דלתיך" עלינו להבין מהו בית ה' שעל דלתו אנו מתדפקים. אנו נפגשים לאורך הסליחות עם שלושה אופנים של "בית ה'", ואנו נכנסים למעגלים יותר ויותר פנימיים בהבנתבית ה.

בית ה' מתואר בתחילה כבית הנמצא מאחורי דלת, מעבר לחומה. מקום מובדל ומנותק שצריך לנסות להגיע אליו ולבקש להיכנס.

וכך מופיע בסליחות:

נבואה למשכנותיו... בואו שעריו... נבוא ביתך, נשתחווה אל היכל קדשך.

האדם עומד מנותק, ומתבונן מבחוץ כביכול על אותו משכן, בית, היכל שאליו הוא נושא את עיניו. לאחר מכן מופיע תיאור רחב יותר המתאר את בית ה' מורחב על כל העולם. בית ה' - זו ההוויה כולה:

"כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך", "אשר מי אל בשמים ובארץ...", "לך יום אף לך לילה", "לך שמים אף לך ארץ תבל ומלואה אתה יסדתם", "אתה הצבת גבולות ארץ, קיץ וחורף אתה יצרתם."

אנו נפגשים כאן עם תיאור קרוב יותר, פנימי יותר. לא עוד בית ה' מנותק ומובדל, אלאבית ה' המתפרש על כל המרחב. האדם יכול לחוש את היותו בבית ה' בכל דרך שיפנה אליה. ולבסוף, בית ה' בתוך עולמו של האדם פנימה:

"אשר בידו נפש כל חי", "הנשמה לך והגוף פעלך" - גם ה"אני" של האדם יכול להיותבית ה', בבחינת "ושכנתי בתוכם". יכול אדם לחוש אתבית ה' גם בתוך תוכו, אפילו ללא הליכה למקום אחר.

בכל האופנים הללו, כאמור, אנו משווים בין היחס שיש לנו לבית-ה', לבין היחס שיש לנו בהקשרים טבעיים-משפחתיים וכדו', ואנו חשים זרות. אנו חשים "בחוץ" בכל האופנים, ולפיכך אנו דופקים שוב ושוב על הדלת מתוך תחינה להיכנס פנימה.

עומדים בציפייה

אולם יכולה להיות תחושת זרות הבאה ממבט עמוק יותר. לא מתוך השוואה להקשרים טבעיים שבהם אנו חשים "בבית", אלא עצם העמידה נוכח בית ה' מעוררת בנו ציפייה שדווקא בית ה' יעניק לנו קישור עמוק יותר, פנימי בהרבה מכל קישור אחר טבעי ומוכר.

כשאדם עומד מול בית מסוג אחר, בית שממנו ציפה שינבע קשר משמעותי, או אז הוא חש את תחושת האכזבה שבניכור בחריפות רבה. תחושת העמידה בחוץ מכאיבה כפל כפליים. ולפיכך האדם עומד ומתחנן ותובע: "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך".

 
        לקראת סליחות, אלול התשנ"ט.
[1]    תהלים כז, ד.

 

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2453

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer