iconקישור לגירסת הדפסה

זעקה

זעקת יהודה

אנו מצויים בשבוע שבין שבת פרשת "מקץ" לשבת פרשת "ויגש", ואנו נמצאים בשיא ההתרחשות הגורלית של מכירת יוסף והירידה למצרים. ננסה לתאר מעט את נקודת השיא. בסופה של פרשת "מקץ" נראה שהגרוע מכל קרה: "יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו".[1] מיד אחר כך מופיע נאומו של יהודה המוביל למהפך. לא ברור מה החידוש בדברי יהודה הגורם ליוסף לשנות את דעתו. נראה כי התשובה הטובה ביותר היא שהחידוש בנאום הוא שאין בו שום חידוש.

יהודה מרגיש שהוא נמצא במצב בלתי אפשרי. הוא הרחיק את יוסף מן הבית והיה הגורם המרכזי במכירתו. הוא שכנע את יעקב שאי אפשר היה שלא להשאיר את שמעון במצרים, ועכשיו הוא עומד בפני לקיחת בנימין לעבד. נראה לכאורה כי השארת בנימין במצרים היא ההחלטה ההגיונית ביותר. את מכירת יוסף בוודאי לא ניתן להצדיק; השארת שמעון התבססה על חשד לא משכנע של ריגול, אך הייתה בה מידת הגיון מסויימת. אולם בנימין - גנב, לכאורה, ואין סיבה לוותר לו. אף על פי כן יהודה לא מוכן להשתכנע, והוא זועק. מבחינתו, דבר כזה לא יכול להיות.

מתרגלים למצב

אנו נמצאים בימים שבהם לעתים טענותינו מסתתמות. אנחנו שומעים מבחוץ טיעונים ונימוקים, שאין אנו מסכימים עמם, אך כשדורשים מאתנו להסביר מדוע הם אינם נכונים, קשה לנו לעיתים להפריכם ולשכנע בטעותם. נראה, שהדבר הגרוע מכל שאנחנו יכולים לעשות הוא להתרגל למצב. אמנם נבכה במסתרים על המצב, אבל ידינו תרפינה. יש חשש שנראה זרים אוכלים את אדמתנו ללא גבולות, וכלפי חוץ נישאר אדישים למצב.

יהודה והאחים יודעים שלא ייתכן למות ברעב או להילחם בפרעה, לכן הם משאירים את שמעון. אבל כשיהודה נואם - כל זה אינו מעניין אותו. הוא אינו מוטרד כלל מן השאלה האם דבריו יישמעו כהתחצפות, והאם יהיה כלל מישהו שיקשיב לו. הוא מרגיש שהמצב כפי שהוא לא ייתכן ושהוא חייב לזעוק.

מאבק על ערכים "חיצוניים"

יש תחושה שהקושי להסביר את המאבק על ארץ ישראל נעוץ בקושי להבין את משמעותם של ארץ ואדמה במובנים ערכיים. אנשים מסוגלים להבין את הצורך בהחזקת אדמה לצורכי ביטחון ותו לא. באופן כללי, לעומדים מבחוץ ולעתים אף לעומדים מבפנים נראה שהעולם הדתי נתפס לדברים חיצוניים, שוליים וחסרי משמעות. המאבקים הדתיים בדורנו נראים בעייתיים, מכיוון שדנים בהם על פיסות אדמה, על חזיר ועל גופות מתים, ולא על ערכים גלויים. מקַדשים אדמה, מטמאים בהמות ושומרים על כבודו של רקב עצמות.

 

קשה להסביר עולם מושגים שבין אדם למקום, וקשה עוד יותר להסביר מדוע מתעקשים על דברים שנראים לא מהותיים. האם כל בניינה של היהדות תלוי במספר הקילומטרים הרבועים שיהיו למדינה? הדיון על ערכה של ארץ ישראל דומה לבחינת מצבו של נכה, שאמנם יש לו מגבלה פיזית-חיצונית אבל רוחו עדיין גדולה ואדירה. כואב לאדם כזה ויש לו קשיים, אבל ברור לכל, שמהותו הפנימית לא נפגעה. כך גם בענייננו יש הרגשה, שככל שגובר החיפוש אחר מושגים פנימיים, קשה יותר להסביר את חשיבותם של ערכים חיצוניים כביכול, כמו קדושת אדמה.

זהות לאומית וזהות פרטית

למרות האמור לעיל, שהפיחות בערכה של ארץ ישראל נובע כביכול מהעמקת המושגים הפנימיים ומהנתק שנוצר בינם לבין הדברים החיצוניים (כדוגמת אדמה), כשמתבוננים במצב נראה שהתחושה היא הפוכה: ככל שחל פיחות רב יותר בזהות הרוחנית שלנו, פוחתים הכוחות להיאחזות בארץ ומידלדלים. כשהייתה תודעה לאומית חזקה הייתה תנופת בניין הארץ בעיצומה. כלומר, ככל שהזהות הלאומית חזקה יותר כך נתפסים הביטויים החיצוניים באופן מלא יותר.

אולם כעת חלה התעצמות במעמדו של הפרט בחברה הישראלית, ולכן הביטויים החיצוניים לזהות הלאומית מיטשטשים.

עלינו לשים לב להתרופפות הזהות הלאומית גם בתוכנו פנימה. גם בתוכנו יש ציפייה תובענית לפיתוח הצדדים האישיים שלנו. אמנם אנחנו לא מדברים על עולם חומרי ואגואיסטי, אבל אנחנו מנסים להתאים כל מושג רוחני לעצמנו. יש בציפייה הזאת הרגשת אמת אדירה, משום שאדם שאינו מכיר בערכו הפרטי - נעלם, ואין ביהדות כל קריאה לטשטוש ולהיעלמות בתוך הציבור. אדם אינו מספר, יש לו שם, אבל חלק מההרגשה צריכה להיות הרגשת החלקיות של הפרט, והבנה שההופעה הא-לקית היא בתוך מכלול הרבה יותר רחב מהתפרטות אישית.

 

עבודה פרטית מאפיינת את הגלותיות. בארץ ישראל יש עבודה לאומית. אין אנו שואפים לעבודה לאומית מְטשטשת כפי שקרה במקרים רבים עם קום המדינה, מה שהביא להתנגדות ולביצור מעמד הפרט. אנחנו צריכים להביא לשילוב הבניין האישי בשותפות עם כלל ישראל.

חיתוך בבשר החי

אפשר לנסות ולדמיין את יהודה כשמישהו מנסה לומר לו: "לא נורא, נשארו עוד תשעה אחים..." - ודאי שאמירה כזאת לא תתקבל אצלו; מבחינתו זהו חיתוך בבשר החי. יהודה אומר: "הא-לקים מצא את עון עבדיך".[2] הרגשה כזאת של מצב לא הגיוני קשורה לחיפוש אחרי עוון. גם אנו מרגישים שחותכים לנו בבשר החי וגם לנו יש הרגשה של זעקה. אנחנו רוצים לנאום נאום, גם אם לא ברור אם יצליח לשנות משהו. אנו רוצים לשנן דברים ידועים ולא לחדש דבר. הפנמת הרגשת החיתוך בבשר החי הבהירה לאחים עד כמה הייתה מכירת יוסף איומה. עלינו מוטל להפנים בעצמנו את ההכרה ש"חזיר" הוא תפיסת עולם, ש"כבוד המת" הוא תפיסת עולם וכך גם קדושת האדמה. אין אלו דברים חיצוניים! זהו חיתוך בבשר החי!

 

אם עולמנו הדתי יצטמצם לביטוייו החיצוניים - הרי יהיה זה צמצום נורא, אך אם המהויות הפנימיות העמוקות של עולמנו האמוני יתנתקו מהגילויים החיצוניים - יהיה אף זה שיבוש גדול. מתוך רצון להתמקד בראיית נגעי עצמנו ולא בראיית נגעי זולתנו נשתדל להפנים בתוכנו ביתר שאת את שני הנושאים שהועלו: חיזוק הזהות הלאומית על תכניה הרוחניים הרחבים והבנת הערך של פרטים מעשיים וארציים שבתורתנו.

נקדש את שמך בעולם

ישנו דבר נוסף שעלינו להפנים לפני שננאם בכיכרות על מהותה של כנסת ישראל. נודה ונבוש, שגם לנו קשה להבין את הקדושה שבעצמות מתים ובפיסות קרקע. גם אנחנו היינו רוצים לעסוק יותר בתפיסות עולם ולא בפרטים חיצוניים. היינו רוצים שבית המדרש יפסיק לעסוק בפרטי פרטים אנושיים וארציים. היינו רוצים להפליג ברעיונות, לעסוק ברוח הגדולה ולא ביד השבורה של אותו נכה דלעיל. עלינו להודות שעדיין לא הכל ברור לנו.

עלינו לשנן את דברי התורה. התורה תובעת את הגשמתה בתוך עולם אנושי, מפורט ונמוך. חובה עלינו להכיר בערך של "עיני ה' א-לקיך בה", של ארץ המקיאה את יושביה,[3] ולהבין שלהופעות טבעיות יש ערך רוחני ולא רק תועלת מעשית.

על-ידי התרחקות מהכרת הרזים באה ההכרה של קדושת ארץ-ישראל בצורה מטושטשת. על-ידי ההתנכרות אל סוד ד' נעשות הסגולות העליונות של עמק החיים הא-לקיים לדברים טפלים שאינם נכנסים בעמק הנשמה, וממילא יחסר הכח היותר אדיר בנשמת האומה והיחיד, והגלות מוצאת היא חן מצד עצמותה. כי למשיג רק את השטח הגלוי לא יחסר שום דבר יסודי בחסרון הארץ והממלכה וכל תכני האומה בבנינה.

(אורות ארץ ישראל ב)

פרס נובל אינו נשלל מאנשים בעלי מומים, אבל כהנים בעלי מומים אינם עולים על המזבח. קשה להכרה המוסרית שלנו לקבל זאת, אבל התורה אומרת שהופעה א-לקית בעולם שאיננה מושלמת גם בדברים הארציים ביותר היא פגומה. אין ביהדות ניתוק בין החומר לבין הרוח. היהדות זעקה שאין להפריד מושגים של רוח מחומר, ואלה שלא הכירו בצדקתה הביאו בסופו של דבר לניתוק כללי של ערכים מן החיים. היום לדאבון לבנו משתמשים רבים בעם ישראל בתאריך לפי ספירת הנוצרים, שביקשו שעולם המעשה יהיה חופשי לחלוטין ומנותק לגמרי מן הרוח.

 אנחנו צריכים לזעוק את הדברים. לא ידוע מי ישמע אותם, כשם שלא ידוע מה יעשה מי שישמע אותם. אנחנו צריכים לזעוק מעומק התהליך הכואב, ולקוות שכשנעמיק זעקה זאת בתוכנו היא תישמע גם בחוץ ותביא להפסקת תהליך ההידרדרות.

 


 

 
[1]    בראשית מב, לו.

[2]    בראשית מד, טז.

[3]    עיין לדוגמה דברים יא, יב ועוד.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 1578

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer